עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

לוחמי צה"ל נדרשים לנסוע בשבת באופן קבוע לצורכי פיקוח נפש. רכבי הסיור הצה"ליים נוסעים הלוך ושוב בגזרות המבצעיות, בהתאם לתפישת הביטחון הנקבעת בכל גזרה לגופה.

לעיתים קרובות, עולה השאלה האם מותר לחייל שאיננו חלק מן הסיור, להצטרף לרכב הנוסע בהיתר. היות שבמקומות רבים רכבי הסיור נכנסים ליישובים בגזרה, הרי שבדרך זו יוכל החייל המצטרף להגיע לתפילה במניין ביישוב סמוך, לסעודת שבת בביתה של משפחה מארחת או אפילו לשוב לביתו הנמצא בגבולות אותה גזרה מבצעית. על דרך זו, נשאלת השאלה האם כאשר אמבולנס או רכב להסעת אנשי צוות רפואי נוסע לבית חולים בשבת, מותר לאדם נוסף להצטרף אליו גם לצורך שאיננו חיוני, כגון לביקור חולה שאין בו סכנה.

כמובן, אין כל היתר ליזום חילול שבת עבור צרכים אלו, ועל כן אסור בשום פנים ואופן להאריך את מסלול הנסיעה, או לפתוח במיוחד דלת המדליקה תאורה ברכב כדי לצרף אליו נוסעים. אך כאשר הנסיעה מתקיימת בלאו הכי, וחיילי הסיור בכל מקרה פותחים את דלתות הרכב כדי להיכנס ולצאת ממנו, יש מקום לברר האם מותר להצטרף לנסיעה גם לצרכים שאינם מצדיקים חילול שבת.

בשני השיעורים הבאים נבקש בעזרת ה' להשיב הלכה למעשה על שאלה מצויה זו. כפי שנראה, ההצטרפות לנסיעת היתר כרוכה בשלושה חששות הלכתיים: ריבוי בשיעורים, יציאה מחוץ לתחום ו"זילותא דשבת" ומראית עין. בשני הנושאים הראשונים נדון בשיעור זה, ובנושא השלישי בשיעור הבא.

 

ריבוי בשיעורים

הוספת נוסעים לרכב גורמת למאמץ משמעותי יותר למנוע, וכאשר מדובר ברכב המונע בדלק או בגז, המשמעות המיידית היא ריבוי הבערות במהלך הנסיעה. כאמור, הנסיעה מותרת לצורכי פיקוח נפש, אלא שתוספת משקל לרכב מובילה לכך שבכל לחיצה על דוושת הגז נגרמת הבערה נוספת.

הגמרא במסכת מנחות (סד.), קובעת שאם חולה שיש בו סכנה נדרש לאכילת שתי תאנים בשבת, מוטב לקטוף עבורו ענף אחד ובו שלוש תאנים, מאשר שני ענפים שונים שבכל אחד מהם תאנה אחת. הנימוק לכך הוא, שמוטב להרבות בשיעור במלאכה אחת (קצירה), מאשר לבצע שתי מלאכות שונות.

בגמרא מבואר שאותו "ריבוי בשיעורים" בפעולה המתבצעת לצורך פיקוח נפש, חמור פחות מאשר מלאכה גמורה; אלא שנחלקו הראשונים בהבנת מסקנת הסוגיא: הרשב"א (חולין טו:, ד"ה המבשל) הבין שריבוי בשיעורים אסור מדרבנן בלבד, בעוד הר"ן (ביצה ט: באלפס, ד"ה ומיהא)[1] דייק מן הגמרא שריבוי בשיעורים אסור מן התורה, אף שהוא חמור פחות ממלאכה גמורה.

ה'בית יוסף' (אורח חיים שי"ח, ב) ציטט את מחלוקת הראשונים, אך לא הכריע בה. ה'משנה ברורה' (שי"ח סקי"ג) כתב שההלכה כדעת הר"ן, שריבוי בשיעורים אסור מן התורה. ברם, הוא עצמו כתב בספרו מחנה ישראל (פרק ל"א הערה א'; וראו דיון נרחב על כך בשו"ת יביע אומר, אורח חיים ח"ח, סי' ל"ד) שראשונים רבים אוחזים דווקא בדעתו של הרשב"א, ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ה'חפץ חיים' מדגיש, שכאשר מדובר בריבוי בשיעורים באיסור דרבנן, כגון בהוצאת חפצים מרשות היחיד לכרמלית או בהעברת ארבע אמות בכרמלית, יש יותר מקום להקל בדבר, אם מדובר בשעת דחק ובמקום צורך גדול.

