עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – הצגת השאלות ההלכתיות

בשיעורים האחרונים עסקנו בשאלה מי מגדיר וכיצד מגדירים מציאות מסוימת כסכנה. כפי שלמדנו (בעיקר בשני השיעורים הקודמים, 19 ו־20), הבחנה יסודית בהקשר זה היא בין פיקוח נפש בהווה, שלגביו אפילו ספק רחוק לסכנה מוגדר פיקוח נפש, ובין פיקוח נפש בעתיד שם ההגדרות מצומצמות יותר.

העקרונות ההלכתיים שקבענו עשויים להקשות עד מאוד להתיר פעולות שונות הנחוצות למערכת הביטחון. פעמים רבות נדרשות בשבת פעולות שנועדו למנוע סכנה עתידית שאינה שכיחה ומצויה, ולכאורה על פי עקרונות אלו קשה יהיה להתירן.

הספק בנושא זה מתעורר לגבי פעולות שבמהותן הינן יומיומיות ושגרתיות ביותר, אשר מתבצעות בצה"ל ובכוחות הביטחון מדי יום ביומו ומדי שבת בשבתו באופן קבוע. להלן שלוש דוגמאות מייצגות:

א. צה"ל מקיים פעילות בטחון שוטף לאורך גבולות המדינה. כמובן, אבטחת הגבול מחייבת חילול שבת המוני, כאשר אין "סכנה לפנינו" או "חולה לפנינו", והמשימה כולה נעשית מחשש סכנה עתידית. בגבולות 'חמים' ניתן לומר שחשש הסכנה (חדירת מחבלים ואמצעי לחימה) מצוי או שכיח, אף שהינו עתידי. אך בגבולות השלום, שנדירה בהם עד מאוד פעילות חבלנית עוינת, החשש מסכנה נמוך מאוד,[1] ולכאורה אינו מתיר חילול שבת.

ב. באופן דומה, צה"ל מאבטח את מחנותיו לא רק באזורי ספר ועימות, אלא גם בלב הארץ. גם כאן, החשש מפני חדירה עתידית של מחבלים למחנה שנמצא בגוש דן או בערים גדולות אחרות הוא חשש רחוק (ב"ה, אירוע כזה לא התרחש כבר שנים רבות), ולא ברור מה ההיתר לחלל שבת כדי למנוע אותו.[2]

ג. חיילים המבצעים פעילות מבצעית בשבת מחויבים להקפיד על הוראות הבטיחות ועל ביצוע תרגולות שונות. פעמים רבות, ההוראות נוקטות מידה קיצונית של חשש לתקלות רחוקות ובלתי מצויות. אמנם, הסיסמה הצה"לית קובעת כי 'ההוראות נכתבו בדם', וכי אי הקפדה על הנהלים עלולה לעלות בחיי אדם. אף על פי כן, פעמים רבות התחושה היא כי אין "חולה לפנינו" או "סכנה לפנינו", וחילול השבת לצורך שמירת הנהלים נתפס כחשש רחוק למקרים עתידיים.

דומני שכל בר דעת מבין, שפעולות אלה ודומותיהן בוודאי מותרות בשבת. אם צה"ל יפקיר את מחנותיו, או את משימות הביטחון השוטף בגבולות השלום, עלולות לצמוח תקלות חמורות שבצידן סכנות גדולות. אכן, בהווה אין כל חשש, אך בתפיסת ביטחון מרחיבה הצופה פני עתיד, מדובר בפעולות חיוניות, שחובה גמורה להתמיד בהן גם בשבת ובמועד. כך הוא גם ביחס להקפדה מוחלטת על כלל נהלי הבטיחות.

ובכן, נשאלת השאלה היא מה יסוד ההיתר, וכיצד משתלבת תפיסה פשוטה זו עם העקרונות שבהם עסקנו.

