עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור שעבר (שיעור מס' 53) הצגנו את המחלוקת בין פוסקי הזמן בנוגע לחילול שבת בשיחת טלפון – במקרה שהדבר נדרש עבור הודעה לאנשי ביטחון או רפואה שיצאו להציל, שה'קריאה' התבטלה ונסיעתם מיותרת. כפי שלמדנו, הרש"ז אויערבך, הרי"ש אלישיב והר"ש ואזנר פסקו שהדבר אסור, משום שהיוצאים להציל עוסקים במצווה־רבה ואינם מחללי שבת כלל; בעוד הר"א וייס והרח"פ שיינברג פסקו שהדבר מותר, ובכגון זה אמרינן לאדם "חטוא כדי שיזכה חברך" (שבת ד.).

הפרשת תרומות ומעשרות לחולה שיש בו סכנה

כאשר ביקשנו לפני מספר שנים לברר סוגיא זו ולהכריע בה הלכה למעשה, נועצנו גם ברב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל. הרב סבור היה שיש מקום להקל ולקיים שיחת טלפון בשינוי כדי להודיע לחיילים שהוקפצו על ביטול ההקפצה. לדבריו, ניתן לסמוך בעניין זה על תשובה של רבנו בעל 'קצות החושן', המודפסת בסוף ספרו 'אבני מילואים' על שולחן ערוך אבן העזר. כדי לעמוד על החידוש שבתשובה זו, יש לסקור את הסוגיא ממקורה.

בגמרא במסכת יומא (פג.־:), נאמר שכאשר חולה שיש בו סכנה נדרש לאכול מאכלות אסורות, מוטב שיאכל בדרך של "הקל הקל תחילה". הגמרא הולכת ומפרטת כיצד מחליטים מהו "הקל תחילה", כגון שאם יש לו אפשרות לאכול נבלה שאסורה בלאו, או טבל שאסור במיתה בידי שמיים – יעדיף אכילת נבלה.

בסוגיא שם נחלקו תנאים מה יעשה חולה שיש בו סכנה שיכול לאכול תרומה או טבל. שניהם אסורים באותה רמת חומרה (מיתה בידי שמיים), אלא שבכל אחד מהם יש צד חומרה נוסף: מצד אחד, תרומה אינה ניתנת להיתר ולתיקון, לעומת טבל שאותו ניתן לתקן בהפרשת תרומות ומעשרות; ומצד שני, תרומה מותרת לכהנים ואילו טבל אסור לכולם.

תוך כדי הדיון מעירה הגמרא, שאם יש אפשרות להפריש מהטבל תרומות ומעשרות – בוודאי שכך יש לנהוג, ולהימנע כליל מאכילת איסור. אפילו אם הצורך התעורר בשבת, שבה אסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות, מוטב לעבור על איסור קל מדרבנן בהפרשת תרומות ומעשרות, וכך למנוע מן החולה אכילת איסור חמור יותר.

אלא, שיש מצב אחד שבו גם הפרשת תרומות ומעשרות לא תועיל, והוא: כאשר יש כמות מצומצמת של פירות, והחולה נדרש לאכול את כולם. במצב כזה, אף אם נפריש תרומות ומעשרות ונתקן את הטבל, הרי שהחולה יידרש לאכול גם את החולין וגם את התרומה. אם כך, אפשר שעדיף היה מראש שיאכל טבל, ולא תרומה. ואכן, הרמב"ם (משנה תורה הל' מאכלות אסורות י"ד, יז) פסק שכאשר אין אפשרות להפריש תרומות ומעשרות מן הטבל, עדיף לאכול טבל, ולא תרומה, משום שהתרומה קדושה יותר.

והנה, בעל משנה למלך בספר דרשותיו 'פרשת דרכים' הקשה קושיא מפולפלת: גם במצב שבו החולה נדרש לאכול את כל הפירות, ניתן להפריש תרומה מן הטבל, ולאחר מכן לחזור ולערבב אותה בחולין המתוקנים, וכך להביא למצב של ביטול ברוב. אמנם, "אין מבטלין איסור לכתחילה" (ביצה ד:), אך איסור זה לדעת פוסקים רבים אינו אלא מדרבנן, ואף לסבורים שזהו איסור תורה, הרי שהוא בוודאי קל יותר מאשר האיסור לאכול תרומה, שעונשו מיתה בידי שמיים. ובכן, לפנינו פתרון שיאפשר לחולה לאכול את הפירות כולם, מבלי לעבור על איסורי מאכלות כלל ועיקר!

כדי להסביר מדוע לא הציעה הגמרא אפשרות כזאת, נדרש ה'פרשת דרכים' ליסוד עקרוני בהלכות פיקוח נפש:

"אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור, אין בו צורך לחולה כלל, דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור, מכל מקום כיון שאין בו צורך לחולה, לא ניתן איסור זה לידחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור, כיון שהוא צורך החולה, ממה שנעבור על איסור קל, כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה". (פרשת דרכים דרוש י"ט)

ה'פרשת דרכים' סבור, שאין לעבור על ביטול איסור לכתחילה כדי להציל את החולה מאיסור חמור יותר. נימוקו: כאשר החולה אוכל טבל או תרומה מפני פיקוח נפש, הרי שהדבר מותר והוא בכלל 'צורך החולה'.

בהמשך לדברינו בסיום השיעור הקודם (שיעור מס' 53), ניתן לבאר שמאכלות אסורות הם בגדר 'הותרה' עבור חולה שיש בו סכנה, ועל כן אין בכך איסור כלל. ביטול האיסור לכתחילה אינו משרת את החולה באופן ישיר, ועל כן לא נעבור על איסור זה כדי לחסוך פעולה שמותרת משום פיקוח נפש.

לכאורה, מדברי ה'פרשת דרכים' יש להגיע למסקנה, שבמקום פיקוח נפש אין ליישם את הכלל "חטוא כדי שיזכה חברך". לאמור – האוכל מאכלות אסורות במקום פיקוח נפש איננו חוטא, וממילא אין צורך לעבור על איסור אחר – ביטול איסור לכתחילה – כדי להצילו מאכילתם.

אמנם, ה'פרשת דרכים' מעיר שמהלכו קשה מסוגיית הגמרא עצמה, שהתירה לעבור על איסור קל – הפרשת תרומות ומעשרות בשבת – כדי להציל חולה מאכילת טבל. ואכן, בשו"ת אבני מילואים הבהיר שדברי ה'פרשת דרכים' עלו ב'צריך עיון', וזאת משום שהמהלך כולו שגוי מיסודו:

"ולענ"ד נראה דבאיסור דרבנן פשיטא דאע"ג דאין בו צורך לחולה מוטב שנעבור איסור דרבנן ולא יעבור החולה איסור תורה, דבכהאי גוונא אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך". (שו"ת אבני מילואים סי' י"ח)

בהמשך דבריו מבאר ה'אבני מילואים', שהסיבה לכך שאין להפריש תרומה ואז לערבב אותה בחולין ולבטלה ברוב כפי שהציע הפרשת דרכים היא שיש בכך משום פגיעה בדין "משמרת תרומותי" (שבת כה.), המחייב לשמור על התרומה לא רק מפני טומאה, אלא גם מפני ביטול. לדעתו, איסור זה הוא איסור דאורייתא. לענייננו, חשובה קביעתו המפורשת: גם במקום פיקוח נפש, אכילת איסור נחשבת עוון, ועל כן ראוי לאדם לעבור על איסור קל מדרבנן, כדי להציל את חברו מעוון זה.

ה'פרי מגדים' (אשל אברהם שכ"ח, סק"ט) ציטט את דברי ה'פרשת דרכים', ומשמע שהסכים להם להלכה. אך כאמור לעיל, הרב זלמן נחמיה גולדברג סבור היה שניתן לסמוך דווקא על דעת ה'אבני מילואים'. לפיכך, גם היוצאים להציל שעוסקים בפיקוח נפש, נחשבים מחללי שבת, ועל כן אם ניתן לחסוך מהם חילול שבת זה בעזרת איסור קל של שיחת טלפון – כך יש לנהוג.

