עריכה: אביעד ברסטל

 

***

פתיחה – הצגת השאלות

בשיעורים הקודמים עסקנו בדרכים למעט בחילול שבת לצורך פיקוח נפש: עשיית מלאכה בשינוי, ועשיית מלאכה על ידי גוי. קודם לכן עסקנו בדחיית טיפול למוצאי שבת, ובשיעור זה נעבור לצידו השני של המטבע, דהיינו לחובה להיערך מערב שבת כדי לחסוך חילול שבת לצורך פיקוח נפש.

שאלה זו היא מן המצויות והשכיחות ביותר לעוסקים ברפואה ובביטחון, ואף אני הקטן נשאלתי אותה פעמים רבות במשך השנים. בדרך כלל השאלה היא כזו: אדם נדרש לבצע משמרת בשבת (רופא או אחות בבית חולים, אנשי ביטחון וכו'). המשמרת כשלעצמה בוודאי חיונית ויש בה משום פיקוח נפש, ואילו הצורך להגיע אליה היה מתעורר בפתאומיות בעיצומה של השבת – הדבר היה מותר. אך ברוב המקרים המשמרת מתוכננת מראש, ונשאלת השאלה האם ניתן לסמוך על כך שהנסיעה נחוצה לפיקוח נפש ומותרת בשבת, או שמא במצב כזה רצוי ואולי אף חובה להתייצב מערב שבת, וכך לחסוך את הנסיעה בשבת?

דוגמא שכיחה נוספת היא אישה בהריון שתאריך לידתה מתקרב: האם עליה לשבות בשבת סמוך לבית החולים, או שמא היא רשאית לשבות בביתה ואם יאחזוה צירי לידה תיסע לבית החולים בשבת?

כאמור, השאלה שכיחה עד מאוד, וקשורה בעיקר לנסיעה בשבת. אך לעיתים השאלה נשאלת במקרים אחרים, כגון כונן רפואת חירום שיזדקק בשבת לתחבושות – האם עליו לחתוך ולגזור ביום שישי את כל הדרוש, או שמא יוכל לעשות זאת בשבת במקרה שהדבר יידרש לצורך פיקוח נפש?

לעיתים, השאלה מתעוררת בשבת עצמה, ולא מערב שבת. כך, חייל המשרת במקום שהכניסה אליו כרוכה בבקרת כניסה חשמלית, והוא מבקש לצאת לכמה דקות שלא לצורך בטחוני, וכאשר ישוב הוא יידרש להפעיל את בקרת הכניסה. הכניסה אל המקום היא כמובן צורך מבצעי ובטחוני, אך אלמלא היה יוצא מלכתחילה, לא היה צריך לשוב ולהיכנס, ונמצא שהכניס עצמו למצב המחייב חילול שבת משום פיקוח נפש.

נמצא אפוא שהשאלה העקרונית מתחלקת לשלושה תתי-נושאים:

• כניסה מערב שבת למצב שיחייב חילול שבת לצורך פיקוח נפש.
• כניסה בשבת עצמה למצב שיחייב חילול שבת לצורך פיקוח נפש.
• היערכות מוקדמת למניעת חילול שבת לצורך פיקוח נפש.

בשיעור זה, ובשני השיעורים הבאים, נבקש לברר סוגיא זו ממקורותיה.

 

מקור הדין – אין מפליגין בספינה

שנינו בברייתא:

"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת". (שבת יט.)[1]

בראשונים מצאנו נימוקים שונים להסבר האיסור להפליג בספינה. הטור מסכם את שלושת הנימוקים העיקריים:

"אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת...

יש מפרשים הטעם משום איסור תחומין, ולכך מתירין בספינה גדולה שהולכת למעלה מי'.

ורב אלפס פירש הטעם משום עונג שבת, שכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר ג' ימים, ולכן מתירין בנהרות הנובעים שאינו מצטער...

