דף יומי | בבא מציעא | דף נב:

גרסינן ב"מ נב,ב - אמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.

1.

מפורש בסוגיה שאי אפשר לחלל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה על מטבע רגיל, מפני שאין החילול נתפס בפחות משווה פרוטה, ולפיכך אמר חזקיה שיכול לחללו על מעות הראשונות, דהיינו על מטבעות שחילל עליהם בעבר, כיוון שאנשים לא נוהגים לדקדק בחילוליהם על הערך המדויק, ומן הסתם  בכל מטבע שחיללו עליה יש עודף שלא נוצל, וניתן לחלל על העודף הזה את המעשר שני הזה שאין בו שווה פרוטה. ההנחה היא שאי אפשר להתפיס פחות משוו"פ במטבע חדשה, אבל אם יש כבר מטבע שחיללו עליה מעשר בעבר, ניתן לצרף לה חילול נוסף בפמש"פ.

דין זה שאי אפשר לחלל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה נלמד מן הברייתא המובאת שם נג:  - ת"ר אם גאל יגאל איש  ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שווה פרוטה.

2.

והנה נחלקו הראשונים אם מעשר שני כזה שאין לפדותו, אם הוא מותר מן התורה בלא פדיון, או שמא מן התורה יש לצרפו עם פירות אחרים עד שיגיע לכדי פרוטה ויחללנו. כתב הראב"ד [מובא בשטמ"ק כאן] - פירוש מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף'. ודברי חזקיה שמחללו על מעות הראשונות, הוא מדרבנן בלבד, אבל יעויין ברש"י שם בסוגיה [נג. ד"ה דאורייתא], שמשמע שאינו נחשב מדרבנן רק מפני שהוא בתערובת, דמדאורייתא בטל ברובא, ואם כן נראה שהוא סבור שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה חייב בפדיון מן התורה. גם מן הריטב"א נראה שהוא סבור שיש לו קדושה מן התורה, אלא שיש סוברים שהצעתו של חזקיה לחללו על מעות הראשונות מועילה רק מדרבנן, והריטב"א תקף שיטה זו שאיך ייתכן שמדאורייתא נשאר המעשר בקדושתו וחכמים יתקנו להפקיעו מקדושתו, ולכן קבע שדינו של חזקיה מדאורייתא הוא, מה שנאמר בתורה הוא שאי אפשר לחללו בפני עצמו, אבל ניתן לחללו על מטבע שכבר חיללו עליה. לשיטת הריטב"א מע"ש שאין בו שווה פרוטה קדוש מדאורייתא לגמרי, אלא שאינו יכול לפדותו, אך אינו יכול לאוכלו חוץ לחומה, ויניחנו שיירקב או אם יזדמן לו לעלות לירושלים, או שיחללו כדחזקיה  על מעות הראשונות, ומהני מדאורייתא, אבל רק חכמים חייבוהו לעשות כן. [ראה נב: ד"ה גופא]

אמנם לשיטת הראב"ד שמעשר שני זה אין בו קדושה מן התורה ומותר הוא בלא פדיון, ניתן לומר שמדרבנן חייבוהו בפדיון, ודינו של חזקיה שחילולו של מע"ש שאין בו שווה פרוטה על מעות הראשונות הוא מדרבנן, ולא תיקשי קושיית הריטב"א, כי לשיטת הראב"ד כל חובת פדיונו מדרבנן, והם אמרו לפדותו, והם חידשו לאפשר פדיונו על מעות הראשונות.

3.

מדברי הראב"ד נראה שהבעיה היא במעשר עצמו שכיוון שאין בו שווה פרוטה אין בו מצוות פדיון מן התורה, ויש לדון לשיטתו האם אין בו קדושה כלל, או רק שאין בו דין פדיון ודין אכילה לפני ה'. אולם, בתוס' הרא"ש מבואר שמצד המעשר, הרי הוא בקדושת מעשר לכל דבר ועניין, והבעיה היא בפדיון שאין קדושת מעשר עוברת אלא לפרוטה שהוא היחידה הממונית המינימאלית, ולפיכך אין קדושתו של המעשר יכולה להיות מועתקת אל פחות מפרוטה.  הרא"ש התקשה בדין הסוגיה, שמצד אחד משמע שיש הלכה בדין המעשר שאינו   בר פדיון, ומאידך חזקיה מחדש שניתן לפדותו על מעות הראשונות, ומזה נראה שאינו בעיה מצד המעשר, ולפיכך כתב לחדש,  וז"ל נב: בד"ה הוא:

'הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. כדדרשינן לקמן אם גאל יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. תימה מנא לן חלוק זה דמתחלל על מעות הראשונות דפשט הפסוק משמע שהדבר תלוי במעשר אם יש במעשר שוה פרוטה מתחלל ואם לאו אינו מתחלל ואם יש בו שוה פרוטה ומחצה מתחלל על שתי פרוטות כיון דיש במעשר שוה פרוטה ויותר, ובכולה שמעתין משמע שהדבר תלוי בכסף אם הוא סלע או איסר וכבר נתפס מקצתו בקדושת מעשר יכול לחלל עליו פחות משוה פרוטה, ואם בא לחלל שוה פרוטה ומחצה על שני פרוטות אמרינן לקמן דחצי פרוטה לא תפסה, מנא לן זה החילוק, וי"ל דהכי משמע ליה דרשא דקרא אם גאל יגאל איש ממעשרו כלומר פעמים כשגואל מעשרו שמקצתו נגאל ולא כלו והיכי דמי כגון שחלל שוה פרוטה ומחצה על שתי פרוטות דפרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה לא תפסה, וזה מוכיח שהכל תלוי בכסף שאם היה תלוי במעשר הרי חלל שוה פרוטה ויותר בבת אחת והיו נתפסין שתי הפרוטות בקדושת מעשר אלא ש"מ שהכל תלוי בכסף דמשום מטבע לא יהא נתפס בקדושת מעשר אם לא יתקדש ממנו פרוטה אחת אבל אם כבר קדוש מקצתו יכול לחלל עליו אפילו פחות משוה פרוטה'.

