מצורע | על מה מגיע עונש הצרעת

השיחה סוכמה על ידי מרדכי סמבול ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

אלו עבירות חמורות יותר?

פרשיות תזריע-מצורע עוסקות במחלת הצרעת, אשר די בבירור נגרמת מסיבה רוחנית ואינה מחלה טבעית. אך לא כל כך ברור על איזו עבירה מגיעה מחלת הצרעת.

כאשר קוראים את התורה, נראה שההתייחסות לעבירות שבין אדם למקום שונה מאוד מההתייחסות לעבירות שבין אדם לחברו. על עבירות שבין אדם למקום, ובמיוחד על אלו העוסקים בפגיעה בקודש, יש עונשים חמורים ביותר - מלקות, כריתות ומיתות בית דין. לעומת זאת, על עבירות שבין אדם לחברו, כמעט ולא מצויים עונשים כלל. לגזלן אין עונש. כל שעליו לעשות הוא להשיב את הגזילה. אנס, שהיום היה מקבל עונש חמור, נדרש לפי התורה לשלם רק חמישים כסף. גם כאשר מוטל על הפוגע עונש ממוני, ביכולתו להודות באשמתו ובכך להפטר - 'מודה בקנס פטור'. לכאורה נראה שלפי התורה עבירות שבין אדם למקום חמורות הרבה יותר מאשר עבירות שבין אדם לחברו.

הנביאים מגיעים והופכים את הסיפור. בספרי הנביאים, הנביאים מדגישים שוב ושוב שהמצוות והעברות בין אדם לחברו חשובות וחמורות לא פחות מאלה שבין אדם למקום; וכיוון זה ממשיך ועולה גם אצל חז"ל במקומות רבים. בין היתר, בדברי רבי אלעזר בן עזריה: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו." (יומא פה:).

אך ישנה דוגמה אחת בה התורה מראה לנו את החומרה של עבירות שבין אדם לחברו, והיא הצרעת. מעיון במקרים בתנ"ך בהם אנשים לקו בצרעת, נדמה שהצרעת באה על גבהות לב - בעיה מוסרית כללית, אך כזו שמתבטאת גם בחוסר אכפתיות לאדם שמולך. חז"ל  חיזקו את הנקודה הזאת, וקישרו את עונש הצרעת כבא בעיקר על לשון הרע.

נעסוק בדוגמאות לכך בתנ"ך:

מרים

הדוגמה הידועה בתורה של צרעת בעקבות דיבור לשון הרע הוא הסיפור על מרים, שדיברה במשה "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:" (במדבר יב, א). נראה ש"האישה הכשית" היא ציפורה, שנישאה למשה במדיין; ומצינו בתנ"ך ששמות אלה קשורים - "רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן:" (חבקוק ג, ז). מרים ככל הנראה הביעה ביקורת על כך שמשה נשא מדיינית, וחששה שבניו של משה לא יהיו ראויים להצטרף לקהל ישראל. לאמירה זו היו יכולות להיות השפעות חמורות - היא הייתה יכולה להוביל להתפרקות של משפחתו של משה.

גיחזי

בגיחזי ובניו דבקה צרעת נעמן. הנבואה במלכים ב' ה' היא על רקע מלחמה של ארם בישראל, ובמהלכה ארם לוקחים שבי מבני ישראל כעבדים. נעמן הולך אל אלישע כדי שיטהר אותו מצרעתו. בסיום תהליך הטהרה נעמן מבקש לתת לאלישע מתנות. אלישע מסרב לקבלן בצורה נחרצת, ולא נעתר להפצרות נעמן. לעומתו, גיחזי רודף אחרי נעמן ומבקש "כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים" (מלכים ב ה, כב). נראה שמדובר בכמות לא קטנה של כסף, כי לפי דבריו של אלישע אל גיחזי לאחר המעשה, נראה כי ניתן היה לקחת בכסף הזה "בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת:" (שם כו). על פעולה זו גיחזי נעמש בחומרה - אלישע קיללו ש"וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (כז), וחז"ל עוד הגדילו ומנו אותו כאחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, - יחד עם בלעם הרשע, דואג האדומי - אשר רצח את כל אנשי נוב עיר הכהנים, ואחיתופל - אשר יעץ לאבשלום לבוא על פלגשי דויד בפני כל הקהל (סנהדרין צ.).

מה בדיוק היה חטאו של גיחזי? הוא חי בתקופה שבה עם ישראל היה בצרה מאוד גדולה, והוא ניצל את המצב של ישראל עבור רווח אישי. בנוסף, גיחזי נשבע בשם ה' כאשר הוא הולך לבקש דברים מנעמן. זהו דבר שלא ראוי להוציא עליו את שם ה', שבועת שווא בלשון המשנה.

