ספרי נשא מה–נז | קורבנות הנשיאים | 3

במהלך השיעורים הקודמים עמדנו על ייחודם של כל אחד מקרבנות הנשיאים. קרבנם למשכן הוא קרבן אחד הניתן על ידי כל הנשיאים במשותף ומבטא את אחדות ההנהגה השבטית, ואילו קרבנם לחנוכת המזבח מורכב משנים עשר קרבנות זהים של כל אחד מן הנציגים של השבטים, ומבטא את התאחדותם של כל השבטים סביב הקודש באמצעות נשיאם. מבחינתם של הנשיאים, גם הקרבן השני היה נקרב כולו, כמו הראשון, באותו היום, אלמלא הציווי האלוקי "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז, יא). הציווי, הקובע יום מיוחד לקרבנם של כל אחד מנשיאי השבטים, מדגיש את ערכו וחשיבותו של קרבנם של כל אחד מן השבטים לפני המקום. דבר זה עולה גם מכך שהתורה לא מסתפקת בציווי, ומפרטת את כל אחד מקרבנותיהם הזהים של נשיאי השבטים לחנוכת המזבח, שנים עשר פעם. נוסף לכל זאת, התורה חוזרת ומסכמת את סך כל מה שנקרב על ידי כל הנשיאים יחדיו. כל אלו מצביעים יחדיו על פרשה זו, הארוכה בתורה, כפרשה בעלת משמעות מרכזית.

מעשה ההתנדבות של הנשיאים היווה נדבך נוסף, לא מובן מאליו, לא מילוי של ציווי, אלא ביטוי ראשון של ההנהגה המקומית־שבטית לשמחתם של ישראל במשכן והזדהותם עמו ועם כל מה שהוא מסמל. תנועה אנושית־בחירית זו היא גולת הכותרת של מעשה המשכן, אשר פתח בתרומתם של ישראל, ונכפל בציוויי המשכן עם ביצועם בידיהם. מעשה הקמת המשכן, הקדשתו והשכנת שכינה – הנשזר לאורך שלושה חומשים – כאשר שותפים בו ה', משה, אהרן ובניו, נחתם בה. המשכן וכליו נמשחו ונתקדשו, והעבודה הייתה נכנסת לפעולה – עבודת הכהנים, קרבנות ציבור וקרבנות יחיד; אולם החניכה מתממשת רק במזבח, שהוא כלי הקודש בעל הזיקה הישירה לישראל שמחוץ למשכן, ורק על ידי נציגות של ישראל – אשר מביאים את קרבנותיהם לה' המועלים עליו.

לאורך המקרא, השרש חנ"כ מציין את ראשית הפעלתו של חפץ למטרה לה נועד בידי אדם, למשל דברים כ, ה: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ", או לגבי אדם, כדי לציין את תהליך הכשרתו לקראת תפקיד או פעילות מסוימת. כך, אנשי ביתו של אברהם אבינו נקראים "חניכי ביתו" (בראשית יד, יד), אשר מוקנית להם אמונתו והליכות ביתו של אברהם.

מתוך דרשות הספרי על קרבנם של הנשיאים לחנוכת המזבח נעמוד על שלושה קווים רעיוניים מרכזיים – הגדרה של מעמדם ומעמד קרבנם, שבחם של הנשיאים והדינמיקה האנושית של הבאת הקרבן. שלושתם מצטרפים לכלל שיקוף עשיר של פרשת הנשיאים כהתרחשות שיא בספר במדבר ובתולדותיה של האומה כולה, המגלמת מנהיגות מופתית בפעולה. נעקוב אחרי התרקמותם של רעיונות אלה מתוך הדרשות על פי סדר הופעתן, בזיקה ללשונות הפסוקים.

ספרי נשא מז

עמדנו בשיעור הקודם על פתיחתה של דרשת הספרי הראשונה על קרבנם של הנשיאים לחנוכת המזבח המתארת את הניגוד בין רצונם וזריזותם של הנשיאים לתגובתו של משה, כחלק מייצוג של המתח בין מסורת לחידוש העומדת לפתחה של ההנהגה הרוחנית של האומה, בייחוד בעיתים של תמורה.[1] נביא כאן שוב את לשון הספרי:

"ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח" (במדבר ז, י). מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן, כך נתנדבו לחנוכת המזבח.
"ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח" (שם). באו ועמדו לפני המזבח, ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקדש "יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (שם, יא).[2]
ועדין לא היה יודע משה כיצד יקריבו, אם למסעות אם לתולדות, עד שנאמר לו מפי הקדוש יקריבו אותם למסעות, שנאמר "ויהי" (שם, יב), אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקדש יקריבו למסעות.
ועדיין לא היה יודע משה כיצד יקריבו, אם כולם כאחד אם כל אחד ואחד יומו, עד שנאמר לו מפי הקדש "נשיא אחד ליום" (שם, יא).[3]