כמובן, גם לדעת הרשב"א שהאיסור הוא מדרבנן, סוף כל סוף ההלכה למעשה היא שאין להרבות בשיעורים אפילו כאשר עושים מלאכה לצורך חולה שיש בו סכנה, וכך נפסק בפשטות ב'שולחן ערוך' (אורח חיים שי"ח, ב).

לאור האמור, כתב בשו"ת הר צבי (יורה דעה סי' רצ"ג), שכל תוספת של אדם לרכב הנוסע בשבת אסורה, אלא אם כן נוהג בו נכרי. כך הכריע גם ב'שמירת שבת כהלכתה':

"נהג המסיע רופא לבית החולה, או חולה לבית־החולים, אם אין הזמן דחוק, ישתדל להוציא ממכוניתו לפני הנסיעה חפצים כבדים המונחים בה, גם אם הם מוקצה, כי הרי כל תוספת משא משמעותית גורמת לכך שיצטרך להרבות במספר ההבערות". (שמירת שבת כהלכתה פרק מ', סעיף עו)

להלן (שם), הדגיש שהוא הדין לא רק לחפצים מיותרים ברכב, אלא גם לנוסעים מיותרים ברכב, שאסור להם להצטרף, משום שהצטרפותם מובילה לריבוי בשיעורים במלאכת הבערה.

בהערות ל'שמירת שבת כהלכתה' שם, הסב את תשומת הלב לתשובת הרב משה פיינשטיין, שלגבי בעל המבקש להצטרף לאשתו היולדת בשבת כתב:

"ובכלל בנסיעה בקאר שלא שייך שמא ירבה בשבילו, דהוא שוה לאחד ולהרבה אין בזה בעצם שום חלול שבת להנוסע עמה, כיון שמותר הנסיעה בשבילה ואיני יודע בזה איסור ברור, אף מדרבנן אם ההאספיטאל הוא בעיר או בתוך התחום. אך אולי משום מראית העין ולכן יש להתיר אם תצטער מזה אף שלא יבא לידי סכנה". (שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א, סי' קל"ב)

כאמור, לענייני תחומין ומראית עין נתייחס להלן ובשיעור הבא; אך בנוגע לעצם הנסיעה, סתם הרב פיינשטיין ולא פירש מדוע אין לחשוש לתוספת הבערה במנוע. אפשר שלא ביררו בפניו את המציאות המכאנית, או לחילופין שהוא סבר שההשפעה על המנוע זניחה, ואין בה ריבוי בשיעורים. כך או כך, קשה לסמוך על תשובה קצרה זו של הרב פיינשטיין, שלא ביאר בה את דעתו, ועל כן ההלכה למעשה היא לאסור, כדעת ה'שמירת שבת כהלכתה'.

אמנם, ישנם שני מצבים שבהם ניתן להקל בעניין זה. ראשית, בשנים האחרונות הולכים ומתרבים כלי רכב חשמליים (הכוונה לכלי רכב חשמליים לחלוטין, ולא לכלי רכב היברידיים).[2] הצטרפות לרכב חשמלי – כרוכה בריבוי בשיעורים באיסור דרבנן, וכפי שכבר הוזכר לעיל, ה'חפץ חיים' פסק שבזה ניתן להקל במקום צורך גדול.

יתר על כן, כאשר מדובר ברכב חשמלי לא מדויק להגדיר זאת כ"ריבוי" בשיעורים, משום שהגברת צריכת החשמל עקב המשקל הכבד מגדילה את צריכת הזרם הקיים, אך אינה סוגרת מעגלים חשמליים חדשים. הגברת עוצמתו של זרם חשמלי קיים – מותרת לחלוטין לדעת כמה מגדולי הפוסקים,[3] ופיתוחים הלכ־טכנולוגיים שונים מבוססים על העיקרון של 'שינוי זרם' או 'הגברת זרם'.[4] אם כך, ההצטרפות לרכב חשמלי הנוסע בהיתר מותרת בכל מצב של צורך כלשהו, ובוודאי לצורך תפילה במניין או סעודת שבת.

