מצוות חינוך בנשים | 1

בשיעורים הקודמים (מלבד שני השיעורים האחרונים שעסקו במצוות נר חנוכה) עסקנו בהיבטים כלליים של מצוות חינוך: חובת החינוך למצוות עשה והחינוך למצוות לא תעשה.

נוסף על כך, עסקנו באופן ספציפי במצוות תלמוד תורה לבנים. בשיעור השלישי בנושא זה (השיעור החמישי בסדרה) ראינו שהגמרא בקידושין[1] אומרת שביחס למצוות תלמוד תורה אין חיוב ללמד את הבנות ואין חובה על האם ללמד את בנה. מצוות "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א, י"ט), כמובן, היא מצווה חינוכית במהותה.[2]

לאור זאת עולה השאלה: האם כשם שביחס למצוות תלמוד תורה מעמדן של נשים שונה ממעמדן של גברים,[3] כך גם ביחס למצווה מדרבנן לחנך ילדים למצוות?

דעת ריש לקיש בנזיר והסוגיות הסותרות

נראה שאנו מוצאים התייחסות ישירה לסוגיה זו במסכת נזיר. המשנה קובעת:

האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. (נזיר פ"ד מ"ו)

בטעמו של דין זה[4] נחלקו האמוראים:

מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות. (נזיר כח ע"ב–כט ע"א)

הגמרא תמהה על טעמו של ריש לקיש:

אי הכי, אפי' אשה נמי!

ועונה:

קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה.

כלומר, נראה שלפי ריש לקיש אין אם חייבת בחינוך בנה. הגמרא ממשיכה לשאול, מדוע לפי ריש לקיש נראה מהמשנה שהאב מדיר את בנו ולא את בתו, ועונה:

קסבר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה.

כלומר מסוגיה זו, אליבא דריש לקיש, לומדים אנו שני חידושים:

1. אין האם חייבת בחינוך בנה.

2. אין האב חייב בחינוך בתו.[5]

אלא שאנו מוצאים סוגיות הנראות כסותרות את שתי ההלכות הללו. ביחס לחינוך הבנות נאמר בגמרא במסכת יומא:

אמר רב הונא: בן שמונה ובן תשע מחנכין אותו לשעות, בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת. ורב נחמן אמר: בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה בן שתים עשרה – משלימין מדרבנן, בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. (יומא פב ע"א)

ברור מדברי הגמרא שהחינוך לתענית לשעות וכן החינוך להשלמת התענית נוהגות בבנים ובבנות. אם כך, יש מצוות חינוך לבנות, בניגוד לדברי ריש לקיש!

ביחס למצוות חינוך על ידי האם, מוצאים אנו מקור בגמרא במסכת סוכה לגבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה שר' יהודה מכשיר. ר' יהודה מביא ראיה לדבריו מהלני המלכה שישבה בסוכה גבוהה עם שבעת בניה, ושחכמים לא העירו לה על כך למרות "שכל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". מסבירה הגמרא את דבריו:

הכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו – אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו – מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה – תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. (סוכה ב ע"ב)

כלומר, חובת הקטנים לשבת בסוכה היא מדרבנן (מצוות חינוך) והלני המלכה הייתה מקפידה על דברי חכמים. אם כן, משתמע שהיא הייתה חייבת בחינוך.[6]

מקור נוסף אשר ממנו ניתן ללמוד הן ביחס לחובת האמהות לחנך והן שיש מצווה לחנך בנות מצוי בתוספתא על מסכת עירובין:

אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות... (תוספתא עירובין, פ"ב הי"א)

אם כך, יש צורך להסביר את היחס בין המקורות השונים כדי להבין האם יש או אין חובת חינוך בבנות ובאימהות.

ביאור הסוגיה בנזיר

אמנם, עוד קודם לכן, יש לעיין באופן עצמאי בסוגיה בנזיר. כאמור, נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש לגבי טעם הדין שאיש יכול להדיר את בנו (ולא האישה יכולה להדיר, ולא ניתן להדיר את הבת). לדעת רבי יוחנן מקור הדינים בהלכה למשה מסיני. לעומת זאת, לפי ריש לקיש דינים אלה נובעים ממצוות חינוך.

