פיקוח נפש | היערכות למניעת חילול שבת | 3 | בשבת עצמה
עריכה: אביעד ברסטל.
***
פתיחה
שני השיעורים האחרונים עסקו בחידושו של בעל המאור לאור סוגיית "אין מפליגין בספינה", והאיסור לבצע פעולות שבהן "נראה כמתנה לחלל את השבת".
בשיעור זה נשלים את הדיון, לאור סוגיא אחרת במסכת שבת, שבה מצאנו הלכה נוספת מתורתו של בעל המאור. שאלת היחס בין שתי ההלכות תעמיד אותנו על עיקרון חשוב נוסף בדיוננו.
רקע – רחיצת התינוק בחמין
כפי שהזכרנו בשיעור שעבר, תינוק לאחר מילתו נחשב "חולה שיש בו סכנה", ובימי חז"ל היו פעולות רפואיות מסוימות שהקפידו לעשות לאחר המילה, ובראשן – רחיצת הרך הנימול במים חמים. כך שנינו במשנה:
"מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה ובין לאחר המילה... רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר 'ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים'". (שבת קלד:)
הגמרא שם עוסקת בפרטי רחיצה זו, אך כבר כתב הבית יוסף שרחיצה זו אינה נוהגת בימינו, ועל פי המידע הרפואי שבידינו רחיצה זו אינה חיונית. היות שיש חידוש בכך שאנו נוהגים באופן שונה מן המובא בגמרא, טרח השולחן ערוך לבאר את הדברים באריכות ובסגנון ייחודי:
"בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן, לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת.
והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם". (שולחן ערוך אורח חיים של"א, ט)
הרמ"א בהגהתו על אתר מדגיש שאם נראה שהרך הנימול זקוק למים חמים – הדבר בוודאי מותר, אך ההנחה היא כמובן שרחיצה בחמין אינה חיונית בהכרח להחלמתו.
מחלוקת בעל המאור והרמב"ן בעניין "אשתפוך חמימיה"
לאור דברינו בשיעורים הקודמים, פשוט וברור שיש להיערך מראש עם מים חמים לצורך רחיצת התינוק. אמנם הרחיצה עצמה היא בגדר פיקוח נפש, ואולם היות שהדבר ידוע מראש, "רצון התורה" הוא להיערך מערב שבת כדי לחסוך את חימום המים בשבת.
ומה יהיה הדין אם לא הוכנו מים מראש? הגמרא במסכת עירובין (סז:-סח.) שואלת שאלה זו בפירוש, ודנה ב"ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה" – המים החמים הוכנו מראש, אך הם נשפכו. הנושא בסוגיא שם הוא כיצד בכל זאת ניתן לספק מים חמים מבלי לחלל את השבת באיסורי תורה: ניתן לבקש מגוי שיחמם מים,[1] ניתן להביא מים חמים מבית אחר בחצר, וכן הלאה.
אולם, לא מבואר בגמרא – לא בעירובין שם ולא במקור הסוגיא במסכת שבת – כיצד יש לנהוג אם אף אחד מן הפתרונות אינו ישים, ובפועל אין מים חמים לרחיצת התינוק לאחר מילתו. בשאלה זו נחלקו הראשונים, והרמב"ן מביא את שתי הדעות:
"אבל יש לי בכאן ספק אם היה לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי רחיצה שניה שלאחר מילה, או שנשתפכו חמין שהכין לה מקמי מילה, שאני אומר רוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת. ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות נמי דוחה, ואין למצוה אלא שעתה שאין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכאן מפני הסכנה.