ור"י אסר הכל אפילו בתוך התחום, מפני שהוא נראה שט על פני המים שהוא אסור". (טור אורח חיים רמ"ח)

אלא, שהטור אינו מצטט גם נימוק נוסף מתורתו של רבנו זרחיה הלוי, בעל המאור:

"ולי נראה טעם אחר... דכולהו מקום סכנה הוא, וכל שלושה ימים קודם לשבת 'קמי שבתא' מקרי, ונראה כְּמַתְנֶה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש. והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת". (בעל המאור שבת, דף ז. באלפס)

לדעת בעל המאור, השטת הספינה בלב ים מחייבת פעולות ומלאכות, שרובן כרוכות באיסורי תורה ובאיסורי דרבנן. כאשר הספינה בלב ים, ביצוע פעולות אלה מחויב משום פיקוח נפש, ועל כן היוצא להפלגה למעשה מכניס עצמו למצב שבו יידרש לחילול שבת לצורך פיקוח נפש.

אף שהטור לא הביא את פירושו של בעל המאור, השולחן ערוך ושאר הפוסקים בעקבותיו הבינו שהלכה כדבריו. כך פוסק השולחן ערוך:

"היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת". (שולחן ערוך אורח חיים רמ"ח, ד)

דברי בעל המאור מתייחסים בפירוש לשאלה שלפנינו: היוצא להפלגה קודם השבת מכניס עצמו למצב שבו יידרש לחלל את השבת מפני פיקוח נפש, ועל כן הדבר אסור. חשוב לציין שמי שיעבור על איסור זה ויצא להפלגה – בוודאי יוכל לחלל את השבת, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. אך דווקא משום כך אסור להיכנס ביודעין למציאות כזאת. ובכן, מדבריו של בעל המאור יוצא כי על הרופא או איש הביטחון להגיע למשמרתו מערב שבת, ואם לא ינהג כן הרי הוא "כמתנה לדחות את השבת".

 

טעם הדין

לכאורה, היה מקום לתלות את חידושו של בעל המאור בחקירת "הותרה" ו"דחויה" שבה עסקנו בהרחבה בשיעורים הקודמים (ראו בעיקר שיעורים 5, 6 ו־7): אם נאמר שהשבת "דחויה" במקום פיקוח נפש אכן אסור לעשות מעשה שיגרום לחילול שבת,, אך אם השבת הותרה, מה איסור יש בכך ש"נראה כמתנה לחלל את השבת" – הרי סוף כל סוף יחלל את השבת לצורך פיקוח נפש!

ואכן, בספר ארחות שבת מבואר כך:

"הנצרך לעשות מלאכה לצורך פיקוח נפש, ויכול לעשותה מערב שבת, צריך לעשותה קודם השבת ולא להמתין עד שבת – ופשוט הוא... ואף שאינו עושה שום מעשה להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש, מכל מקום כיון שכבר מערב שבת הוצרך למלאכה הזו למה ימתין ללא צורך לשבת, והרי שבת לא הותרה אצל פיקוח נפש רק דחויה". (ארחות שבת כרך ב', פרק כ' סעיף ל"ג, הערה מ"ד)

אולם, מסברא התלייה בין הדברים אינה הכרחית כלל, ויש מקום לומר שיסודו של בעל המאור מוסכם לכולי עלמא, ואף אם השבת "הותרה", סוף סוף אסור לבצע פעולה שתוביל לחילול שבת.

לעניות דעתי, מסקנה זו עולה באופן די ברור מתשובה מעניינת של החתם סופר. נושא הדיון שם הוא כניסת כהן לחדרו של חולה על ערש דווי כדי לבדוק את מצבו, כאשר ייתכן שהחולה כבר שבק חיים לכל חי, ונמצא שהכהן נטמא לו שלא לצורך. במהלך הדיון מתעוררת השאלה העקרונית האם ראוי לכהן לעסוק במקצועות הרפואה וההצלה, שמן הסתם יובילו אותו גם למצבים שבהם הוא נטמא למתים. השואל שם סבור שהדבר מותר, שכן פיקוח נפש הוא בגדר "הותרה" ולא "דחויה".