לעניות דעתי, את התשובה לשאלה זו ניתן לתמצת בשלוש מילים בלבד: פיקוח נפש ציבורי. לאמור – כאשר עוסקים בחשש סכנה שאינו נוגע לאדם פרטי, אלא לציבור גדול, ועל אחת כמה וכמה למדינה שלמה, יש לנקוט מדיניות מרחיבה הרבה יותר בהגדרת פיקוח נפש, ולהכליל בה גם חששות רחוקים לסכנות עתידיות.

 

הגרש"ז אויערבך: מידת סיכון שונה ליחיד ולציבור

בשיעור שעבר עסקנו בהרחבה בתורתו של הגרש"ז אויערבך בעניין הגדרת פיקוח נפש. לעניות דעתי, ההגדרה הקולעת ביותר לתפיסת פיקוח נפש ציבורי היא זו שמסר הרב משה מרדכי פרבשטיין, מראשי ישיבת חברון בירושלים, בשמו של הגרשז"א. מפאת חשיבות הדברים, אצטט אותם במלואם. ראשית, הוא פותח בתיאור המקרה:

"בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עויינת ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו היתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל, אבל שדר שהסבירות שהוא קשור לישראל היא נמוכה, כגון שדר לאחת ממדינות אפריקה, ברצונו להניחו ולפענחו רק במוצ"ש. מפקדיו טענו, שאמנם הם סומכים על שיקול דעתו, אבל רק כאשר הוא מבוסס על מידע עובדתי. כלומר, הפענוח בשבת חייב להיות מלא, אך ההחלטה אילו מן השדרים חייבים להעבירם בשבת – נתונה בידו". (הרב משה מרדכי פרבשטיין, גדרי "ספק פיקוח נפש" – חילול שבת לכל צרכי חולה מסוכן, בתוך: ספר אסיא כרך ט')

וכך מתוארת תשובת הגרשז"א לשואל:

"ניגשנו יחד להגרש"ז לשאול לחוו"ד, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים, מנימוק מענין וחשוב בהגדרת ספק פיקוח נפש, וכדלהלן.

למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללין שבת, בכ"ז יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. כי תיתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש.

למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל־10,000. אבל אין כל ספק שראש מדינה אשר יטול סיכון של אחד ל־10,000 על מדינתו – ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה.

ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש". (שם)

הגרשז"א מבהיר, שגדרי פיקוח נפש – בדגש על פיקוח נפש עתידי – מתפרשים באופן רחב כאשר עוסקים בציבור גדול, ולא ביחידים. מהבחנה חשובה זו של הגרשז"א, נפנה להבחנה חשובה נוספת, של החזו"א.

 

ה'חזון אי"ש': "לעניין הוראה לרבים יש להורות בזה כפיקוח נפש"

בשיעורים הקודמים הבאנו את דברי החזו"א, שעמד על ההבחנה היסודית בין פיקוח נפש בהווה ובין פיקוח נפש בעתיד. החזו"א שב והדגיש קביעה זו במכתב שכתב לאנשי "המשמר האזרחי" במהלך מלחמת העולם השנייה, שתפקידם היה להפעיל מערך התרעה מפני הפצצות אויב ("פיקוד העורף" של ימינו). אף שאין תאריך על המכתב, הרי שהנמען שלו, רבי אברהם יוסף וואלף, העיד כי הוא נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה. וכך כתב החזון אי"ש:

"ההודעה לציבור למהר למקלט לפי מצב הנוכחי יש לחשוב להצלת נפשות ובשביל זה הותר לנסוע ולדבר בטלפון.

אך יש להיזהר ממלאכה דאורייתא בכל מאי דאפשר כיון שאין כאן סוף סוף שאלת נפשות לפנינו. ואף שאין הולכין אחר הרוב בפיקוח נפשות מכל מקום בדברים רחוקים הרבה מפיקוח נפש אין דנים כפיקוח נפש ותלוי כפי מידת הבטחון, והמחמיר בכאן אין מוחין בידו.

