עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – השאלה ההלכתית

לאחר שלושה שיעורים שבהם עסקנו בעניין חזרה מהצלה בשבת, ובסברת "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", בשיעור זה ובשיעור הבא נעסוק בשאלה הלכתית שנחלקו בה פוסקי הזמן, וההכרעה לגביה מבוססת אף היא במידה רבה על החשש מפני תקלה עתידית.

לעיתים קרובות, קורה שכוח צבאי מוקפץ למשימה, אלא שבעודו עושה את דרכו אל היעד, מתברר שאין אפשרות להוציא את המשימה לפועל, ונדרש לבטל אותה ו'לחזור לשגרה' ('לחזל"ש' בעגה הצבאית). על דרך זו, לא פעם רופא או אמבולנס מוזעק לטיפול בחולה שיש בו סכנה, אלא שבעודו בדרך מתברר ששוב אין צורך רפואי בדבר (משום שהחולה הבריא, או חלילה להיפך).

השאלה העולה במקרים אלו, היא האם מותר בשבת ליצור קשר טלפוני עם היוצאים להציל, ולהודיע להם שהנסיעה מיותרת. מצד אחד, שיחת טלפון כזאת אינה מצילת חיים ואינה חיונית לצורכי פיקוח נפש, והיא בעצם שיחה 'מנהלתית', שכל מטרתה לבטל את ה'קריאה'. מצד שני, שיחת הטלפון תחסוך נסיעה מיותרת, וחילול שבת נרחב של אלה שיצאו להציל ושוב אין בהם צורך.

פוסקי הזמן נחלקו בהכרעת ההלכה בשאלה זו, ואנו נייחד לדיון את שני השיעורים הקרובים.

 

"חטוא כדי שיזכה חברך"

כלל גדול לימדונו חכמים בגמרא במסכת שבת (ד.), שאין אומרים לאדם "חטוא כדי שיזכה חברך". כלומר, אי אפשר לדרוש מאדם לעבור עברה כדי למנוע את חברו מעברה אחרת. לכאורה, זהו בדיוק המקרה שלפנינו: אין אומרים לאדם לחלל את השבת בביצוע שיחת טלפון, רק כדי 'לזכות' את חברו שיצא להציל, ולמנעו מחילול שבת מיותר. אמנם, שיחת טלפון אסורה מדרבנן בלבד, בעוד בנסיעה להציל מתבצעות פעולות רבות האסורות מן התורה (כמו הבערה, יציאה מחוץ לתחום וכו'), אך כאמור הגמרא נוקטת כדבר פשוט, שאין אומרים לאדם "חטוא כדי שיזכה חברך".

והנה, כל הראשונים שם הקשו מסוגיות שונות במרחבי הש"ס, שמהן ניתן להסיק שלעיתים נוח לו לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר. כך, למשל, נאמר בגמרא במסכת עירובין (לב: ובמקומות נוספים) שבמצבים מסוימים מותר להפריש תרומות ומעשרות "שלא מן המוקף", כלומר כאשר הפירות שעליהם מפריש אינם מצויים לצידו, וזאת כדי שלא יבוא עם־הארץ וייכשל באכילת פירות טבל. במצב כזה, המפריש עובר על איסור מדרבנן של הפרשה שלא מן המוקף, כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר של אכילת טבל.

על דרך זו, הורו חכמים (משנה גטין ד', ה) שבמצב של "חציו עבד חצי בן חורין" – כופים את האדון לשחררו, כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה. גם כאן, שחרור עבד כנעני כרוך באיסור, אך מוטב לעבור על איסור קל כדי למנוע איסור חמור יותר של ביטול מצות פריה ורביה.

הראשונים האריכו מאוד ביישוב הסתירה בין הסוגיא במסכת שבת, הקובעת שאין אומרים "חטוא כדי שיזכה חברך" – ובין הסוגיות שמהן משתמע להיפך, שיש לעבור על איסור קל כדי להציל מאיסור חמור. לא נוכל כאן לפרוש את היריעה בשלימותה, אך נזכיר כמה תירוצים מרכזיים שהציעו הראשונים, כאשר שלושת הראשונים מפורשים בתוספות במסכת שבת (ד. ד"ה וכי):

א. יש לחלק בין מצוות שונות: כעיקרון אסור לאדם לחטוא כדי להציל מחטא חמור יותר, אבל כאשר הוא מזכה את חברו במצווה בעלת חשיבות מיוחדת (כגון מצות פרו ורבו) – מותר לו לעשות כן.

