ספרי נשא מה–נז | קורבנות הנשיאים | 2

דרשות הספרי על קרבנות הנשיאים לא עוסקות בפריטים המובאים או במשמעותם הסמלית, אלא בריאליה של ההתרחשות – הדינמיקות האנושיות הכרוכות בעצם היוזמה, והשאלות העקרוניות אשר התעוררו בעקבותיה. נעיין בהן, תוך הארה של הקווים הרעיוניים העולים מתוכן, בניסיון להבין במה ראו תנאים את משמעותה של פרשת זו לשעתה ולדורות. 

ספרי נשא מה: הבאת הקרבן הראשון למשכן

א.    מהות הקרבן

בשיעור הקודם עמדנו על כך שהנשיאים הקריבו שני קרבנות, אחד לסיום הקמת המשכן ואחד לחנוכת המזבח. התורה מתארת את הבאת הקרבן הראשון: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, ב–ג). מחזור דרשות הספרי על קרבן זה בנויה משש יחידות (ספרי נשא מה–מו). הדרשה הראשונה, אשר נידונה בשיעור הקודם, עסקה בבירור זהותם של הנשיאים. היחידה שלאחריה עוסקת בביאור מהותן של "עֶגְלֹת צָב":

אין צב אלא מטוקסין [=ערוכים כיאות],[1] שלא היו מחוסרות כלום.
רבי אומר: אין צב אלא מחופין וכמנסקי פסקאות [סקיפסטאות = עגלה מכוסה ביוונית],[2]
היו מחופין.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר,
"והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'" וגו' (ישעיה סו, כ).[3]

כפי שראינו בדרשות רבות בספרי עד כה, הדרשה מורכבת מדרשה ראשונה "סתם" דבי רבי ישמעאל ועוד דרשה דבי רבי. לפי הדרשה הראשונה, העגלות שהובאו בידי הנשיאים היו עגלות שלמות, ואילו לפי הדרשה השנייה הן היו מכוסות. ייתכן שדרשתו של רבי גם מתייחסת אל התכונה המצויה בצב, שגופו מכוסה בשריון.[4] עוד יש להצביע על הקירבה בין צב לצבי, שהוראתו בלשון מקרא הוא יופי, לדוגמא "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו כח, ה), כבסיס אפשרי לדרשה הראשונה.[5] מנחם כהנא הבין את הפסוק המובא בסוף הדרשה "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'" (ישעיהו סו, כ) כמתייחס לדרשתו של רבי, והציע לפרש שה"צבים" הם מכוסים כמו הכרכרות, אולם הוא עצמו פקפק בהסבר זה.[6]

עיקרה של יחידת הדרשה השלישית בספרי עוסקת בתהליך קבלת קרבנם של הנשיאים בידי משה. היא פותחת בדרשה הנראית כפרפראזה של פשט הכתוב:

"שש עגלות צב" (במדבר ז, ג).
שומע אני עגלה על כל אחד ואחד, ת"ל עגלה על שני הנשיאים.
שומע אני שור על כל שני הנשיאים, ת"ל "ושור לאחד".[7]

כל אחד מן הנשיאים הביא שור, וכל שני נשיאים הביאו עגלה אחת. הדרשה מדגישה את האחדות המיוחדת השוררת ביניהם, המתבטאת לא רק בהצטרפות יחד למטרה אחת [="ושור לאחד"], אלא בשיתוף. רבי יצחק אברבנאל בפירושו על אתר מתאר את טיבו של קרבן זה:

אבל אמתת הענין הזה הוא שאלה הנשיאים נועצו לב יחדיו... שיביאו כלם קרבן שוה כדי שלא יפול ביניהם לא קנאה ולא גאוה והתפארות שזה פעמים רבות מביא מדנים בין אחים... ומפני זה התחכמו נשיאי ישראל להביא כל אחד מהם קרבן שוה לחבירו כאלו היו כלם כאיש אחד ולב אחד. ולכך היו רוצים גם כן להקריב קרבנם יחד כדי שלא יהיה ביניהם כבודות וגאוות הקדימה והאיחור. וגם לבטל סדר ההבאה שזה הביא קרבנו יותר בכבוד מזה, בחרו לשלוח נדבתם בבת אחת בשש עגלות צב עגלה אחת לשני הנשיאים ושור או צב אחד לנשיא ובזה נשתוו בעניניהם באהבה וחבה.