החתם סופר דוחה את דבריו מכל וכל. הוא מבהיר שכלל לא ברור שמסקנת ההלכה היא שטומאת כהן "הותרה" במקום פיקוח נפש, אלא שגם אילו היינו סבורים כך, הדבר אינו קשור לעניין:

"ולו יהיבנא ליה טעותיה [=שפיקוח נפש הותרה; א.ש.], היינו אי עומד לפנינו פיקוח נפש ויש לפנינו כהן וישראל נאמר כל הזריז הרי זה משובח ולא נדקדק בין כהן לישראל. אבל שיהיה כהן מכין לעצמו לוותר קדושת כהונתו שאם יזדמן לפניו פיקוח נפש יהיה הוא המתעסק ולא אחר?! וכי אין אנו מצווין להכין בערב שבת כל ההכנות ליולדת ולחולה ולצרכי מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת?!". (שו"ת חתם סופר יורה דעה של"ח)

החתם סופר מבהיר, שאף אם ננקוט שהשבת (במקרה שלנו, הוא עצמו מדבר על טומאת כהנים כאמור) "הותרה" לחלוטין במקום פיקוח נפש, עדיין פשוט וברור שחובה להיערך ככל שניתן כדי להימנע מכך.

החתם סופר אינו מציין מקור לדבריו, וניכר שהם פשוטים בעיניו מן הסברא. במכתב שכתב הרב אשר וייס לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית הוא הטעים את הדברים באופן הבא:

"הנה ברור וידוע שאוסר לו לאדם לעשות מעשה שעל ידה יוכרח שוב לחלל שבת אף אם חילול שבת זה יהיה משום פיקוח נפש... אך לא נתבאר מה שורש איסור זה, וראיתי מבוכה בדברי האחרונים ביסוד הלכתא דא, אם מהתורה או מדרבנן, ומה עניינו ושורשו.

ולענ"ד ברור, דגדר איסור זה משום 'רצון התורה' הוא, דכבר הארכתי לבאר דמלבד תרי"ג מצוות התורה, חייב אדם לעשות רצון קונו בעניינים רבים, ורצון התורה הפשוט מחייב את האדם לעשות כל הדרוש על מנת שיוכל לקיים את המצוות ולהזהר מן העבירות, והרי אמרה תורה 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'. ונמצא, דאף שאין גרימת החילול בכלל חילול שבת ממש, מכל מקום עיקר איסורו מהתורה, ולא מתקנת חכמים". (תשובת הרב אשר וייס לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית)

"רצון התורה" – בלשונו של הרב אשר – מלמד שחילול השבת לצורך פיקוח נפש בוודאי איננו רצוי לכתחילה, ועל כן מוטב שלא לעשות פעולות שיובילו בהכרח לחילול שבת.[2]

המונח ההלכתי "רצון התורה" מעט מופשט, וכדי לחדד אותו יותר נבחן שתי שאלות:

• האם האיסור לגרום לחילול שבת הוא איסור גמור או רק מידת חסידות?
• עד כמה יש לטרוח כדי להיערך למניעת חילול שבת?

 

היערכות למניעת חילול שבת – חיוב גמור או מידת חסידות?

כאמור, מדברי בעל המאור נובעת המסקנה שאסור לבצע פעולה שתגרור חילול שבת. בעל המאור עצמו מגדיר שהרי זה "נראה כמתנה לחלל את השבת", כלומר שלא מדובר על איסור גמור, אלא על "מראית עין". בתשובותיו, הריב"ש הבהיר זאת יותר:

"היינו לפי שאינו עושה איסור בשבת כלל, ואין כאן אלא שהפליג בחול, שמראה כמתנה לחלל את השבת לכתחילה, ואין זה איסור שבות, אלא גזרת הרואין". (שו"ת הריב"ש ק"א)

הריב"ש מבהיר שלא איסור של ממש יש כאן, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא "גזירת הרואין" בלבד.