אלא לענין הוראה לרבים יש להורות בזה כדין פיקוח־נפשות. ומלאכות דרבנן אין להחמיר כלל, והמחמיר במלאכות דאורייתא אינו רשאי להחמיר ולמנוע מלהודיע לאחרים האזעקה רק רשאי להשתמט ושיעשה על ידי אחרים". (פאר הדור כרך ג', עמ' קפ"ג-קפ"ד)

לא ניכנס כאן לדיון אודות "מידת הביטחון", ומשמעותה בהגדרת פיקוח נפש, אך ניכר היטב ממכתבו של החזו"א שאכן נקט שבדברים "רחוקים הרבה מפיקוח נפש", יש מקום לחלק בין ההוראה לאדם פרטי, ובין ההוראה לרבים. במילים אחרות, באותה מציאות עצמה ייתכן שהתשובה לאדם פרטי תהיה שמדובר על סכנה רחוקה שאין חוששים לה (והרי "אין אנו בקיאים בעתידות" כלשון החזו"א עצמו [יורה דעה סי' ר"ח סק"ז]), ואילו לציבור הדבר יוגדר כפיקוח נפש המתיר חילול שבת.

 

הראי"ה קוק: הלכות יחיד והלכות ציבור

דבריהם של הגרשז"א והחזו"א מתיישבים מאוד על הלב, ועשויים לפתור את השאלות שהזכרנו בפתח הדברים ודומותיהן: היות והמדובר בביטחון המדינה, או בסכנה המרחפת מעל ראשיהם של רבים (במידה ולא יאכפו נהלי הבטיחות), הרי שאף סכנה עתידית ורחוקה מוגדרת כפיקוח נפש.

אלא שכאן הבן שואל: זאת מניין להם? מהיכן למדו הגרשז"א, החזו"א ואחרים על ההבדל הקיים בהלכות פיקוח נפש בין היחיד לציבור?

כדי לעמוד על שורש הדברים ומקורם, יש לעיין בהגדרה מחודשת ומופלאה שהגדיר מרן הראי"ה קוק, אשר תשמש עבורנו מבוא להבנת הסוגיא כולה. במסגרת משא ומתן הלכתי אחר עם ר' שלמה זלמן פינס, נדרש הרב לשאלת מידת הסיכון שאדם רשאי או מחויב לסכן עצמו לצורך הצלת זולתו. סוגיא זו רחבה מני ים, אך הנוגע לענייננו הוא שהרב מסביר שם שדוגמא מובהקת לאדם המסכן חייו למען זולתו היא מלחמה, שבה חיילים רבים מוסרים את נפשם למען חבריהם ולמען האומה כולה. אלא, שהרב מסביר שדוגמא זו איננה מייצגת אלא ייחודית, ואין ללמוד ממנה על שאלתו של אדם פרטי המבקש למסור את הנפש למען זולתו:

"וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם", שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה?!

אלא דמלחמה והלכות צבור שאני, ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד... ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר". (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ג)

הראי"ה קוק מרחיב את יריעת ההבחנה בין יחיד לציבור לא רק להקשר הנקודתי שלפנינו בדבר רמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש, אלא לתפיסה כוללת המבחינה בין הלכות היחיד ובין הלכות הציבור. לדעת הרב, ההיתר להסתכן במלחמה, ואפילו מלחמת הרשות, הוא רק דוגמא אחת מתוך מסגרת רחבה יותר המבחינה בין הלכות ציבור והלכות יחיד.

 

חתימה: ה"שרידים ממשפטי המלוכה" לאור הראי"ה

הרב סבור, שאותן הלכות ציבור מכונות "משפטי המלוכה", ובוודאי עסקו בהן וביררו אותן בבתי המדרש לאורך השנים – בשנות מלכות ישראל, ממשה רבנו ועד סוף ימי הבית הראשון, ובמידה מסוימת גם בימי הבית השני, ואולי אפילו אחריו עד למרד בר כוכבא.[3] אך לצערנו, בשנות הגלות אבדו מאיתנו הלכות ציבור, ואנו נותרנו עם שולחן ערוך המוקדש כולו להלכות יחיד.