"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא"

כפי שצוין בפתח השיעור הקודם (שיעור מס' 53), בהכרעת ההלכה בשאלה שבפנינו יש להתייחס גם לסברא העקרונית בדבר "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" (משנה ראש השנה א', ו; כא:). נשער בנפשנו מה תהיה תחושתו של רופא או של נהג אמבולנס, שעשה את כל הדרך עד למקום שאליו הוזעק, ובדיעבד התברר לו שהוא נסע לשווא. בלי קשר לחילול השבת שבדבר, שעליו יש לו שכר טוב מאת ה' כפי שכבר התברר, הרי שבפועל הדבר מייצר תסכול ומרמור על הטרחה לחינם, בבחינת "למען לא ניגע לריק".

ואכן, בספר 'הצבא כהלכה', אף שציטט את פסקי הרש"ז אויערבך שאסר באופן עקרוני לחלל שבת בשיחת טלפון לביטול הקפצת כוח רפואי או צבאי, סייג זאת – בשמו של הרשז"א – באופן הבא:

"אם יש לחוש שבגלל אי־ביטול הקריאה עלול הצוות הרפואי במקרה של קריאה נוספת להתמהמה ולא להשקיע את כל מאמציו להגיע במהירות – יש להודיע לו על ביטול קריאתו גם אם הדבר כרוך בחילול שבת, שאז יש לצרף לשיקול של 'חסכון בחילול שבת לשם פיקוח נפש שנעשה מיותר' את השיקול לחשש פיקוח נפש בעתיד לאנשי המוצב שקראו או לקריאת אחרים. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א". (הצבא כהלכה פרק ל"ב סעיף ב', והערה 7)

כפי שכבר למדנו, החשש מפני תקלה עתידית שתגרור עיכוב בפיקוח נפש, עשוי להחשב כפיקוח נפש כבר בהווה. במקרה כזה, בוודאי יש להודיע ליוצאים להציל על ביטול הקריאה.

דברים דומים כתב גם הרב אשר וייס, במענה להשגה על שיטתו העקרונית בנושא:

"ומה שהעיר מהמבואר בראש השנה (כא:) "מעשה שבאו ועיכבם בלוד, ואמר לו רבן גמליאל נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבוא" – הרי דאף שלא היה צורך בעדותן מכל מקום אין לעכב את העדים מלבוא ולהעיד, וכן בנידון דידן אין לעכבם מלבוא ולהציל.        
הנה לגבי נידון דידן נראה ברור היפך דברים, דסוגיא זו מחזקת את דעתי והוראתי, דברור הדבר כשמש בצהריים דאם המצילים יגיעו פעמיים ושלוש לזירה ויראו שלשווא באו והתרחקו מביתם ואין כאן פיקוח נפש כלל, יעדיפו בעתיד להתעלם מקריאות המצוקה ולהישאר בבית, ונמצא אתה מכשילן לעתיד לבוא. אבל אם נודיע להם שחלפה הסכנה ויוכלו להיות בביתם ובחיק משפחותיהם – יזדרזו להציל כהוראת חז"ל דהרי זה משובח. ומשום כל זה – משנה לא זזה ממקומה". (שו"ת מנחת אשר ח"ב, סי' מ"ג)

כאמור, במצבים רבים חשש זה הינו חשש ממשי וברור, והוא מחייב להודיע בשבת על ביטול הקריאה. לא פעם חשש זה מצטרף לכך שכוח בטחוני או רפואי שעושה את דרכו לאירוע אחד, נמנע באותו זמן מלעמוד בכוננות לאירוע אחר. גם חשש זה הוא כעין ספק פיקוח נפש, המחייב להודיע ליוצאים להציל על ביטול הקריאה.[1]

למדנו איפוא, שכדרך שלעיתים חזרה מהצלה בשבת, שאין בה כל ממד מציל חיים, נחוצה ומותרת מן השיקול המערכתי של חשש מכשול לעתיד לבוא, כך גם שיחת טלפון לביטול קריאה, שגם בה כאמור אין צורך חיוני להצלת נפשות, מותרת כדי שלא להכשיל את היוצאים להציל לעתיד לבוא.