כדי לבחון את אופיה של גזירה זו, נשוב לאחת השאלות שהזכרנו לעיל: האם מעוברת בסוף הריונה נדרשת לצאת מביתה ולהגיע לבית החולים, כדי למעט בחילול שבת לכשתגיע שעת לידתה? סוגיא אחת במסכת נדה עשויה להוביל למסקנה מרחיקת לכת בנושא:

"דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת". (נדה לח.)

הגמרא שם מפרטת כיצד בדיוק מחשבים את שבועות ההיריון, אך הנוגע לענייננו הוא שתשעה חודשים לפני הלידה כבר ביקשו חסידים הראשונים לכלכל את צעדיהם באופן כזה שיימנע חילול שבת לצורך פיקוח נפש!

מצד אחד, סוגיא זו מוכיחה את עמדתו העקרונית של בעל המאור. מצד שני, מפורש בגמרא שמדובר על מידת "חסידים הראשונים", ודי ברור שאין זו הוראה מחייבת לכל אדם. לאמור – "רצון התורה" הוא להימנע מחילול שבת לצורך פיקוח נפש, אך חייב להיות גבול למידת ההשתדלות בנושא, והשתדלות כמו זו שבגמרא, המתכננת את הלידה תשעה חודשים מראש, אינה אלא מידת חסידות.

אם במידת חסידות עסקינן, הרי שבספר חסידים מצאנו שתי הוראות בעניין זה. ההוראה הראשונה אכן קשורה לעולמות רוחניים:

"מי שאשתו מעוברת והגיע חדש התשיעי יתפלל שלא תלד אשתו בשבת שלא יחללו שבת, וכן על בתו וכלתו. ואחד היה מתפלל בתפלת מנחה בערב שבת שלא תפול דליקה בשבת ושלא תלדנה הנשים בשבת". (ספר חסידים תשצ"ג)

אכן, מידת חסידות היא להתפלל שלא נידרש לחילול שבת, אפילו לא לצורך פיקוח נפש.

אך ההוראה השנייה בספר חסידים בנושא זה היא כבר הוראה מעשית, ולכאורה שווה לכל נפש:

"אשה הרה וכבר הגיע חודש התשיעי להריונה, בערב שבת עם חשיכה יטמין מים חמין כדי שאם תלד בליל שבת או בשבת הרי המים חמין מזומנין ולא יחללו שבת". (ספר חסידים תתנ"ה)

כאן יש כבר חובה גמורה להכין את הדרוש לצורכי פיקוח נפש, כדי למעט בחילול שבת במקרה שהלידה תתרחש בשבת. הדרכה זו שבספר חסידים הובאה כהלכה פסוקה במגן אברהם:

"ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מערב שלא יחללו שבת". (מגן אברהם ש"ל, סק"א)

גדולי הפוסקים האחרונים, המשנה ברורה וערוך השולחן, פסקו כדעת המגן אברהם, ואולם ניסחו את הדברים באופן שונה. המשנה ברורה כתב:

"ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש ט' להזמין בכל ערב שבת כל הדברים הנצרכים לה דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך לחלל שבת". (משנה ברורה שם סק"א)

לא חיוב יש כאן, אך "מן הראוי" לנהוג כן. צעד נוסף, הלך ערוך השולחן שניסח זאת כך:

"חסידים ואנשי מעשה כשהאשה מגיעה לחודש התשיעי מכינין בע"ש כל מה שצריך דאולי תכרע לילד בשבת לא יצטרכו לחלל שבת". (ערוך השולחן שם, סעיף ג')

ובכן, הכל מודים שעל המעוברת להתכונן ללידתה, אלא שהמגן אברהם מציג זאת כהלכה פסוקה, המשנה ברורה סבור שהדבר "ראוי" – ומשמע שאין בו חיוב גמור, ואילו ערוך השולחן פוסק שזו מידת "חסידים ואנשי מעשה", בדיוק כמו במקור הסוגיא במסכת נידה.

