עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – שאלות הלכתיות באימונים

חלק ניכר מזמנם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון מוקדש לאימונים. כדי שבעת פקודה יינתן המענה המבצעי הטוב והמקצועי ביותר, נדרש כל חייל בחזית ובעורף להתאמן ולתרגל את תפקידו, ולוודא שהוא יודע בדיוק כיצד עליו לפעול בהינתן פקודה.

על פי ההגדרה הצבאית, אימונים ותרגילים אינם נחשבים 'פעילות מבצעית'. יש בהם הכנה והכשרה לקראתה, אך הם עצמם אינם 'פעילות מבצעית'. לפיכך, פשוט וברור שלעולם לא יסכנו חיי אדם במסגרת אימונים. גם כאשר קרה לצערנו שלוחמים נפלו במהלך אימון, הרי שהדבר נבע מתקלה או מרשלנות, וכל אירוע כזה הוביל לחידוד נהלי הבטיחות, שנועדו להבטיח שאיש לא ייפגע במהלך אימון (על חובת הציות לנהלי הבטיחות ראו בשיעור מס' 45).

על דרך זו, ככלל אימונים צבאיים אינם מתקיימים בשבת ובמועד. הצבא מתאמן במשך ימות השבוע, אך פקודות הצבא מחייבות לחדול את האימונים לפני כניסת השבת ולחדש אותם לאחר צאתה. רק הפעילות המבצעית השוטפת הולכת ונמשכת גם בשבת, מדין פיקוח נפש.

עם זאת, לא פעם מתעוררות שאלות הלכתיות שונות הנוגעות לאימונים. השאלה השכיחה ביותר קשורה להלכות תפילה: תרגילים גדולים נמשכים לעיתים כמה ימים, ובהם נשאלת השאלה האם נדרש לבצע 'עצירות' בתרגיל כדי שהחיילים החפצים בכך יוכלו להתפלל. מצד אחד, הלקח וההישג הנדרשים מן התרגיל מחייבים להתמיד בו במשך כמה ימים, ולעיתים בדגש מיוחד על תרגול 'עם שחר' – בזמן תפילת שחרית. מצד שני, כפי שהוסבר, מדובר באימון בלבד, ולא בפעילות מבצעית של ממש, ועל כן יש לדון האם הצלחת האימון מתירה לבטל תפילה בזמנה, תפילה במניין ואולי אף לבטל את התפילה לחלוטין.

שאלה אחרת עלתה לא פעם מחיילי יחידות מיוחדות, המשתתפים ב'סדנת שבי', אשר מכשירה אותם למצב שבו ייפלו חס וחלילה בשבי האויב. פרטי הסדנה מסווגים, ואולם פשוט וברור שבמסגרתה אין אפשרות להניח תפילין, משום שהמקום אינו נקי. האם נדרשת 'עצירה מתודית' של הסדנה, שבוודאי תפגע בלקח ובהישג הנדרשים ממנה, רק כדי שהחייל המשתתף בה יוכל להניח תפילין?[1]

והנה שאלה מתחום אחר: פקודות צה"ל קובעות, שחייל המתענה באחת התעניות משוחרר מכל פעילות (מלבד פעילות מבצעית, כמובן) במהלך שעות הצום. בניגוד לשבת ולמועד, אימוני צה"ל אינם נעצרים כליל בימות צום (בדיוק כפי שמקובל בכל מערכות המשק, שאינן מושבתות בימות צום), ועל כן לא פעם שואל חייל או מפקד האם ינהג גם הוא בהתאם לפקודות, ויימנע מפעילות בשעות הצום, או שמא כדי לא לגרום לביטול מוחלט של האימון, יתאמן עם חבריו אף שהאימון בוודאי יחייב אותו לאכול ולשתות כדי להימנע מהתייבשות.