מהלך הסוגיה מלמד שנקודת המוצא של הגמרא הייתה שהאם חייבת בחינוך ושיש מצווה לחנך בנות. רואים זאת מכך שהגמרא הקשתה על ריש לקיש, מדוע לפי שיטתו שאיש מדיר את בנו בנזיר משום חינוך, אין האם מדירה את בנה ואין הבת מודרת. תשובת הגמרא רומזת לכך שדרכו של ריש לקיש אינה מוסכמת, שהרי ביחס לשני הדינים הללו הסוגיה משתמשת במילה "קסבר", כלומר: זו דרכו של ריש לקיש בסוגיה זו אבל יש גם דעות אחרות.

פרשנות זו לביטוי "קסבר" מתחזקת לאור המשך הסוגיה שמערימה קושיות רבות על דרכו של ריש לקיש, ומשתמשת בביטוי זה כדי להסביר מהי שיטתו במגוון סוגיות, ובכל אחת מהן מדובר בשיטות שנויות במחלוקת.[7] אם אכן כך, נראה שדבריו של ריש לקיש לא רק סותרים את ההו"א של הסוגיה, אלא שיש החולקים עליהם.

כך, ביאר את הדברים ה"אורח מישור":

מדקאמר "אי הכי אפילו אשה נמי", משמע דהסברא חיצונה היא בפשיטות דאיש ואשה שוים, ועלה הוצרך לתרץ: "קסבר ר"ל איש חייב כו'". מדקאמר "קסבר ר"ל" מ"ט לא מתרץ סתמא: "איש חייב לחנך בנו ולא אשה"... ר' יוחנן לא סבר בהא כר"ל, לכך אמר "קסבר ר"ל"... (אורח מישור כט ע"א ד"ה "גמ' איש")

אם כך, לפי דבריו מדובר במחלוקת אמוראים אם יש מצוות חינוך בנשים (אימהות ובנות). באופן מתומצת ביאר כך רבי אברהם מן ההר:

ומסתברא דר' יוחנן סבר דבין אב בין אם חייבין לחנך במצוות אחד בן ואחד בת, דלריש לקיש הוא דאצטריכינן למימר קסבר וכו'. (רבי אברהם מן ההר כט ע"ב)

כמובן, שאפשרות אחרת היא שר' יוחנן וריש לקיש לא נחלקו לגבי מצוות חינוך אלא רק ביחס למקור ולתוקף[8] של האפשרות של אב להדיר את בנו לנזירות. לפי הסבר זה, גם לפי ר' יוחנן נשים אינן חלק ממצוות חינוך, כמחנכות וכמתחנכות (לפחות ביחס לנזיר).

כמובן שאם נאמץ הבנה זו, נצטרך ליישב בין הנאמר בנזיר לבין הנאמר במסכת יומא, במסכת סוכה ובמקורות נוספים מהם ניתן לדייק לשייכותן של נשים במצוות חינוך.[9]

יישוב הסתירה בין הסוגיות

התוספות במסכת נזיר עומדים על סתירת הסוגיות ביחס לחובת חינוך הבנות, ומסתפקים באמירה:

וצריך לחלק בדבר. (תוס' נזיר כח ע"ב ד"ה "בנו אין")

מחצית השקל מסביר שניתן לחלק בשני אופנים הפוכים:

...אי כוונתם לחלק דיום הכיפורים דהוא יום סליחה חמיר משאר מצות, וא"כ כמו דבנזיר אין האב חייב לחנך בתו הוא הדין בכל המצות מלבד ביום הכיפורים, או דילמא איפכא, דשאני נזיר דקיל מכל המצות לכן אין האב חייב לחנך בתו, אבל יום הכיפורים והוא הדין כל המצות חמירי וחייב לחנך בתו. (מחצית השקל, סי' שמ"ג ס"ק א' ד"ה "ובתוספות נזיר")

כלומר, השאלה היא: מה היא המצווה יוצאת הדופן? האם מצוות חינוך לנזיר שאין בה חיוב, או תענית יום הכיפורים שיש בה? נראה שהראשונים נחלקו בשאלה זו. מצד אחד, התוספות ישנים במסכת יומא כותבים:

וי"ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה. (יומא פב ע"א ד"ה "בן שמונה")

כלומר, לפי תו"י דווקא ביחס לנזירות נאמר שאין חיוב לחנך את הבת, אבל ברמה העקרונית יש חיוב חינוך כלפי הבת.

