ספרי נשא לט–מב | ברכת כהנים | 3

ספרי במדבר מב: מבנה

ספרי במדבר מב, החטיבה של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו), ארוכה ומורכבת במיוחד, ונדון בה במהלך שני השיעורים הקרובים. בראשית דברינו נעמוד על המבנה הכולל של החטיבה והיחס בין חלקיה. היא בנויה מארבעים וחמש דרשות המחולקות לשבע יחידות, לפי הפירוט הבא:

א.    דרשה אנונימית המפרשת את מושג נשיאת הפנים.

ב.     10 דרשות המיישבות סתירות בין פסוקים, שהראשון מתוכם הוא "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ".

ג.      דרשה קצרה משמו של רבי המפרשת באופן אחר את מושג נשיאת הפנים.

ד.     4 דרשות קצרות על "וישם לך שלום".

ה.     20 דרשות המתחילות בלשון "גדול השלום".

ו.      8 דרשות המיישבות סתירות בין פסוקים, שהראשון מתוכם "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו".

ז.      דרשה בודדת על הפסוק "בּוֹשִׁי צִידוֹן...".

העיון ברשימה מראה כי שלוש היחידות הראשונות מתייחסות לרישא של הפסוק, "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", ואילו ארבע היחידות האחרונות מתייחסות לסופו, "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". מתוך יחידות אלה, רק א, ג ו־ד מכילות דרשות ישירות על הפסוק הנדרש. כל אחת מן היחידות ב, ה ו־ו מהוות יחידה מגובשת בעלת אופי ספרותי מובחן, הניכר במטבע לשון החוזר בכל אחת מן הדרשות. מביניהן, יחידות ב ו־ו דומות; ב־ב חוזרת התבנית: "כתוב אחד אומר... כתוב אחד אומר... עד שלא נתחתם גזר הדין... משנתחתם גזר הדין", ב־ו: "כתוב אחד אומר... כתוב אחד אומר" – ואילו ביחידה ה התבנית היא "גדול השלום". יחידה ה מתייחסת באופן ישיר לנושא השלום המופיע בסופו של הפסוק השלישי של ברכת כהנים, ואילו זיקתן הנראית של ב ו־ו לברכת כהנים היא טכנית, בפתיחה בפסוק המופיע בסוף היחידה שלפניה. היחידה השביעית עומדת כשלעצמה ולא ניכרת בה זיקה כלשהי, לשונית או עניינית, לברכת כהנים.

חוקרים של ספרות התנאים עמדו על תופעה של שילובן של דרשות בודדות או יחידת דרשות דבי רבי לאורך הספרי בתוך הדרשות המקוריות של הספרי, שהן דבי רבי ישמעאל.[1] בחטיבה הנדונה, הם מצביעים על יחידות ג ו־ו כחומר שמקורו בבית מדרשו של רבי.[2] נוסף לכך, הם מצביעם על שבע מתוך עשר הדרשות של יחידה ב כמקבץ דרשות ממקור אחר ששולבו בספרי, אולם אין הם משייכים אותו באופן ודאי לדבי רבי.[3] כהנא נזקק לטענה זו בביאורו וברי שהוא תומך בה, אם כי הוא נזהר לכנותה "השערה מסופקת".[4] על פי דרכם, חטיבת הדרשות "המקורית" לפסוק השלישי של ברכת כהנים נראית כך:

א.    דרשה אנונימית המפרשת את מושג נשיאת הפנים.

ב.     3 דרשות המיישבות את סתירה בין הפסוקים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" ו"אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" (דברים י, יז).

ג.      4 דרשות קצרות על "וישם לך שלום".

ד.     20 דרשות המתחילות בלשון "גדול השלום".

ה.     דרשה בודדת על הפסוק "בּוֹשִׁי צִידוֹן...".

ארבע היחידות הראשונות מקיימות ביניהן רציפות עניינית גלויה, על פי סדר הפסוק הנדרש; לעומתן, לא ברור מה מקומה של היחידה החמישית, כפי שצוין לעיל. כהנא מצביע על שורה של פרשני הספרי וחוקריו אשר עמדו על כך שדרשה זו מהווה המשך ישיר לדרשה האחרונה המובאת בסופה של "גדול השלום" – יחידה ד ברשימה זו (שהיא יחידה ה ברשימה לעיל) – בשל הלשון השווה המופיעה בשתיהן:[5]

   

מבחינת התוכן, אפשר להצביע על המשכיות בין שני המקורות בכך שבשניהם נערכת הקבלה בין המישור האנושית לרובד אחר של קיום, שמיימי או אחר, ביחס של קל וחומר. אם כן, טענה מחקרית זו פותרת יפה את הקושי לגבי מקומה של היחידה האחרונה בתוך החטיבה של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים – כדרשה החותמת את דרשות הספרי על שלוש הפסוקים של ברכת כהנים, שיש לה זיקה מוכחת לסוף היחידה שלפניה, היא "גדול השלום". 