התורה מורה על שני קרבנות הנשיאים כיוזמות מקבילות. דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק הפתיחה של כל אחד מהם: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז, א–י), וכן בשורש קר"ב הנשנה בהם, המורה על המניע המשותף, הוא ההתקרבות אל הקודש והרצון להיות שותפים בו. ברם, המשך הכתוב בכל אחד מהם מצביע על אופיו הנבדל; בעוד קרבן הנשיאים לסיום בניית המשכן הוא מכלול אחד הניתן במשותף מידיהם, קרבנם לחנוכת המזבח מורכב משנים עשר קרבנות זהים. ציווי ה' לגבי קרבן זה: "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (ז, יא) משקף אף הוא את ייחודו כקרבן נציגיהם של השבטים. אם כן, הקרבן הראשון מבטא את אחדות ההנהגה השבטית, ואילו השני מבטא את התאחדותם של כל השבטים סביב הקודש באמצעות נשיאם.[8] 

נעבור עתה אל חלקה השלישי של הדרשה, ולאחר מכן נחזור לדון בחלק השני.[9]

ב.     מניעם של הנשיאים

הצלע השלישית של הדרשה מתייחסת למניע למעשה ההתנדבות של הנשיאים למשכן:

ר' נתן אומר:
וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה ובמלאכת המשכן לא נתנדבו כתחילה?
אלא כך אמרו נשיאים:
יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים הן אנו משלימים.
כיון שראו נשיאים שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר "והמלאכה היתה דים" (שמות לו, ז),
אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות,
"והנשיאים הביאו את אבני השהם" (שם לה, כז).
לכך התנדבו כאן תחילה.[10]

למרות שדרשתו של רבי נתן הבבלי, תנא בן הדור הרביעי שהוא רבו של רבי, נתפרשה על ידי חלק ממפרשי הספרי לחובתם של הנשיאים, שהיו צריכים להקדים תרומתם למשכן ולא לחכות עד שכמעט לא נותר להם מה להביא, לא נראה שכך היא כוונת הספרי. זאת, לאור תיאור שיקול דעתם לאיחור תרומתם, המגלם עמדה מנהיגותית שיש בה ענוותנות ומתן מקום לעם למלא את ציווי ה' אליהם, ולאור האופן בו הוצגה דמותם בפתיחת דרשות הספרי הראשונה על פרשת הנשיאים, כמי שנשאו בסבל העם ופעלו למענם עוד בשעבוד מצרים.[11]

התנדבות הנשיאים מופיעה בספרי כהשלמה של חסרון בשותפות במשכן, למרות שהם הביאו את אבני השוהם. כהמשך של הקו הפרשני שהוצע, נראה לומר שייצוג זה בא להאדיר את דמותם, כמי שחשים קשר אל הקודש ורוצים לתרום משלהם למענו. על פי דרשת הספרי, סיפור ההתנדבות הראשון של ספר במדבר, המשרטט את דרכו של העם אשר שכינה שרויה בתוכו, מהווה דגם חיובי של התמודדות עם מצב שבו אדם או קבוצה לא זוכים להיות שותפים עם הכלל כפי שהיו רוצים. בניגוד לדמויות אחרות בספר זה, כגון קרח, הם חיפשו ומצאו מקום שבו יכלו להעניק ולהיות שותפים.

ג.      תגובתו של משה

נחזור עתה אל חלקה השני של הדרשה (ספרי נשא מה), המתאר את תגובתו של משה לקרבנם הראשון של הנשיאים:

באו ועמדו לפני המשכן ולא קיבל משה מהן,
עד שנאמר לו מפי הקדש: קח מאתם.
הא הסכימה דעתן לדעת המקום.[12]  

מבחינה פרשנית, הדרשה מטעינה את הכתוב במתח של ציפייה. "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה..." (במדבר ז, ג–ו) – הפעולות מתרחשות במקוטע, לא כרצף מובן מאליו.[13] 

התנדבותם של הנשיאים למשכן היא היוזמה האנושית הראשונה בספר במדבר. אחריה תבואנה יוזמות נוספות – מצד הנשיאים עצמם, בחנוכת המזבח; הטמאים לנפש אדם אשר ירצו לעשות פסח שני; בני גד ובני ראובן, אשר יבקשו לנחול נחלה בעבר הירדן המזרחי; ובנות צלפחד. בצידן תהיינה גם יוזמות שליליות כגון המעפילים ומחלוקת קרח. אחרי חטא העגל, התורה מספרת על עם הנפעל על פי ציווי ה' בתרומה למשכן ובנייתו. יום הקמת המשכן מהווה נקודת מפנה אל עבר האפשרות של פעילות אנושית אוטונומית־בחירית ביחס למציאות החדשה של מחנה ישראל כמחנה שבו שורה שכינה. מתרחשות בו שתי יוזמות עצמאיות – הבאת אש זרה בידי בניו של אהרן, נדב ואביהו, והבאת קרבן בידיהם של הנשיאים, מנהיגי השבטים. כך, היסוסו של משה לקבל את קרבנם של הנשיאים מידם מובנת.