והיינו דפחות מפרוטה אינה ממון ואין קדושת מעשר מועתקת אלא לממון, ולכאורה מוכח מכאן שאי אפשר לפדות מעשר ביותר משוויו, ולעולם אינו נתפס אלא בשוויו.

4.

נשוב לשיטת הראב"ד שסבור שהבעיה היא בהלכות מעשר שאם אין בו שווה פרוטה אינו בר פדיון, אבל גם לפי דבריו יש בעיה נוספת והיא שאין פדיון נתפס בפחות מפרוטה, וזוהי הסיבה שכשיש לו מעשר בפרוטה וחצי, ופודהו בשתי פרוטות, שהחצי פרוטה לא נתפס בקדושה. ויש לעיין בשיטתו אם באמת שתי הלכות נתחדשו כאן, או שמא כיוון שאין קדושת מעשר יכולה להיות מועתקת אלא לממון [וזו הלכה פשוטה לפי הבנתו, וידועה מסברא בעלמא, אך מדברי הרא"ש הנ"ל נראה שזהו עצם הדין שלמדו מן הפסוק], ממילא למדו חז"ל שאם יש לך מעשר כזה אינך צריך לפדותו.

להבנת יסודות מחלוקת זו אם מה שאין קדושת מעשר יכולה להיות מועתקת אלא לממון היא מסברה או היא בעצמה החידוש של הכתוב – יש להציע שהדבר תלוי ביסוד הדין דפדיון מעשר שני, אם הוא  דין חילול והעתקת הקדושה גרידא או שהוא דין קניין מן ההקדש, אם הוא כדין קניין כסף, בעינן פרוטה דווקא, ואם הוא חילול, אפשר שזהו עצמו דרישת הכתוב שגם חילול לא יהיה אלא על ממון, ומפני שכל עיקר חילולו הוא כדי לאכול המעות בקדושה בירושלים בהבאת המקום וממילא אין טעם לחללו אם אינו שווה פרוטה.

5.

שוב ראיתי שהתוס' הרא"ש בסוף הסוגיה נג: חזר והסכים לשיטת הראב"ד. לדבריו במסקנתו, אכן שתי הלכות לפנינו – דין אי חלות פדיון בפחות מפרוטה – שלפי הרא"ש נדרש מן הכתוב, והלכה שנייה הנדרשת ממנו היא גם פטור מצוות פדיון במעשר שאין בו שווה פרוטה, וז"ל שם בד"ה לא:

לא מבעיא יש בו דאורייתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן וכו'. משמע דכשאין בו פרוטה אין לו פדייה אלא מדרבנן וחזקיה מדרבנן קאמר ואף על גב דלפי מאי דפרישית לעיל דהכל תלוי בכסף אפשר לפרש דמדאורייתא אית ליה פדייה על מעות הראשונים, מ"מ פשטיה דקרא משמע ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה, אלא שלפי שיטת התלמוד דקאמר דפרוטה ומחצה לא תפשה ב' פרוטות אנו צריכין לפרש שתלוי בכסף כדפרישית לעיל, מ"מ גם צריכין לומר דפחות משוה פרוטה לאו בר פדייה הוא מדאורייתא דאי איתיה בפדייה לא מסתבר להחמיר בכסף שלא יהא נתפס אם לא שתקדש בו שוה פרוטה מאחר שהמעשר עצמו מתחלל בפחות משוה פרוטה, וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והאי דקאמר לעיל ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי לחצי פרוטה שאינה מעורבת קרי דאורייתא לפי שראוייה להצטרף עם שאר מעשר. כן נראה לי.

6.

נחלקו הפוסקים  בשיטת הראב"ד. הגרש"ז אויערבך זצ"ל הביא שיטות הסוברות בדעת הראב"ד שטמא ואונן אסורים באכילת מעשר זה מדאורייתא, מפני שיש בו קדושת מעשר אך אין בו דין הבאת מקום ופדיון. אבל בעל "תורת זרעים" סבר בשיטת הראב"ד שאין בו קדושה כלל, מפני שקדושתו נובעת מן החובה לאוכלו לפני ה'. אמנם, גם הוא מודה שכדי להפקיע איסור טבל חל כאן דין מעשר שני אך לא קדושת מעשר שני, וצ"ע.

ואחרי שכתבתי כל זה, ראיתי שהראב"ד מובא בשטמ"ק ב"מ נג: כותב  -

וכתב הראב"ד וזה לשונו: ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש –

ונראים הדברים שהוא סבור שהפטור של מעשר שאין בו שוו"פ אינו הפקעת הקדושה בכלל, אלא שיש קדושה אלא שאינו טעון הבאת מקום וממילא מותר לאוכלו חוץ לחומה, אבל אם ירצה לפדותו רשאי הוא לפדותו, ואינו צריך להוסיף חומש. מדברים אלה נראה לי ברור שחייבים לקבל את השיטה שיש חובת הפרשה גם בפחות משו"פ וגם יש קדושה, וצ"ע בדעת הסוברים לא כן.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשפ"ד