שנית, לעיתים רכבי הסיור הם רכבים כבדים בעלי מיגון מאסיבי. ב'שמירת שבת כהלכתה' מעיר, שברכבים מסוג זה ההשפעה של נוסע נוסף על המנוע זניחה, ועל כן ניתן להקל בדבר:

"אולם יש להבדיל לענין זה בין אמבולנס וכל מכונית כבדה מחד, ומכונית נוסעים רגילה מאידך, שכן במכונית כבדה אין הימצאותו של נוסע בודד נוסף מביאה לידי הבערות נוספות של בנזין, ואף כי תצרוכת הבנזין היא גדולה יותר במקצת, הרי אין זה גורם להבערות רבות יותר אלא להבערות גדולות יותר, ולית לן בה – ...דעת מומחה". (שמירת שבת כהלכתה, פרק מ' הערה קפ"ג)

בהמשך דבריו שם מעיר הרי"י נויבירט שהתלבט הרבה בדבר. אכן, החילוק שהוא מציע הינו חילוק דק בין "תוספת הבערות", ובין צריכת דלק רבה יותר, שלכאורה אסורה אף היא משום ריבוי בשיעורים. אפשר, שהיות שבלאו הכי כל נסיעה כרוכה באלפי סל"ד – סיבובי מנוע לדקה – אין מתחשבים מבחינה הלכתית בהשפעה זניחה על המנוע. כך, לא שמענו ולא ראינו שהנוסע לצורכי פיקוח נפש יתחייב לפשוט מעיל כבד, או אפילו את חולצתו, כדי לחסוך כל גרם נוסף של השפעה על המנוע. לפיכך, מסתבר מאוד להכריע הלכה למעשה כדברי ה'שמירת שבת כהלכתה', ולהתיר את ההצטרפות לרכב כבד וממוגן (או לרכבי הסעות למיניהם), שבו משקלו של נוסע נוסף אינו גורם השפעה משמעותית על פעילות המנוע.

 

יציאה מחוץ לתחום

החשש ההלכתי השני בהצטרפות לנסיעת היתר הוא היציאה מחוץ לתחום שבת. הלכות תחומין הן מקצוע שלם בתורה, ואנו נזכיר את הדברים בקציר האומר בלבד.

אסור לצאת בשבת מחוץ לתחום אלפיים אמה. לדעת רוב מניין ובניין של הראשונים, איסור זה הוא מדרבנן (שולחן ערוך אורח חיים שצ"ז, א, ובמשנה ברורה שם סק"א). כאשר יוצאים למרחק גדול יותר, של י"ב מיל, נחלקו ראשונים האם האיסור הוא מן התורה (דעת הרי"ף במסכת ערובין ה. [בדפיו] על פי הירושלמי; וכן דעת הרמב"ם במשנה תורה, הל' שבת כ"ז, א); או שגם איסור זה אינו אלא מדרבנן (דעת בעל המאור והרמב"ן במלחמות על הרי"ף שם, וכן פסקו הרשב"א וראשונים רבים).

ובכן, אם אותו רכב הנוסע בהיתר מתרחק יותר מקילומטר אחד (בערך, כשיעור אלפיים אמה) מהמקום שבו קנו שביתה בכניסת שבת – יש בכך איסור דרבנן, ואם מתרחק למרחק של יותר משנים עשר קילומטר (בערך, כשיעור י"ב מיל), לדעת חלק מן הראשונים יש בכך איסור דאורייתא.

אף על פי כן, ניתן למנות ארבעה צדדי היתר ליציאה מחוץ לתחום.