בהתאם לכך, אפשטיין הציע לראות ביחידה ו (מתוך הרשימה המופיעה כאן ראשונה, של יחידות הספרי כפי שהן לפנינו היום), החוצצת בין סוף יחידה ה לדרשת "בושי ציון", תוספת מאוחרת מדבי רבי. כהנא מורה על הקשיים הפרשניים העולים מתוך העיון בנוסחאותיו של הדרשה הפותחת יחידה זו כחיזוק לפרשנות זו.[6]

הדיון בדרשת "בושי ציון" ממחיש את טיב הראיות אשר היוו בסיס לטענה המחקרית שהוצגה כאן, אשר לה השלכות נרחבות בהתייחסות ליחידות מדרש רבות לאורך הספרי.    

גם לפי הרשימה ה"מקורית" של דבי רבי ישמעאל, וגם בנוסח הספרי כפי שהוא מופיע לפנינו – חטיבת הדרשות על הפסוק השלישי של ברכת כהנים מיוחדת בכך שהיא כוללת יחידות ספרותיות המרחיבות מעבר לדרישת הפסוקים, מה שלא מצאנו עד כאן בספרי במדבר. אפשר לשער כי היחידה "גדול השלום", הגדולה מבין יחידות אלה, באה להדגיש את חשיבותו של השלום בעיניהם של חכמים, אולם אי אפשר להסתפק בהסבר זה, שיכול להיות נכון עבור כל אחת מן המצוות שנדרשו מראשית הספרי ועד כאן. לגבי יחידות ב ו־ו, בכלל לא ברור מדוע שולבו. כהנא דן באפשרות שעורך הספרי רצה להגיע לשישים דרשות, כמניין תיבותיה של ברכת כהנים, כהסבר למספר הרב של הדרשות המובאות בה. למרות שאפשרות זו אינה מוכחת, יש לה על מה להתבסס.[7]

עד עתה עסקנו בהצגה של מבנה יחידות הספרי על פסוק זה ובשאלות העולות מכך. ניגש עתה לניתוח היחידות עצמן, תוך הצבעה על המגמות הרעיוניות המרכזיות העולות מכל אחת מהן ומכולן יחד. על בסיס ממצאים אלה, נחזור לדון בשאלות שהוצגו לעיל.

יחידה א

"ישא ה' פניו אליך".
בשעה שאתה עומד ומתפלל,
שנאמר "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" (בראשית יט, כא).
והרי דברים ק"ו, ומה אם ללוט נשא פנים בשביל אברהם אוהבי,
לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך?
וזה הוא שאמר הכתוב "ישא ה' פניו אליך".[8]

מנחם כהנא עמד על משמעותה הראשונית של נשיאת הפנים כמתייחסת להבטה של אדם בפניו של זולתו כאשר שורר ביניהם יחס של אהבה, אשר ממנה נגזרו הוראותיו השונות.[9] בפסוק המובא בדרשה, שהוא המופע הראשון של לשון זו בתורה, נשיאת הפנים מתפרשת כמילוי בקשתו של לוט אל המלאכים המוציאים אותו מסדום:

"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה: וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי: הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר" (בראשית יט, יז–כא).

לשון זו מופיעה בהוראה של מענה לתפילה גם באיוב מב, ח–ט, שם מתבקשים רעיו של איוב לבקש ממנו להתפלל עליהם:

"וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב... וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב". 

למרות שלוט זוכה לחסד וסיוע אלוקיים (=ההצלה מסדום בזכותו של אברהם), הוא אינו משתף פעולה ועושה את המעט הנדרש ממנו כדי שמעשה ההצלה יושלם. נוסף לכך, הוא פונה אל המלאכים המשחיתים את סדום בבקשה שיש בה גוון של חוסר אמון בתכנית ההצלה האלוקית: "וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי" (שם, יט). הוא מגלם דמות רופסת, עלובה וחסרת מודעות. אם כן, נשיאת הפנים ללוט מהווה דוגמה של היענות מצד ה' לבקשה לא ראויה של מבקש שנמצא ברמה רוחנית נמוכה ביותר. לאור זאת, נראה לומר כי האמירה העולה מן הדרשה היא שגם כאשר עם ישראל יהיו בתחתית המדרגה, הם יכולים להתפלל וה' יענה לתפילתם "מפניך ומפני אבותיך" – מכוח שייכותם לאומה הישראלית ומכוחה של זכות אבות.[10]

"לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך" – לאדם הפרטי מישראל, או לאומה כולה? נראה לומר כי ההבטחה לתפילה שלא תשוב ריקם נסובה על הפרט, אולם אין הדבר מוכח.   