"חטוא כדי שתזכה"

כפי שלמדנו בשיעור שעבר, הדיון בשאלתנו מבוסס במידה רבה על הקביעה כי לא אמרינן לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. מכאן, יש להוסיף לנידון דידן שני שיקולים נוספים.

ראשית, על פי אחד התירוצים בתוספות, כאשר אדם גרם תקלה לחברו, מותר לו לחטוא בחטא קל כדי להצילו מחטא חמור יותר. אפשר, שכך הוא גם בנידוננו: כאשר אדם הזמין אמבולנס, או כאשר מפקד הקפיץ כוח צבאי – הם שגרמו לאותו 'חילול שבת' מלכתחילה. לפיכך, מוטלת עליהם האחריות 'לתקן את המעוות', ולהודיע על ביטול ההקפצה.

כמובן, אם נניח שהיוצא להציל כלל אינו מחלל שבת, יש לדחות גם את הסברא הנ"ל, שכן סוף כל סוף מי ש'הוציא את הקריאה' מלכתחילה אינו נתפש כ'מכשיל' את חברו. אף על פי כן, מן הסברא בהחלט יש מקום לשיקול כזה.

שנית, בסוגיא במסכת שבת, מבואר שדין זה נוגע ליחסים שבין אדם לרעהו. אך ביחס לאדם עצמו – פשוט וברור שמותר לו לעבור על איסור קל כדי להציל את עצמו מאיסור חמור יותר:

"רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא: אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה". (שבת ד.)

דברי הגמרא נפסקו בפשטות בשולחן ערוך (אורח חיים רנ"ד, ו), ובמשנה ברורה שם (סקל"ט־סקמ"א).

אגב, הזכרנו לעיל שה'פרי מגדים' מצטט את דברי ה'פרשת דרכים' בדבר עדיפות אכילת טבל, הנחוץ ישירות לחולה, על פני ביטול איסור לכתחילה. הפרי מגדים מוסיף על כך וכותב:

"ולפי זה החולה גופא יכול לערבו ולבטלו, וטוב יותר ממה שיאכל איסור תורה בכמה לאוין". (פרי מגדים אשל אברהם שכ"ח, סק"ט)

כלומר כל דברי ה'פרשת דרכים' נוגעים אך ורק לאדם אחר, המבקש לסייע לחולה ולערבב עבורו תרומה בחולין כדי לייצר ביטול ברוב. אך החולה עצמו בוודאי רשאי לנהוג כך, על אף האיסור שבדבר, כדי להינצל מאכילת מאכלות אסורות, הגם שאותם מאכלות אסורות נאכלו במקום פיקוח נפש.

מדברים אלה למדנו שאף לדעת הפוסקים האוסרים לחלל שבת בשיחת טלפון לביטול הקפצה, אפשר שיהיה מקום להקל בדבר לאדם עצמו.[2] לאמור – חייל שהוזעק לצורך פיקוח נפש, אך יש לו סיבה טובה לשער שמדובר באזעקת שווא, או שחל שינוי במציאות המבצעית, יהיה רשאי להתקשר למפקדו ולברר האם ההקפצה עדיין בתוקף.