 

א. בתוך העיר

כאשר מדובר בנסיעה בתוך עיר גדולה מקצה אחד לקצה אחר אין כאן איסור תחומין כלל, משום שהעיר כולה נחשבת כד' אמות. על דרך זו, כאשר ישנו גוש יישובים המוקף בעירוב, הוא נחשב כולו כמקום אחד ואין בו איסור תחומין. במצבים כאלה, ניתן יהיה להצטרף לנסיעת היתר ברכב כבד או ברכב הסעות מבלי לחשוש כלל לאיסור תחומין.

 

ב. תחומין בנסיעה

לדעת הרשב"ם (תוספות עירובין מג., ד"ה הלכה), אין איסור תחומין בהפלגה בספינה, משום שהאדם יושב "במקומו" והספינה היא זו שמשייטת ממקום למקום. אמנם, כאשר הגיעה הספינה ליעדה אסור יהיה לרדת ממנה, אך בעצם ההפלגה אין איסור תחומין. הרשב"ם סבור, שיש מקום להקל בזה גם לגבי מי שיושב בקרון רתום לסוס, שאין בו איסור תחומין, משום שהאדם יושב במקומו, והקרון הוא שנוסע ממקום למקום.

חידוש דומה לזה של הרשב"ם חידש גם הרמב"ן (עירובין מג., ד"ה ויש מחזרין), ואף הוא מסביר שהיושב בספינה איננו "הולך מחוץ לתחום" משום שהספינה היא זו שמפליגה למרחקים.

דעת הרשב"ם והרמב"ן אינה מוסכמת על שאר הראשונים. כבר רבנו חננאל, שקדם להם, מסביר בפירושו למסכת שבת (יט. ד"ה ת"ר אין) שעצם האיסור להפליג בספינה ג' ימים קודם לשבת מבוסס על כך שהספינה יוצאת מחוץ לתחום. לא בכדי, בשו"ת מהרלב"ח (סי' כ"ח) – מראשוני רבותינו האחרונים בדור גירוש ספרד – כתב ש"כל הפוסקים" חלקו על חידושו של הרשב"ם.

זאת ועוד, בשו"ת חתם סופר (ח"ו, סי' צ"ז) דן בנסיעה ברכבת מחוץ לתחום, וקבע שהדבר אסור אף לדעת הרמב"ן, משום שכל דבריו של הרמב"ן נאמרו על ספינה השטה במים, שאין אפשרות להלך על גביהם.[5] אך רכבת הנוסעת על היבשה – הרי היא כמהלכת, ואסור לשבת בה ולצאת מחוץ לתחום (כאמור לעיל, בנקודה זו יש מחלוקת בין הרשב"ם לרמב"ן). ה'ביאור הלכה' (על השולחן ערוך אורח חיים, ת"ד א') פסק כדברי החתם סופר.

לעומת זאת, בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סי' כ"ו), קבע הריא"ה הרצוג שבשעת דחק גדולה יש מקום להקל ולסמוך על דעת הרשב"ם, אף שזו דעת יחיד, ולהחשיב כל הנוסע ברכב כאילו הוא יושב במקומו ואינו יוצא מחוץ לתחום. סבור היה הרב הרצוג, שבמקום שניתן לנסוע ברכב מחוץ לתחום עם נהג שאינו יהודי – הדבר עדיף מהליכה ברגל, שבוודאי יש בה איסור תחומין, והיא תהיה כרוכה גם בהעברת ד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית.

 

ג. תחומין למעלה מעשרה טפחים

מחלוקת הראשונים דלעיל, קשורה לסוגיא בעירובין (מג.), שם הסתפקה הגמרא האם יש איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים, כגון שאדם הולך על חומה גבוהה ובדרך זו יוצא מחוץ לתחום. נחלקו הראשונים בהכרעת ההלכה בנדון, ואף ה'שולחן ערוך' (אורח חיים ת"ד, א) פסק שהדבר ספק.

אלא שה'שולחן ערוך' קובע בפירוש שאם אותה חומה שעליה הוא הולך גבוהה עשרה ורחבה ארבעה טפחים – פשוט וברור שאסור להלך על גביה אל מחוץ לתחום. טעמו של סייג זה התבאר ב'משנה ברורה' על אתר:

"דהרי הוא כאלו הולך באויר, אבל אם היה בהם ד' על ד' דניחא תשמישתיה להילוך חשוב כמהלך על הארץ ופשיטא דאיסור תחומין נוהג שם". (משנה ברורה ת"ד, סק"ג)

לפיכך, גם אם הרכב גבוה עשרה טפחים, הרי שכסאותיו ומושביו נוחים לישיבה, ובפשטות יש בו איסור תחומין.

