ערך אביעד ברסטל

***

הפלגה בספינה לדבר מצווה

בשיעור שעבר עסקנו באיסור לגרום חילול שבת לצורך פיקוח נפש. כפי שראינו, מקורו של איסור זה בפרשנותו של בעל המאור לסוגיית "אין מפליגין בספינה", מתוך תפיסה כי אסור לאדם לבצע פעולה שבה הוא "נראה כמתנה לחלל את השבת".

והנה, בסוגיית הגמרא עצמה מצאנו, שיש שני מצבים שבהם ניתן לצאת להפלגה. מצב אחד מפורש מיניה וביה: אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת, אך אם יוצאים להפלגה מוקדם יותר במהלך השבוע – הדבר מותר. כמובן, גם אם יצאו להפלגה ביום ראשון ייתכן שהיא תימשך עד שבת, וממילא יידרש חילול שבת לצורך פיקוח נפש, ואף על פי כן הדבר מותר.

מצב שני מפורש בהמשך הברייתא:

"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים? לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – שפיר דמי". (שבת יט.)

היוצא לדבר מצווה רשאי להפליג אפילו סמוך לשבת, ואין חוששים לכך שהוא נראה כמתנה לחלל את השבת. לדעת רבנו תם היתר זה נרחב ביותר, והוא כולל כמעט כל הפלגה:

"ולענין דבר מצוה פירש רבינו תם, שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה, ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל". (טור אורח חיים רמ"ח [על פי המובא במרדכי שבת רנ"ח])

הבית יוסף (שם) מסתייג מקולא מופלגת זו, המרחיבה מאוד את הגדרת "דבר מצוה". אך הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך (אורח חיים רמ"ח, ד) מביא אותה להלכה, וקובע ש"נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות", ו"יש להם על מה שיסמוכו".

כמובן, גם אם לא נקבל את חידושו של רבינו תם, הרי שיש תחומים רבים שבהם בוודאי מדובר ב"דבר מצוה". כך, למשל, מבהיר השולחן ערוך שם שהעולה לארץ ישראל רשאי לצאת להפלגה אפילו בערב שבת, שכן זהו "דבר מצוה" מובהק.

בשיעור שעבר ציטטנו את דבריו של הריב"ש, שהסביר שהאיסור מיסודו איננו מן התורה ואף לא מדרבנן, אלא לכל היותר "גזירת הרואין". הראיה המרכזית של הריב"ש היא מן ההלכה שלפנינו:

"ומה שהתירו כאן להולך לדבר מצוה, היינו לפי שאינו עושה אסור בשבת כלל. ואין כאן אלא שהפליג בחול, שמראה כמתנה לחלל את השבת לכתחלה, ואין זה אסור שבות, אלא גזרת הרואין, ולזה התירו לדבר מצוה, ומפני קולת האיסור". (שו"ת הריב"ש ק"א)

הדברים משתלבים היטב בתפיסת "רצון התורה" שהוצגה בשיעור שעבר: התורה אמנם אינה 'רוצה' שאדם יחלל שבת לצורכי פיקוח נפש, אך כאשר הדבר סותר מצווה אחרת, הרי שזו האחרונה גוברת על אותו 'רצון' שלא לחלל שבת, וניתן להיכנס למצב של פיקוח נפש, שבתורו 'יתיר' את חילול השבת לצורכי פיקוח נפש.

 

חילול שבת מסופק או וודאי?

א. "פוסק עמו על מנת לשבות"

אם כן, בגמרא מפורשים שני היתרים: הפלגה בתחילת השבוע והפלגה לדבר מצווה. בברייתא מצאנו מחלוקת האם נדרש תנאי נוסף במסגרת היתרים אלה:

"ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך". (שבת יט.)

ה'פסיקה' משמעותה סיכום עקרוני לכך שהספינה תעגון בשבת. רבן שמעון בן גמליאל סבור שאין צורך להתנות תנאי כזה, ואף רבי שמייסד את התנאי מודע לכך שבהחלט ייתכן שלמרות הסיכום ביניהם הספינה לא תעגון כלל. בין הראשונים יש שפסקו כדעת רשב"ג, אך הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כדעת רבי (ראו סיכום המחלוקת בשער הציון סימן רמ"ח אות א'). אף על פי כן מכריע המשנה ברורה שפסיקה זו אינה אלא לכתחילה, אך בדיעבד גם אם מפעיל הספינה מבהיר שהוא לא מתכוון לעגון בשבת – מותר לצאת להפלגה לדבר מצווה או בתחילת השבוע.