ולבסוף, בעיתות חירום עולות לא פעם שאלות הנוגעות גם לאימונים בשבת ובמועד. כאמור לעיל, ככלל אין מתאמנים בשבת, ואולם כאשר בעת חירום חיילים 'מוקפצים' לקרב, הם נדרשים לאימון ולרענון לקראת יציאתם למלחמה. בכל סבבי הלחימה האחרונים ברצועת עזה נדרשו כוחות לאימונים מסוג זה, ולא פעם התעוררו שאלות מצד חיילים ומפקדים לגבי ההיתר ההלכתי לכך.

בשיעור זה נבקש להשיב על שאלות אלה, וזאת תוך בירור וליבון של הגדר ההלכתי של האימונים.

 

אימוני הצבא במקרא

כפי שכבר למדנו בעבר (שיעור מס' 29), שאלות הלכתיות בענייני צבא ומלחמה הן לא פעם שאלות חדשות, שאין לגביהן מקורות הלכתיים ברורים. דווקא בסיפורי התנ"ך אנו מוצאים מקורות חשובים המאירים את עינינו ומתווים דרך לפתרון שאלות אלה. על כן, נפתח גם הפעם בשתי דוגמאות מקראיות.

נפילתם של שאול ובניו בקרב עם הפלשתים בגלבוע הייתה מאורע לאומי קשה וכואב. בעקבותיו נשא דוד את קינתו המפורסמת, ובתוכה אמר:

"וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". (שמואל ב א', יז־יח)

ומפרש רש"י שם:

"ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת".

רש"י עומד על כך שבמסגרת קינתו של דוד, הוא מדגיש את הצורך לשקם את צבא ישראל, ואף לבנות אותו מחדש – ולשם כך נדרשת סדרת אימונים משמעותית.

לעומתו, הרלב"ג בפירושו שם מסביר זאת באופן אחר:

"בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה".

הרלב"ג סבור שדוד עורך 'תחקיר' מבצעי, וקובע כי התבוסה נבעה מחוסר מוכנות של הצבא, ומאימון בלתי מספיק של מערך הקשתים. מסקנת התחקיר היא שלקראת המערכה הבאה חייבים להיות מאומנים יותר.

ואכן, ברוך אומר ועושה. נפילת שאול ובניו בקרב על הגלבוע סללה את דרכו של דוד להנהגת מלכות ישראל וצבא ישראל. כפי שציטטנו בכותרת השיעור, דוד משבח את הקב"ה על שסייע לו להיערך למלחמה:

"לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה". (תהלים קמ"ד, א; ובמקביל שמואל ב כ"ב, לה)

ופירש האלשיך הקדוש שם:

"המלמד ידי לקרב, כי למה הביאו לידי סכנת ארי ודוב ולהצילו מידם אם לא ללמד ידיו לקרב עם אנשים".

לדבריו, הקדוש ברוך הוא בעצם דאג לאמן את דוד לקראת המלחמות שנועדו לו, והמפגשים עם הארי והדוב היו מפגשי אימון לקראת הקרבות שדוד צפוי לנהל.

ואמנם, הרא"י ולדנברג מסכם:

"מהאמור בקינת דוד נלמד, שיש חיוב על מנהיגי העם לאמן מתוך העם צבא מלחמה אשר יהא מוכן בכל עת מצוא להשיב מלחמה שערה לאויב אשר יתקומם בזמן מן הזמנים נגד העם, או אשר יצר צעדיו באיזה דרך שהוא". (תורת המדינה חלק שני, שער א', פרק א')

ובכן, העיסוק באימונים ובחשיבותם – הוא יסוד מוסד מתורתו של דוד מלכנו.

