ספרי נשא לט–מב | ברכת כהנים | 5

ספרי במדבר מב, החטיבה של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו), בנויה מארבעים וחמש דרשות המחולקות לשבע יחידות. במהלך שני השיעורים האחרונים דנו ביחידות א–ד ו־ו, ובשיעור זה נדון ביחידה ז (הקטנה) ולאחריה ביחידה ה (המרכזית והמורכבת). בהצגה של מבנה החטיבה בשיעור 10 בסדרה זו (השיעור השלישי על ברכת כהנים) הראינו את השיח המחקרי המתקיים לגבי היחס בין שתי יחידות אלו: שתיהן שייכות לדבי רבי ישמעאל,[1] ויש לראותן כרצף אחד, כאשר פתיחתה של יחידה ז מהווה המשך לסופה של ה. נביא שוב את הטבלה הממחישה את הזיקה הלשונית המתקיימת ביניהם:

נוסף לכך, בשתיהן יש לימוד מקל וחומר מן המישור הלא־אנושי (עולמות עליונים, איתני הטבע[2]) למישור האנושי. נעיין להלן ביחידה ז כדי לעמוד על עניינה של היחידה אשר נבחרה כאקורד סיום לדרשות הספרי על מילותיה של ברכת כהנים.  

יחידה ז: בושי ציון

וכן הוא אומר:
"בּוֹשִׁי צִידוֹן כִּי אָמַר יָם" (ישעיה כג, ד).
אמר הים:
ומה אני שאיני מתיירא שמא אוחיל ושמא אוליד בנים ובנות ושמא אקבור חתנים וכלות.
מה אמור בו, "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה'" וגו' (ירמיה ה, כב).
ד' א', אמר הים:
מה אני שאין בי כל המדות הללו הריני עושה רצון קוני,
על אחת כמה וכמה "בושי צידון".[3] 

כהנא עומד על ההבדל בין נוסח הפנים של הדרשה במהדורתו, הבנויה על כתב יד ותיקן 32, הכוללת שתי דרשות הקרובות זו לזו בעניינן, לנוסח רוב כתבי היד והעדים, בהם מופיעה דרשה אחת.[4] הדרשה הראשונה מצליבה בין שני פסוקים בהם מוזכר הים והשורש חו"ל בהוראה של פחד, הפסוק מישעיה מתוך משא צור: "בּוֹשִׁי צִידוֹן כִּי אָמַר יָם מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר לֹא חַלְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי וְלֹא גִדַּלְתִּי בַּחוּרִים רוֹמַמְתִּי בְתוּלוֹת", והפסוק מירמיה "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ". שני הפסוקים נדרשים על דרך הניגוד: הים ירא מה' למרות שאין בו יראה לגבי גורל ילדיו.[5] לעומת דרשה זו, המתייחסת לחלקו הראשון של הפסוק מירמיה, "האותי לא תיראו", הדרשה השנייה מתייחסת ללשון "ולא יעברנהו" המופיעה באמצעיתו ובסופו, תוך יצירת קל וחומר מצייתנותו של הים לדבר ה', למרות שאין לו מה לאבד, לחובתם של בני צידון לשמוע בקולו.

שתי הדרשות מבטאות שילוב של תוכחה וזעקה כואבת על מותם של אנשים צעירים שהייתה יכולה להימנע. לשם מה נדרשה דרשה קשה זו, ומדוע היא שובצה כאן? נראה לי לומר כי מהדהד בה המחיר הנורא של מרד בר כוכבא, אשר במהלכו נפלו צעירים רבים. כאמור, יחידה ז חותמת לא רק את החטיבה של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים, אלא את כלל דרשות הספרי על שלוש הפסוקים של ברכת כהנים. דרשות אלה פתחו באחריות האישית של האדם ללכת בדרך התורה, שהיא היא הברכה ("יברכך", ספרי נשא לט).[6] על פי דברינו, עורך הספרי בוחר לחתום בנימה צורבת של כאב ותוכחה, המופנית לאומה בכללותה, על שלא בחרו ללכת בדרך זו.