שם במשנה ברורה מפורש שמדובר במקרה ש"בעל הספינה" איננו יהודי, ומסתבר שזה הרקע לכך שמותר להפליג גם אם ברור שהוא לא יעגון בשבת. אם כך, נשאלת השאלה מה יהיה הדין במקרה שצוות הספינה יהודי, או שהמפליג יידרש בעצמו לחלל את השבת לצורכי פיקוח נפש – האם גם זה בכלל ההיתר לדבר מצווה ובתחילת השבוע? בשאלה זו נחלקו הפוסקים.

 

ב. מחלוקת הריב"ש והרדב"ז לגבי חילול שבת וודאי

הריב"ש, בתשובתו הנזכרת בתחילת דברינו, מדגיש שהפלגה בספינה (או יציאה למסע במדבר) לדבר מצווה או בתחילת השבוע מותרת גם אם המפליג יודע בוודאות שבמהלך ההפלגה הוא יידרש לחילול שבת. כמה עשרות שנים אחריו אחריו באו שניים מגדולי פוסקי הדור וחלקו עליו.

בשו"ת הרדב"ז אנו לומדים:

"שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי: במה שהתיר ריב"ש ז"ל בתשובה בשם רבינו זרחיה הלוי ז"ל שמותר לצאת בשיירא למדברות שלשה ימים קודם השבת אפילו שיודע בודאי שיחלל את השבת היש לסמוך על הוראה זו?

תשובה: מעולם לא סמכתי על הוראה זו דנפיק מינה חורבה... ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי לחלוק על הריב"ש ז"ל, וכל שכן שהוא היה בקי בדברי רבו הר"ן ז"ל אני באתי לקיים מנהגינו ושלא להקל בדבר שכבר נהגו בו איסור ומחמיר אני ואין לתפוס עלי בזה". (שו"ת הרדב"ז, חלק ד', סימן ע"ז)

כך כתב גם בן דורו הצעיר ממנו המהר"י בן לב:

"ולפי זה אפשר לומר דאפילו הרב רבינו זרחיה ז"ל לא הורה להקל בדבר דאיכא חילול שבת בודאי, אלא בדבר שהוא ספק דאפילו שיש ספק קרוב לודאי... וכך נראים הדברים דבספינה ואפילו שיהיו מלחיה וחובליה כולם יהודים כבר אפשר שינוחו ביום השבת באיזה נמל שלא יצטרכו לחלל את השבת...

אבל אין הכי נמי דהיכא דאיכא חילול שבת בודאי, כגון אלו היהודים ההולכים במדבר בשיירות הישמעאלים וכיוצא בו דעל כל פנים הם צריכים לחלל את השבת מפני הסכנה, אפילו הרב זרחיה הלוי בכגון האי לא קאמר, אלא מסתברא דכולהו אפין שוין להחמיר ותו לא מידי". (שו"ת מהר"י בן לב חלק ב', סימן נ"ו)

הרדב"ז ומהר"י בן לב מבחינים הבחנה יסודית בין חילול שבת וודאי לחילול שבת מסופק. לדעתם, הסוגיא כולה עוסקת בחילול שבת מסופק, ודווקא משום כך מותר לצאת לדבר מצווה או בתחילת השבוע. אך יציאה הכרוכה בחילול שבת וודאי – אסורה בכל מקרה, כנראה משום שבמקרה כזה הוא לא רק "נראה" כמתנה לחלל את השבת, אלא מצהיר מפורשות שהשבת תתחלל לצורכי פיקוח נפש.