יש מן הפוסקים (ראו שו"ת ציץ אליעזר, א' כ"א) שהקלו לומר שאין איסור תחומין בטיסה במטוס, משום שאף שהוא רחב הרבה יותר מד' טפחים, אין דינו כ"ארעא סמיכתא", ולעניין זה אין תחומין למעלה מעשרה. אך גם אם נקבל קולא זו, היא אינה רלוונטית לרכב או לרכבת הנוסעים על גבי קרקע, ובזה הכרעת רוב הפוסקים היא שאכן יש לחשוש לאיסור תחומין (ראו שו"ת יחוה דעת, ח"ו, סי' ט"ז).

אמנם בשו"ת היכל יצחק הנ"ל, הדגיש שאף אם נחמיר ונאסור נסיעה ברכב גבוה מעשרה טפחים מחוץ לתחום, מסתבר שאיסור זה קל יותר מהליכה רגלית רגילה, שלדעת חלק מן הראשונים אסורה מדאורייתא כאשר יוצא חוץ לי"ב מיל. הרב הרצוג סבור שברכב הגבוה עשרה טפחים, האיסור הוא אך ורק מדרבנן.

 

ד. פטור "תחומין במחנה"[6]

פתרון שונה לחלוטין לאיסור תחומין לחיילים בפעילות מבצעית מבוסס על עמדתו המחודשת של הרב שלמה גורן בביאור דברי חז"ל אודות דיני "מחנה". מדובר בסוגיא נרחבת במיוחד, ונזכיר אותה בקיצור נמרץ.

שנינו במשנה במסכת עירובין:

"ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב". (עירובין יז.)

רש"י שם מסביר שמדובר בפטורים ייחודיים למחנה "היוצא למלחמה", וכן הרמב"ם בפירוש המשנה ביאר שהטעם הוא "מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב". לאור זאת, נחלקו הפוסקים האם ניתן ליישם הקלות אלה גם בשעת חירום אחרת. ה'שולחן ערוך' (אורח חיים קנ"ח, ח) פסק שהקלו בנטילת ידיים לא רק למחנה היוצא למלחמה, אלא גם למי שנמצא במדבר במקום סכנה. הגר"א (בביאורו שם) משיג על ה'שולחן ערוך', ומסביר שההקלות הן דווקא ליוצאים למלחמה, אך לא למצויים בשעת דחק אחרת. לעומת הגר"א, בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א, סי' כ"ח; בתשובה העוסקת באכילת קטניות בפסח בשעת הדחק) הבין שניתן להקל בנושאים אלה בכל מצב של דחק או מצוקה.

אין כאן המקום להסביר כל אחד מארבעת הדברים שבהם פטרו במחנה, והנוגעים לענייננו הם דברי הגמרא שם ביחס לתחומין:

"אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה". (עירובין יז.)

חכמים תיקנו לערב עירובי חצרות, כדי שאפשר יהיה להוציא מבית לחצר, דהיינו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת הסמוכה לה. היות שמדובר בתקנת חכמים גרידא, הקלו בדבר ללוחמים במחנה, והתירו להם לטלטל מאוהל לאוהל, או מן האוהל לחצר, גם בלי עירוב חצרות. אך לדעת רבי ינאי, היות שאיסור תחומין הוא איסור דאורייתא, לא הקלו בו במחנה כלל ועיקר.

רבים מן הראשונים שם העירו, שסוגיא זו סוברת דווקא כאותן דעות שאיסור תחומין באלפיים אמה הוא מדאורייתא. אך לדידן, שכפי שכבר הוזכר לעיל תחומין באלפיים אמה מדרבנן, יש מקום להקל במחנה גם בעירובי תחומין, ולא רק בעירובי חצרות.