הדרשה השנייה קשה רעיונית, מכיוון שלכאורה אין מקום להשוואה בין הים, המתנהל על פי חוקי הטבע אשר נחקקו בבריאה מראשיתה, למישור האנושי, בו לאדם יש בחירה על מעשיו. האם לפנינו שימוש באמצעי רטורי לצורך הבעה של מחאה וכאב? או שמא יש להבין את הקל וחומר באופן אחר? נשים לב שהפסוק "בושי צידון" פונה לצידון, אולם תוכן הדרשה מופנה כלפי ישראל – "בושי צי(ד)ון". אם נלך בדרכו של הרמב"ן בתפיסה של השכר והעונש הפועל לאורך ההיסטוריה ביחס לאומה הישראלית, בהתאם למידת נאמנותם לתורה,[7] הרי שגם לגביה פועל חוק אלוקי, אשר אפשר להקיש בינו לבין חוק אחר.

שאלה אחרת העולה מן הדרשה היא זמנה של הדרשה ביחס למציאות אליה היא מתייחסת. נדמה שאפשר גם לקרוא את הדרשה לא כתוכחה לאחר מעשה, אלא כאזהרה לפני מעשה; כקריאה שבלי חזרה בתשובה, עלולה להתרחש מציאות נוראה של אסון הכולל נפילתם של צעירים רבים. הפסוק הנדרש, הפונה לצידון העומדת עדיין על תלה אחר מפלתה של צור, עשוי להוות בסיס לאפשרות זו. גם מן הבחינה הכרונולוגית, זיהויה של הדרשה בידיהם של חוקרים של ספרות חז"ל כדבי רבי ישמעאל נותן לה מקום.

נשלים עתה את הדיון ביחידה האחרונה שלא נדונה עד כה, היא יחידה ה, "גדול השלום".

יחידה ה: גדול השלום

1   גדול השלום ששינה מעשה שרה שנאמר "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יג).

2   גדול השלום ששינה קדוש מפני שלום.

3   גדול השלום ששינה מלאך מפני שלום.^[8]

4   גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.

5   רבי אלעזר אומר: גדול השלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום.^[9]

6   רבי שמעון בן חלפתא אומר: גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום,
שנאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).

7   רבי אלעזר הקפר אומר: גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום,
שנאמר "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

8   רבי אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה
ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר, "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז). אבל משנחלקו מה נאמר בהם, "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (שם י, ב).
הא גדול השלום ושנואה המחלוקת.

9   גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום.
שנאמר "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י),
"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר" (שם ב, כו),
"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח" וגו'. מהו אומר? "וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם" (שופטים יא, יב–יג).

10 גדול השלום שאפילו מתים צריכים שלום.
שנאמר "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו, טו), ואומר "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ" (ירמיהו לד, ה).

11 גדול השלום שניתן לעושי תשובה,
שנאמר "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב" (ישעיה נז, יט).

12 גדול השלום שניתן בחלקם של צדיקים,
שנאמר "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (שם נז, ב).

13 גדול השלום שלא ניתן בחלקם של רשעים,
שנאמר "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (שם מח, כב).

14 גדול השלום שניתן לאוהבי התורה,
שנאמר "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קסה).

15 גדול השלום שניתן ללומדי תורה,
שנאמר "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד, יג).

16 גדול השלום שניתן לענוים,
שנאמר "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהלים לז, יא).

17 גדול השלום שניתן לעושי צדקה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב, יז).

18 גדול השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא קרוי שלום,
שנאמר "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו, כד).

19 רבי חנניה סגן הכהנים אומר: גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית,
שנאמר "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום" (ישעיה מה, ז).