להלכה, הבית יוסף ציטט את דברי הריב"ש, ופסק אותם להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים רמ"ח, ד). לעומתו, הפוסקים האחרונים חששו לכתחילה לדעת הרדב"ז ומהר"י בן לב: שולחן ערוך הרב (שם, י"ג) פסק להחמיר אך ציין שהמקל כדעת הריב"ש "יש לו על מי לסמוך", ואילו המשנה ברורה (שם סקכ"ו, ובהרחבה בביאור הלכה) כתב ש"סומכין להחמיר", דהיינו שרבים יוצאים עם השיירות או עם הספינות, אך בשבת עצמה נמנעים מכל פעולה אסורה, כדי שלא יתברר למפרע שעשו מעשה שהוביל לחילול שבת.

 

ג. מחלוקת ה'בית יוסף' והש"ך לגבי מילה שלא בזמנה

מחלוקת הפוסקים בנדון מצויה גם בהקשר אחר. כידוע, מילה בזמנה דוחה שבת, בעוד שמילה שאינה בזמנה אינה דוחה את השבת. הבית יוסף (בדק הבית[1] יורה דעה, רס"ח, א) מצטט את תשובת התשב"ץ, שחידש שאסור למול מילה שלא בזמנה גם בימים חמישי ושישי בשבוע, שכן בימים שלאחר המילה הנימול הוא חולה שיש בו סכנה, ונמצא שגורמים לחילול שבת לצורך פיקוח נפש.

הש"ך (יורה דעה רס"ו, סקי"ח) ציטט את דברי הבית יוסף ודחה אותם בטענה ש"אין לך מצוה גדולה ממילה" אף כאשר היא איננה בזמנה, והלא קיימא לן שמפליגים בספינה לדבר מצווה אפילו בערב שבת.

לכאורה, המחלוקת בין הבית יוסף והש"ך מבוססת על הדיון הנ"ל: לדעת הבית יוסף, אף שדבר מצווה יש כאן, היות שייגרם בוודאות חילול שבת לצורכי פיקוח נפש, הדבר אסור. הש"ך לעומתו, מבין שההיתר לדבר מצווה הוא היתר גורף, גם אם חילול השבת וודאי.

אלא שאם נבין כך את המחלוקת, נמצא שהבית יוסף סתר דברי עצמו, שכן בהלכות שבת פסק כדעת הריב"ש!

בשו"ת יביע אומר (יורה דעה חלק ה' סימן כ"ג, אות ב') ציטט אחרונים רבים שעמדו על סתירה זו, והציעו דרכים שונות ליישבה, ובעיקר: הפלגה בספינה היא כורח המציאות, ואם תיאסר בכל מקום שייגרם חילול שבת וודאי – נמצא שאנשים לעולם לא היו יוצאים להפלגות. לפיכך, קבע השולחן ערוך להקל במפליג בתחילת השבוע או לדבר מצווה. לעומת זאת, מילה שלא בזמנה יכולה להיעשות באופן קבוע בתחילת השבוע ולא בסיומו, וכך מצד אחד לא מבטלים את המצווה, ומצד שני גם לא מתנים לחלל את השבת.

בהמשך דיונו דוחה הגר"ע יוסף את דברי הש"ך מן ההלכה, וקובע שהפוסקים הספרדים בוודאי נוקטים בזה כדעת מרן, ואפילו בין פוסקי אשכנז – רבים מחמירים שלא למול מילה שלא בזמנה בימים חמישי ושישי, כדי לא לסבב חילול שבת לצורכי פיקוח נפש.

כאמור, הדברים אמורים רק לגבי מילה, ואילו לגבי הפלגה בשבת היביע אומר בוודאי פוסק כדעת השולחן ערוך על פי הריב"ש. אמנם יש לציין, שהמשנה ברורה (של"א ס"ק ל"ג) פסק בפירוש כדעת הש"ך לעניין מילה שלא בזמנה בערב שבת, והדגיש ש"אין מחמיצין את המצוה".

 

ד. דעת ה'ציץ אליעזר' בעניין ניתוחים שאינם דחופים בסוף השבוע

דיון מקיף ומרתק בשאלה שלפנינו מצאנו בשו"ת ציץ אליעזר. השאלה שנשאלה שם היא האם מותר לקיים ניתוחים שאינם דחופים בימים חמישי ושישי, כאשר ידוע בוודאות שלאחר הניתוח יידרש המנותח להתאוששות שתהיה כרוכה גם בחילול שבת. על פניו, זהו בדיוק הדין של מילה שלא בזמנה.