וראיתי מי שסובר שאין מלין אלא אם כן היה לו חמין וסממנין לאחר המילה ואם נשפכו קודם מילה תדחה מילה, ולשון בעל הלכות מסייעו לפי פשוטו, אלא שהדברים עצמן מכריעין כמו שכתבתי". (חידושי הרמב"ן שבת קלד. ד"ה אבל)
לדעת הרמב"ן, כפי שמילה דוחה שבת, כך פיקוח נפש דוחה שבת, ואין בעיה ליצור מצב שיחייב חימום מים לצורך פיקוח נפש. אך הרמב"ן מזכיר גם דעה חולקת, הגורסת שאסור לייצר מצב של פיקוח נפש, ומוטב לדחות את המילה. דעה זו היא דעתו של 'מרא דשמעתתא' – בעל המאור:
"מרחיצין את הקטן כדרכו לפני מילה בחמין שהוחמו מערב שבת, ולאחר מילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו חמין אף בשבת מפני שסכנה היא לו, והוא שנשפכו לאחר מילה. אבל אם נשפכו קודם מילה – המילה נדחית ואין השבת נדחה, וראיה לדבר מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה". (המאור הקטן שבת נג. בדפי הרי"ף)
השולחן ערוך לא התייחס למחלוקת זו, שכן דעתו היא שבכל מקרה מים חמים אינם נחוצים לפיקוח נפש. אך כמובן ייתכנו צרכים אחרים לרך הנימול לאחר המילה, ולגביהם הכריע המשנה ברורה כדעתו של בעל המאור:
"וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אחר כך לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקוח נפש דוחה את השבת, דכיון דעכשיו יודע שאי אפשר לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול". (משנה ברורה של"א, סקכ"ד)
בשער הציון שם הדגיש, שזו דעת רוב הפוסקים "ודלא כרמב"ן". אם כן, אסור להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, אפילו במחיר של דחיית ברית המילה.
כניסה למצב פיקוח נפש בערב שבת ובשבת עצמה
והנה, התקשו רבים מדוע בעל המאור מחמיר ואוסר למול בשבת, הרי המילה היא "דבר מצוה" שאין חשוב הימנו, ואם מותר להפליג בספינה בערב שבת ל"דבר מצוה", ואין אומרים שהוא "נראה כמתנה לחלל את השבת", על אחת כמה וכמה שמותר למול, ולאחר מכן לעשות את כל הדרוש לצורכי פיקוח נפש!
על כך ניתן להשיב בפשטות לאור דברי הרדב"ז (חלק ד', סימן ע"ז) ומהר"י בן לב (חלק ב', סימן נ"ו) שראינו בשיעור שעבר: כל שהותר בסוגיא בשבת הוא להפליג לדבר מצווה כאשר אין וודאות שיידרש חילול שבת. אך בנידון מים חמים למילה, שהינם נחוצים לפיקוח נפש, הרי זה כמכניס עצמו לפיקוח נפש וודאי, ועל כן הדבר אסור.
אמנם, כפי שכבר ראינו השולחן ערוך פוסק כדעת הריב"ש, שההיתר לדבר מצוה הוא אפילו בחילול שבת וודאי. יתר על כן, בעל המאור והרמב"ן כלל לא מזכירים בדיונם את סוגיית "אין מפליגין בספינה", והדבר נותן את הרושם שהסוגיות מנותקות זו מזו, אף שלכאורה הן עוסקות באותו עניין בדיוק.
על כן, מסתבר להבחין הבחנה יסודית בין סוגיית "אין מפליגין בספינה", העוסקת במכניס עצמו למצב של פיקוח נפש מערב שבת, ובין סוגיית מים חמים למילה העוסקת במכניס עצמו למצב פיקוח נפש בשבת עצמה. אבקש לצטט שני ניסוחים להבחנה זו.
בשדי חמד כתב:
"ובעיקר דברי הרז"ה הללו שאסור למול היכא דאישתפיך חמימי כדי שלא נצטרך לחלל שבת; תמיה לי ממה שכתב הרז"ה בעצמו... דאם יוצא לדבר מצווה גם בערב שבת מותר, והיינו לפי טעמו של הרז"ה?!