 

צורכי רבים

כידוע, עוד קודם שכתב הרמב"ם את משנה תורה, הוא חיבר את ספר המצוות (בערבית), ובו מנה את כל תרי"ג מצוות התורה. בפתיחה למשנה תורה שב הרמב"ם ומונה את תרי"ג המצוות, במה שמכונה "מניין המצוות הקצר". במניין זה הקדיש הרמב"ם מילים ספורות לכל מצוה. את האיסור על חתן צעיר לצאת למלחמה ניסח הרמב"ם כך:

"שלא יתחייב חתן בדבר מצרכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן שנ' לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר". (מניין המצוות הקצר, לאו שי"א)

לדעת הרמב"ם, פעילות הצבא היא בגדר "צרכי רבים". כאשר נדרש הרנ"א רבינוביץ' לשאלה האם מותר לכתוב בקורס צבאי המתקיים במהלך חול המועד, הוא השיב שהדבר מותר והסביר:

"כבר כתבתי כמה פעמים, שהשירות בצבא ואפילו לאימונים בלבד נקרא צרכי רבים. דבר זה מפורש במניין המצוות בהקדמה למשנה תורה... מעתה, קורס צבאי הרי הוא צרכי רבים, ואפילו לדעת המחמירים מותר לכתוב לצורך הקורס בחול המועד בכתב שלנו שאינו מעשה אומן". (שו"ת מלומדי מלחמה סי' פ"ה)

הגדרה זו בדבר צרכי רבים עשויה לבסס היתר נוסף בשאלה מעשית מאוד, והיא: האם מותר בשבת להתכונן לקראת מבחן או לקראת ניווט שיתקיימו במהלך השבוע. בפשטות, הדבר אסור הן מצד עיסוק בענייני חול בשבת הן מצד הכנה מקודש לחול. עם זאת, לא פעם יש מקום להקל בדבר כאשר אין אפשרות אחרת, וכך פסקנו בתורת המחנה:

"אסור לאדם לעסוק ולדבר בשבת בדברים שחל איסור לעשותם בשבת... על כן אסור לחייל לקבוע עם חבירו בשבת לנסוע עמו במוצ"ש, או להיוועץ בחבריו בשבת אילו מסמכים עליו למלא בכדי להשלים הליך כלשהו, וכן אסור לעיין במועדי הנסיעה של האוטובוסים בכדי לתכנן את נסיעתו במוצ"ש...                                 
כל זאת לצורך עניניו הפרטיים, אך לצורכי ציבור ומצוה מותר לעסוק ולדבר בשבת בדברים שחל איסור לעשותם בשבת, אלא שלכתחילה אין להקל בזה אלא בדבר שיש בו תועלת בשבת עצמה. על כן מותר למפקדים ולחיילים לשוחח בשבת בענינים מקצועיים, ולהעשיר את ידיעותיהם המקצועיות". (תורת המחנה, מ"ח, א')

אמנם, הטלנו שם גם סייג חשוב על היתר זה, שעלול לפגוע בצביון השבת:

"ברם, יש לציין שככלל, בשל חשיבות השמירה על מנוחת השבת במיוחד במסגרת הצבאית, מאוד יש להשתדל להימנע מעיסוק בענינים מעין אלו במהלך השבת, מה גם שהדבר נוגד את פקודות הצבא, על כן למעשה במקרים חריגים יש להיוועץ ברב היחידה ולשקול בזהירות ומתינות את מידת נחיצותם ודחיפותם".

אם כן, האימון הצבאי הוא בוודאי צרכי רבים, ועל כן מעיקר הדין מותר לשוחח אודותיו ולהיערך לקראתו במהלך השבת (בפעולות שאין בהן חילול שבת, כמובן), אלא שכמובן יש לקחת בחשבון גם את חשיבות השמירה על אווירת השבת ביחידות צה"ל.

 

צורך מצווה

והנה, מדברי התלמוד הירושלמי, למד הרמב"ם שצורכי רבים מוגדרים למעשה כצורכי מצווה. במשנה בתחילת הפרק החמישי במסכת ברכות שנינו כי אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ובבבלי שם (ברכות לא.) נאמר שראוי לעמוד ולהתפלל מתוך לימוד תורה והלכה פסוקה. על כך מוסיף התלמוד הירושלמי:

"רבי ירמיה אמר: העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה". (ירושלמי ברכות, ה', א)

מפשט דברי הירושלמי, משמע שצרכי ציבור הם נושא חשוב ומרכזי, שמעניק למתפלל את התודעה המתאימה לקראת תפילתו. אולם הרמב"ם (משנה תורה הל' תפילה ו', ח; וכן הל' קריאת שמע, ב', ה) פירש שהעוסק בצורכי ציבור נחשב כעוסק בתורה ש"תורתו אומנותו", שאינו חייב לפסוק מעיסוקו כדי להתפלל, ואפילו לא כדי לקרוא קריאת שמע.