ב. באופן עקרוני אסור לאדם לחטוא כדי להציל מחטא חמור יותר, אבל במקרה שהוא זה שגרם לחברו את התקלה מלכתחילה, וכעת מטרתו לתקן את המעוות ולהציל את חבירו מאותה תקלה – מותר לו לחטוא עבורו בחטא קל יותר.

ג. למרות האיסור העקרוני לחטוא כדי להציל מחטא חמור, מותר לחטוא עבור אדם שנקלע לעברה בעל כרחו ושלא באשמתו. במקרה הנידון בסוגיא במסכת שבת שם, אדם עבר עברה במזיד והכניס פת לתנור בשבת. אם הפת תאפה – הוא יעבור על איסור דאורייתא של בישול בשבת, אך לחברו ישנה האפשרות להציל אותו, ולרדות את הפת מן התנור. היות שחכמים אסרו את רדיית הפת בשבת, אין אומרים לאדם לעבור על דברי חכמים כדי להציל את חבירו – שפשע – מחילול שבת חמור יותר, ובכך עוסקת הסוגיא במסכת שבת. אך באותם מצבים שבהם עלול אדם לעבור עברה בעל כרחו ושלא באשמתו, אכן אומרים לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.

ד. תירוץ אחר שהציע הריטב"א (שם בסוף ד"ה וכי), הוא שעל אף שאין אומרים ומצווים על אדם לחטוא למען חברו, אם הוא־עצמו מעוניין לעשות זאת – הדבר מותר.[1]

האחרונים דנו בהרחבה בהכרעת ההלכה במחלוקת זו. הרשב"א פסק בתשובותיו (ח"ז, סי' רס"ז) שאם שמע אדם שבתו נחטפה ועתידים להוציאה לשמד, אסור לו לחלל את השבת ולהצילה, שכן אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. ה'בית יוסף' מצטט את תשובת הרשב"א, אך מעיר שעל פי הסברי התוספות בסוגיא בשבת יש להתיר חילול שבת במקרה זה, בניגוד לדעת הרשב"א:

"והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד, ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע הכא נמי לא פשעה. והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה – שרי, ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה". (בית יוסף אורח חיים ש"ו, יד)

ואכן, ב'שולחן ערוך' (שם) הכריע שמותר לחלל את השבת אף באיסורי תורה כדי להציל את בתו משמד. הגר"א בביאורו (שם ד"ה מי ששלחו) הדגיש שההיתר הוא דווקא בהתקיים שני התנאים – דהיינו שמדובר במצווה רבה של הצלה משמד, ויחד עם זאת, ההצלה היא של אותה בת שלא פשעה כלל.

הרמ"א מצטט בהגהותיו (או"ח שכ"ח, י) דווקא את תשובתו של הרשב"א, שאין מחללים את השבת כדי להציל אדם מן העברה, משום שאין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. הט"ז (או"ח ש"ו סק"ה)[2] והגר"א (בביאורו שם) מבקשים לומר שאין מחלוקת, שכן ה'שולחן ערוך' דיבר על מי שעלול לצאת לשמד כל ימיו חלילה, שזו עברה חמורה מאין כמותה, ומותר לחלל את השבת כדי למנוע אותה; ולעומתו, הרמ"א עסק בהצלה מעברה נקודתית, ובזה אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך.

על פי תירוץ זה, בנידון שלנו, העוסק ביוצאים להציל שנדרשים לחלל את השבת באופן נקודתי, אין אומרים לאדם לחטוא כדי להצילם – ועל כן אין היתר לחלל את השבת בשיחת טלפון, ולהודיע להם על ביטול ההקפצה.

ואולם, ב'אליה רבה' שם פסק:

"וכל זה לילך ג' פרסאות של חלול שבת באיסור דאורייתא, אבל לחלל באיסור דרבנן בכל עבירות כשאין בפשיעה, מחללין אפילו הם באונס דרחמנא פטריה, מ"מ זכייה הוא לו כשאינו עובר". (אליה רבה ש"ו, סקל"ג; מצוטט בפרי מגדים שם)

כלומר, כאשר מתבקש אדם לעבור על איסור דרבנן כדי להציל את חברו – יש לסמוך על שיטת התוספות שכל שחברו לא פשע ולא אשם, הרי שאמרינן לאדם חטוא באיסור דרבנן כדי להציל את חברך מאיסור חמור יותר, אף אם אותו איסור חמור איננו יציאה לשמד.

מדברי ה'אליה רבה', יש להסיק שאכן ראוי לבצע שיחת טלפון ולעבור על איסור דרבנן, כדי למנוע את היוצאים להציל מחילול שבת באיסורי תורה.

 

האם יציאה להציל היא חילול שבת?