יחידה ב

כפי שנאמר לעיל, היחידה השנייה של דרשות הספרי על הפסוק השלישי של ברכת כהנים מורכבת מעשר דרשות המיישבות צמדים של פסוקי מקרא סותרים, אשר שלוש מתוכן (1, 2, 10) מיישבות את הסתירה בין הפסוקים "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" ו"אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" (דברים י, יז), ושבע האחרות (3–9) עוסקות כל אחת בסתירה בין צמדים אחרים של פסוקים:[11]

1        כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז).
כיצד יתקיימו שני כתובים?
כשישראל עושים רצון מקום, "ישא ה' פניו אליך",
וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, "אשר לא ישא פנים".

2        ד"א, עד שלא נתחתם גזר דין, "ישא ה' פניו אליך". משנחתם גזר דין, "אשר לא ישא פנים".

3        כתוב אחד אומר: "שומע תפילה (עדיך כל בשר יבואו)" (תהלים סה, ג),
וכתוב אחד אומר "סכותה בענן לך (מעבור תפלה)" (איכה ג, מד).
כיצד נתקיימו שני מקראות הללו?
עד שלא נתחתם גזר דין, "שומע תפלה". משנתחתם גזר דין, "סכותה בענן לך".

4        כתוב אחד אומר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה, יח),
וכתוב אחד אומר "למה ה' תעמוד ברחוק" (שם י, א).
כיצד נתקיימו שני כתובים אילו?
עד שלא נתחתם גזר דין, "קרוב ה' לכל קוראיו". משנתחתם גזר דין, "למה ה' תעמוד ברחוק".

5        כתוב אחד אומר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח),
וכתוב אחד אומר "וישקוד ה' על הרעה" (דניאל ט, יד).
כיצד נתקיימו שני כתובים אילו?
עד שלא נתחתם גזר דין, "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב".
משנתחתם גזר דין, "וישקוד ה' על הרעה".

6        כתוב אחד אומר "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי" (ירמיה ד, יד),
וכתוב אחד אומר "כי אם תכבסי בנתר (ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני)" (שם ב, כב).
כיצד. עד שלא נתחתם גזר דין "כבסי מרעה לבך", משנתחתם גזר הדין "כי אם תכבסי בנתר".

7        כתוב אחד אומר "שובו בנים שובבים" (שם ג, כב), וכתיב אחד אומר "אם ישוב ולא ישוב" (שם ח, ד),
כיצד? עד שלא נחתם גזר דין, "שובו בנים שובבים",
משנתחתם גזר דין, "אם ישוב ולא ישוב".

8        כתוב אחד אומר "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה, ו), וכתוב אחד אומר "חי אני אם אדרש לכם" (יחזקאל כ, ג).
כיצד? עד שלא נחתם גזר דין, "דרשו ה' בהמצאו". משנחתם גזר דין, "חי אני אם אדרש לכם".

9        כתוב אחד אומר "כי לא אחפוץ במות המת" (שם, לב),
וכתוב אחד אומר "כי חפץ ה' להמיתם" (שמואל ב ב, כה).
כיצד? עד שלא נחתם גזר דין "כי לא אחפוץ במות המת",
משנתחתם גזר דין "כי חפץ ה' להמיתם".

10     כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים".
כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
"ישא ה' פניו אליך", בעוה"ז. "אשר לא ישא פנים", לעולם הבא.

כהנא רואה בדרשות 1, 2, 10 יחידה אחת מקורית דבי רבי ישמעאל, ועומד על הרצף הכרונולוגי המתקיים בין המצבים המוזכרים בהן – עושין / לא עושין רצונו של מקום, עד שלא נחתם גזר הדין / משנגזר גזר הדין, בעוה"ז / לעולם הבא – כראיה לכך. דרשות אלה מהוות המשך ליחידת הדרשה הראשונה על הפסוק, שהגדירה את "ישא ה' פניו אליך" כמענה לתפילה, ומציגות את השאלה: אם כן, מדוע יש זמנים בהם תפילותיהם של בניו של אברהם אינן נענות? שלוש התשובות הניתנות מתייחסות אף הן למימד הזמן, וכל אחת מהן מעבירה את השלב שבו התפילות אינן מתקבלות למועד מאוחר יותר. הראשונה קובעת כי כבר בשעה שישראל אינם נאמנים לה' ולתורתו תפילתם אינה נשמעת, השנייה מתייחסת לראשיתו של שלב הענישה בעולם הזה, ואילו לפי השלישית – בכל זמן במהלך העולם הזה התפילה מתקבלת ומועילה, ורק בעולם השכר אין לה מקום. עוד יש לציין כי בתשובה הראשונה נתפרש שמדובר בה בכלל האומה, לעומת התשובה השנייה והשלישית, שיכולות להתייחס הן לפרט ולציבור.