במשפט השני "הא הסכימה דעתן לדעת המקום" מגלה הסתם ספרי (העורך?) את עמדתו ביחס ליוזמתם של הנשיאים, לא רק כמעשה הזוכה בהסכמה אלוקית בדיעבד, אלא כאינטואיציה מדויקת המכוונת לדעת עליון. מעבר לכך, יש בו הבעת אמון ביכולתה של קבוצה אנושית לחולל טוב, גם כאשר היא אינה נפעלת מכוח ציווי. על פי דברים אלה, יש להצביע על העמדה המוטמעת בספרי כהתבוננות על המבוכה הניצבת בפני מנהיג רוחני העומד בראש העם, לנוכח תהליכים ותמורות המתחוללים.

הקושי של משה, והמתח בין מרחב הפעולה האנושי לציווי האלוקי מקבלים ביטוי נוקב בפירושו של רבי דוד פארדו על אתר: "והרי עד עכשיו כל מה שהיה מצוה הקב"ה היה על ידו ועכשיו ראה שלא אמר לו הקב"ה כלל וחשש שמא ח"ו נסתלקה ממנו רוח הקודש... אמר לו רחמנא שאילו היה מצוה להקריב בודאי שעל ידו היה מצוה, אלא הם מעצמם זכו...". חלק מפירושו בנוי על ספרי זוטא ז ה: "היה משה מתיירא ואומר: דומה שמא עברה ממנו רוח הקודש ושרת על הנשיאים...", המתאר את הקושי של משה כקושי אישי. למרות שהספרי אינו הולך בכיוון זה, הפירוש ממחיש יפה את השינוי המתחולל עם הקמת המשכן.

בספרי נשא מז חוזר תיאור קושיו של משה, גם לגבי קבלת קרבנם השני של הנשיאים לחנוכת המזבח, באותה לשון:

"ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח" (במדבר ז, י).
מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן, כך נתנדבו לחנוכת המזבח.
"ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח" (שם).
באו ועמדו לפני המזבח,
ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקדש "יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (שם, יא).

הפתיחה "מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן, כך נתנדבו לחנוכת המזבח" מצביעה על התלהבותם של הנשיאים להתנדב לקודש, המקבלת ביטוי בהישנותה של פעולה זו לחנוכת המזבח. מולה מציב הספרי שוב לא רק את היסוסו של משה, אלא את אי־ודאותו המתרחבת, כפי שעולה מהמשכה של הדרשה:

ועדין לא היה יודע משה כיצד יקריבו, אם למסעות אם לתולדות,
עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעות,
שנאמר "ויהי" (שם, יב), אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקדש יקריבו למסעות.
ועדיין לא היה יודע משה כיצד יקריבו נשיאים,
אם כולן כאחד או כל אחד ואחד יומו,
עד שנאמר לו מפי הקדש יקריבו כל אחד ואחד יומו,
שנאמר "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" (שם, יא)...[14]

משה מקבל את קרבנות הנשיאים רק לאחר שהוא מקבל אישור אלוקי;[15] כמו כן, הוא מחכה למענה אלוקי לגבי סדר ההקרבה ואופן ההקרבה, כולם כאחד או בזה אחר זה.[16]

מתוך שתי הדרשות על שני קרבנות הנשיאים שהובאו כאן, עולה תפיסה של הספרי הרואה את שני מעשי ההתנדבות של הנשיאים כמקשה אחת. שתיהן מדגישות את הפער בין יוזמתם של הנשיאים להיצמדותו של משה לדיבור האלוקי. שתי דרשות הספרי האחרונות על קרבנם של הנשיאים למשכן מרחיבות העמדה זו לכלל סוגיה מחשבתית על חידוש לעומת היצמדות לדבר ה' בפועלם של מנהיגיהם הרוחניים של האומה לדורות.

אוטונומיה וציווי: ספרי נשא מו

בתוך לשון הספרי על מאמר ה' למשה לקבל את קרבנם הראשון של הנשיאים, כלולה אמירה שהוא יחלק את העגלות ללוויים לפי שיקול דעתו:

"ויקח משה את העגלות ואת הבקר..." (במדבר ז, ו).
הרי משה נוטלם ומחלקן לפי דעתו.
את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשם,
ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי,
לפי שהם ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר,
שנאמר "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר
ויחלקום מבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר
ולבני איתמר לבית אבותם שמונה
ויחלקום בגורלות אלה עם אלה
ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך
והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר" (דברי הימים א כד, ו).[17]