המשך הדרשה עוסק במעמדם של הנשיאים:

נשיאים מתנדבין ואין הדיוטות מתנדבין.
מה ת"ל "נשיא אחד נשיא אחד".
לפי שהיה נחשון מלך והוא הקריב תחילה,
לא יאמר: הואיל והקרבתי תחילה, אקריב עם כל אחד ואחד יומו.
לכך נאמר "נשיא אחד ליום".[4]

הקביעה "נשיאים מתנדבין ואין הדיוטות מתנדבין" מגדירה את מעמדם של הנשיאים כשלוחי ציבור ולא כאנשים פרטיים, ואפשר שזו הסיבה לקבלת קרבנם על ידי המקום. הדרשה שלאחריה שוללת את האפשרות שהנשיא למטה יהודה ירצה להקריב יום לאחר יום עם כל אחד מן השבטים מכח מעמדו כמלך. בכך, היא מבטאת את עמדת הספרי בעד שוויון מעמדי וכנגד הירארכיה פנימית בין הנשיאים במעשה ההקרבה.

ספרי נשא מח

הדרשה על הפסוק שלאחריה "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה" (במדבר ז, יב) עוסקת בהגדרת מעמד קרבנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, לחנוכת המזבח:

"ויהי המקריב ביום הראשון" (במדבר ז, יב).
שאין ת"ל "ראשון", אלא ראשון לכל ימות השנה.
"נחשון בן עמינדב למטה יהודה" (שם).
יחסו הכתוב על שם שבטו, או שגבה משבטו והביא?
ת"ל "זה קרבן נחשון בן עמינדב",
משלו הוא הביא, ולא שגבה משבטו והביא.
הא, מה ת"ל "נחשון בן עמינדב למטה יהודה",
יחסו הכתוב על שם שבטו.[5]

הדרשה בנויה על הופעתו הכפולה של שם הנשיא בפתיחה ובחתימה של תיאור הבאת הקרבן: "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה... זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" (במדבר ז, יב–יז). הדרשה המתייחסת לפתיחה שומרת על המשמעות הפשוטה של הכתוב כציון הזיקה לשבט, ואילו הדרשה על החתימה חורגת מן הפשט – ששם הנשיא מופיע כחתימה לקרבנו – וקוראת את "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" כאמירה שהוא הביא את הקרבן משל עצמו, ולא משל ציבור. הדרשה על החתימה מחזקת את המהלך הרעיוני המאפיין את דרשות הספרי על קרבנות הנשיאים, שעליו עמדנו בשיעורים הקודמים, המציג את הנשיאים כמופת של מנהיגות: לא רק שהנשיא מתנדב להביא קרבן, אלא שהוא מתנדב משלו ולא משתמש בכספי ציבור. דרשה זו נדרשת על נשיא יהודה, אולם נראה לומר שהיא באה להצביע על מאפיין של כלל הנשיאים. זאת לאור חזרתה של אותה התבנית הספרותית – אזכור כפול של שם הנשיא בפתיחה ובחתימה כפי שתואר לעיל, והחתימה "זה קרבן Y בן Z" – אצל כולם. ברם, הדרשה על הפתיחה "מה ת"ל 'נחשון בן עמינדב למטה יהודה', יחסו הכתוב על שם שבטו" טעונה ביאור.

אצל כל השבטים חוץ משניים הראשונים, יהודה ויששכר, לשון הכתוב זהה: "ביום ה-V נשיא לבני X Y בן Z. קרבנו... זה קרבן Y בן Z". גם אצל יששכר מופיעה לשון נשיאות, אולם לאחר שם הנשיא: "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר". רק אצל יהודה הלשון היא: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה". לאור זאת, דרשת הספרי מתבארת; נשיא יהודה, מי שמקריב ראשון ומנהיג שבט המלכות, מוצג בכתוב לא כנשיא השבט אלא כמי שזוכה להתייחס לשבט. דבר זה יכול להתפרש כהדגשה על כך שעצם ביאתו נגזרת מכוח היותו נציג ציבור, ולא מכוח עצמו, כפי שראינו גם בדרשה הקודמת. אפשרות נוספת היא שהכתוב מורה על אופיו של קרבנם של נשיאים לחנוכת המזבח כקרבן שבו כל השבטים שקולים אלו לאלו, ואין ליהודה יתרון על כל שבט אחר. נראה להעדיף את ההסבר השני מכמה טעמים – הוא קרוב יותר ללשון הכתוב, העוסק בשבט יהודה; אין בו חזרה על רעיון שכבר נוסח בדרשה קודמת; ומבחינה רעיונית, הוא תואם לדרשה הקודמת והנדונה לעיל (ספרי נשא מז) השוללת את האפשרות שנשיא שבט יהודה יקריב כל יום יחד עם כל אחד מן הנשיאים.