ה'כסף משנה' בשתי ההלכות עסק בהרחבה באופן שבו למד הרמב"ם את דברי הירושלמי, ואת האופן שבו פירש הרמב"ם את הגמרא במסכת שבת (י:) בדבר העוסקים בקידוש החודש שאינם מפסיקים אפילו לא כדי לקרוא קריאת שמע. הנוגע לענייננו, הוא שאותם צורכי ציבור מקבלים, לדעת הרמב"ם על פי הירושלמי, משנה תוקף וחשיבות, ומעמדם של אלו כשל ה"עוסק במצוה", הפטור בזמן מצוותו הן מתלמוד תורה הן מן התפילה. ואמנם, כך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך:

"היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות". (שולחן ערוך אורח חיים ע', ד)

אגב, גם הרמ"א הביא להלכה את דברי הירושלמי, בהקשר מעניין. הרמ"א נשאל על שתי קהילות שהסתכסכו, ובמסגרת הסכסוך קיבלו שבועות ונדרים על דעת רבים. לא ניכנס כאן לפרטי הוויכוח, אך אחת השאלות ההלכתיות שנדרש אליה הרמ"א היא האם ניתן להתיר את אותם נדרים, שכן הלכה היא שנדר ברבים ניתן להתיר רק לצורך מצווה. על כך משיב הרמ"א:

"דודאי מיירי לדבר מצוה כי כל צרכי צבור הם דבר מצוה, על דרך שאמרו בירושלמי לענין תפלה: העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה, שהיא גדולה מכל המצוות... ואפילו הכי צרכי ציבור שקול נגדו, ואין לך מצוה גדולה מזו. ובודאי סתם תקנת הציבור או התרתם הוא לצורך הציבור". (שו"ת הרמ"א סי' פ"ג)

הגדרת צרכי ציבור ברמב"ם, בשולחן ערוך וברמ"א היא הגדרה מרחיבה. ה'כסף משנה' (קריאת שמע ב', ה) ציטט מדבריו של רבנו מנוח (בספר המנוחה שם, ד"ה היה עוסק בצרכי רבים [עמ' יח במהדורת מוסד הרב קוק]) שביקש להטיל סייגים על הגדרת צרכי ציבור בזמן הזה. לדבריו, בניגוד ל"דורות הראשונים" אז ההיתר התקיים בצורה מלאה, בזמן הזה לא הכל "עוסקים עם הציבור לשם שמיים", ולפיכך לא תמיד ההיתר תקף – אם כי את דבריו אלו הוא מסייג פעם נוספת, ומבהיר כי אין ספק שגם בזמן הזה "אם עוסק בצורכי צבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בצרכיהם אלא הוא", הרי שהוא בודאי נחשב ל'עוסק בצרכי ציבור' וממילא ל"עוסק במצוה". מכל מקום, ה'כסף משנה' (שם) דוחה את דבריו בתוקף, ומבהיר שבוודאי גם בזמן הזה רבים הם העוסקים בצורכי ציבור לשם שמיים. אין ספק, שגם חיילים העוסקים באימונים נחשבים לעוסקים בצורכי ציבור לשם שמיים, ועל כן דינם כ"עוסק במצוה".

במסגרת זו, לא נוכל לפרוס את היריעה הרחבה של סוגיית "העוסק במצוה פטור מן המצוה", בדגש על השאלה ההלכתית עד כמה יש לטרוח כדי לנסות ולקיים את שתי המצוות גם יחד. אך לאור האמור עד כה, למדנו שסוגיית "העוסק במצוה" אכן מהווה סוגיית יסוד בכל אותן שאלות מעשיות לגבי קיומן של מצוות שונות, בדגש על תפילה ותפילין, במהלך אימונים ותרגילים. כאמור, הלכה פסוקה היא שהעוסק בצורכי ציבור פטור מקריאת שמע ומן התפילה, ולכאורה כך יהיה הדין גם ביחס לעוסק באימון צבאי.

לא פעם, הספקות בנושאים אלה גרמו למתיחות בין חיילים למפקדיהם, או בינם לבין עצמם. הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב אבי רונצקי, נדרש לכך פעמים רבות, ודעתו היתה ברורה שאכן יש להרחיב את ההתבססות על ההלכה בדבר "העוסק במצוה פטור מן המצוה". כאשר החלה הרבנות הצבאית תחת הנהגתו לפרסם את כתב העת התורני 'מחניך', החליט הרב רונצקי להקדיש את המאמר הראשון לסוגיית "העוסק במצוה פטור מן המצוה", וכך כתב:

"בחרתי לברר את סוגית 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', מפני שתוצאותיה נוגעות ברבות משאלות החיילים והמפקדים. 
מצוות המלחמה וההכנות אליה באימונים ובתרגילים מביאה את החייל והמפקד למצבים מורכבים, בהם קיימת התנגשות בין קיום מצוות שונות ובין העיסוק המלחמתי.                          
במצבים הקיצוניים של חיי שיגרה, מחד, ושל עת הלחימה ממש, מאידך, אין למעשה כל שאלה.                            
הבעייתיות מתעוררת ב'זמנים אפורים', בהם יש לברר ולהכריע כיצד לנהוג.                                               
תקוותנו שמאמר זה יסייע, ולו במעט, לברור זה".[2]

כמובן, כלל זה מחייב מתינות רבה, משום שישנם תרגילים רבים שבלאו הכי מתבצעות בהן עצירות ממושכות, המאפשרות להתפלל בניחותא. כמו כן, קיים הבדל משמעותי מאוד באופן ההתנהלות בתרגיל בין חייל זוטר לבין מפקד: בעוד חייל נדרש לאורך התרגיל 'להמתין לפקודות להמשך', הרי שמפקדים, ובדגש על מפקדים בכירים, אכן מצויים במהלך ימי התרגיל בפעילות אינטנסיבית במיוחד, שלעיתים קרובות אינה מאפשרת להתפלל, ובוודאי לא במניין. גם ביחס לחייל זוטר, ישנם תרגילים או אימונים שנדרשים להתבצע בקצב מסוים או בשעה ספציפית, ולגביהם אכן ניתן לסמוך ללא פקפוק על כך ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה". כך סוכמו הדברים בתורת המחנה:

"דבר פשוט הוא, שחיילים העומדים על משמרתם עוסקים במצוה הם... ונראה ברור שבכלל זה אף בשעה שמאמנים ידם לקרב, וודאי אינם גרועים משאר עוסקים בצרכי ציבור... בכדי להכריע הלכה למעשה בסוגיה זו נצרכת, מעבר לבירור עקרונות ההלכה, אף ידיעה צבאית מקצועית מעמיקה בכדי לדון כל מקרה ומקרה לגופו, ולהבחין היטב במידת נחיצותו. כך דרך משל, ישנם תרגילים הנמשכים מתחילת הלילה עד צהרי היום שלמחרת, ואשר לעיתים הפסקה בהם לצורך תפילת שחרית עלולה לפגוע בלקח וההישג הנדרשים מהם... מצבים אלה וכמותם רבים מאוד, וההכרעה בהם מצריכה סיעתא דשמיא מרובה שלא יהא מחמיר במצוות אחרות ונמצא מזלזל חלילה במצוה הצבאית, ומאידך שיהא נזהר מהגזמה בייחוס חשיבות למטלות צבאיות פעוטות על חשבון מצוות שיוכל לקיימן בשופי". (תורת המחנה כרך א', נספח א' – העוסק במצוה פטור מן המצוה)

כאמור, ההכרעה במקרים אלה מחייבת בחינת כל מקרה לגופו. אך עיקרון חשוב המוסכם על הכל, ואשר נכון בכל המצבים כולם, נקבע בספר הצבא כהלכה:

"אימוני הצבא הם בגדר מצוה או הכשר מצוה לשמור על חיי ישראל. חלק ניכר מהאימונים נכלל בגדר פיקוח נפש. לפיכך, יש לכוון לשם שמים בעת עריכת האימון. קיום מצות האימונים בהידור הוא: לבצע את האימון בהתאם להוראות, לעשות להצלחת התרגיל כפי היכולת, ולהשתדל להגיע לביצוע מושלם תוך גילוי יוזמה מעבר לנדרש". (ספר הצבא כהלכה, ז', ג)

היות שמצווה חשובה וצורכי רבים יש כאן, קיימת חובה הלכתית של ממש להתייחס לאימונים ברצינות וב'הידור מצוה', ולקיים אותם על הצד הטוב ביותר.

 

דין "מחנה"

בשיעור שעסק בהצטרפות לנסיעת היתר (שיעור מס' 55) הזכרנו את דעתו המחודשת של הרב שלמה גורן, שלפיה הפטורים שחידשו חכמים ל"מחנה", ובכללם הפטור מעירוב חצרות ולדעת מקצת ראשונים גם מאיסור תחומין, קיימים לא רק במחנה היוצא למלחמה, אלא גם במחנות אימונים. הרב גורן הסביר:

"גם לדעת הראשונים הסוברים שלא פטרו מתחומין במחנה אלא ליוצאים למלחמה, אין הכוונה בשעת מלחמה ממש, אלא כל שחונים על מנת להתאמן ולהלחם, אף שאינם נלחמים עדיין – הם פטורים... כל שהחיילים נמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות ביטחון והגנה על הגבולות – דינם כדין היוצאים למלחמה". (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' ד')

באותו שיעור (שיעור מס' 55) עמדנו על כך שהרב גורן יחיד בדעה זו, ופוסקי הזמן חלקו עליו וקבעו שההקלות נוגעות דווקא למחנה בשעת מלחמה. אכן, כבר בדברי הראשונים ניכר שהפטורים השונים במחנה נובעים מן הטרדה במלחמה (משנה תורה הל' ברכות, ו' ג), או מפני העיסוק בכיבוש ארץ האויב (פירוש המשנה לרמב"ם ערובין א', י).

אף על פי כן, מסתבר שהרב גורן ראה את האימונים כחלק בלתי נפרד מן העשייה הצבאית. כפי שכבר הדגשנו, אין מדובר בפעילות מבצעית במובנה הרגיל, וממילא היא בוודאי אינה דוחה שבת – ואולם לעניין הגדרת "מחנה", דעת הרב גורן היתה שדין המתאמנים כדין הלוחמים.

 

פיקוח נפש

לצד האמור עד כה, יש לבחון האם ובאיזו מידה אימון עשוי להיות מוגדר כפיקוח נפש של ממש. לכאורה, כל אימון אכן נחשב לפיקוח נפש, שכן כפי שהוזכר בדוגמאות המקראיות שבפתיחה – אם הצבא לא יתאמן, הוא לא יוכל להילחם, והאימון הוא זה שמאפשר את המלחמה! אלא שכפי שכבר התברר בהרחבה רבה לכל אורך סדרת שיעורנו, כל משימת פיקוח נפש שניתן לבצע אותה בזמן אחר, והרי היא בגדר "חולי הממתין", אינה דוחה את השבת.

עם זאת, ישנם מצבים מסוימים שבהם האימונים אכן נחשבים פיקוח נפש דחוף ומיידי, המתיר גם חילול שבת. הדבר קורה בעיקר בעת חירום, כאשר כוח צבאי מוקפץ מגזרה אחת לאחרת, או כאשר חיילי מילואים מוקפצים מבתיהם, אז נדרש אימון דחוף כדי להכשיר את הכוחות לכניסה ללחימה בטווח זמן מיידי.