והנה, רבים מפוסקי דורנו קבעו שסוגיית חטוא כדי שיזכה חברך אינה עניין לשאלתנו כלל ועיקר. בסוגיית חטוא כדי שיזכה חברך, מדובר באדם העובר עברה, ועולה השאלה אימתי מותר לעבור איסור קל כדי להצילו. אך במקרה שלפנינו, היוצאים להציל אינם עוברים עברה, אלא מקיימים מצוה גדולה – מצות הצלת נפשות; "וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה:). ובכן, אף אם במצבים מסוימים אומרים לאדם לעבור איסור קל כדי שיזכה חברו, הרי שבוודאי לא נאמר לו לעבור על איסור קל כדי לחייב את חברו, ולמנוע ממנו לקיים מצוה בהצלת נפשות!

כך למשל, נפסק בשמירת שבת כהלכתה:

"הזמין אמבולנס או רופא לצורך חולה שיש בו סכנה, ומתברר שאין בהם עוד צורך, אין לחלל שבת כדי להודיע להם ע"י יהודי על ביטול ההזמנה. ומה שנהג האמבולנס או הרופא ממשיך לנסוע, נסיעה שלכאורה אין בה כל צורך - יש להם שכר טוב מאת ה', כי הרי הוא נוסע בהיתר". (שמירת שבת כהלכתה מ', פה)

טענה זו, שכאמור שותפים לה רבים מפוסקי הזמן, נראית מחודשת עד מאוד. אכן, היוצאים להציל מתכוונים להציל נפשות, ואולם הם אינם מודעים לכך שהמידע שבידיהם שגוי, ובפועל אין כל צורך במעשיהם. על כן, גם אם כוונתם רצויה, הרי שמעשיהם אינם רצויים, ויש כאן חילול שבת.

אף על פי כן, ה'שמירת שבת כהלכתה' מצביע על מקור מפורש להלכה זו ב'שולחן ערוך', כדלהלן.

 

"יש להם שכר טוב מאת ה'"

בגמרא במסכת מנחות למדנו:

"אמר רבה: חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת – פטורין, אפילו בזה אחר זה, אפילו קדם והבריא בראשונה". (מנחות סד.)

הגמרא פוטרת מן החטאת את מי שעסק בהצלת נפשות, אף אם בדיעבד התברר שמעשיו היו מיותרים, והחולה כלל לא היה זקוק לעשר גרוגרות. ה'שולחן ערוך' פסק להלכה את דברי הגמרא, אך הוסיף עליהם משפט:

"אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה', אפילו הבריא בראשונה". (שולחן ערוך אורח חיים שכ"ח, ט"ו)

פרופ' אברהם ס. אברהם, מחבר ספרי 'נשמת אברהם' בענייני הלכה ורפואה, שאל את הרא"י וולדינברג מה ביקש מרן ה'שולחן ערוך' ללמדנו בתוספת זו, על כך שיש להם שכר טוב מאת ה'. הרב וולדינברג השיב לו כך:

"אבל מרן הבית יוסף הוסיף זה מדעת עצמו... כיון שעשו ברשות ולשם מצוה כיוונו פטורים ואין להם בזה עון אשר חטא, אדרבא יש להם שכר טוב בעמלם מאת ה' ". (שו"ת ציץ אליעזר ח"כ, סי' י"ח)

אם כן, מדברי ה'שולחן ערוך' למדנו שהמבקש להציל את הנפש, אף אם בדיעבד התברר שמעשיו היו מיותרים, איננו מוגדר כחוטא כלל, ואדרבה – יש לו שכר טוב מאת ה'.[3]

מכאן הגיעו פוסקים רבים למסקנה שאין כל עניין 'להציל' אדם שיצא לעסוק בהצלת נפשות מחילול שבת מיותר, משום שאף אם התברר שלא היה צורך במעשיו, הרי שיש לו שכר טוב מאת ה'. כך, למשל, הסביר בשו"ת שבט הלוי:

"ואשר שאל בענין חברת ההצלה ששלחו אחד לבית החולה בשבת, ומיד צלצלו מבית החולה שמצבו השתפר ואין צריך לשום עזרה, ויש יכולת במרכז להודיע לחבר ההצלה שלא ילך כלל ואם כבר התחיל לנסוע שלא ימשיך לחלל שבת בחנם. והשאלה אם מותר לחלל שבת ע"י הצלצול אם נימא דהוי רק דרבנן כדי להציל חבירו מהנהגת המכונית דהוא איסור תורה, והספק ביסוד אם אמרינן שיעשה איסור קל להציל חבירו מחמור, והדברים עתיקים בשבת ד' וכמה מקומות בש"ס ובפוסקים והארכתי בכמה תשובות.                                    
הנה אין זה פשוט דיש כאן רק איסור דרבנן דיתכן שהוא איסור תורה,[4] אבל גם בלאו הכי פשוט כמו שכתב גם כבודו דזה שנסע בחנם אינו עושה איסור כלל, עיין ש"ס מנחות ס"ד, ואו"ח סי' שכ"ח סט"ו אפילו קדם והבריא בראשונה דכולם פטורים, מכל שכן כהאי גוונא... ופשוט דלא יחללו עבורו". (שו"ת שבט הלוי, ח' קצ"ג)