לעומת זאת, הרמב"ן כותב לגבי חינוך לתענית יום הכיפורים כי למרות שלגבי זמן החיוב מדאורייתא יש הבדל בין בנים (בגיל 13) לבנות (בגיל 12), אין להבחין ביניהם ביחס לחינוך למצווה זו (ההדגשה שלי – נ"ב):

ודכ"ע אין בין תינוק לתינוקת כלום בחנוך שעות ולא בהשלמת של דבריהם, שחכמים אין נותנין דבריהם לשיעורין, ואין להחמיר על הנקבות יותר בחנוך דעיקר חנוך לנער הוא כדאמרינן במס' נזיר בפ' מי שאמר השני בנו חייב לחנכו במצות בתו אין חייב לחנכה. (מלחמת ה' ג ע"א בדפי הרי"ף על מסכת יומא)

כלומר, משתמע מדברי הרמב"ן שמצוות חינוך נוגעת בעיקרה לבנים ולא לבנות.[10] הוא אינו מסביר מדוע, אם כך, יש בכלל חיוב לחנך את הקטנות לצום, אבל ברור מדבריו שהעיקרון הבסיסי הוא שחינוך קשור לבנים דווקא.[11]

נראה שספק דומה יש להעלות גם ביחס לחיוב האם בחינוך ילדיה: האם הכלל הבסיסי הוא שהאם אינה חייבת בחינוך ויש לבאר את המקורות מהם משתמע אחרת באופן נקודתי, או שהפוך: האם חייבת בחינוך בניה ודווקא ביחס לנזירות נאמר שלא. בדברי רבותינו נראה שאנו מוצאים את שתי הגישות. בתוספות ישנים על מסכת יומא[12] נראה שבאופן בסיסי אמא אינה חייבת בחינוך, ולמעשה בהלני המלכה הם מציעים שני הסברים אחרים:

ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא.

לפי ההסבר הראשון, היה לבנים אב, והאחריות על חינוכם היה עליו. לפי ההסבר השני הלני המלכה אכן חינכה אותם, אבל "למצוה בעלמא", ביטוי שנעמוד עליו בהמשך בשיעור הבא אי"ה.[13] בין כך ובין כך, הכוונה היא שעל האם לא רובצת מצוות חינוך.

כאמור, ניתן להעלות על הדעת גישה הפוכה, וכך אכן מציע התפארת יעקב בהגהותיו למשניות מסכת יומא:

ואולי גם הא דאמרו שם דאמו אינה מחויבת לחנך את בנה, הוא ג"כ במצוה שאינה חיובית כנזירות. אבל, במצוה חיובית גם האם חייבת. ובזה היה מיושב קושית התוס' ישנים בהא דהלני המלכה שישבה עם בניה בסוכה ע"ש. (הגהות תפארת יעקב למשנה, סוף פרק ח' של מסכת יומא, ד"ה "הלכתא גבירתא")

כלומר, הוא מציע שמעיקר הדין נשים חייבות בחינוך, אלא שבנזירות אין חיוב כזה כיוון שהיא מצווה "שאינה חיובית" (בהבחנה המדויקת בין נזירות למצוות אחרות נעסוק בהמשך).

סיכום חלק זה

אם כן, על אף שמפורש בגמרא בנזיר שאין חובה לחנך בנות ושאימהות פטורות מלחנך את בניהן, מצאנו שקביעות אלה אינן מוסכמות הן לאור סוגיות ומקורות אחרים והן לאור מהלך הסוגיה עצמה. על כן מצאנו שלוש דרכים מרכזיות בהבנת מעמדן של נשים במצוות חינוך:

1. מחלוקת (בין רבי יוחנן לריש לקיש).

2. נשים שייכות בחינוך, והסוגיה בנזיר יוצאת דופן.

3. נשים אינן שייכות בחינוך ולסוגיות שמהן משתמע אחרת יש הסברים נקודתיים.

יש להוסיף שלא הכרחי לאחוז באותה הבנה ביחס לחובת האב לחנך את בתו וביחס לחובת האם לחנך את בנה. למשל, התוספות ישנים (שדבריהם צוטטו לעיל) סבורים שיש חיוב לחנך את הבת, אבל שהאם אינה חייבת לחנך.[14]

אמנם, ניתן לבקר דרך זו בכך שהסוגיה מתנסחת ביחס לשני הנושאים באותו אופן. על כן, אם הבנו שהגמרא עוסקת דווקא בחינוך לנזירות ביחס לחינוך הבנות, הוא הדין גם לגבי האימהות! אכן, המהר"ם מרוטנבורג מודע לבעיה זו, ומצביע על הקושי להביא ראיה מן הסוגיה בנזיר לכך שהאם אינה מחויבת בחינוך בנה אבל יחד עם זאת הוא מנסה ליישב את הדברים:

ונראה דאפילו אמו נמי לא מחייבא, כדמשמע בההיא דנזיר [שם] איש אין אשה לא. ואף על גב דליכא ראייה מהתם כולי האי, דהא קאמר נמי התם בנו אין בתו לא... מכל מקום לעניין אמו דלא מיחייבה לחנוכי ולאפרושי ראייה גדולה היא, כיון דבלאו ראייה סברה היא כיון דלא מיפקדה למולו ולפדותו וללמדו תורה ובכל מצות בן על האב, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. (שו"ת המהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה סי' ר')

כלומר, מלבד ההוכחה מן הסוגיה לפטור את האם ממצוות חינוך, קיימת גם סברה לכך. כנראה זה עומד בניגוד לחינוך הבת שאין סברה לפטור האב מהאחריות לחינוכה, ואדרבה, נראה שלדעתו יש במקרה זה סברה הפוכה.[15]

חובת האב לחנך את בתו

אם כן, כפי שראינו ישנן דרכים שונות להבין את היחס בין הסוגיות וישנה מחלוקת אם יש חובת חינוך למצוות של האב כלפי בתו. בטרם נעסוק בסברותיהם נראה מי הם החולקים בעניין זה:

כאמור, התוספות ישנים והמהר"ם מרוטנבורג סבורים שיש מצוות חינוך לאב כלפי בתו. באופן דומה מכריע המאירי בסוגיה בנזיר:

כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה גם כן ועל הדרך שנאמרה בהדיא בתענית יום הכפורים בחנוך שעות שבהם... (מאירי נזיר כט ע"א ד"ה "כשם")

נוסף לכך, נראה שגם שיטת רש"י היא שיש מצוות חינוך לאב כלפי הבת, שהרי כך מבואר בדבריו לגבי קרבן פסח:

...בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן... (רש"י פסחים פח ע"ב)

לעומת זאת, כפי שראינו לעיל, דעת הרמב"ן היא שעיקר מצוות חינוך היא דווקא ביחס לבנים ולא ביחס לבנות.[16] כך גם נראה מתחילת דברי התוספות בנזיר:

בנו אין בתו לא – דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא... (תוספות נזיר כח ע"ב ד"ה "בנו")

קביעתם היא ש"בנו שייך במצות לכשיגדל" ולכן "מוטל על האב לחנכו"; לעומת זאת, נראה שבתו לא שייכת במצוות כשתגדיל. באופן דומה לכך נכתב ב"שיטה לחכמי איוורא" בביאור שיטת ר"ל שאין חובת חינוך כלפי הבת:

ומהדרינן קסבר ר"ל בנו חייב לחנכו. כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדל. אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיתחייב האב לחנכה...[17] (שיטה לחכמי איוורא, נזיר כט ע"א)

לכאורה שיטה זו קשה, שהרי נשים חייבות במצוות רבות מאד ומדוע לומר "אינה חייבת כל כך במצות"? ונראה לבאר את דבריהם לאור ההסבר שכתבו לחיוב חינוך בנות לצום יו"כ:

והא דאמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן להתענות ביום הכפורים. י"ל שאני התם שהאשה חייבת בתענית כמו האיש, ולכך צריך להרגילה כדי לעשותו כשתגדיל...

במבט ראשון הדברים קשים ביותר, שהרי עולה מכאן שיש מצוות חינוך כלפי נשים במצוות שהן שייכות בהן, ואם כן: במה שונה אישה מאיש? אמנם, נראה לי שיש לדייק בדבריהם ולעמוד על הבחנה בין שני מושגים:

1. חינוך למצווה ספציפית – דבר זה קיים באופן שווה בבנים ובבנות. כך מדויק מלשונם לגבי החינוך לתענית יוה"כ: "להרגילה כדי לעשותו", כלומר להתרגל לקיים את המצווה הספציפית הזאת.

2. חינוך לעשיית מצוות באופן כללי – דבר זה קיים דווקא בבנים. כך מדויק מדבריהם ביחס לחינוך הבן לנזירות: "שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדל". לא נאמר שהמטרה היא שידע איך להיות נזיר, אלא שיתרגל לקיים מצוות באופן כללי.[18] נראה שהכוונה היא לחנך ולעצב אדם החי בתודעה מתמדת של מצווה.