הציץ אליעזר דן בדבר בהרחבה רבה, ומפאת אורך תשובתו לא נוכל לצטט אותה כאן. אך המעיין בגוף דבריו ייווכח עד כמה התלבט והתחבט בדבר: מצד אחד, יש כאן גרימה ישירה לחילול שבת, שאין לה הצדקה רפואית משום שהניתוח לא דחוף. מצד שני, בניהול מערכתי של בית חולים לא תמיד ניתן לקבוע את לו"ז הניתוחים כך ש'יסתדר' דווקא בימים שבתחילת השבוע. זאת ועוד, תמיד כדאי לנצל את חדר הניתוח כשהוא פנוי, ודחיית הניתוח מיום חמישי ליום ראשון עלולה להוביל לדחיות נוספות אם יהיה צורך פתאומי בניתוחי חירום דחופים. יתר על כן, מצאנו מגדולי הפוסקים שהתירו אף חילול שבת וודאי לדבר מצווה, ולדעת הציץ אליעזר אין לך מצווה גדולה מזו של ריפוי חולים, שאף אם הניתוח שלהם איננו דחוף ובהול – הרי סוף כל סוף חולים הם,[2] וזקוקים לניתוח.

לאחר אותה התלבטות מפורטת, מסקנת הציץ אליעזר להתיר:

"על כן מכל האמור והמתברר נראה ברור שיש להתיר ביצוע הניתוחים שבנידוננו בימי חמישי וששי הכל לפי החלטת הרופא המטפל והמבצע, ואין מקום להתנגדות על כך מצד החולה מבחינת ההלכה. וסוף סוף כשיחללו – הא בהיתר ובמצוה יחללו, משום פיקוח נפש". (שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן מ"ג, אות י"ג)

לעניות דעתי, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תפיסת "רצון התורה" שעליה למדנו בשיעור שעבר. לאמור – עצם האיסור בביצוע פעולות שיגרמו חילול שבת לצורך פיקוח נפש איננו איסור מדאורייתא או מדרבנן, אלא קשור יותר ל"רצון התורה" ולהנהגה הראויה ביחס לשבת. כאשר עוסקים בשאלה המורכבת של ניהול בית חולים, אין מנוס מבחינת הדברים בגישה רחבה הבוחנת מכלול של שיקולים ואילוצים, ולהגיע למסקנה שמותר לנתח גם בימים חמישי ושישי.

 

הלכה למעשה ביחס להגעה למשמרת מערב שבת

בשיעור שעבר הזכרנו את פסקי הגרש"ז אויערבך לרופאים ולחיילים, וראינו שדעתו היתה להקל ולשבות בבית בערב שבת, ולהגיע אל המשמרת רק בשבת עצמה.

מן הדיון דלעיל מתברר שפסק זה מבוסס לא רק על כך שעונג שבת דוחה את "רצון התורה", אלא גם על העובדה שב"דבר מצוה" עסקינן. כך אכן עולה בדבריו, שכעת נצטטם במלואם:[3]

"שמעתי מהגרש"ז אויערבך (שליט"א), שמצדד להקל אם על ידי זה שהוא יהיה מנותק כל ליל השבת מהבית יתבטלו הוא ובני ביתו מעונג שבת, משום דהרי זה חשיב כדבר מצווה, וכיון שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה בערב שבת לגרום לחילול שבת למחר,[4] הרי זה חשיב כדבר מצווה, ואינו חייב לעזוב את ביתו מערב שבת". (שמירת שבת כהלכתה, פרק מ' הערה ע"א)

נקודה נוספת לקולא מתבררת לאור דברינו לעיל, ונוגעת בעיקר לאנשי כוחות הביטחון. משמרת בבית חולים – תתקיים בוודאות. אין שום סיכוי ריאלי שכל החולים יתרפאו ושבית החולים ייסגר, ועל כן עבור הרופא הנסיעה בשבת היא נסיעה וודאית. הפעילות הצבאית, לעומת זאת, רצופה אירועי 'בלת"מים', דהיינו אירועים בלתי מתוכננים.