לאור פסיקתו של ה'שולחן ערוך', מבהיר הרב ואזנר שהיוצאים להציל אינם מחללים שבת, ועל כן אין כל סיבה להתיר לאדם לשוחח בטלפון בשבת רק כדי 'להצילם' מפעולה שאין בה חילול שבת כלל ועיקר.

לפסיקה זו של ה'שמירת שבת כהלכתה' ושבט הלוי, שותפים פוסקים נוספים, וביניהם רבותינו הרש"ז אויערבך (כמובא בשמו בספר הצבא כהלכה, ל"ב א', ובהערה 3; ושם סעיף ד', ובהערה 10), והרי"ש אלישיב (כמובא בשמו בספר תורת היולדת, פרק כ"א).[5]

 

'הותרה' ו'דחויה'

לעומת כל הפוסקים הנ"ל, כתב הרב אשר וייס:

"ובער אני לחלוק על דברי מאורי הדור, אך תורה היא וללמוד אני צריך... וכן הדבר הזה דכל המצילים יבואו על שכרם בחשבם שבהצלת הנפש הם עוסקים אף שיש כאן חילול שבת, אך לגבי הצלתם מן החטא אין בינם לכל החוטא בשוגג או באונס... וכיוצא בזה בנידון דידן אף אם נכשל בשוגג או באונס - אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". (שו"ת מנחת אשר ח"א, סי' כ"ב)[6]

בעמדה זו, אחז גם הרב חיים פנחס שיינברג, מחשובי רבני בני־ברק, ושתי טענות בפיו. ראשית, הוא מצטט משו"ת רבי עקיבא איגר (סי' ח'), שגם העובר עברה מבלי משים, שדינו כ'מתעסק' הפטור מקורבן חטאת – סוף כל סוף מעשה עברה בידו, וראוי להפרישו ממנו. לפיכך, אף שהיוצאים להציל הינם אנוסים, וכל כוונתם להיטיב ולהציל נפשות, הרי שבדיעבד מעשה עברה בידם, וראוי להפרישם ממנו.

שנית, הרח"פ שיינברג רומז לכך שהסוגיא כולה תלויה בשאלה העקרונית בפיקוח נפש – שאלת 'הותרה' ו'דחויה':

"נראה לעניות דעתי שמחוייבים להודיע... ועיין ברמ"א או"ח שכ"ח י"ב, דלכתחילה עדיף לשנות כשאפשר, וביאר המשנה ברורה וז"ל: "דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר, לא שבקי התירא ונעשה באיסור". (תורת היולדת פרק כ"א, בהערה)

בתחילת דרכנו (שיעור מס' 11), עסקנו בהרחבה במחלוקת הראשונים והפוסקים אודות מלאכה "בשינוי" במקום פיקוח נפש, ועמדנו על כך שבפשטות שאלה זו תלויה בספק האם פיקוח נפש הותרה או דחויה. הרח"פ שיינברג סבור שהכרעת הרמ"א לעשות מלאכות בשינוי במקום שהדבר מתאפשר, בהכרח מלמדת שגם מלאכה הנעשית לצורך פיקוח נפש – נחשבת כחילול שבת, שמוטב למעט בו כשהדבר מתאפשר. ממילא, גם היוצאים להציל נחשבים 'מחללי שבת' (בהיתר!), ועל כן כאשר ניתן למונעם מן העברה, ולהודיע להם שמעשיהם אינם נחוצים – כך יש לנהוג.

מדבריו של הרח"פ שיינברג, יש ללמוד שאילו היינו נוקטים שהשבת 'הותרה' במקום פיקוח נפש, אכן היה מקום רב יותר להימנע מלהודיע ליוצאים להציל על ביטול הקריאה, ולקבל את פסקם של הרשז"א, הריש"א ושבט הלוי. זכינו לדין, כי לפנינו נפקא־מינה נוספת על כל אלה שכבר עסקנו בהן בעבר, בשאלה האם במקרה של פיקוח נפש, שבת 'הותרה' או 'דחויה'.