אם ניתוח זה נכון, אזי עולה שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת בשאלה אם יש מצוות חינוך ביחס לבנות, אלא אם מצוות החינוך הכללית: "שיהא מלומד לעשות מצווה" קיימת. לפי ריש לקיש שני סוגי מצוות החינוך קיימים, והשני שייך רק בבנים. לעומת זאת, לפי ר' יוחנן רק מצוות החינוך הפרטנית, הנוגעת במצווֹת מחויבות קיימת, והיא שייכת, לכולי עלמא, בין לבנים ובין לבנות.

נראה שגם המאירי עומד על שני סוגי חינוך אלו, אלא שהוא מכריע שכיוון שאנו פוסקים כר' יוחנן, איננו מקבלים את הדין השני:

כשם שהאיש חייב לחנך את בנו במצות בזמן הראוי לפי ענין המצוה כמו שביארנו בראשון של חגיגה אף בבתו חייב לחנכה במה שראוי לה... ואין הכונה אלא להרגיל התינוקות במצות ולקבוע ענין המצות בלבותיהם כל אחד לפי מה שראוי לו... ומ"מ דברים אלו כלם במצות שיש בהן חיוב אבל במצות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו כגון נזירות אין חובת חנוך עליו אלא אם ירצה יעשה על הדרך שביארנו... (מאירי, שם)

נראה מדבריו שלפי ריש לקיש יש מצוות חינוך גם ביחס למצוות ש"אין חובה עליו". את השיטה הזו ניתן לבאר בכמה אופנים, ואחת מהן היא כדברי חכמי איוורא: "שיהא מלומד לעשות מצווה".[19] כלומר, איננו מכוונים בדווקא להדריך את הילד לקיים את המצווה הזו כשהוא יגדיל, אלא שיחיה את חייו בתודעה של אדם שמצווה במצוות רבות המקיפות אותו כל הזמן.

ייתכן, אם כן, שאין מחלוקת למעשה בין המאירי לבין חכמי איוורא (לפחות בתירוץ הזה), אלא שהמאירי מסביר את פסיקת ההלכה בעוד חכמי איוורא מבארים את שיטת ריש לקיש.

אמנם, עדיין יש לבאר מדוע מצוות החינוך הכללית, הקיימת לפי שיטת ריש לקיש, שייכת רק בבנים ולא בבנות. כפי שראינו, הם מסבירים את ההבדל מבחינה כמותית: לבת יש פחות מצוות מאשר לבן. נראה שהם מבינים שההבדל הכמותי הזה מבטא הבדל איכותי בדבר אופי החיים הדתיים שיש לעצב אצל בנים ואצל בנות.

את הבנים יש לחנך לחיים בתודעה ציווי מתמיד, לאור ריבוי המצוות, ואם כן יש לחנכם אפילו למצוות שהם אינם חייבים לקיימם כדי לחזק את תודעת הציווי ואת חיי קיום המצוות.

לעומת זאת, את הבנות יש לחנך להתרגל לקיים את המצוות שבהן הן חייבות, אבל לא מעבר לכך. חייהן הדתיים אינם מבוססים על תודעת הציווי המתמיד. ניתן לבאר שבעוד את הבנים מחנכים להשתית את חייהם על יסוד ה"יראה", את הבנות מחנכים להשתית את חייהן על יסודות של אהבה ורצון, מלבד במצוות שהן חייבות לקיימן.[20]

לגבי הסתייגותו של ר' יוחנן מדרך זו יש מקום להתלבט: האם הוא חולק על כל תפיסת העולם של "חיי מצווה"? או שמא הוא חולק ביחס ליישום תפיסת עולם זו במצוות שאינן מחויבות? ייתכן ולדעתו, "לגייס" את הנזירות המבוססת על התנדבות ורצון למערכת החינוך למצוות, חוטאת למשמעות מצוות הנזירות ומשום כך אין לחנך לקיום מצווה זו.

סיכום ביניים

בשיעור זה התחלנו לעסוק בסוגיית חינוך לנשים: כמחנכות וכמתחנכות. מתוך מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנזיר התחלנו לעסוק בנושא רחב זה מהיבטיו הלמדניים והרעיוניים. סיימנו את השיעור הנוכחי לאחר שהעמקנו בתפיסתו של ריש לקיש על חינוך הבנות על פי בעלי התוספות וחכמי איוורא, ובעז"ה בשיעור הבא נמשיך בנושא זה וכן בנושא מצוות חינוך על ידי אימהות.
 

