ספרי נשא מה–נז | קורבנות הנשיאים | 1

בשיעור הקודם עמדנו על רב־אנפיותו של "יום כלות משה להקים את המשכן" המשמש גם כ"יום חנוכת המזבח", הבא לידי ביטוי בפסוקים בפרק ז בבמדבר ובדרשות הספרי עליהם, תוך מעבר מן ההתמקדות בדמותו של משה אל דמותם של הנשיאים, ומיוזמתם של נדב ואביהו אשר הביאה אל מותם אך גם אל היוזמה הברוכה של קרבנות הנשיאים, אשר בה נעסוק במהלך שיעור זה.

התורה מתארת שני מעשים של הנשיאים, אשר בכל אחד מהם לשון ההקרבה נכפלת:

"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז, ב–י).

הראשון מביניהם מובא "לפני המשכן" (פסוק ג), ואילו השני "לפני המזבח" (פסוק י), מה שמעיד על מטרתו של כל אחד מן הקרבנות – האחד לכבוד סיום הקמת המשכן, והאחד לחנוכת המזבח. הספרי, בהיותו מדרש על פי סדר הכתובים, דורש בזה אחר זה את כל אחד משני קרבנות הנשיאים (ספרי נשא מה–נז) בפני עצמו. להלן מוצגות דרשות הספרי על שני הקרבנות, בחלוקה לראשי פרקים:

קרבן א: קרבנות הנשיאים לסיום הקמת המשכן (ספרי נשא מה–מו)
זהותם של הנשיאים (מה)
עגלות הצב (מה)
תהליך קבלת הקרבנות בידי משה (מה)
הסיבה ליוזמה של קרבנות הנשיאים למשכן (מה)
חלוקת קרבנם למשפחות הלויים (מו)
תוקף הפסוק "ולבני קהת לא נתן" (מו)
קרבן ב: קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (ספרי נשא מז–נז)
מעשה ההתנדבות (מז)
תהליך קבלת הקרבנות בידי משה (מז)
קרבנות הנשיאים – מן הנשיאים או העם? (מז–מח)
דרשות על הכלים הניתנים בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (מט)
דרשות על הבהמות הניתנות בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (נ–נא)
מעמד קרבן נחשון בן עמינדב (נא)
סדר ההקרבה – ראובן, נתנאל (נב)
שבח נשיא יששכר נתנאל בן צוער, שבח שבט יששכר (נב)
רציפות משיחת המזבח וחנוכתו (נג)
דרשות על מניין סך הכלים והבהמות הניתנים בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח (נד–נז)

לצד החלוקה בין הקרבנות כשני מעשים נפרדים, מבחינת מהותם, מעמדם ההלכתי והתהליך שהביא אליהם הספרי רואה אותם כמקשה אחת. לאורך השיעורים הקרובים, נעיין בדרשות הספרי על פי ראשי הפרקים,[1] ובעקבות כך נעמוד על הקווים הרעיוניים העולים מתוכן, ביחס למשמעותה של פרשת קרבנות הנשיאים לשעתה ולדורות. 

דרשה א: ספרי נשא מה
"ויקריבו נשיאי ישראל" (במדבר ז, ב).
שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו,
ת"ל "ראשי בית אבותם".
ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי השבטים, נשיאים בני נשיאים.
הם נשיאי המטות, הן הן שהיו ממונין עליהן במצרים,
שנאמר "ויכו שוטרי בני ישראל" (שמות ה, יד).[2]

התורה פותחת את פרשת קרבנות הנשיאים בהצגה מפורטת של דמותם של הנשיאים, הכלולה מארבעה רכיבים: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטות הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים" (במדבר ז, ב). הספרי דורש את שלושת הרכיבים הראשונים, תוך שרטוט פרופיל משולש של מנהיגות חזקה ושורשית. ראשית, מעמדם לא הוענק להם זה מקרוב מתוקף תפקידם, אלא הם שייכים למשפחה שבה השררה עוברת מאב לבן. דבר זה נלמד מן הדרשה של הלשון "ראשי בית אבותם" כנסובה על אבותיהם של הנשיאים, ולא על כלל האומה, כהוראתה של לשון זו על דרך הפשט.[3] שנית, מנהיגותם היא מנהיגות שבטית, לא רק משפחתית. דבר זה נלמד מן הלשון "נשיאי המטות".[4] שלישית, הם עברו ביחד עם העם את שעותיו הקשות, והיו שם בשבילו, גם כאשר נדרש מהם לשלם מחיר אישי כבד. לשם יצירתה של הדרשה השלישית זוהו ה"נשיאים" כאן עם "שוטרי בני ישראל" בשעבוד מצרים, אשר הוכו בידי המצרים בשל אי־עמידתם של העם במכסת הלבנים שהוקצבה לו. נעיין בשמות ה, ו–כא על מנת לעמוד על טיבו של זיהוי זה:

"וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶית הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן: וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ... וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן:... וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם... וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:... וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ"

הפרשה מתייחסת בראשיתה אל הנוגשים והשוטרים יחדיו, אולם בהמשך מתמקד הכתוב בפועלם של השוטרים, הפועלים לבדם לרווחתו של העם, קודם מול פרעה ולאחר מכן מול משה ואהרן. על פי רצף הכתוב, הכאתם של השוטרים בגינו של העם מעמיק את מחויבותם ופועלם למענו – דבר שאינו מובן מאליו כל עיקר. מבחינה לשונית, שוטרי בני ישראל מופיעים בכתוב תמיד בצורת נסמך, כ"שוטריו" (פסוקים ו, י) או "שוטרי בני ישראל (פסוקים יד, טו, יט), אף כי היה מובן מי הם אילו היו נקראים "השוטרים".

