במהלך מלחמת המפרץ השנייה הופתענו עד כמה הולכת ההיסטוריה במעגלים: שוב עיראק תופסת את הכותרות בכל העולם. למען האמת, עיראק בכותרות כבר הרבה יותר מעשר שנים. אבותינו סבלו מאנשי עיראק עוד כשזו כונתה "בבל". במהלך מלחמת המפרץ הראשונה פנה טייס יהודי-אמריקאי אל הרב הצבאי שלו בשאלה האם בשעה שהוא טס מעל עיראק עליו לברך את הברכה שנוסחה בגמרא, ונפסקה בשולחן ערוך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחריב בבל הרשעה". מאז ימי בית ראשון ועד היום, הבבלים ממשיכים לעשות לנו צרות.

יעקב, יושב האוהלים, שסיים זה עתה 14 שנות לימוד בבית מדרשם של שם ועבר, עובר שינוי מהפכני בחייו. מעתה לא עוד לילות שימורים בעמל תורה, לא עוד התעסקות מייגעת בעולמות רוחניים; יעקב צועד בהיסוס אל עבר עולם אחר, עולם עלום, אל העתיד הבלתי נודע ובלבו ניגון פרידה, שירת עצב, ערגה וגעגועים.

יעקב נאלץ להתחתן עם שתי אחיות בשל תעלולי לבן חותנו. נישואיו עם לאה גרמו ליעקב תסכול, והוא התבטא על כך בחריפות: "וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי". תחושת התסכול השפיעה על מערכת היחסים שבין לאה ליעקב, והכתוב מדגיש זאת בעת פקידתה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

המדרש מגדיר את הליכת יעקב לחרן כהליכה למקום גלות, שכן קיים חשש שמא עשיו ירצח אותו. וכך שנינו במדרש:

ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה?, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום (תנחומא פרשת ויצא סימן א).

טומאה מבטאת את המוות – ההתנתקות מהטבע. לכן כל מה ששייך לעולם הטבע אינו מקבל טומאה : כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה,  בעלי חיים שלא מתו אינם מקבלים טומאה וכו'.
דרך הטהרה הרגילה היא טבילה במקווה מים. הטבילה מחברת את האדם למי בראשית, מחזירה אותו למצב הצלול, הראשוני, של הקיום הטבעי. משמעות הטבילה ביהדות שונה מאוד מן הטבילה הנוצרית. מרטין לותר מתאר את הטבילה כמסמלת את "המתת הבשר והחייאת הרוח" (מ' לותר, ארבעה חיבורים תיאולוגיים, עמ' 142). ביהדות, לעומת זאת, הטבילה מבטאת דווקא את חיי הבשר, ולא את מותו.