[1]קידושין כט ע"ב.

[2]עד כדי כך שבפירוש רבינו מיוחס מבין שפשט הפסוק עוסק בחובה לחנך לתורה ולמצוות, על אף שהוא מסתייג ואומר שמדרשו הוא על הוראת התורה לבנים (ואיני יודע אם לדעתו יש ללמוד שחינוך דאורייתא מפשט הפסוק, או להלכה להסתמך על מדרשו בלבד). את ההפניה לדבריו ראיתי במאמרו של הרב יעקב אריאל: "המצווה לחנך בנות", בתוך: "טל לישראל".

[3]כתבתי "שונה" ולא "אינו קיים", כיוון שבשיעור הנ"ל רציתי לטעון שישנם היבטים שונים של מצוות הוראת התורה לדור הבא שנשים שייכות בהם (הן כלומדות והן כמלמדות).

[4]עיינו בפירוש הרא"ש ששאלת הגמרא ותשובותיה על שתי ההלכות הנאמרות במשנה, הן שהאיש מדיר את בנו, והן שהאישה לא.

[5]יש מקום להעלות את ההשערה שהאב חייב בחינוך בנו והאישה בחינוך בתה. מהמשנה ומהגמרא לא עולה האפשרות שאישה תדיר את בתה בנזירות, ונראה מפשטות דברי רבותינו שאין לחלק כך, אלא החייבים לחנך חייבים בכך כלפי כל מי שחייב בחינוך. אמנם, בשו"ת הלכות קטנות, ביחס לברכת "ברוך שפטרני" נראה שעולה האפשרות שהאב מחויב כלפי בנו והאם כלפי בתה:

"ולטעם הא' שנענש האב לפי שלא למדו אפשר שכיון שהבת מתגדלת עם אמה אינה מוטלת עליו ללמדה מ"מ קשיא דתברך האם." (חלק א' סי' רכ"ב)

[6]אם נניח שכתוצאה ממצוות חינוך רובצת חובה גם על הקטנים מצד עצמם, אז ייתכן לדחות ראיה זו בכך שהלני דאגה לכך שהילדים יקיימו את חובתם מדרבנן, כפי שהייתה דואגת לכל אדם אחר מישראל שיקיים את מצוותיו כראוי.

[7]1. "קסבר הקפת כל הראש דרבנן" ושמואל חולק על כך בנזיר נז ע"ב; 2. "קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא" והמאירי כותב כאן ש"חולין בעזרה דאורייתא לדעתנו" ועיין חולין פה ע"ב; 3. "קסבר... אין שחיטה לעוף מן התורה" ויש דיון על נושא זה בחולין דף כ ע"א–ע"ב הגמרא מזכירה עוד "קסבר" אחד: "קסבר כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה", ונראה לי שביחס לקביעה זו לא מצאנו מחלוקת מפורשת (מלבד אולי ההו"א בסוגיה) וצ"ע.

[8]ממהלך הסוגיה עולה שלפי ר' יוחנן הבן הוא נזיר דאורייתא, בעוד לפי ריש לקיש מדרבנן בלבד.

[9]גם לפי הדרך הראשונה שיש מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, עדיין נצטרך להסביר את היחס בין דברי ריש לקיש לבין הנאמר בסוגיות האחרות.

[10]בדברי התוספת יום הכיפורים מבואר שכוונת הרמב"ן היא שחינוך הבנות נובע מהחיוב לחינוך הבנים. ללא חינוך הבנים, לא היינו מחנכים את בנות:

"נמצא דעיקר החינוך בעלמא הוא בבן ומדמחנכין את הבן בצום יום כיפור אנו למדין שיחנכו גם את הבת דמש"ה נקט רב הונא דינו בתינוקת לאשמועינן חידושא דגם בתינוקת מחנכין ונקט לשון זכר לרמוז דמשום דאשכחן חינוך בזכר אנו עושים בנקבה אבל אם לא היה חיוב חינוך בזכר לא היינו מחנכים הנקבה אלא משום דבזכר מחנכין אותו בחינוך שעות ומשלימין מדרבנן לפיכך אנו עושים חינוך כזה בתינוקות" (תוספת יוה"כ פב ע"א ד"ה "אמר רב הונא").