בדוגמא שאודותיה נשאל הגרש"ז מדובר בכוח צבאי שהתאמן לקראת מבצע, והמבצע אמור להתקיים בשבת. אירועים מסוג זה מתבטלים ונדחים חדשים לבקרים, ועל כן אי אפשר לומר שהשובת בבית מערב שבת מתנה בוודאות לחלל את השבת, שכן סוף כל סוף ספק הוא האם אמנם המבצע יצא לפועל, ובהחלט ייתכן שלבסוף הוא יוכל לבלות את השבת כולה בביתו. במצב דברים כזה, יש סברא משמעותית הרבה יותר להקל, שכן כאשר חילול השבת מסופק, מודים כולי עלמא שמפליגים לדבר מצווה אפילו בערב שבת. כך סוכמו הדברים בספר תורת המחנה מבית מדרשה של הרבנות הצבאית:

"מותר לחייל לנסוע בערב שבת לביתו לצורך קיום מצוות השבת (שלו ושל בני משפחתו) ועינוגה בהידור, למרות שקיים חשש שיזעיקוהו חזרה לבסיס בשבת ויהיה עליו לחלל שבת לשם כך. אולם אין להקל בכך במקרה שברור לו שיוצרך לשוב לבסיסו בשבת, למעט אם חוזר עם נהג גוי, או במקרים מיוחדים, ותוך היוועצות עם רב היחידה, גם כשנוהג בעצמו ברכב. אכן, יש לציין שלרוב אין במסגרת הצבאית וודאות שיהיה עליו לשוב בשבת, שכן כמעט תמיד יתכן שהמשימה תידחה מכורח נסיבתי מסוים". (תורת המחנה ל"ו, ג)

במסקנה זו ביקשנו להסתמך על פסק הגרשז"א מצד אחד, אך להימנע ממצבים מובהקים של נסיעה מיותרת בשבת מצד שני.

אמנם, חשוב להדגיש שכאשר מדובר על חייל סדיר הנדרש למשמרת מתוכננת בשבת, אכן ראוי מאוד שיימנע מן הנסיעה בשבת, ויחשוש לדברי האגרות משה שראינו בשיעור שעבר: הצבא מספק לחיילים מקום לינה ומזון מסודר, ועל כן ההגעה מערב שבת אינה פוגעת עבורו בעונג השבת.

אך כאשר מדובר במפקד (לשם הדוגמא), שהשאלה ניצבת בפניו פעם אחר פעם בשירות קבע ממושך ומאתגר, נכון יותר להקל בדבר ולאפשר לו לשהות עם משפחתו לפחות בליל השבת.

אסיים במעשה שהיה: בעיצומו של מבצע 'צוק איתן' התקשר אליי רב קהילה, ובפיו השאלה הבאה: קצין ביחידה קרבית קיבל הודעה ביום שישי בבוקר כי הוא רשאי להגיע לביתו למספר שעות להתרעננות, אך בשבת בבוקר יידרש לשוב אל היחידה. הקצין פנה לרב הקהילה לשאול האם הדבר מותר, ורב הקהילה פנה אליי.

שאלתי את אותו רב: מה דרגתו של הקצין? מה מצבו המשפחתי? כמה זמן לא היה בבית? האם הוא קצין בקבע או קצין במילואים? הרב השיב לי לאלתר: "לא חשבתי לשאול את כל השאלות הללו...".

לעניות דעתי, העולה מתוך דברינו בשיעור זה ובקודמו הוא ששאלות אלה הינן שאלות מהותיות לפסק ההלכה: מצד אחד, עומדת על כף המאזניים נסיעה בשבת, שבוודאי "רצון התורה" הוא למנוע אותה ככל שניתן. מן הצד שני עומדים עקרונות משמעותיים לא פחות כמו עונג שבת, התרעננות פיזית ונפשית ואף שלימות התא המשפחתי בדגש על אלו המקדישים את חייהם לביטחון המדינה. במצב דברים כזה, יש לעניות דעתי קרקע רחבה דיה להקל בדבר ולא לחשוש לאיסור "מתנה לחלל את השבת", וכדברי הגרש"ז "יש להקל עד כמה שאפשר לעוסקים בהצלת נפשות".