ספרי נשא מט–נא

מרביתן של הדרשות ביחידה זו הן דרשות הלכתיות על תכולת קרבנם של כל אחד מן הנשיאים, הקערות, המזרקים, הכפות והבהמות המובאות לעולה ולשלמים. הדרשות האחרות ממשיכות בהאדרת דמותם של הנשיאים, כפי שראינו קודם לכן, באמצעות ההצבעה על שלמותם של הפריטים המוקרבים:

ספרי נשא מט: "קרבנו קערת כסף אחת" – מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות.[6]

ספרי נשא נ:      "פר בן בקר אחד" (במדבר ז, טו) – מלמד שלא היה בעדרו כמהו.
"איל אחד" (שם) – שלא היה בעדרו כמהו.

הדרשה הראשונה עומדת על מאמציהם ועומק כוונתם של הנשיאים בהבאת קרבנם, שלא לקחו מן המוכן אלא יצרו כלים חדשים לשם קרבן, ואילו השנייה מורה על איכות הבהמות שנבחרו לקרבן. נוסף לכך, חוזר ביחידה הזיהוי של קרבנם של הנשיאים לחנוכת המזבח כקרבן ציבור:

"זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז, יז).
"זה קרבן", זה מביא קטורת נדבה ואין היחיד מביא קטורת נדבה.
"זה קרבן נחשון", זה מביא חטאת שלחט ואין היחיד מביא חטאת שלחט.
"זה קרבן נחשון", זה דוחה את השבת ואת הטומאה
ואין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה.[7]

העיסוק במעמד קרבנם של הנשיאים הופיעה בפתח מחזור דרשות הספרי על קרבנו של נחשון בן עמינדב בספרי נשא מז, ובחתימתו בסוף ספרי נשא נא. כך, ניתן להצביע עליו כמסגרת הספרותית־רעיונית של המחזור כולו. גם המטבע השירי של החתימה, החוזר שלוש פעמים על אותה תבנית, מעיד עליו ככזה.

ספרי נשא נג–נז

בראשיתו של שיעור זה בארנו את דרשת הספרי על לשון הכתוב "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" (במדבר ז, יב), "ייחסו הכתוב על שם שבטו", כמורה על אופיו של קרבנם של נשיאים לחנוכת המזבח כקרבן שבו כל השבטים שקולים אלו לאלו. רעיון זה עולה באופן מפורש כמסר מרכזי של יחידת הדרשות הנדונה כאן:

"מאת נשיאי ישראל" (במדבר ז, פד),
מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות.
"קערות כסף שתים עשרה" (שם),
 הן הן שנתנדבו ולא אירע בהם פסול.[8]

הספרי חוזר על הסימטריה המוחלטת המתקיימת בין השבטים ועל שלמותו של הדבר הקרב עוד שלוש פעמים, לגבי כלי הכסף וכלי הזהב, הבהמות שהוקרבו לעולה והבהמות שהוקרבו לשלמים:

"כפות זהב שתים עשרה" (במדבר ז, פו).
מעלין על כל אחד ואחד שהקריב כפות זהב.
הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.[9]

"כל הבקר לעולה שנים עשר פרים" (במדבר ז, פז).
...מעלים על כל אחד ואחד שהקריב י"ב פרים וי"ב כבשים.
הן הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.[10]

כל בקר זבח השלמים כ' וד' פרים, למה נאמר?
...או מעלין על כל אחד ואחד שהקריב כ' וד' פרים, אילם ס'.
הן הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.[11]

בכל הדרשות אין פירוט של מעשיהם של הנשיאים אלא התייחסות לערכם ומעלתם. כל זה מעיד על גודל השותפות אשר שררה בין הנשיאים. דרשות אלה מצביעות על התנדבותם של הנשיאים לחנוכת המזבח כרגע נדיר של מימוש הרמוניה מופלאה בין המנהיגות המקומית של העם, נציגי כל השבטים, ועל אהדתם של חכמי הספרי כלפיו וכלפי הנשיאים.[12] אולם לא די בכך; אצל כל אחד מהם, בצד היותם שקולים זה לזה, הדרשה מציינת גם את שלמות קרבנו "ולא אירע בהן פסול".[13] המושגים של ההרמוניה והשלמות מתחברים בדרשות הספרי, ואפשר שהן ביטויים שונים של הוויה אחת.[14]