טרם נסקור כמה דוגמאות מעשיות לכך, מחובתנו להזכיר את הקדושים מייסדי גוש עציון, שנחלקו בינם לבין עצמם בשאלת קיום האימונים בשבת בעת המצור על הגוש. הרב דב קנוהל מספר שהיו בין החברים שקבעו שחובה להתאמן בשבת, כדי להיערך לכל תרחיש בכל עת. לעומתם, היו מן החברים שקבעו שאף אם פיקוח נפש יש בדבר, כבודה של השבת שלא יתאמנו בה כלל.

הרב קנוהל מוסיף ומספר על ההכרעה במחלוקת:

"השאלה הובאה לדיון בפני הרבנות ובהתחשב כי הגוש נחשב כחזית הורו להתיר אימונים בשבת למשתתפי 'קורס למפקדי עמדות', שהוצאו מתפקידיהם ומעבודתם הרגילה כדי לקבל הכשרה מיוחדת. ביחס לטוראים נאמר שבתנאי גוש עציון אפשר להתיר אמונים בשבת, אך בתנאי שבמשך כל ימות השבוע עסוקים האנשים באימונים או בעבודות צבאיות חשובות. במקרה שהם מקבלים יום אחד חופש מתפקידם יש להקפיד כי יהיה זה ביום השבת". (גוש עציון במלחמתו, עמ' 551)

מייסדי ישיבת הר־עציון ראו בהקמתה מצבה על קברם של לוחמי גוש עציון, והנה זוכים אנו להוסיף ולברר הלכות שהעסיקו אותם.

כך, במהלך מבצע צוק איתן (קיץ תשע"ד) הוקפצו גדודי מילואים להחליף כוחות סדירים שהיו מוצבים ביהודה ושומרון, כדי לאפשר להם להצטרף למערכה בעזה. לאחר שיקול דעת מעמיק ובחינת הערכת המצב המבצעית, כתבתי בשיתוף עם רב פיקוד המרכז דאז הנחיות לביצוע אימון גדודי במהלך השבת, כדי לאפשר כניסה מהירה ככל שניתן של כוחות המילואים לקו.

במהלך אחד המבצעים האחרים ברצועת עזה, יועד גדוד חי"ר ספציפי להיות גדוד החוד שיוביל את הלחימה אם תתפתח מערכה קרקעית, ועל כן עלתה בקשה לאמן את הגדוד גם במהלך השבת. במצב זה, הרב הראשי לצה"ל (שאני שימשתי באותה העת כעוזרו) שוחח ישירות עם לשכת הרמטכ"ל ב'טלפון אדום', ולאחר ניתוח של תמונת המצב ושל הערכת המודיעין להמשך המערכה, גם אז ניתן היתר הלכתי לאותו גדוד להתאמן גם במהלך השבת.

במקרה אחר, כוח של יחידת עילית נדרש לפעילות ייחודית ומאתגרת בעומק שטח האויב. על פי ההגדרות המבצעיות, כל מי שלא ביצע מטווח אקדחים ב־12 השעות שקדמו לפעילות – לא יוכל להשתתף בה, שכן הדיוק והחדות בפעילות מסוג זה הם עניין של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. גם במצב כזה, כאשר הפעילות התקיימה משיקולים מודיעיניים מייד עם צאת השבת, התרנו לקיים את המטווח בשבת, משום שכאמור מדובר בהכשרה ייחודית לצורך מבצע ספציפי. תופעות דומות מתקיימות ביחידות המיוחדות העורכות 'מודל' לקראת פעילות מבצעית, שנקבעה משיקולים מודיעיניים סמוך לשבת, ומחייבת היערכות מדויקת ומדוקדקת.

עם זאת, חשוב לחזור ולהדגיש, שדוגמאות אלה הן בגדר יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל, ובדרך כלל אין מתקיימים אימונים בשבת. יתר על כן, ההיתרים שניתנו באותם מצבים חריגים אינם מ'הלכות אימונים' בשבת, שיסודן בצורכי רבים וצורכי מצווה, אלא יסודן בהלכות פיקוח נפש, ובאמות המידה הנקבעות על פי 'בקיאים', דהיינו על פי הערכת המצב המבצעית.