ביישום הלכה זו, מצאנו מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ן (מלחמות ה' שבת ה. [בדפי הרי"ף]) סבור שפטרו במחנה מ"עירוב" תחומין. כלומר, חכמים הקלו להניח דבר מאכל בסוף אלפיים אמה שייחשב כ"מקום שביתה", וכך להלך בשבת למרחק של ארבעת אלפים אמה. במחנה לא חייבו להניח עירוב תחומין, וניתן להלך ארבעת אלפים אמה גם בלעדיו. אך מעבר לארבעת אלפים אמה לא הקלו גם במחנה (אלא אם כן יש בכך פיקוח נפש).

לעומת הרמב"ן, הרשב"א מביע עמדה שונה. דבריו בנושא מופיעים בספרו 'עבודת הקודש' – המעט פחות ידוע מבין כתביו המרובים – העוסק בהלכות שבת ויום טוב:

"ויש מי שהורה שכל תחומין אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים ולפיכך מחנה פטורין מלערב עירובי תחומין. ואפילו של ג' פרסאות, ולזה דעתי נוטה". (עבודת הקודש בית נתיבות, ה', א)

כלומר לדעת הרשב"א כל דבר שהינו מדרבנן – הקלו בו במחנה; והיות שלדעתו תחומין הם דרבנן באופן גורף, ואף יותר מי"ב מיל, ממילא אין במחנה איסור תחומין כלל.

החזון אי"ש (אורח חיים סי' קי"ב) הכריע להלכה כדעת הרמב"ן, וכך הייתה גם דעתו של הרש"ז אויערבך (מובאת בספר הצבא כהלכה פרק י"א, סוף הערה 34), שכל שהתירו במחנה הוא להלך ארבעת אלפים אמה בלא עירוב תחומין. לעומתם, הרב גורן (שו"ת משיב מלחמה ח"א, סי' ד') פסק להלכה כדעתו של הרשב"א ב'עבודת הקודש', שחיילים במחנה פטורים לחלוטין לא רק מעירוב תחומין אלא גם מאיסור תחומין, והם רשאים להלך לכל מרחק בלא הגבלה.

הרב גורן (שם) הוסיף חידוש על גבי חידוש, וקבע שכלל חיילי צה"ל העוסקים "בביטחון ובהגנה על הגבולות", או אפילו באימונים לקראת הפעילות הנ"ל, הינם בגדר "מחנה היוצא למלחמה", ולא נוהג בהם איסור תחומין. גדולי הזמן לא קיבלו קולא מפליגה זו. ה'חזון אי"ש' (שם), קבע שדיני מחנה נוהגים אך ורק במחנה היוצא למלחמה "על פי מלך ושופט שבדור".[7] כאמור, הרב גורן חלק על כך בתוקף, וקבע שכלל הפעילות הביטחונית כלולה בדיני מחנה.

כמו כן, החזון אי"ש מכריע (על פי הירושלמי) שיש צורך בעשרה לוחמים לפחות כדי להיחשב מחנה. גם בזה טען הרב גורן שאף אם אין עשרה לוחמים במוצב אחד, אם בגזרה כולה יש לפחות עשרה לוחמים, חל עליהם דין מחנה.

בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סי' מ"ז) דחה את דברי הרב גורן מזווית אחרת. לדבריו, כל ההיתרים במחנה קשורים למחנה ארעי הנודד ממקום למקום, ולגביו יש סברא גדולה שמראש הוא לא "קנה שביתה" באף מקום, ועל כן הקלו בו בהלכות תחומין. אך חיילים המשרתים בבסיסי קבע, שיש בהם מבנים ותשתיות – אינם כלולים בדין "מחנה". הרב גורן הסכים לקבל את הטענה שהיאחזות נח"ל, שהיא למעשה מקום יישוב, אינה נחשבת כמחנה. אך ביחס לבסיסי צה"ל והמוצבים בגזרות הביטחון־השוטף, סבור היה הרב גורן שבוודאי חל עליהם דין מחנה.