אמנם, על אף שהלכות ציבור עבדו מאיתנו, קובע הרב כי "שרידים ממשפטי המלוכה" נותרו בידינו. הרב מצטט שלוש הלכות מהלכות מלכים לרמב"ם, שלדעתו אינן עולות בקנה אחד עם עיקרי הדינים שאנו מוצאים במקומות אחרים. היות שהלכות אלה אינן עוסקות בדיני פיקוח נפש לא נרחיב בבירורן כאן, ולענייננו משמעותית מסקנת הרב: קיים תחום שלם של הלכות שהן "אינן על פי גדרי התורה של הלכות יחיד", והן משתייכות לתחום רחב זה של הלכות ציבור.

מניין ניתן ללמוד ולברר הלכות ציבור אלה? בתוך דבריו מציין הרב שזה היה תפקידו התורני של מלך ישראל:

"ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשו"ה צריך שיכתוב לו שני ס"ת, וכ"א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס"ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' אעפ"י שבס"ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". (שו"ת משפט כהן שם)

הביטוי "מלך פורץ לעשות לו דרך" מכוון בדברי חז"ל (סנהדרין כ:) לדרך פיזית שרשאי המלך לסלול לצורכי מלחמתו ולצורכי ממלכתו. אך הרב מחדש, שהדרך הזו היא גם דרך תורנית ורוחנית, המבקשת לדרוש את מקראות התורה באופן שניתן יהיה להסיק וללמוד מהם על הלכות הציבור, שהן אינן על פי גדרי התורה של הלכות יחיד.

בדורות האחרונים לא קם בישראל מלך שיכול היה לדרוש את פסוקי התורה ולייסד מחדש את התחום התורני של הלכות ציבור. ואולם, כפי שהרב עצמו מבהיר, בדברי הש"ס והפוסקים נותרו בכל זאת שרידים מאותם משפטי מלוכה. בעיניי הרב קורא בדבריו אלינו – חובשי ספסלי בית המדרש בדור הגאולה – לשנס מותניים, ולנסות ולאתר את השרידים הללו, בבחינת ה"שְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (יואל ג', ה).

בנוהג שבעולם, שאת השרידים שמתחת לפני האדמה מחפשים ארכיאולוגים. אך מדברי הראי"ה קוק למדנו, שהמבקשים לעסוק בהלכות ציבור נדרשים לשמש 'ארכיאולוגים של תורה', ולאתר את יסודותיהן ושרידיהן של הלכות ציבור, שהן אינן על פי גדרי התורה של הלכות יחיד.

כמובן, ניתן היה לדון באופן כללי במושג "הלכות ציבור", שמקורו כבר בדברי חז"ל בגמרא במסכת שבת (קלט. עיין שם שההקשר מעט שלילי). הלכות ציבור עשויות להסביר את כוח הרבים בדיני ממונות, המתבטא בכך ש"מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו" (בבא בתרא ק.), או את ההתייחסות המיוחדת ל"שעת הדחק לרבים", שבספרות ההלכתית לדורותיה שימשה בסיס להקלות מופלגות.[4] ושמא נאמר, שאף הלכות נוספות, כגון טורח ציבור (ברכות כז:), או "זכות הרבים" שתפילתם לעולם מתקבלת (ברכות ח.), קשורות אף הן להלכות ציבור.

אך בעיניי הדוגמא המובהקת לאותה הבחנה יסודית בין הלכות יחיד ובין הלכות ציבור היא זו שבה עסקינן: גדרי פיקוח נפש לציבור שונים במהותם מגדרי פיקוח נפש ליחיד.

כדי להיענות לקריאתו של הראי"ה קוק, נצא בשיעור הבא למסע בין "השרידים ממשפטי המלוכה", ונבקש לאתר בדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים רמזים ושרידים לאותן הלכות שבהן מצאנו הבדל בהגדרת פיקוח נפש בין היחיד לציבור.