20 גדול השלום שדרי עליונים צריכים שלום, שנאמר "המשל ופחד עמו עושה שלום
במרומיו" (איוב כה, ב). והרי דברים קל וחומר, ומה אם במקום שאין איבה ותחרות
ושנאה ובעלי דבבא צריכים שלום, קל וחומר למקום שיש בו כל המדות הללו.^[10]

ארבעת קבצי הדרשות המרכיבים את היחידה מקיימים ביניהם מערכת קשרים מסועפת. נעמוד על קשרים אלה על מנת לחשוף את העושר הרעיוני הטמון בשזירה הצפופה של מלאכת מחשבת ספרותית זו. 

קובץ זה זכה לדיון טקסטואלי־מדעי על ידי חוקרים של ספרות חז"ל בני זמננו. מנחם כץ עומד על כך שמבנה הקובץ מורכב מעשרים מאמרים קצרים הפותחים במטבע "גדול השלום", כאשר אלו מסודרים לפי תבנית של שתי קבוצות של עשרה מאמרים. כל קבוצת מאמרים מורכבת גם היא משתי תת־קבוצות – סדרה פותחת של שבעה מאמרים וסדרה חותמת של שלושה:^[11]

כץ מצביע על מאפייניו הייחודיים של כל אחד מן החלקים, המודגש לעיל באמצעות הסימון בצבע. בחלק הראשון רוב המאמרים מסתיימים ב"שלום", כמו ברכת כהנים עצמה, ובשלושת המאמרים הראשונים מופיעה הלשון "ששינה"; בקבוצה השנייה חוזר הנוסח "גדול שלום שאפילו", המתייחס לנושאים שלא היינו חושבים שיופיע בהם עניין השלום. החלק השלישי מאופיין בלשון "גדול שלום שניתן", ואילו החלק הרביעי מתייחס לעניינים מטפיזיים הנמצאים ברומו של עולם.^[12] בהמשך לדבריו, נאפיין את תוכנן של ארבע תתי־הקבוצות:

תתי־קבוצות 1, 3 מקבילות בכך ששתיהן מייצגות אופנים של פעילות אלוקית ביחס לעולם האנושי, ואילו תתי־קבוצות 2, 4 מקבילות בכך שכל אחת מהן מייצגת ישות נפרדת, אלוקית או אנושית, הפועלת כל אחת בתחומה. ביניהן, רק הקבוצה השלישית מייצגת מצב של הרמוניה – מפגש – בין הפעילות האנושית והאלוקית.

ייחודה של תת־הקבוצה השלישית עולה מכיוון נוסף. כהנא עומד על מוטיב העשייה המופיע בפתיחתה של היחידה – "גדול מעשה שלום ששינה מעשה שרה", בסופה – "עושה שלום במרומיו", ובארבעת המאמרים הראשונים, שבהם יש התייחסות למעשה מצד ה' או מלאכו. מעבר לכך, לשון העשייה מופיעה גם במאמר הפותח והסוגר של תת־הקבוצה השלישית (מאמרים 11, 17): "גדול שלום שניתן לעושי תשובה" ו"גדול שלום שניתן לעושי צדקה", שהם המאמרים הפותחים והחותמים תת־קבוצה זו. כך, מוטיב זה משמש מסגרת לא רק ליחידה בכללותה, אלא לתת־קבוצה זו (מאמרים 11–17), הכוללת בתוכה שורה של אנשים שלהם ניתן השלום: עושי תשובה, צדיקים, רשעים, אוהבי תורה, לומדי תורה, ענווים ועושי צדקה. מבנה זה מציג את מושג השלום לאורך הדרשה בשני מעגלים, המעגל האלוקי והמעגל האנושי, ומשקף את היחס ביניהם: המעגל האלוקי עוטף את המעגל האנושי. השלום נתון לאנשים הפועלים להרבות ברכה וטובה במציאות, איש איש בתחומו; דבר זה הוא חלק מן הנוכחות האלוקית הפועמת במציאות, היוצקת בה הרמוניה.