אמנם, לא ברור לי בדבריו אם זהו דין כללי בכל המצוות, או שמא הלכה ייחודית ליום הכיפורים, וצ"ב.

[11]נראה שגם לדעת תוספות הרא"ש הדין הבסיסי הוא שאין חיוב חינוך כלפי הבנות, והוא מבחין בין יום כיפור לבין שאר המצוות:

"אי קסבר בנו חייב לחנכו במצות. כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדיל אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיחייב האב לחנכה. וי"ל דשמא חינוך דתענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו בכך. אבל לשומרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין אין דרך האב לשמור בתו כל כך ולא אטרחוה רבנן. ועוד יש לומר דשאני גבי תענית יום הכפורים שהאשה חייבת כמו האיש ולכך צריך להרגילה כדי לעשות כשתגדיל." (שיטה מקובצת מסכת נזיר דף כט ע"א ד"ה "אי קסבר")

בתירוצו הראשון הוא מסביר שקל יותר לחנך ליום כיפור מאשר לנזיר, אבל לא ברור בדבריו מה הדבר העיקרי. בתירוצו השני נראה שהוא בא להסביר מדוע יוה"כ הוא יוצא דופן, אבל הנימוק שהוא נותן קשה ביותר, כי נראה שהוא רלוונטי למצוות רבות. במאמר: "האם בת קטנה חייב במצוות" בתוך "טל לישראל", השאיר הרב נח ויז'ונסקי את הדברים בשאלה, ועיין בביאורינו לשיטה זו לקמן (בעיסוקינו בשיטת חכמי אווירא שכתבו דברים דומים לדברי תוס' הראש").

[12]שם.

[13]לעת עתה אציין שניתן להבין אותו כמלמד על "קיום" של מצווה אחרת. אפשרות אחרת להבין ביטוי זה הוא על פי הנאמר בשו"ת המהר"ם מרוטנבורג: "מחמרת על עצמה היתה" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סי' ר').

[14]וכן כתבו המהר"ם מרוטנבורג (בשו"ת הנ"ל) והמגן אברהם בסי' שמ"ג ס"ק א'.

[15]אמנם המהר"ם אינו כותב במפורש שאין סברה לפטור האב מחינוך בתו, אבל בהחלט נראה שדעתו שהסברה שיש חיוב כזה. ההוכחה לטענתי היא שבעוד שאת הסתירה בין סיפור הלני המלכה במסכת סוכה לסוגיה בנזיר המהר"ם בוחר ליישב באופן דחוק על ידי העמדת הסיפור של הלני במקרה שהיה אבא או שהיא החמירה על עצמה (בגלל הסברה), את הסתירה בין יומא לנזיר הוא מיישב על ידי העמדת הסוגיה בנזיר כמקרה מיוחד. לכאורה, כדי לשמור על מהלך רציף בסוגיה היה עדיף לקרב את הסוגיה ביומא לסוגיה בנזיר. אם כן, נראה שלדעתו גם מן הסברה יש לחייב את האב בחינוך בתו (אמנם ניתן לטעון שהמהר"ם אינו מוצא דרך ליישב את הסוגיה ביומא עם הסוגיה בנזיר מלבד הצעתו, אבל לענ"ד זהו הסבר דחוק).

[16]ובדומה לדבריו כתב גם הר"ן (ג ע"ב בדפי הרי"ף בסוף הד"ה שממשיך מהעמוד הקודם).

[17]ועיינו לעיל שכך כתב הרא"ש בתוספותיו (המבואות בשיטה מקובצת על נזיר).

[18]בהקשר מעט שונה מדברינו, ראיתי שגם הרב יצחק קוליץ זצ"ל, רבה של ירושלים, הבחין בין שני מושגים הקרובים לשני הדינים אותם תיארתי בגוף הדברים: "ונראה שישנם שתי הלכות בחינוך, האחת מצות חינוך למצוות, והיינו המצוות שהיא חייב לקיימן כשיהיה גדול... אך יש עוד חינוך, והוא חינוך לקיום מצוות אף שלא יהא חייב בהם לעולם, וזהו בגדר חינוך לקדושה..." (קובץ תורה שבעל פה כרך כ"ג, עמ' כ"ד).

[19]בדרכים אחרות לבאר זאת ניגע, אי"ה, בהמשך.

[20]עיין הרחבה בעניין זה בשיעורי "ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן (3)" בתת כותרת: "קיום מצוות מאהבה".