עוד יש להצביע על כך שבדבריהם אל פרעה ואל משה ואהרן הם משתפים את עצמם עם העם ומדברים בלשון מדבר רבים: "ולבנים אמרים לנו עשו... הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה... לתת חרב בידם להרגנו" (פסוקים טז, כא). כל אלה מהווים בסיס לזיהוי של השוטרים לא רק כמי שמזדהה עם סבלו של העם ופועל להקלתו, אלא כשייכים לו אף הם. קשה לכאורה להצביע על בסיס בלשון הכתוב לצעד הנוסף שצועד הספרי בזיהוים לא רק כמנהיגי השבטים, אלא כמי שמשתייכים למסורת מוסכמת ומקובלת של משפחות אצולה.[5] לאור זאת יש לשאול מה ראה הספרי לצייר את דמותם באופן זה. ניתן לטעון כי פועלם האצילי של השוטרים במצרים תואם לתושייתם בקרבנות הנשיאים, והיא המשמשת כיסוד לזיהוי. אפשרות נוספת היא שבעל הספרי יוצר תבנית של מנהיגות אידאלית המושרשת עמוק בתולדותיהם של בני ישראל עוד קודם היותם לאומה, אשר התייסרה עמה בתוך התופת וניסתה לפעול לשיפור מצבה, וממשיכה להוביל ולהעצים בתחנות החדשות בחייה במדבר.

נבחן מקום נוסף בספרי במדבר, ספרי בהעלותך צב, החוזר אל פועלם של השוטרים במצרים בהקשר של ציוויו של ה' למשה בעקבות חטא ההתאוות לבשר: "...אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" (במדבר יא, טז). שמא נוכל להסתייע בו בהבנת הדרשה הנדונה:

"ושוטריו" (יא, טז).
כמה שנאמר "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר..." (שמות ה, יט).
הואיל וראו עמהן בצער ההוא של מצרים,
יבואו ויראו עמהן בריוח שכאן.[6]

בניגוד לדרשה על קרבנות הנשיאים, דרשה זו בנויה על הזכרתם של השוטרים בלשון הציווי כאן, בפעם הראשונה מאז תיאור פועלם עבור העם בתוך שיעבוד מצרים בשמות ה. יתר על כן, הצורה המופיעה כאן, "שוטריו", היא הצורה שהופיעה שם. ספרי בהעלותך קושר ביו שני המקומות בקשר של מעשה ושכר: בזכות דאגתם לעם, הם זוכים להתמנות מפי ה' לאצולה הרוחנית של האומה, המצטרפת למשה בקבלת הדיבר האלוקי במשכן. לא ברור מהי הזיקה המתקיימת ביניהם. מחד, נראה להתייחס לשתי הדרשות כעצמאיות זו מזו, ואין לצרפן לכלל מערכת אחת, משום שאין באף אחת מהן רמז לחברתה. נוסף לכך, בכל אחת מהן מובא פסוק אחר המתאר את מעשיהם.[7] מאידך, הופעת שתיהן כסתם ספרי בשתי פרשיות סמוכות עשויה ללמד על היותן משלימות זו את זו; במקרה זה תיווצר החפיפה שוטרים־נשיאים־חכמים.[8] מבחינה רעיונית, שתיהן מחברות בין דמויות וההתרחשויות בספר במדבר לדמויות והתרחשויות בתקופת השיעבוד במצרים. חיבור זה עולה מדרשה נוספת על קרבנות הנשיאים, לגבי הנשיא שהקריב שני בחנוכת המזבח, נתנאל בן צוער נשיא יששכר:

"נשיא יששכר" (במדבר ז, יח).
לפי שזכה נתנאל בעצת נסכין, העלה עליו הכתוב כילו הוא הקריב תחילה.
אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
לפי שזכה נתנאל בעצה טובה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה.
זכה שניתן בינה משבטו,
שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה" וגו' (דברי הימים א יב, לג),
ואומר "ושרי ביששכר עם דבורה" (שופטים ה, טו).
וכן הכתוב משבחו בבתי דינים במצרים,
שנאמר "לישוב משפחת הישובי" (במדבר כו, כד).
ואין ישוב אלא בתי דינין,
שנאמר "ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפני" (יחזקאל לג, לא),
ואומר: "ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כה, כז),
"ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" (דברים לג, יח).[9]

לאחר שהדרשה עומדת על תכונת הבינה המייחדת שבט זה, היא מצביעה על התקיימותה אצל בניו של שבט זה עוד במצרים, באמצעות דרשה של שמות בנו של יששכר "ישוב" במשמעות של ישיבה בבית דין ובאוהלה של תורה. כמו הדרשה הראשונה על הנשיאים, היא מורה על דמות מתוך הנשיאים, או כולם, כמנהיג בעל שיעור קומה הפועל ויוזם לא רק במדבר, בהקשר למשכן, אלא כבר במצרים. הדרשה הראשונה נוגעת בסבלם של השוטרים, שלא הרתיעה אלא דרבנה את פעילותם למען העם, ואילו השנייה נוגעת בהנהגה הרוחנית של לימוד תורה. על פי דברים אלה נראה לחזור ולאמץ את האפשרות שהועלתה לעיל, שהספרי בא לשרטט דגם של הנהגה אידיאלית ויציבה, שלה שורשים ארוכים בתולדותיה של האומה. הנהגה זו אשר הוכיחה את עצמה בימים של צער, היא היא הראויה להיות שופר לשמחתה של האומה בנקודת הפסגה של הקמת המשכן.