...וצריך לומר, דדווקא בערב שבת הוא דשרי לצאת לדבר מצווה אף שידוע שיחלל את השבת ולא חיישינן למיחזי כמתכוין לחלל את השבת, אבל ביום שבת עצמו שהחילול עתיד להיות בו ביום והרי הוא עושה מצווה זו על דעת כן שיחלל תיכף את השבת כמו באישתפיך חמימי, בכי האי גוונא לאו "מיחזי" כמתכוין לחלל את השבת הוא, אלא מתכוין ממש לחלל את השבת חשיב, ולפיכך אסור". (שדי חמד חלק ח', מערכת יום הכיפורים, סימן א', אות י')
השדי חמד מחלק בפירוש בין ערב שבת ויום השבת, ואולם הביאור שהוא מציע לחילוק זה מזכיר את ההצעה שהעלנו לעיל. לאמור – חילול השבת במקרה של המילה הוא ישיר, מידי וודאי, ועל כן הוא יוצא מכלל "מיחזי" והופך לכוונה ממשית לחלל את השבת. על פי ביאור זה, אילו היה קיים ספק לגבי הצורך במים חמים לאחר המילה, ייתכן שהיה מקום להקל יותר אף שהדברים נעשים בשבת עצמה.
בשונה מן השדי חמד, בקהלות יעקב הציע הסטייפלער הבחנה עקרונית בין השבת עצמה ובין ערב שבת:
"ועל כן נראה שעיקר החילוק הוא בין קודם השבת לביום השבת. דקודם השבת לא חל עליו עדיין חיוב שביתה ושמירה, וכשעושה מעשה שעל ידי זה יהא מוכרח למלאכה בשבת מחמת פיקוח נפש, אין זה בגדר מחלל שבת רק גורם הדבר. אבל כשכבר חל השבת ונתחייב היום בשביתתו, אז כל מעשה שיעשה שמחמתו יהא מוכרח לחלל שבת הוה כמתחיל עכשיו עניין חילולו, ועכשיו הוא אינו אנוס, רק עושה את האונס, ומשום הכי זהו איסור גמור, ואסור אפילו במקום מצווה". (קהלות יעקב שבת סימן ט"ו)
הסטייפלער מחדש שהתפיסה שהנחתה אותנו בשני השיעורים הקודמים, משתנה באופן מהותי כאשר מדובר בכניסה למצב של פיקוח נפש בשבת עצמה: המכניס עצמו למצב פיקוח נפש מערב שבת, עובר על "רצון התורה", אך אין בדבר איסור ברור מדאורייתא או מדרבנן, אלא לכל היותר 'גרימת חילול שבת' – אך היוצר מצב של פיקוח נפש בשבת עצמה, כמוהו כמחלל שבת!
ושמא יש לומר, שבמהלך ימות החול אנו אכן מתכוננים לשבת, אך לא יכול אדם ביום חול לעשות פעולה שתיחשב כחילול שבת. ברם, משעה שהתקדש היום, יש מקום לדבר על חילול שבת לא רק במלאכה עצמה, אלא גם ביצירת מציאות שתחייב חילול שבת.
וחידוש מסוים יש בדבר, שכן עצם חימום המים לתינוק – אין בו חילול שבת, משום שהדבר נעשה לצורכי פיקוח נפש (בכפוף לשאלת "הותרה" ו"דחויה"). אך יצירת מצב של פיקוח נפש, לדעת הסטייפלער, תיחשב בפני עצמה כחילול שבת.
יש לציין, שאת המונח "רצון התורה" הצגתי ממכתבו של הרב אשר וייס לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית. באותו מכתב הרב אשר קצת מסתייג מן המהלך הנ"ל. לאחר שהוא מדגיש שגם לדעת הרמב"ן אין היתר גורף לייצר מצבים של פיקוח נפש, אלא דווקא בנידון זה של מילה הדוחה שבת, מוסיף הרב אשר וכותב:
"אמנם לפי מה שנתבאר הנלע"ד בשורש איסור זה, ברור בעיניי דאין לחלק בין אם המעשה בשבת או לפניה, דבלאו הכי אין במעשה זה חילול שבת, אלא ערך כללי של רצון ה'". (תשובת הרב אשר וייס לבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית)
אם כן, לדעת הרב אשר גם בשבת עצמה שורש האיסור וגדרו הוא "רצון התורה", ולא חילול שבת של ממש.