 

מכניס עצמו לפיקוח נפש

לסיום, נזכיר מקרה נוסף שבו קבענו שמותר להתמיד באימון, אף שהדבר יחייב לא רק לבטל מצוה, אלא גם להתיר את האסור. הדבר מתאפשר במסגרת הסוגיא הנרחבת שעסקנו בה בעבר בדבר מכניס עצמו לפיקוח נפש (שיעור מס' 13, שיעור מס' 14 ושיעור מס' 15).

הזכרנו באותו שיעור (הע' 2 בשיעור מס' 15), תשובה מעניינת של הרב משה פיינשטיין בהלכות תעניות. הרמ"פ נשאל האם גבאי צדקה, העוסק בצורכי ציבור ומלאכתו מלאכת שמיים, רשאי להתמיד בעבודתו גם בימי התענית על החורבן, אף שידוע לו שהוא אדם חלוש, ואם יעבוד ביום התענית הוא בוודאי יגיע לכדי חולשה שתחייב אותו לאכול ולשתות. עם זאת, אם ישב במשך התענית בביתו, ולא יטרח במלאכה, יוכל להשלים את התענית.

הרמ"פ פסק בקצרה:

"ומכל מקום רשאי לכתחלה לעשות עבודתו כיון שהיא מלאכת שמים אף שבאם לא היה עובד היה יכול להתענות וכשעובד אפשר יחלש ויצטרך לאכול". (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ד' קי"ד)

הרמ"פ מוסיף ומציין שאדם שנחלש מן התענית, אפשר שהוא בגדר חולה הפטור לחלוטין מכלל התעניות. אך נראה שעיקר ההיתר בזה, הוא שאותו אדם מכניס עצמו למצב פיקוח נפש המחייב אכילה ושתיה. לדעת הרמ"פ, הדבר מותר אם אכן הוא נעשה לצורכי שמיים.

מכוח תשובה זו של הרמ"פ, קבענו אף אנחנו מספר פעמים כי מפקד שנדרש להוביל אימון ביום צום, ואם יתענה (כפי שמאפשרות לו הפקודות) האימון יתבטל – רשאי להמשיך באימון, גם אם הדבר יחייב אותו לאכול ולשתות. בנספח לספר תורת המחנה (כרך ג', נספח י') נכתב מאמר ארוך העוסק בכך, ומסקנתו היא שכאשר מדובר במפקד, או אפילו בחייל מילואים שנקרא לאימון רק פעם בשלוש שנים, ואם יתענה יפסיד את האימון לחלוטין – יש מקום להקל בדבר.

היתרים דומים מתקיימים לעיתים קרובות בכל הקשור ל'צוותי שמירה' בשבת לקראת תרגילים גדולים. כאשר תרגיל גדול עתיד לצאת לפועל במהלך השבוע, יש לשנע את הציוד ואת כלי הרכב והרק"ם מבעוד מועד. האימון עצמו איננו מתקיים בשבת, אך הימצאות הציוד והכלים ב'שטח' יחייב חילול שבת (דיבור בקשר, יציאה מחוץ לעירוב) לצורך השמירה עליהם. גם כאן, שמירת הציוד ומניעת גנבתו מוגדרת כפיקוח נפש, ועל כן הדבר מותר.

חשוב לחזור ולהדגיש, שלא האימון כשלעצמו הוא המתיר לאכול ולשתות או לחלל את השבת, אלא ממד פיקוח נפש שבדבר: האימון במצב זה מתיר לאדם רק להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש (שגורר היתרים נוספים), וכפי שלמדנו בעבר, האיסור להכניס עצמו לפיקוח נפש הוא איסור שיסודו ב"רצון התורה" (ראו שיעור מס' 15), ועל כן ניתן להקל בו כאשר הדבר נעשה לצורך חשוב ומשמעותי – כמו אימון צבאי, שהוא בגדר צורכי רבים וצורכי מצווה.