על פי דברים אלה, תת־הקובץ השלישי, המופנה לאדם הפועל טובה וברכה במציאות, הוא ליבה של הדרשה כולה.[13]

שתי הקבוצות המרכיבות את היחידה "גדול השלום" ניצבות זו לעומת זו. הראשונה מציינת את הניסיון לחולל שלום בתוך עולם שבו הריבוי והמחלוקת מונחים ביסודו, המציאות הדיס־הרמונית, ואילו השנייה מציינת את מימושה של ההרמוניה במישור האנושי ובעולמות העליונים. בתת הקובץ הראשון (1–7) ה' משנה מפני השלום (אברהם ושרה), ובמקרה הקיצוני של הסוטה השם המפורש צריך להימחות על מנת להטיל שלום בין איש לאשתו. השכנה של שלום בעולם לעיתים כרוכה בהסתרה של הגילוי האלוקי והאמת. תת־הקובץ השני עוסק כולו במצבים קשים שיש בהם פירוד וניתוק והופעתו של יסוד השלום בהן מפתיע: עובדי עבודה זרה (ניתוק מה'), מלחמה (ניתוק בין עמים, חברות) ומוות (ניתוק גוף־נשמה). בשניהם, המאמר המציין את המתח הגדול ביותר הוא האמצעי: מחיית השם המפורש בסוטה (מאמר 4 מתוך 1–7) והקריאה לשלום במלחמה (מאמר 9 מתוך 8–10).[14] נראה כי המסר העולה מתוך המבנה הוא שלמרות יסודות במציאות המתנגדים לשלום, הוא יוכל לשרור אם יהיה מי שירצה להתאמץ לשם כך, להידמות לקונו ולפעול במציאות.[15]

יחידה זו אינה עוסקת בשלום כמושג אוטופי או יעד היסטורי עתידי, אלא כפרי של עשייה אנושית אפשרית בתוך מציאות מורכבת בהווה, המקבילה לעשייה האלוקית בכל רמות ההוויה וזוכה לברכה מגבוה. מבחינה רעיונית, היא מהדהדת את התפיסה אשר באה לידי ביטוי לאורך דרשות הספרי על ברכת כהנים, המדגישה את תלותה של הברכה בעשייה האנושית [=קיום התורה], כפי שהוצגו בסדרה זו. מבחינה ספרותית, היא משמשת כפיוט – מזמור בשבח השלום ורודפיה, המסיים את דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים. 

חמישה מתוך עשרים מאמריה של היחידה נאמרים מפיהם של התנאים רבי אלעזר, רבי שמעון בן חלפתא, רבי אלעזר הקפר, רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר ורבי חנניה סגן הכהנים – רובם בני הדור החמישי,^[16] ואילו שאר מאמריה של הדרשה הם אנונימיים. הופעתם של חכמים אלה בשמותם כאן מעלה שאלה לגבי זמנו של קובץ דרשות זה – האם הוא נערך בידי תנאים בני הדור החמישי. כהנא וחוקרים אחרים מצביעים על "גדול השלום" כיצירה דבי רבי ישמעאל, אולם שמות הדוברים המופיעים בו, אשר רובם בני הדור החמישי, מקשים על קבלתה של מסקנה זו. שמות אלה מופיעים בקבוצה הראשונה של הדרשות. ייתכן שהייתה יחידת דרשות מקורית דבי רבי ישמעאל, שעליה נוספו בתקופה מאוחרת יותר דרשות חדשות דבי רבי. אם זה נכון, הרי שיש לקבוע את העריכה של היחידה הנדונה, כפי שהיא מופיעה לפנינו, בדור החמישי לתנאים או לאחריה.

בשיעור הבא נציג את הממצאים העיקריים העולים מן העיון בעשר היחידות של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים (ספרי נשא מב), ובכלל דרשות הספרי על ברכת כהנים במהלך חמשת השיעורים האחרונים.