על אף האמור, בספר תורת היולדת (פרק כ"א) כתב הרב יצחק זילברשטיין בשם חמיו הרי"ש אלישיב, שאדם שהוזעק בשבת לעמוד לצד קרוב משפחתו שנמצא במצב אנוש, אינו רשאי להתקשר ולברר האם הגעתו עדיין נחוצה, שכן שיחת טלפון כזאת אינה מצילת חיים, וממילא עליו לנסוע משום פיקוח נפש. ואולם, כאשר שבנו ודנו בנושא עם הרב זילברשטיין, ותיארנו בפניו את המציאות הצבאית שבה יחידה הוקפצה בשבת כמקשה אחת אך ייתכן מאוד שחלק מאנשיה אינם חיוניים בדחיפות, ועל כן נדרשת שיחת טלפון כדי לברר מי ומי ההולכים, הוא השיב לנו וכתב:

"אם החייל משער שיש סבירות גבוהה שבאמת אין כאן פיקוח נפש, והוא חושב שהקצין שהזמין אותם עשה כן שלא בפשיעה, אלא שמרוב בהלה שחשב שמלחמה לפניו ולכן הזמין את כל החיילים מיד – אם כן יש מקום להתיר להתקשר אליו בשינוי כדי להצילו מחטא". (הרב יצחק זילברשטיין, מכתב לרבנות הצבאית מתאריך י"א באייר תשע"ד)

על כך הוא הוסיף וביאר בשיחה בעל פה, שכאשר יש חולה שיש בו סכנה, הרי שישנה 'חזקת הצלה' המחייבת לחלל שבת, וכל מי שיפעל מעתה ואילך – יפעל בהיתר, ואין צורך לעבור על איסור קל של שיחת טלפון כדי להצילו מן המעשה, שהוא בגדר היתר גמור. ברם, כאשר מדובר בגיוס חירום מחמת בהלת המלחמה, מעיקרא אין 'חזקת הצלה', וברור לכל שבשעת גיוס חירום לא יהיה צורך בכל החיילים שזומנו. מאידך, בסערת הקרב המפקד איננו מסוגל לקבוע באופן מדוד ומדויק מי נחוץ ומי איננו נחוץ, ולכן הוא מזמן את כולם. אף אם מצד המפקד הדבר מותר, הרי שבפועל כל אחד מן החיילים איננו עומד בפני פיקוח נפש ודאי ו'חזקת הצלה', ועל כן יש במעשהו ממד של חילול שבת, וממילא מותר לקיים שיחת טלפון כדי לברר את נחיצות הנסיעה, ולמנוע חילול שבת מיותר.

שיחת טלפון למניעת חילול שבת המוני

מדיניות הרבנות הצבאית בשנים האחרונות, היא שרב צבאי נדרש להיות זמין בשבת, ולשוחח בטלפון במקום שקיים חשש להפרת פקודות הצבא, ולחילול שבת שלא לצורך בטחוני.[3] מדיניות זו קשורה גם היא לסוגיית חטוא כדי שיזכה חברך, ולשאלה האם מותר לרב צבאי לחלל שבת באיסור קל של שיחת טלפון, כדי למנוע חילול שבת חמור ונרחב יותר ביחידתו.

הרב הצבאי הראשי לצה"ל הנוכחי, תא"ל הרב איל קרים כתב תשובה ארוכה ומפורטת לביסוס היתר זה.[4] הוא מתבסס בעיקר על שתי טענות:

כפי שהוסבר בסעיף הקודם, מותר לאדם לחטוא באיסור קל כדי להציל את עצמו מאיסור חמור יותר. על כך כותב הרב קרים:

"הגדרת תפקידו של הרב הצבאי בכל הרמות, כוללת גם אכיפת פקודות מטכ"ל בנושאי דת, שחלק מהן שמירת צביון השבת בצה"ל. אם כן פעולותיו של הרב הצבאי בהקשר השאלה הנ"ל, אינם רק בגדר למנוע עבירה מאחרים אלא גם מעצמו, משום ששמירת השבת בצה"ל, מהווה חלק מהגדרת תפקידו ומוטלת עליו". (שו"ת קשרי מלחמה ח"ה, סי' ט')

כלומר חלק ניכר מהאחריות למימוש פקודות צה"ל בנושא שמירת השבת מוטל על הרב הצבאי. לפיכך, חילול שבת שלא לצורך ביחידתו נזקף גם לחובתו, ועל כן שיחת טלפון שלו כדי למנוע חילול שבת כזה, היא בגדר הצלת אדם את עצמו.