הדרשה קובעת שהחלוקה הפנימית של קרבן הנשיאים למשכן אינה אלוקית אלא אנושית, על פי לשון ציווי ה': "קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ". נוסף לכך, היא קושרת את חלוקת העגלות על ידי משה לחלוקת משמרות הכהונה בימי דוד. העניין הראשון מלמד שהציווי האלוקי המפורש עצמו מעניק לאדם מקום לפעול ולהכריע על פי בינתו. המעבר מחלוקת העגלות בין הלוויים לחלוקת המשמרות בין משפחות הכהונה, תוך השמירה על אותו היחס המספרי ביניהם, מראה על המשכיות בצד תמורה. רבי דוד פרדו על אתר מבאר ששתיהן, חלוקת העגלות ללוויים ומשמרות כהונה, נתונות לשיקול דעת של המנהיג, ועל כן ניתן לערוך בהן שינויים בזמנים שונים. הדרשה שלאחריה, המתייחסת אף היא לדמותו של דוד, מביאה את המתח בין ההיצמדות לציווי המפורש ליוזמה לשיא, בסיפור על העלותו הכפולה של ארון ה' לירושלים:

"ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).
רבי נתן אומר:
מיכן שנתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה,
שנאמר "וירכיבו את ארון הא-להים אל עגלה חדשה" וגו' (שמואל ב ו, ג).
"ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם הא-להים על השל וימת שם עם ארון הא-להים" (שם ו, ז)
"ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" (שם, ח).
אמר לו אחיתופל לדוד:
לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף,
שנאמר "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).
הרי דוד משלחו ומעלו בכתף,
שנאמר "ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ועמינדב: ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' א-להי ישראל... כי למבראשונה לא אתם פרץ ה'... ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה' א-להי ישראל: וישאו בני הלוים את ארון הא-להים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם" (דברי הימים א טו, יא–טו).  
"ואלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' א-להי ישראל" (שם כד, יט).
והיכן צוהו?
"ולבני קהת לא נתן".
הא לא חידשו הלוים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הגבורה.

מנוסח דבריו של אחיתופל כפי שהם מופיעים בדרשה, יש מקום לומר שטעותו של דוד בהעלאה הראשונה של הארון לירושלים לא הייתה עבירה על ציווי תורה, אלא מסקנה שהוא היה אמור להגיע אליה. הציווי לגבי משא בני קהת, הכולל את הארון "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט) לא מופיע בכתוב כציווי מפורש של ה', וניתן להבינו כתיאור קביעתו של משה. ייתכן שדוד סבר כי זה לא ציווי לדורות, אלא הכרעה של משה לשעתו, ולכן זה לא מחייב.[18] כמו כן, ייתכן שהכרעתו של דוד נבעה גם משיקול רוחני, שהנשיאה בכתף מתאימה למעלה של דור המדבר, אבל דורו אינם ראויים להנהגה זו ועל כן אין הם ראויים לשאת את הכתף בגופם, אלא באמצעות עגלה. כך, ניתן לטעון שהתובנה אליה הגיע דוד בעקבות מותו של עזה היא לימוד מרכזי ביותר, שדורו הוא המשך ישיר של המשכן. הטעות של דוד לגבי משא הארון בכתף נבעה מכך שהוא הקטין במעלתו של דורו. המשמעות הרוחנית של אי־עמידה של המנהיג על מעלת דורו תבוא לידי ביטוי בקטנות מוחין.

על פי מהלך רעיוני זה, אחיתופל מייצג את הדבקות במסורת ההלכתית, ואילו דוד מייצג את ההתחדשות של הרוח הישראלית בתוך הזמן. מי שפרץ קדימה ומימש את ירושלים כבירת הנצח של עם ישראל ואת הר הבית כמקום המקדש, טעה בדברי תורה ותיקן.

דרשות הספרי שנדונו כאן עברו מן ההעמדה של משה אל מול יוזמותיהם של הנשיאים, דרך מגמות ההמשכיות והתמורה בחלוקת העגלות על ידי משה ודוד, עד להתנגשות ביניהם והתיקון בהעלאת הארון לירושלים על ידי דוד, תוך שהן יוצרות סוגיה רעיונית הנוגעת ברקמה החיה של תורה שבעל פה בכל הזמנים. האיזון בין שני הכוחות נצרך לקיומה של תורה לדורות; אולם המתח ביניהם ניכר ביותר בתקופות של שינוי היסטורי גדול – עם השראת שכינה במחנה ישראל עם הקמת המשכן, ראשית כינונה של מלכות בית דוד והגשמתן של יעדיה הרוחניים של האומה, תקופתם של תנאים, המורים דרך לאומה בעולם ללא מקדש, ובזמנינו, זמנה של שיבת ציון השלישית.

 

לאורך דרשות הספרי על קרבנם של הנשיאים למשכן עמדנו על האופן שבו עוצבה דמותם ופועלם כמופת של הנהגה בשחרה של תקופה חדשה של השראת שכינה, אשר משמשת דגם לאתגרים העומדים בפני ההנהגה התורנית במציאות מתחלפת.