מצווה רלב | לפני עיוור לא תיתן מכשול

איסור לפני עיוור בהכשלת יהודי ובהכשלת נוכרי

על פי ספר החינוך, האיסור להכשיל בעצה רעה אוסר להכשיל את בני ישראל דווקא: "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה... וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה". המנחת חינוך (ס"ק א) תמה על כך: הרי לאו זה כולל איסור להכשיל בעבירה, ומהמשך דבריו של ספר החינוך עצמו עולה שהאיסור תקף גם ביחס להכשלת גוי, כפי שמפורש כבר בסוגיה בעבודה זרה (ו ע"ב), ומדוע זה נחלק בין שני איסורים אלו, הנלמדים מפסוק אחד? על כן הוא נוטה לומר שאסור להכשיל גם גוי בעצה רעה.

ונראה שלגישת המנחת חינוך מצוות "לפני עיוור לא תיתן מכשול" עשויה מעור אחד. הוראתה המילולית היא איסור לשים מכשול לפני עיוור שלא יראה אותו ועל כן ייפול בדרכו – מצווה שבין אדם לחברו, שעניינה מניעת נזק מן הזולת (ויעוין במנחת חינוך ס"ק ה שהביא דעות שונות בשאלה אם מקרא זה יצא מידי פשוטו לגמרי או שמא הוא אוסר גם הכשלת עיוור פיזית, לצד מצוות אחרות האוסרות זאת). מתוך כך אפשר להרחיב זאת גם לגרימת נזק פיזי עקיף באופנים אחרים, כפי שכתב כבר היד רמ"ה בחידושיו לבבא בתרא (כו ע"א סימן ק"ז) – "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך", ואף לאיסור המוזכר בדברי ספר החינוך להכשיל אדם בעצה רעה, ומתוך כך גם להגיע להרחבה ההלכתית המוכרת, שאסור להכשיל אדם בדבר איסור. ההרחבה האחרונה נאסרה אף היא כאיסור המוטל על אדם שלא לגרום נזק לחברו, שהרי נזק רוחני של איסור חמור לא פחות מאשר נזק חומרי. מכיוון שהאיסור להכשיל באיסור נאמר גם ביחס להכשלת גוי, מוכח שאיסור זה שבין אדם לחברו תקף גם ביחס לגוי, ועל כן הכשלת גוי בעצה רעה אסורה אף היא.

אולם נראה שספר החינוך סבר ששני איסורים שונים נכללו במצווה זו. האיסור להכשיל בעצה רעה הוא אכן איסור שבין אדם לחברו, וספר החינוך הבין שהאיסור נאמר ביחס לבני ישראל בלבד, בדומה למצוות נוספות שבין אדם לחברו. האיסור להכשיל באיסור, לעומת זאת, הוא איסור שבין אדם למקום: התורה שוללת איסורים שונים, כגון אבר מן החי או חזיר, ובראש ובראשונה היא מטילה את האיסור על מי שעובר עליהם ישירות, אך לצד זאת היא אוסרת גם על אנשים אחרים להביא לכך שהאיסור יתממש, ואיסור זה נכלל במצוות "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

והנה החתם סופר בתשובותיו (ה, חושן משפט קפ"ה) הביא את דברי בעל שו"ת פני יהושע, שנקט שכאשר מדובר בגויים שנקנסו בשל התנהגותם והופקע מהם שכר קיום מצוות כמצוּוה ועושה, אין איסור לפני עיוור בהכשלתם באיסור. החתם סופר תמה על כך, שהרי הם אסורים באותם איסורים ונענשים עליהם, ומדוע זה לא יהיה בכך איסור לפני עיוור? החתם סופר עומד על כך שהגמרא אומרת שאף ממונם הותר בהקשרים מסוימים בדיני נזיקין, אבל לדבריו אין היתר להכשילם בעבודת ה' ועל כן זהו איסור דאורייתא. ואפשר שהשיטה הפוטרת מאיסור לפני עיוור בהכשלת נוכרים רואה באיסור זה איסור שבין אדם לחברו, בדומה לעמדת המנחת חינוך, וסוברת שכשם שממונם הותר כך גם אין איסור בהכשלתם, ואילו החתם סופר סבור שזהו איסור שבין אדם למקום, האוסר על גרימת העבירה ואפשורה, ועל כן הוא תקף גם ביחס לגויים אלו.

עוד נציין בהקשר זה לספקו של בעל 'יד מלאכי' (כללי התלמוד כלל שס"ז) ביחס למי שהושיט כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ומקבל האיסור לא אכל אותו, אם המושיט עבר על איסור לפני עיוור בעצם ההושטה. ונראה שאם מדובר באיסור שבין אדם לחברו, יש מקום לומר שאיסור זה נבחן במבחן התוצאה, ואם המקבל לא אכל מן האיסור – אין עוברים על האיסור, אך אם מדובר באיסור שבין אדם למקום יש מקום רב יותר לומר שהמושיט מצידו עבר על איסור זה גם אם מי שהוכשל לא עבר איסור בפועל.

כפי שמביא המנחת חינוך (ס"ק ג), רבי אהרן שמואל קוידנובר חידש בשו"ת 'אמונת שמואל' (סימן י"ד) שכאשר האיסור מותר לנותן אין עוברים בהושטתו על איסור לפני עיוור (ויעוין גם בט"ז יורה דעה סב, א). רבים חלקו על חידוש זה (ראו ש"ך שם ס"ק ג ופר"ח ס"ק ג), אך לכאורה תימה גדולה איך אפשר בכלל להעלות על הדעת היתר שכזה, שהלוא אחת הדוגמאות המובהקות לאיסור לפני עיוור היא הושטת יין לנזיר, על אף שהמושיט אינו נזיר! בעל 'אמונת שמואל' ביאר שישראל שאינו נזיר שייך באיסור יין לנזיר, "אף דלדידיה שריא, מכל מקום התורה אסרו עליו כשיהיה נזיר", בניגוד להושטת אבר מן החי של בהמה טמאה לבן נח, שאם לישראל אין בו משום איסור אבר מן החי, הוא כלל אינו שייך באיסור זה של אבר מן החי, ועל כן אינו עובר בהושטתו לנוכרי. אולם נראה שאפשר לבאר זאת באופן נוסף, ולקבל את היתרם של הט"ז ובעל 'אמונת שמואל' ביחס לנוכרים בלבד, וזאת אם נבחין בין האיסור בהכשלת ישראל ובהכשלת נוכרי באופן המיישם את היסודות שראינו עד כה.

נראה שביחס להכשלת ישראל יש מקום לומר שיש שני דינים שונים באיסור לפני עיוור: הן איסור שבין אדם לחברו בהכשלה בעצה רעה הן איסור שבין אדם למקום בגרימת העבירה ואִפשורהּ. לעומת זאת, ביחס להכשלת גוי נאמר רק היסוד השני. כאשר אדם מושיט איסור שהוא עצמו אינו מצוּוה בו, הוא אינו עובר באיסור שבין אדם למקום, שכן הוא לא נצטווה באיסור המדובר ועל כן אינו עובר גם בהכשלת אחר לגביו. אולם הוא עובר בכך באיסור שבין אדם לחברו, שכן הוא גורם לחברו במודע נזק רוחני. על כן יש איסור להושיט לישראל איסור גם אם המושיט עצמו אינו שייך באיסור זה, שכן הוא עובר באיסור שבין אדם לחברו, אך ביחס לבן נח הדבר מותר, שכן ביחס אליו איסור לפני עיוור חל רק כאיסור שבין אדם למקום.

הכשלה באיסור דרבנן

האם אפשר לעבור על איסור דאורייתא של "לפני עיוור לא תיתן מכשול" בהכשלת אדם אחר בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן? המנחת חינוך (ס"ק ד) דן בשאלה זו, ומביא שבתוספות במסכת עבודה זרה (כב ע"א ד"ה תיפוק) מבואר שהתשובה חיובית, אך מדבריהם במקומות אחרים (חגיגה יח ע"א ד"ה חולו ועוד) ומדברי הפוסקים עולה שלא כן. יש להעיר כי מדברי הרמב"ן (עבודה זרה שם) עולה שבהכשלה באיסור דרבנן אין איסור לפני עיוור כלל, ואילו מדברי הר"ן (בחידושיו שם) עולה שבמצב כזה עוברים באיסור לפני עיוור דרבנן. אומנם המנחת חינוך נטה בבירור לומר שיש כאן איסור דאורייתא של לפני עיוור, והקשה קושיה גדולה על החולקים: "וגוף הדבר אינו מובן לי כלל, וכי גרע מכשיל חבירו באיסור דרבנן ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו במילי דעלמא, דעובר על לאו מן התורה?". ואכן קשה לחלוק על כך שעצה לעבור על איסור דרבנן היא עצה רעה, המביאה לנזק רוחני שאינו חמור פחות מנזקים חומריים.

אומנם מסתבר שיש הבדל מציאותי בין מתן עצה רעה להכשלה באיסור. אדם היועץ לחברו עצה רעה מטעה אותו, שכן הלה אינו יודע שמדובר בעצה רעה. דבר זה נכון, מן הסתם, גם בהכשלה באיסור דרבנן כאשר הצד השני אינו יודע שיש כאן איסור (בהנחה שגם מי שעבר על איסור דרבנן בשוגג עבר בכך עבירה המחייבת כפרה, ואכמ"ל). אולם המקרה הרגיל של לפני עיוור בהכשלה באיסורים מתייחס להושטת דבר איסור לאדם המוכן לעבור על האיסור במזיד, ואף על פי כן המושיט נתפס כמכשיל ועובר בכך על לפני עיוור, וכאן יש מקום לשאול אם עוברים על איסור מדאורייתא כאשר האיסור שבו מכשילים הוא איסור דרבנן.

המנחת חינוך, לשיטתו, סבור שאיסור לפני עיוור עשוי מעור אחד, ועניינו אופנים שונים של גרימת נזק לזולת במעשה או בעצה. איסורים הלכתיים נתפסים כנזק רוחני, ועל כן יש איסור דאורייתא בגרימתם לזולת, בין שמדובר באיסורי תורה ובין שמדובר באיסורים מדרבנן. אולם אם מבינים שיש שני דינים שונים באיסור לפני עיוור, והאיסור להכשיל באיסור אינו איסור שבין אדם לחברו, שעניינו גרימת נזק לזולת, שכן את הנזק הזולת מחולל לעצמו מרצונו החופשי, והאיסור שהמושיט עובר עליו הוא איסור שבין אדם למקום בכך שהוא גורם לכך שדבר שהתורה שוללת יתממש, מסתבר שאיסור לפני עיוור לא יהיה חמור יותר מהאיסור הבסיסי שגורמים לו. לגישה זו, התורה יצרה את איסור לפני עיוור כמעין נספח לעבירה, דהיינו שבאוסרה חזיר לדוגמה היא יצרה איסור מרכזי של אכילה, ולצידו כנספח קיים איסור של הכשלה באיסור חזיר, שנכלל תחת "לפני עיוור לא תיתן מכשול", וכך בכל איסור ואיסור, אך מובן שאין מקום לומר שאיסור ההכשלה יהיה חמור יותר מהאיסור עצמו. כאשר מדובר באיסור דרבנן, אפשר להסתפק אם רבנן יצרו איסור הכשלה הדומה לזה הקיים מדאורייתא ביחס לאיסורי תורה, ובכך כאמור נחלקו הרמב"ן והר"ן, אך אין מקום לומר שיש כאן איסור תורה. ואם כנים הדברים, נמצא שהתוספות בעבודה זרה נחלקו עם חכמי ספרד בגדרו היסודי של איסור לפני עיוור, בשאלה שעסקנו בה בהרחבה.

איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול" הוא לאו דאורייתא. עסקנו כעת בשאלה מה הדין כאשר האיסור שהאדם מכשיל בו את זולתו הוא בדרגת חומרה נמוכה יותר, דהיינו איסור דרבנן, ומעין כך יש לדון גם בהכשלה באיסור עשה דאורייתא. ומה הדין במצב ההפוך, דהיינו כאשר האיסור שמכשילים בו הוא בדרגה חמורה יותר מזו של לאו דאורייתא רגיל? כאשר מדובר באיסור כרת, לדוגמה, ברור שאין חיוב כרת על המכשיל באיסור. אולם מה הדין כאשר האיסור שמכשילים בו הוא ב"ייהרג ואל יעבור" – האם גם הכשלה בו אסורה בייהרג ואל יעבור?

בשאלה ידועה זו נחלקו בעל המאור והרמב"ן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין יח ע"א באלפס). בעל המאור נקט שאם עובדי עבודה זרה כופים יהודים לתת להם דברים שישמשו אותם לעבודה זרה באופן שאינו להנאת עצמם, הדבר אסור, משום שעבודה זרה היא בייהרג ואל יעבור. הרמב"ן שם תמה על כך, והעלה שמתן דברים שישמשו לעבודה זרה אינו בגדר עבודה זרה כשלעצמו: "שאר עבירות נינהו, ואין איסורן משום לאוי עבודה זרה אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן, משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'". ונראה שאף לבעל המאור היה ברור שהמושיט אינו עובר באיסור עבודה זרה בעצמו, אלא שהוא הבין שחיוב ייהרג ואל יעבור בעבודה זרה הוא גם באביזרייהו דעבודה זרה, דהיינו באיסורים הנספחים לאיסור המרכזי של עבודה זרה, וכן הבין שלפני עיוור בהכשלה בעבודה זרה הוא בגדר אביזרייהו דעבודה זרה. הרמב"ן חלק על כך, והבין שאין חיוב ייהרג ואל יעבור בלפני עיוור דעבודה זרה.

לכאורה עולה מכאן שהרמב"ן נוטה יותר לגישתו של המנחת חינוך, שאיסור לפני עיוור הוא איסור עצמאי שאינו תלוי בדרגת החומרה של האיסור שמכשילים בו את הזולת, והוא יכול להיות מדאורייתא גם כאשר מכשילים באיסור דרבנן, ומסיבה זו הוא לא יהיה בדרגת חומרה של ייהרג ואל יעבור גם כאשר האיסור שמכשילים בו הוא בדרגת חומרה זו. אולם אם נאמר כן יימצאו דברי הרמב"ן סותרים אלו את אלו, שכן הרמב"ן בעבודה זרה נקט שאין איסור לפני עיוור בהכשלה באיסור דרבנן.

ובעל כורחנו עלינו לנקוט אחת משתי אפשרויות. ייתכן שהרמב"ן אכן נוקט את עמדת המנחת חינוך שאיסור לפני עיוור הוא איסור עצמאי, אולם לשיטתו מכיוון שהמושיט אינו מכשיל אדם באיסור שהוא אינו מודע לו, ועל כן אין זה בגדר עצה רעה, החידוש שחידשה התורה שהכשלה באיסור אסורה גם כאשר המוכשל עובר במזיד לא נאמר אלא ביחס לאיסורי תורה ולא ביחס לאיסורי דרבנן. לחלופין, ייתכן שהרמב"ן אכן חולק על עמדת המנחת חינוך ורואה באיסור לפני עיוור כעין נספח של האיסור עצמו, אך חיוב ייהרג ואל יעבור לא נאמר אלא בלאווים הייחודיים של עבודה זרה ולא בלאווים אחרים כגון לפני עיוור, על אף שמדובר בלאו שעניינו "הסתפחות" ללאווים אחרים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.