בתחילת השיעור הקודם (שיעור מס' 53), הזכרנו את הדיון הנרחב בין הראשונים בדבר היחס בין הסוגיא במסכת שבת (ד.), הקובעת שלא אמרינן לאדם "חטוא כדי שיזכה חבירך", ובין סוגיות שונות במרחבי הש"ס שמהן ניתן להגיע למסקנה הפוכה. אחת הסוגיות הללו שאותן ציטטו התוספות ושאר הראשונים היא הסוגיא במסכת פסחים (נט.), שם נאמר שמותר לכהן בבית המקדש לעבור על "עשה דהשלמה", ולהקריב קורבנות לאחר תמיד של בין הערביים, כדי לאפשר למחוסר כיפורים לזכות ולעשות קורבן פסח. התוספות התקשו: הכיצד זה הותר לכהן לעבור על איסור, רק כדי לזכות אדם אחר בקורבן פסח?!

הרמב"ן בחידושיו שם מציע את התשובה הבאה:

"וקשיא להו הא אמרינן בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת?! ואיכא למימר שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו". (חידושי הרמב"ן שבת ד., ד"ה וכי אומרים)

מחוסר הכיפורים אינו יכול לפעול למען עצמו, ולהקריב את הקורבן שיאפשר לו לעשות את הפסח כהלכתו. משימה זו רובצת על כתפיו של הכהן, והוא פועל כפי שאדם היה פועל למען עצמו, ועובר על 'עשה דהשלמה' כדי לזכות את מחוסר הכיפורים בקורבן פסח.

על כך כותב הרב קרים:

"הרב הצבאי הוא בבחינת שליח ציבור לעניין שמירת השבת הכשרות ושאר ענייני הדת בצבא. בדומה לזה דן הרמב"ן בחידושיו לגבי כהנים שעוברים למען אחרים על עשה דהשלמה, והגדירם כעושים בשביל עצמם, בגלל שהם שלוחי ישראל לעניין הקורבנות... עבודת הכהנים הינה נושא כללי לעם ישראל... והרי הוא כעושה למען עצמו... ואף שעדיין יש מקום לחלק מסברא בנקודה זו, מכל מקום נראה, שעל כל פנים ראויה להצטרף לנקוט כשיטות המקילות, משום שסוף סוף הנושא הנדון כאן הוא מניעת מכשול מהרבים". (שו"ת קשרי מלחמה שם)

אכן, אם הרב הצבאי לא יערוך בשבת את שיחת הטלפון עם המפקד, הרי שהחיילים לא יעברו על כל איסור בציות למפקדם: הם רשאים לציית להוראתו הגם שהיא שגויה, ודינם יהיה זהה למי שנדרשו לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, הגם שבדיעבד התברר שלא היתה סכנה. אף על פי כן, מוטלת על הרב האחריות לעבור על איסור קל של שיחת טלפון, כדי לחסוך מהם חילול שבת נרחב יותר.

הרב זילברשטיין הוסיף וכתב לנו:

"אם הרב משער בסבירות גבוהה שיש כאן טעות בשיקול הדעת, שלא נבעה מפשיעה בהלכה, וכן משער שאם יתקשר בשינוי המפקד יקבל את דבריו וימנע מחילול השבת, יש לעשות כן ולהתקשר אליו בשינוי כדי להצילו מהחטא". (הרב יצחק זילברשטיין, במכתב הנ"ל)

גם אני הקטן נדרשתי לא פעם ולא פעמיים לשוחח בטלפון בשבת כדי למנוע חילול שבת בלתי נצרך. בכל הפעמים שנדרשתי לזה, הקפדתי לחייג או לענות לטלפון בשינוי, ובמצב כזה, כאשר מדובר ב"שבות דשבות" שהקלו בו במקום הפסד, במקום מצוה ובמקום חולי (שולחן ערוך אורח חיים ש"ז, ה), אני אכן משוכנע שיש להתיר זאת ולעבור איסור קל כדי למנוע חילול שבת נרחב.