עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – השאלה ההלכתית וג' עברות חמורות

הלכות פיקוח נפש שבהן עסקנו בהרחבה בשנתיים שחלפו עלינו לטובה, מבוססות על ההנחה הפשוטה והעקרונית שלפיה פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה. במשמעות הערכית והרעיונית של הלכה זו עסקנו בהרחבה בשיעורי הפתיחה, וחלק ניכר מן השיעורים הוקדשו לפעולות שונות שמותרות בשבת ובמועד לשם פיקוח נפש וכל הכרוך בו והקשור אליו.

אך כידוע, חז"ל הטילו סייג חשוב על הלכה זו. כך מבואר במקור הסוגיא בפרק השמיני במסכת יומא (ובמקומות נוספים במרחבי הש"ס):

"שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". (יומא פב.)

סכנת חיים מתירה לאכול ביום הכיפורים, לחלל את השבת ולעבור על כל האיסורים – מלבד שלוש העברות החמורות. לגביהן נקבעה ההלכה ש"יהרג ואל יעבור", ואדם נדרש למסור את נפשו ולהקריב את חייו כדי שלא לעבור עליהן.

אלא, שבספרות ההלכתית לדורותיה נשאלו שאלות גם בתחומים אלה, דהיינו האם ייתכנו מקרים שבהם יותר לעבור על אחת מן העברות החמורות כדי להציל את הנפש. כאמור לעיל, התשובה הפשוטה היא שלא, ואולם כפי שניווכח לדעת, כאשר עוסקים בפיקוח נפש ציבורי ובהצלת רבים, ועל אחת כמה וכמה בהצלת כלל ישראל, אפשר שהמסקנה ההלכתית שונה.

להבהרת הדברים, נתמקד בשאלה מעשית אחת, אשר כרוכה בשתיים מן העברות החמורות: גילוי עריות ועבודה זרה. השאלה ההלכתית היא מהם גבולות המותר והאסור למרגל לאיש (או אשת) ביון שחי ופועל בזהות בדויה בארץ אויב, כדי לאסוף מודיעין לטובת מדינת ישראל, או לעסוק בפעולות סיכול למיניהן. השאלה עלתה לאורך השנים מפיהם של אנשים ונשים שפעלו בגופי הביטחון השונים, ואשר לצורך תפקידיהם נדרשו להתערות מלאה בחברה שבה חיו. התערות זו דרשה שותפות פעילה בטקסי פולחן דתיים, כמו גם יצירת קשרי נישואין או קיום יחסי אישות שאסורים באיסורים החמורים שבתורה.

בשיעור זה נבקש להשיב על שאלה רגישה ומורכבת זו.

 

מעשה יעל ואסתר וחידוש המהרי"ק

בגמרא במסכת נזיר נשנתה הלכה מחודשת עד מאוד:

"אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה... דכתיב: 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך'. מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בין רגליה כרע נפל שכב וגו'. והא קא מתהניא מבעילה דיליה! א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים". (נזיר כג:)

אין כאן המקום לדון במשמעויותיה ההלכתיות והרעיוניות של סוגיית "עבירה לשמה".[1] הנוגע לענייננו הוא שכדי להשפיע השפעה מכרעת על גורל המערכה עם צבאו של יבין מלך חצור, יעל אשת חבר הקיני יזמה יחסי אישות אסורים עם סיסרא, אשר לכאורה כרוכים באיסור "יהרג ואל יעבור".[2]

רוב הראשונים,[3] הסבירו שההיתר עליו התבססה יעל קשור למונח "קרקע עולם", שאותו חידשו חז"ל בסוגיא במסכת סנהדרין (עד:). משמעות הדברים, שתפקיד האישה בקיום יחסי אישות הוא משני ביחס לאיש, ועל כן לא נאמר במצב כזה "יהרג ואל יעבור" שכן האישה לא בדיוק בגדר 'עוברת'. אם כך פני הדברים, הרי שלגבי יעל לא נתחדש דבר, ובוודאי אין ללמוד מכאן שמותר לעבור עברות חמורות במסגרת מלחמה או להצלת נפשות.