אמנם יש לציין, שבמקום אחר משמע מלשון המשנה ברורה שאכן יש חיוב של ממש להיערך למניעת חילול שבת. הגמרא במסכת שבת (סט:) עוסקת במקרה (המוזר מעט) של אדם שהלך במדבר ושכח אימתי היא השבת. ההלכה היא, שמותר לו לעשות בכל יום רק את המינימום הנחוץ לצורכי פיקוח נפש, שכן כל יום הוא "ספק שבת". אך מבואר בגמרא שם, שלעיתים זוכר האדם אימתי יצא, וכך לפחות ביחס לאחד מימות השבוע – ברור לו שזו אינה שבת. הפוסקים כתבו שבמקרה כזה עליו להתאמץ ולעשות את כל הדרוש לצורכי מחייתו באותו יום, כדי שלא יזדקק להיתר משום פיקוח נפש בימים האחרים שכאמור הינם ספק שבת. על רקע הלכה זו מעיר הביאור הלכה:

"ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון". (ביאור הלכה שד"מ, א ד"ה מצומצמת)

כאן לא נאמר שזו מידת חסידות או הנהגה טובה, אלא "מחוייב בוודאי" לעשות כל שיוכל כדי להימנע מחילול שבת, אף שבפועל אותו חילול שבת הינו לצורך פיקוח נפש, שכן אם לא יבצע את המוטל עליו במסגרת "צבא הממשלה הרוממה" חייו בסכנה. מסתבר שכאשר מדובר בחייל שנדרש לשאלות אלה מדי שבת בשבתו, ואף יודע בוודאות שאם לא יערך מערב שבת יהיה עליו לחלל את השבת, סבור המשנה ברורה שהחיוב להיערך הינו חיוב נחרץ יותר.

 

טרחה ומאמץ למניעת חילול שבת

בסיום אותו מכתב של הרב אשר וייס הוא כותב:

"אמנם לפי מה שנתבאר לענ"ד בשורש איסור זה, שאינו אלא ערך כללי של רצון ה', מובן דנדחה ספיקו משום מצווה אחרת". (תשובת הרב אשר וייס לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית)

כאשר הלכה פסוקה ומפורשת עומדת בסתירה להלכה אחרת, קיימים כללי הכרעה: עשה דוחה לא תעשה, מצוה מן התורה דוחה מצוה מדרבנן וכן הלאה. אך כאשר עומדת לפנינו הלכה שיסודה ב"רצון התורה", מסתבר שנדרש לבחון היטב האם היא אינה סותרת מצוה אחרת, או אפילו "רצון התורה" מסוג שונה.

כך למשל בדוגמא שבה עסקינן לגבי יולדת: אין ספק שיציאה מהבית הפרטי בסוף ההיריון כדי להתקרב לבית החולים היא טרחה רבה, שאף תפגע מן הסתם בעונג השבת של היולדת ושל בני משפחתה. האם טרחה כזאת מחויבת? האם עונג השבת איננו גובר על אותה מידת חסידות של היערכות למניעת חילול שבת משום פיקוח נפש?

דברים נחרצים בנושא זה כתב הגרש"ז אויערבך, בתגובה לתשובה של הגר"מ פיינשטיין. בשו"ת אגרות משה דן בפירוש בשאלתנו אודות רופא שנדרש לבצע משמרת בשבת בבוקר. לאור ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך על פי בעל המאור, קובע הגרמ"פ כי עליו לעשות כל מאמץ כדי לשבות סמוך לבית החולים:

"כשיודע הרופא מזה ערב שבת מחוייב הרופא להשאר ללון באיזה בית הסמוך לבית החולים שודאי אפשר להשיג מקום ללון, ואף אם יצטרך לשלם דמי שכירות בעד הלינה אין להתיר לו לבא לביתו, שיביאנו זה לחלל שבת למחר ליסע לבית החולים. ואף אם אין מקום סביבות בית החולים ללון שם הרי יכול ללון בבית החולים גופיה, ואף שלא יהיה לו שם יין לקדוש וסעודה חשובה לכבוד השבת, נמי היה צריך להשאר שם דמצות סעודת שבת וקדוש לא תדחה איסור מלאכה דשבת". (שו"ת אגרות משה אורח חיים א', קל"א)

האגרות משה רואה את הנסיעה לבית החולים כ"מלאכה בשבת", אף שזו מלאכה הנצרכת לשם פיקוח נפש! לפיכך, הוא סבור שיש לעשות כל מאמץ להימנע מכך, גם במחיר של הפסד כספי או של פגיעה בעונג השבת ובסעודות השבת.