הראנו כאן כי ההדגשה של השותפות והסימטריה בין הנשיאים בקרבנם לחנוכת המזבח היא ממגמותיה העיקריות של הספרי בדרשותיה כאן.[15]

יחידת הדרשות ספרי נשא נג–נז מתייחסת לפסוקים המסכמים את סך כל מה שהביאו הנשיאים לחנוכת המזבח (במדבר ז, פד–פח): "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף... כַּפּוֹת זָהָב... כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה... וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים... זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ". התורה תיארה קודם את הבאת הקרבנות "לחנוכת המזבח" (במדבר ז, י–יא), אולם רק כאן נוקטת התורה בלשון החגיגית "זאת", כמלמדת שחנוכת המזבח הושלמה רק בסיכום. 

דרשות הספרי על פסוקי הסיכום של קרבנות הנשיאים מצביעות על ההרמוניה המוחלטת אשר אפיינה את כל פועלם של הנשיאים לחנוכת המזבח. מבחינה פרשנית, הכיוון הרעיוני של הספרי מעניק פשר ללשון הכתובים ומבנם כאן; הסיכום מבטא את השותפות המלאה והאידאלית אשר התקיימה בין הנשיאים בהתנדבותם לחנוכת המזבח, ועל כן רק לגביו נאמר "זאת".

עד כה עסקנו בשני נושאים בדרשות הספרי על קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח – העמידה על מעמדם של הנשיאים ושבחם. נפנה עתה לעסוק בנושא השלישי, הייצוג של הדינמיקה המתחוללת בין הדמויות הפועלות ביוזמה של קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח בספרי.

ספרי נשא נב

במהלך עיוננו בדרשות הספרי על קרבנות הנשיאים עמדנו על הישנותו של השורש קר"ב בתיאור התנדבותם למשכן ולחנוכת המזבח כמבטא את הרצון להתקרב לקודש בצד ההיסוס לקבל מידם. שורש זה חוזר ונשנה גם ביחס לשני קרבנות הנשיאים שהוקרבו ראשונים לחנוכת המזבח, קרבנותיהם של הנשיא ליהודה נחשון בן עמינדב והנשיא לשבט יששכר נתנאל בן צוער: "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה: וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת... בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר: הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת..." (במדבר ז, יב–יט). לעומתם, לגבי כל עשרת הנשיאים שהקריבו אחריהם מופיע השורש קר"ב רק פעם אחת: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי (שם השבט) (שם הנשיא): קָרְבָּנוֹ...". גם כאן, מצביע הספרי על מורכבות:

"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" (במדבר ז, יח–יט).
"הקרב את קרבנו" (שם, יט), מה ת"ל?
לפי שבא ראובן ועירער, אמר: דיי שקדמני יהודה למסעות אקריב אני לתולדות.
נזף בו משה ואמר לו: מפי הקודש נאמר לי אקריב למסעות,
שנאמר "הקריב".
אין "הקרב", אלא שנאמר לו מפי הקדש הקרב למסעות.[16]

האחידות וההרמוניה בין הנשיאים, אשר ייחדו את קרבנם לחנוכת המזבח, נטענות במשמעות נוספת לנוכח אי־הסכמות או רצונות מנוגדים של שבטים שונים אשר התעוררו תוך כדי עשייה. הם מורים על מעלתם הגדולה של הנשיאים, כפי שהם משתקפים מתוך הספרי, לא כתיאור אידילי מופשט, אלא כהישג חברתי ומנהיגותי אשר צלחו למרות הבעיות הקיימות.

בהמשך הדרשה נדרש ההבדל המצוי בכתוב בין הפסוק הפותח של שני המקריבים הראשונים, יהודה ויששכר, לנשיאים האחרים, שרק בשניהם קודם מופיע שם הנשיא, ולאחריו הייחוס לשבט. בראשיתו של שיעור זה עמדנו על הבדל זה ומשמעותו ביחס ליהודה, ואילו כאן מדובר ביששכר:

"נשיא יששכר" (שם).
לפי שזכה נתנאל בעצת נסכין, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחילה.