אמנם, יש מן הראשונים שהציעו עיקרון אחר לגבי מעשה יעל. כבר התוספות בכתובות העירו על כך:

"ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל". (תוספות כתובות ג: ד"ה ולדרוש)

גם המאירי בסנהדרין צעד בדרך זו:

"ואם תשיבני יעל שנשמעה לסיסרא אף ברצונה כמו שאמרו שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר בין רגליה כרע וכו' – הצלת רבים שאני... וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים". (מאירי סנהדרין עד: ד"ה ויש גורסים)

לדעת המאירי, ההיתר ליעל מבוסס על כך שהיה מדובר ב"הצלת רבים" – אם כי לא נמנע מלציין טעמים נוספים להקל.

ר' יוסף קולון (המהרי"ק, שחי בצרפת ובאיטליה בסוף תקופת הראשונים) איננו מצטט את התוספות והמאירי, אך מרחיב יותר בביאור הלכה זו. לדבריו, שאותם הוא מבסס על ציטוט מתוספות רבינו יהודה מפריז שם (שאינן מצויות בידינו במקורן), אכן חלו על יעל ואסתר היתרים מרחיקי לכת, משום שהן פעלו לא רק לצורך פיקוח נפש, ואף לא רק ל"הצלת רבים", אלא להצלת עם ישראל כולו:

"והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מ'ותלבש אסתר מלכות'... אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד ובפרט דקרקע עולם היתה. וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששבחה הכתוב במעשה דסיסרא ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות... ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל, וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאוה לה ויהיה כח להתפתות לעשות לה בקשתה". (שו"ת מהרי"ק סי' קס"ז)

מצד אחד, המהרי"ק קובע מפורשות שלשם הצלת "כל ישראל" הותר לעבור על איסורים חמורים. מצד שני, המהרי"ק מדגיש שמדובר ב"עבירה לשמה". כפי שכבר למדנו בהרחבה בשיעורים קודמים, חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים לצורך פיקוח נפש אינם נתפשים כ"עבירה", ואדרבה – המחלל שבת לצורך פיקוח נפש יש לו שכר טוב מאת ה' (ראו על כך בשיעור מס' 53 ובשיעור מס' 54). אך במקרה שלפנינו, של יחסי אישות אסורים להצלת העם, המהרי"ק סבור שאכן "עבירה" יש כאן, אלא שהיא "לשמה". להלן בדבריו שם, מדגיש המהרי"ק שאסתר נאסרה על מרדכי בעלה (על פי מדרש חז"ל) כדין אשת איש שנבעלה ברצון, ולא באונס, דהיינו שאכן הייתה "עבירה" בדבר, ואולם "עבירה" זו הותרה עבור הצלת כלל ישראל.

הפוסקים האחרונים[4] נחלקו האם ניתן לסמוך על דברי המהרי"ק הלכה למעשה כאשר אישה מוסרת עצמה לדבר עברה להצלת אחרים. יש שלמדו שהדבר מותר, ואפילו כאשר אישה מוסרת עצמה להצלתו של אדם אחד. אחרים סבורים שהדבר מותר דווקא כאשר מדובר בהצלת רבים. המתירים נחלקו האם אישה זו נחשבת "אנוסה" ומותרת לבעלה (אלא אם הוא כהן), או שמא על אף ההיתר (ואולי אף החובה) לפעול כן, כתוצאה מן המעשה היא נאסרת על בעלה.

עם זאת, כמה מגדולי האחרונים שללו היתרים אלה מכל וכל, והסבירו שהמהרי"ק דיבר באופן מיוחד על הצלת האומה כולה. כך הסביר ה'נודע ביהודה':[5]

"ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו, כך אין מצילין בהם נפשות. ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה. אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור. ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש". (שו"ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה סי' קס"א)

אם כן, גם ה'נודע ביהודה', שנוקט בעמדה המצמצמת בהבנת דברי המהרי"ק (הוא מתייחס אליו במפורש בחלקים שלא צוטטו כאן), מודה שכאשר מדובר בשליחות לאומית להצלת העם, אפשר שיש מקום להתיר זאת.