כאשר כתבנו בבית מדרשה של הרבנות הצבאית את ספרי תורת המחנה, עמדנו בפני אתגר משמעותי בהכרעת ההלכה בנושא זה. מצד אחד, עמדתו של הרב גורן ברורה ונחרצת, והוא מרחיב מאוד את הקולא בענייני תחומין במחנה. מצד שני, רוב ככל פוסקי הזמן חולקים על שני חידושיו: הן זה שמבטל לחלוטין את איסור תחומין במחנה אפילו בי"ב מיל, הן זה המרחיב מאוד את ההגדרה מהו מחנה. על כן, בחרנו את הניסוח הבא:

"נחלקו מפוסקי דורנו בביאור 'פטור תחומין במחנה'. יש שנקטו שאין ההיתר חל אלא על יציאה לצורך מצוה עד למרחק של כשני ק"מ ממחנה (של עשרה חיילים ויותר) היוצא למלחמה, ודוקא על חשבון היתר ההליכה לרוח הנגדית. ואילו הגר"ש גורן נקט שאף חיילים היושבים במחנות ובמוצבים האחראים על בטחון שוטף, או שישיבתם במקום היא בכוננות לצורך הגנה וביטחון בכל מקום שהוא, ואף חיילים הנמצאים במחנה אימונים לקראת פעולות בטחון והגנה על הגבולות, או בסדרת אימונים בשדה, בכלל היתר זה. כמו כן לדעתו רשאים להקל ביציאה אל מחוץ לתחום לדבר מצוה עד למרחק של כ־12 ק"מ (ובדלית ברירה אף למרחק גדול מזה), ולמעשה, המקל כדעה זו, יש לו אילן גדול לסמוך עליו.                                                      
אמנם, אף לדעת הרב גורן לא חל דין מחנה על בסיסי חיל המודיעין, אכ"א, אט"ל, תקשוב, מטכ"ל ורוב בסיסי ההדרכה (למעט בה"דים המהווים יחידות מבצעיות לכל דבר ואוחזים בכוננות מבצעית תמידית). אולם בסיסים מבצעיים של חיל האוויר, מהם ממריאים כלי טייס לגיחות מבצעיות, או של חיל הים מהם מפליגים כלי שייט למשימות בט"ש, מוגדרים לשיטתו כמחנה היוצא למלחמה. (תורת המחנה כרך ב', מ"ו, ג)

 

סיכום

פשטות ההלכה היא שאין היתר להצטרף לנסיעת היתר היוצאת מחוץ לתחום אלפיים אמה. עם זאת, כל עוד מדובר במרחק קטן מי"ב מיל (כ־12 ק"מ), מוסכם על הכל שבאיסור דרבנן עסקינן, והרי בדרבנן הולכים אחר המקל. לפיכך, חייל המבקש להצטרף לנסיעת היתר במרחק כזה לצורך חשוב, כגון תפילה במניין או סעודת שבת כהלכתה, יוכל לסמוך על דעת הרשב"ם והרמב"ן (ופסיקת הרב הרצוג) שאין תחומין בנסיעה, ולצרף לכך את דעתו של הרב גורן שלפיה לחיילים בגזרה מבצעית אין איסור תחומין כלל.

כאשר מדובר בנסיעת היתר היוצאת למרחק גדול יותר מי"ב מיל, מדובר בחשש לאיסור דאורייתא, ועל כן עדיין הסומך על הרב גורן – יש לו אילן גדול להיתלות בו (ואולי בצירוף הדעות שתחומין למעלה מעשרה הם מדרבנן בכל מקרה); ואולם, מסתבר שהעיקר להלכה להחמיר בדבר, ולא להצטרף לנסיעה.

נחזור ונדגיש שוב, שאם הנסיעה היא בתוך אותה העיר, או בתוך גוש יישובים המוקף בעירוב, אין כלל איסור תחומין, ואז בוודאי ניתן להצטרף לנסיעה (כמובן, הכל תחת ההנחה שאין בעיה מצד ריבוי בשיעורים, כפי שהתבאר לעיל).

בשיעור הבא נשלים בעזרת ה' את הדיון, ונבחן האם גם באותם מצבים שבהם אין לחשוש לריבוי בשיעורין או ליציאה מחוץ לתחום שבת, עדיין יש מקום לחשוש לאיסור "מראית עין" או "זילותא דשבת" בכך שחייל נוסע בשבת שלא לצורך בטחוני מובהק.