לעומת דרשות אלה, לשאלות המועלות לאורך הפסוקים הסותרים המובאים במקבץ שבע הדרשות ניתנת תשובה אחת: "עד שלא נתחתם גזר הדין... משנתחתם גזר הדין". חלוקה זו ממקמת את הדיון בפסוקים בתוך מסגרת זמן שבו האפשרות של חיתום גזר דין מרחפת – לאמור, תקופה של משפט ודין על חטא. בכל אחת מן הדרשות, הפסוק הראשון הוא קריאה לתשובה או קביעה שניתן לשוב, ואילו הפסוק השני מתאר מצב שבו לא חוזרים או כבר לא ניתן לחזור בתשובה.

מן העיון בסדר הופעתם של הפסוקים הסותרים עולה כי שלושת זוגות הפסוקים בדרשות הראשונות (3–5) עוסקים בפעולה אלוקית (שמיעה, קירבה או ריחוק, היות מקור לרוע), שני הזוגות שלאחר מכן (6–7) והפסוק הראשון של הדרשה השמינית מתייחסות לפעולה מצד האדם (כיבוס, שיבה, דרישת ה'), ואילו הפסוק השני של הדרשה השמינית והזוג האחרון (9) חוזר אל הפעולה האלוקית (ה' לא נדרש להם, לא חפץ / חפץ להמית). מבנה זה משקף תהליך המורכב משלושה שלבים: חוסר שביעות רצון מצד ה' לנוכח מעשיהם של בני אדם, הבא לידי ביטוי בהתרחקותו והסתייגותו של ה' מהם; הציפייה לניסיון התקרבות מצד האדם מתוך הכרה בצרה הבאה אליהם כמעידה על הצורך בתיקון; והאופציה של מוות כמימוש החפץ האלוקי, כאשר התיקון המצופה אינו מתרחש. כך, מוטיב "גזר הדין" העומד להתממש מופיע לא רק בכל אחת מן הדרשות, אלא כמציאות המתפתחת מדרשה לדרשה.

מתוך ארבעה עשר הפסוקים המובאים לאורך הדרשות, רובם מתייחסים לכלל האומה. צמד אחד מתוכם (דרשה 4 – "קרוב ה' לכל קוראיו" ו"למה ה' תעמוד מרחוק") מתייחס לאדם הפרטי, חמישה צמדים מתייחסים לכלל האומה (דרשות 3, 5–8), ואילו הדרשה האחרונה (10) מתייחסת לשני המישורים גם יחד.

החזרתיות של מוטיב גזר הדין, כפי שהצבענו עליה, דורשת הסבר. לשם מה בחר בעל הדרשה להרחיב בעניין זה? מה הוא רצה להביע? נראה לומר כי הדרשה מהדהדת מציאות של התמודדות עם גזר דין. האם זו היא דרכו של העורך התנאי לזעוק ולנסות למצוא פשר באסון אשר התרחש לנגד עיניהם של תנאים – כישלון מרד בר כוכבא? האם יש לקרוא באור זה גם את הדרשה הראשונה, הלומדת על היענות ה' לבקשתו של לוט הנמלט מהפיכת סדום, כמלמדת על האודים המוצלים מאש המרד – שה' שומע תפילתם?

על פי סברה זו, מקבץ הדרשות הנדון נושא אמירה נוקבת לאנשי זמנו על אי־חזרתם של ישראל בתשובה בימיהם של התנאים, אשר סובבה את התוצאות העגומות של מרד בר כוכבא. לאורה, נקרא את נבואתו של ירמיהו, אשר בתוכה מופיע הפסוק השני המובא בדרשה החמישית:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב: מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב: הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה': אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיהו ח, ד–ט).

אנו לא היינו מעיזים לקשור את התיאור של הרואים עצמם כחכמים וקשורים לתורה, המסרבים לחזור בתשובה, אל דורם של תנאים, אולם – האין זו כוונתם?

במהלך שיעור זה עיינו ביחידה הראשונה והשנייה של הספרי על חלקו הראשון של הפסוק השלישי של ברכת כהנים "ישא ה' פנים אליך". בשיעור הבא נמשיך בניתוח דברי הספרי לפסוק זה.