כאמור, הגרש"ז אויערבך חלק על כך, כפי שצוטט משמו בשמירת שבת כהלכתה:

"עיין שו"ת אגרות משה, אולם שמעתי מהגרש"ז אויערבך (שליט"א), שמצדד להקל אם על ידי זה שהוא יהיה מנותק כל ליל השבת מהבית יתבטלו הוא ובני ביתו מעונג שבת... ואינו חייב לעזוב את ביתו מערב שבת". (שמירת שבת כהלכתה, פרק מ' הערה ס"ד)

והניף ידו בשנית בתשובה לחיילים:

"אם הוטל על קבוצת חיילים לבצע בשבת משימה של פיקוח נפש, ולשם כך התאמנו במשך השבוע. לאחר שהשלימו אימוניהם שוחררו לביתם בתנאי שישובו לבסיס עד לשעה מסוימת בשבת, כיון שהפעולה נקבעה – משיקולים צבאיים – לקראת סוף השבת. מן הדין אין חייבים למחות ביד מי שייסע לפני שבת על מנת לשוב לשם פיקוח נפש בשבת, ואולם כל זה דווקא כשנוסע על מנת להצטרף למשפחתו, שאין יכול להחמיר על חשבון הסבל של משפחתו... ומסתבר דיש להקל עד כמה שאפשר לעוסקים בהצלת נפשות". (הליכות שלמה, סימן רמ"ח סק"ז, על פי הספר הצבא כהלכה)

הגרש"ז פותח בכך שאין חובה למחות במקלים, ממשיך וכותב כי חייל אינו יכול להחמיר בדבר אם יש בכך פגיעה בעונג השבת שלו ושל בני ביתו, ומסיים בקביעה שיש להקל עד כמה שאפשר לעוסקים בהצלת נפשות (בשיעור הבא נעמוד על כך, שפסק זה מבוסס גם על העובדה שעונג שבת הוא "דבר מצוה").

לעניות דעתי, גישתו של הגרש"ז הולמת היטב את תפיסת "רצון התורה", המבהירה שאכן נדרש להיערך למניעת חילול שבת לצורך פיקוח נפש, ואולם היערכות שכרוכה בטרחה רבה ובביטול עונג שבת – אינה מחויבת, שכן סוף כל סוף הנסיעה בשבת תהיה לצורכי פיקוח נפש.

כמובן, לא תמיד ניתן לקבוע מסמרות בנושאים מסוג זה, ולהגדיר באופן מדויק מהי מידת הטרחה או הפגיעה בעונג השבת. כך, במקרה של חייל הנדרש להתייצב בעמדת שמירה מרוחקת, שההגעה אליה אפשרית רק בנסיעה, מעט לאחר כניסת השבת. אם השמירה מתחילה זמן קצר מאוד אחרי השקיעה, בוודאי ראוי להקדים ולהגיע לעמדה מערב שבת, ולחסוך את הנסיעה בשבת. אך אם השמירה מתחילה בשעה מאוחרת יותר, ואם החייל יישאר ביחידתו הוא יספיק להתפלל תפילת שבת במניין ולסעוד סעודה כהלכתה, ורק לאחר מכן ייסע לשמירה, הדעת נותרת שכך ראוי לנהוג, ואין חובה להקדים ולהגיע לעמדה מערב שבת. כאמור, כל מקרה לגופו.

 

סיום

הצגנו בקווים כלליים את עצם היסוד ההלכתי שקובע בעל המאור, ואת פרשנותו של יסוד זה על רקע המונח "רצון התורה". בשיעור הבא נשוב לסוגיית הגמרא בעניין "אין מפליגין בספינה", ונעמוד על כך שהגמרא עצמה מצמצת את היקפו של האיסור להפליג בספינה, ויש בכך כדי להשפיע על השאלות שהצגנו.