 

תשובות מרן הראי"ה קוק

אם נשוב אל השאלות שבהן פתחנו, הרי שלא זכינו למרדכי ובית דינו ובוודאי שלא לרוח הקודש. אף על פי כן, אם השיקול של הצלת כלל ישראל כולו עומד על הפרק, הרי שלא פעם קרה שמידע מודיעיני שסיפק מרגל בארץ זרה היה חיוני ומהותי לניצחון המערכה, ולהגנה על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל כולם.

ואכן, מי שהאריך הרבה בביאור העניין, ובמשמעות ההיתר לעבור על איסור למען כלל ישראל הוא מרן הראי"ה קוק. בסדרה של תשובות בשו"ת משפט כהן, העוסקות בחובת היחיד לסכן את עצמו ולמסור את נפשו למען הזולת ולמען הכלל, קבע הרב את ההבחנה העקרונית שבין היחיד והציבור. בשיעורים הקודמים (בעיקר בשיעור מס' 21) ביארנו בהרחבה את תפישתו בעניין זה.

לענייננו, מסביר הרב שההיתר של יעל לעבור עברה של גילוי עריות מבוסס על מעין "הוראת שעה". אלא שבניגוד להוראות שעה אחרות, הדורשות נביא או רוח הקודש, כאן מדובר בהוראת שעה הנובעת באופן ישיר מן הצורך להציל את כלל ישראל:

"אבל להצלת כלל ישראל יש לומר דאין צריך הוראת ב"ד, דפשוט הוא דהוי למגדר מילתא, ועל כן התירה יעל לעצמה בלא ב"ד". (שו"ת משפט כהן, קמ"ג)

תשובותיו של הראי"ה קוק שם מופנות לר' שלמה זלמן פינס. מתוך דברי הרב משמע, שהרש"ז פינס הציע להסביר את מעשה יעל אשת חבר הקיני כהלכה בהלכות מלחמה. הרב דוחה טענה זו:

"וכן מש"כ שמלחמת מצוה שאני – גם כן תמוה מטעם זה, דאיה מצאנו היתר לעריות מצד מלחמת מצוה, ואפילו שארי איסורין לא מצאנו להם היתר". (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ד)

הרב קוק בוודאי קיבל את התפישה שבמלחמה ישנם היתרים נרחבים, אלא שלדעתו לא מצאנו שהתירו גילוי עריות במלחמה. על כרחנו, שאם אכן נבקש לבסס היתר כלשהו בתחום זה, הרי הוא מעוגן אך ורק באותה הוראת שעה למיגדר מילתא – לשם הצלת כלל ישראל.

לא נוכל לפרוט כאן את אריכות ה'שקלא וטריא' בתשובותיו של הרב קוק. אסתפק איפוא בציטוט מתוך מאמר של פרופ' נחום רקובר, שהוקדש לביאור וליבון שיטתו של הרב קוק בתשובות אלה, ושם סיכם:

"ידועה שיטתו של הרב קוק בדבר הייחוד של 'כלל ישראל'. כלל ישראל אינו צירוף של יחידים, אלא הוא בעל מעמד מיוחד. בעוד שאצל אומות העולם אין בכלל אלא מה שיש בפרטים, הרי שאצל עם ישראל, הכלל הוא בדרגה בפני עצמה... מהשקפתו של הרב קוק בדבר המעמד המיוחד של כלל ישראל נגזרת גם דעתו בדבר חובתו של היחיד למסור נפשו להצלת הכלל. לדעתו של הרב קוק, בעוד שאין היחיד צריך למסור נפשו למען הזולת ואף לא להצלת הרבים, הרי הוא חייב למסור נפשו להצלת כלל ישראל...                                       
למעמד המיוחד של הכלל יש השלכות גם בעניין היתר לעבור על איסורי תורה, לרבות על איסור עריות, לשם הצלת הכלל. כמה מן החכמים דנו בהיתר זה, אבל את שימת הדגש על כלל ישראל אנו מוצאים בתשובתו של בעל נודע־ביהודה. בעוד שבעל נודע־ביהודה ביסס את ההיתר על 'הוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש', הרי אצל הרב קוק אנו מוצאים ביסוס כולל יותר להיתר המיוחד לעבור איסורים לשם הצלת כלל ישראל". (פרופ' נחום רקובר, "כלל ישראל – פילוסופיה ומשפט", בתוך: תחומין כרך ט"ז)

 

הלכה למעשה – פסק הרב גורן

תשובותיו של הראי"ה קוק עוסקות בעקרונות הסוגיא, אך אין בהן מענה לשאלה הלכתית ספציפית. אין זה מפתיע כי הראשון לעסוק הלכה למעשה בשאלות שבפנינו היה הרב שלמה גורן.[6] במאמר שכותרתו "בעיות הלכתיות בשב"כ ובמוסד" דן הרב גורן בשאלות שהוא מציג כ"בעיות הלכתיות סבוכות שלא היו מעולם". בין היתר, נדרש הרב לשאלה האם יכול מרגל בארץ זרה לשאת לו אישה נכרית כדי להיטמע בחברה. לאחר שדן בהרחבה בדברי הראשונים בדבר הגדר ההלכתי המדויק של איסור נישואי יהודי עם נכרית, מוסיף הרב גורן וכותב:

"אולם על אף האמור, יש בידינו לכאורה הוכחה ברורה שבטחון ישראל דוחה איסור זה של זנות עם גוי, שהרי מצינו במסכת נזיר 'גדולה עבירה לשמה'... יש ללמוד מזה, כי אין לדמות בטחון כלל ישראל לבטחון של הפרט, ואינו דומה פיקוח נפש של כלל ישראל לפקוח נפשו של יחיד. כי למרות שאין פקוח נפשו של יחיד דוחה את שלוש העבירות החמורות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; אבל פקוח נפשו של כלל ישראל, ובטחונו החיוני של העם כולו, דוחה גם עבירות אלו. לכן כאשר יכלה יעל לפגוע באויב של עם ישראל ולהרוג את סיסרא על ידי עבירה לשמה, גם של איסור עריות, עשתה זאת.              
מכאן אפשר ללמוד על שירותי הביטחון של עם ישראל. כאשר יש צורך חיוני להשתיל יהודי בארץ אויבת, וכדי לשנות זהותו זה מחייב נישואין פיקטיביים עם נכריה, יתכן שאפשר לסמוך על מעשיה של יעל אשר חבר הקיני, שהיתה צדקת והכתוב משבחה ומברכה יותר משרה רבקה רחל ולאה, כמו שמפורש בתלמוד. (הרב שלמה גורן, "בעיות הלכתיות בשב"כ ובמוסד", בתוך: משנת המדינה)

הרב גורן איננו מצטט את המהרי"ק והנודע ביהודה, אך טוען בדיוק אותה הטענה: במצב מלחמה, וכאשר מדובר בצורך בטחוני לאומי, אפשר שיש להקל אפילו באיסור עריות.

בתוך דבריו שם, הרב גורן מרחיב את ההיתר גם לענייני עבודה זרה. החידוש בכך גדול אף יותר, שכן לגבי יחסי אישות ניתן למצוא צדדים להקל: נישואי יהודי לנכרית אינם בהכרח איסורי עריות; נישואי מרגלת יהודיה לנכרי, אף אם הינה אשת איש, עשויים להיות קשורים ל"קרקע עולם" וכן הלאה. אך ביחס להשתתפות באירועים דתיים, ובעיקר כאשר מדובר בנצרות או עבודה זרה מסוגים אחרים, העניין חמור אף יותר, וכדרך שנפסקה ההלכה בטור בשם הרא"ש:

"אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר". (טור יורה דעה קנ"ז, ובדומה גם בשולחן ערוך שם, ב)

הראשונים והפוסקים הסבירו שאדם שרק מבקר בכנסיה, או מסתפק בתלבושת של עובדי עבודה זרה – רשאי להקל בכך במקום סכנה (ראו בשלחן ערוך ובמפה שם). אך לא פעם לצורך היטמעות מוחלטת, נדרש מרגל לקחת חלק פעיל בטקסים הדתיים, ואולי אף להוביל אותם, וכאמור בעניין זה מפורש בטור ובשולחן ערוך שהדבר אסור!

אלא שגם כאן מסביר הרב גורן שיש להתבסס על אותה טענה עצמה: העושה את מעשיו להצלת האומה כולה, רשאי להקל בכך, והרי זו "עבירה לשמה".[7]

ובכן, גם בתחום זה, של שאלות שהשתיקה יפה להן, זכה הרב גורן לסלול דרך הלכתית ברורה, ואף להציע היתר הלכתי שהוא אמנם מחודש מאוד, אך כפי שלמדנו יש לו בית אב בדברי הפוסקים.

לפני שנים אחדות, פרסם הרב ארי יצחק שבט מאמר ובו סיכם בהרחבה את הסוגיא שבה עסקנו. הרב שבט התמקד בשאלת מבצע 'מלכודת דבש' – הפעלת סוכנת סמויה לשם השגת יעד מודיעיני או בטחוני. הוא עוסק בעצם הגדרת האיסור ההלכתי לאישה נשואה לקיים יחסי אישות עם אינו יהודי, וכן דן בהרחבה בשאלה האם היא תיאסר על בעלה בסיום המבצע (לדבריו, קשה להתירה לבעלה, ועל כן ראוי להפעיל סוכנת רווקה; או לחילופין אשת איש שאינה נשואה לכהן, ובעלה יתן לה גט כריתות לפני הפעולה – הצעה זו לא תמיד מעשית, משיקולי סיווג וחשאיות). אך בכל הנוגע ליסוד ההלכה, הוא מעלה הצעה מעניינת, אם כי מעט מרחיקת לכת, ובה נחתום את שיעורנו:

"יתכן שניתן להגדיר מעשה של גבורה כרוח הקודש. פסוקים רבים מקדימים את מעשי הגבורה בהקדמות המציינות זאת, כגון: 'ותהי על יפתח רוח ה'' (שופטים יא,כט) ובשמשון 'ותצלח עליו רוח ה'' (שם יד,יט). הרמב"ם (מורה־נבוכים ב,מה) ביאר שזוהי דרגה, אמנם נמוכה, של נבואה – 'שילווה את האדם עזר א-להי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים', וכוונתו להריגת המצרי ע"י משה רבנו, שנעשתה עוד קודם הכירו את ה' בסנה. אולי לזה התכוונו המהרי"ק (שו"ת סי' קסז) ושו"ת בנימין־זאב (סי' תג), בהדגישם שהליכתה של אסתר לגילוי עריות ברצון, היא היא רוח הקודש שלה... כלומר, עצם התעוזה והמסירות (הכוללת את הויתור האלטרואיסטי שתיאסר על בעלה) נחשבים כרוח הקודש, גם אם לא נאמר קודם לכן שהיתה הוראה מצד נביא או גילוי שכינה. בדרך כלל ניתן להגדיר מעשה של סוכנת הנעשה למען הצלת הרבים או למען הצלת ישראל כמעשה של גבורה והקרבה, העומדים כנגד צניעותה הפנימית של בת ישראל. ואולי יש בכך קיום התנאי של רוח הקודש, הנדרש מפשטם של דברי הנודע־ביהודה...                                    
על כן, לא רק שמותר, אלא חז"ל מעלים מעשה זה של מסירות נפש (אפילו יותר קשה ממסירות גוף!) להצלת ישראל כבמעשיהם של יעל והרוגי לוד לראש הפירמידה של סדרי העדיפות ההלכתיים בתור המצוה החשובה ביותר והיחידה שדוחה את ג' העברות". (הרב ארי יצחק שבט, "גילוי עריות למען בטחון המדינה", בתוך: תחומין כרך ל')

אין ספק, שהעוסקים 'הלכה למעשה' במשימות ביון, ריגול וסיכול, מוסרים את נפשם פשוטו כמשמעו להצלת האומה כולה, וכפי שראינו, על אף החומרה הרבה באיסורי עבודה זרה או עריות, אפשר שהדבר מותר – להצלת כלל ישראל.