לנוסח "עצת נסכין" ביסוס מוצק בכתבי היד החשובים של הספרי, אבל הוא קשה לפיענוח, ובמקורות אחדים הוא תוקן ל"נשיאים",[17] שנתנאל היה היוזם של הרעיון שהנשיאים יתנדבו למשכן ולחנוכת המזבח.[18] פרשנות זו מסתברת גם מתוך ההקשר; עם זאת, הלשון "לפי שזכה" אינה מתיישבת יפה בדרך זו.[19]

ידו של עורך הספרי ניכרת בחלקו השלישי של הדרשה, בו מנוסחים דבריו של התנא בן הדור השלישי אבא חנן באותו המטבע:

לפי שזכה נתנאל בעיצה טובה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה.
זכה שניתן בינה משבטו,
שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה" וגו' (דברי הימים א יב, לג),
ואומר "ושרי ביששכר עם דבורה" (שופטים ה, טו).

הספרי מצביע על שכר עתידי של בינה הניתן לשבט יששכר בזכות יוזמתו של נתנאל בן צוער כאן. הפסוק הראשון המובא "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" מהווה עדות ישירה להיות בני השבט נושאיה של חכמה חשובה באומה. הפסוק השני "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה" מתייחס להתגייסותו של שבט יששכר למלחמה עם יבין מלך כנען, שהיא דבר חיובי, אולם אין בה זיקה ברורה לבינתן של בני יששכר, ואינה מיוחדת להם. כהנא מצביע על דרשה תנאית אחרת על שבט יששכר שם מופיע פסוק זה, מדרש תנאים לדברים לג, יח, כמפתח להבנת תפקידו בדרשת הספרי:

"ויששכר באהלך" (דברים לג, יח).
אלו בתי מדרשות שלך שהן מפלפלין דברי תורה.
מניין אתה אומר ששבטו שליששכר משובח בתורה בכל מקום?
שנ' "ביום השני הקריב נתנאל הקריב את קרבנו" (במדבר ז, יח–יט).
מה ת"ל הקריב הקריב שני פעמים? אלא מלמד שנתן את העצה.
וה"א "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג).
מגיד שמאתים ראשי סנהדריות בתוך שבטו שליששכר.
"ראשיהם מאתים" (שם),
מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו שליששכר
וה"א "ושרי ביששכר עם דבורה" (שופטים ה, טו),
מלמד שבית המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר.
וכן אביו מברכו ואומר לו "וירא מנוחה כי טוב" (בראשית מט, טו),
מלמד שבית המדרש עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר.

דרשה זו מאירה את עיסוקם של תנאים בשבט יששכר באור חדש, כמתייחסת לעתיד, בו "בית המדרש/הסנהדרין" עתידה להיות בתוך "שבטו של יששכר". עתיד זה מתממש בדורם של תנאים, בו נחלתו של יששכר – הגליל התחתון, מטבריה ועד אושא, הופכת להיות למרכז התורה של האומה. הם מצביעים על מקורה של זכות זו בתושייתו ויכולתו של נשיא השבט לעמוד על גודל השעה של הקמת המשכן במדבר, ולפעול.

במהלך השיעור הראשון על קרבנות הנשיאים,[20] הצבענו על מגמת הספרי הבונה את דמותם של הנשיאים כמנהיגים מופתיים אשר הוכיחו את מסירותם לעם עוד במצרים, הבאה לידי ביטוי בסופה של דרשת הספרי הנדונה כאן.[21] הספרי מחבר בין עבר לעתיד, תוך בנייה של תמונה של הנהגה רוחנית הזוכה להתפתח, בזכות פועלה בעבר, ולהגיע לגבהים חדשים בתקופות מאוחרות יותר, עד לזמניהם ממש.

דרשות הספרי על קרבנות הנשיאים – מבט רוחבי

מן העיון במחזור דרשות הספרי על קרבנם הראשון של הנשיאים צפה ועולה סוגיה מחשבתית מרכזית, הנדונה לאורך מספר דרשות, היא מקומה של האוטונומיה והיוזמה אנושית בתוך המערכת התורנית, כשלעצמה וביחס לצו האלוקי.[22] במהלך הדרשות על קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח מופיעים נושאים נוספים – מעמדם של קרבנות הנשיאים, שבחם של הנשיאים וקרבנם, ועניינו של שבט יששכר.[23]

כל שלושת הנושאים הנדונים בספרי קשורים למגמה להצביע על הנשיאים כדמויות מופת ונוגעים בתמה מרכזית אחת – מנהיגות ראויה הצומחת מתוך העם ומחוברת אל הקודש, אשר אין בין חבריה קנאה ותחרות, הפועלת יחד, בהרמוניה מופתית, לשם מטרה אחת, הזוכה לגושפנקא וברכה מגבוה. התנאים, המתמודדים עם חברה יהודית שסועה שעברה משברים גדולים, משתמשים בדמותם של הנשיאים כמגדלור של עוצמה, תושיה ותקווה וכדגם של מנהיגות קשובה ומלוכדת.