הלכה למעשה
בשיעור שפתח את הדיון בהיערכות למניעת חילול שבת הזכרנו דוגמא מעשית הקשורה לנידון שלפנינו: חייל המשרת במקום שהכניסה אליו כרוכה בבקרת כניסה חשמלית, והוא מבקש לצאת לכמה דקות שלא לצורך בטחוני, וכאשר ישוב הוא יידרש לבקרת הכניסה כדי להיכנס. נמצא שיציאתו מן המקום הכניסה אותו למצב של פיקוח נפש, שיחייב אותו להפעיל את בקרת הכניסה החשמלית כשישוב למקומו.
לנוכח דברי בעל המאור שנפסקו במשנה ברורה, ובעיקר על פי הסברו של הקהלות יעקב, נראה להחמיר יותר בנידון זה, ולהשתדל שלא להיכנס למציאות כזאת בשבת.
עם זאת, ככל שנקבל את ההנחה שהשימוש בחשמל בשבת אסור מדרבנן ולא מדאורייתא, הרי שבנידון זה מדובר על אדם שמכניס עצמו למצב שבו יידרש לחלל שבת באיסורי דרבנן, ולא באיסורי תורה, ומסברא נראה שהדבר קל יותר.[2]
בספר תורת המחנה סיכמנו וכתבנו:
"יש מפוסקי דורנו שהקלו לצאת מחמ"ל לצורך סעודות שבת (ותפילות), כשהיציאה אינה כרוכה באיסור כלשהו, למרות שיודע שלכשישוב יצטרך להיכנס באמצעות כרטיס מגנטי או קודן, ולפי שרק מכניס עצמו למצב שיצטרך לעבור לאחר מכן איסור דרבנן (של ההפעלה החשמלית) לצורך פיקוח נפש.
ברם, מאחר וענין זה של אפשרות 'כניסה בשבת למצב פיקוח נפש' שנוי במחלוקת, נראה למעשה שחייל המשובץ בחמ"ל יסדיר מראש שהחלפת המשמרת תתבצע סמוך לשעות התפילה והסעודה (כך שלא יצטרך לחזור), או שיתאם מראש שלכשישוב יפתחו עבורו את הדלת באופן ידני מבפנים". (תורת המחנה מ"ג, ח)
חשוב להדגיש בנוגע להכרעה למעשה, שפעמים רבות היציאה מן החמ"ל נחוצה לצורך חיוני לפעילות המבצעית, כגון לצורך מנוחה, אכילה או שירותים. בכל אלה – הדבר מותר משום שכאמור מדובר על צורך חיוני המאפשר את רציפות הפעילות המבצעית.
[1] הסוגיא שם היא מסוגיות היסוד בש"ס בעניין אמירה לנכרי, אך הדבר אינו מענייננו בשיעור זה.
[2] דומני שהבחנה זו, בין דרבנן לדאורייתא, תסביר פסק מעניין בסוגיית מכניס עצמו לפיקוח נפש בהלכות תענית, ולא בהלכות שבת. בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד', סימן קי"ד) התיר לאדם שעוסק ב"מלאכת שמיים" של גיוס תרומות לצדקה להמשיך בעבודתו ביום צום, אף שכתוצאה מן העבודה הוא ייחלש ויהיה חייב לשתות. האגרות משה תולה את ההיתר בכך שמדובר ב"חולי", והרי קיימא לן שחולה פטור מתעניות החורבן.
אף שהדבר לא נאמר שם בפירוש, ברור בעיניי שהאגרות משה לא היה פוסק כך לגבי יום הכיפורים. מעשים שבכל יום כיפור, שההנחיה לחולים במצבים מסוימים להישאר במיטה כל היום, ולא לצאת כלל לתפילות, כדי שיוכלו להשלים את התענית. לשון אחר, אסור להם להכניס עצמם למצב של "פיקוח נפש", שיתיר להם אכילה ושתייה, וכאמור כל שהקל האגרות משה הוא רק בשאר תעניות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)