ארבעת המצורעים

הסיפור הבא העוסק במצורעים הוא בהפטרת פרשת מצורע - מלכים ב' פרק ז'. שם מסופר על מצוקה גדולה בשומרון - צבא מלך ארם צר עליה, ובעיר יש רעב נורא; אנשים מתים ברחובות, ונשים מבשלות את ילדיהן. ההפטרה מספרת לנו על ארבעה מצורעים הנמצאים מחוץ לעיר, אשר חז"ל מפרשים שהם גיחזי ושלושת בניו (סנהדרין קז:), אך אין לכך רמז בכתובים.

בהמשך הפרק, ה' גורם למחנה הצרים לנוס על נפשותם באמצע הלילה, מבלי שמישהו בעיר מודע לכך. ארבעת המצורעים, שהלכו אל מחנה ארם מתוך כוונה לערוק עליהם ולהציל את נפשם, מוצאים אותו ריק מאדם ומלא באוצרות ובאוכל. מה עושים המצורעים בשלב הזה? הדבר המתבקש היה ללכת ולהודיע לאנשי העיר, להציל את אנשי העיר הרבים המתים מן הרעב. אך מה המצורעים עושים במקום זאת? "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ." (שם, ח). רק אחר כך המצורעים נזכרים "הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא… לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ." (שם ט).

עכשיו מובן למה חז"ל מזהים בין המצורעים האלה לגיחזי ושלושת בניו – משום שהם עושים בדיוק את אותו הדבר שגיחזי עשה שני פרקים קודם לכן: גם כאשר עם ישראל נמצא בעת צרה גדולה, ובכל רגע אנשים מתים, ארבעת המצורעים חושבים קודם כל על עצמם ועל ניצול הסיטואציה עבור רווחם האישי.

יום בשורה

בשיר "יום בשורה" של רחל המשוררת היא כותבת כי היא לא תהיה מוכנה לקבל בשורה טובה אם היא באה מפי מצורע.^[1] דברים אלו נכתבו מתוך חייה של רחל עצמה: בימיה של רחל מחלת השחפת הייתה מחלה ללא תרופה או טיפול. לא היה אף אחד שיטפל בילדים שחלו בשפחת, משום שאף אחד לא רצה להתקרב אליהם. רחל הייתה היחידה שהייתה מוכנה ללכת ולתת להם טיפול מסור, והיא עשתה זאת עד שהיא בעצמה נדבקה בשחפת. כאשר חזרה מהטיפול בילדים אל חבריה בדגניה, הם נידו אותה מפאת מחלתה.

אותם אנשים שהובילו את ההקמה של מדינת ישראל, האנשים שבנו את מדינת ישראל מן היסוד – לא היו מוכנים לקבל את רחל בגלל המחלה שלה. על כן, כאשר רחל מתארת גישה שאינה מוכנה לקבל בשורה, לא משנה כמה גדולה היא תהיה, אם תבוא מפי מצורע – היא מדברת מתוך הכאב של נסיונה האישי.

המשיח המצורע

חז"ל גם כן התלבטו בשאלה איך מתייחסים לבשורה שמגיעה מידי מצורע. הגמרא בסנהדרין צח. מספרת כי המשיח יושב בשער רומי בקרב המצורעים, וההבדל בינו לבינם הוא שהוא מוריד תחבושת אחת ומחליפה, תחבושת שנייה ומחליפה, במקום להוריד את כולם בבת אחת, כדי שאם ידרש לא יתעכב. בעמוד הבא, עולא, רבה ורבי יוחנן אומרים שאינם רוצים לראות את המשיח כאשר הוא מגיע. רב יוסף לעומתם אומר שהוא יעשה הכל רק כדי לשבת בצל הגללים של החמור של המשיח.

דברים אלו נאמרו לגבי המשיח, ובמידה מסוימת הם מתאימים גם להקמה של מדינת ישראל. מקימי מדינת ישראל ברובם לא בדיוק היו גדולי תורה, וזה היה אחד הדברים שעורר כל כך הרבה התנגדות אליהם בקרב הציבור האורתודוקסי. אך אם אנחנו רוצים ללמוד דבר אחד מגיחזי, נלמד שאדם צריך להשתתף עם הציבור בעת צרה, גם בצורה פיזית וגם בצורה רוחנית – להכיר בצרה שהציבור נמצא בה ולהשתתף עמו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

^[1] בשכבר הימים האויב הנורא / את שומרון הביא במצור / ארבעה מצורעים לה בשרו בשורה. כשומרון במצור – כל הארץ כולה / וכבד הרעב מנשוא; אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול – אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול.