ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן (3)

בשיעורים הקודמים עסקנו בהיבטים הלכתיים-עיוניים רבים הקשורים בקיום מצוות עשה שהזמן גרמן על ידי נשים ובברכת המצוות עליהן. בשיעור זה נשלים היבט הלכתי אחד, ולאחר מכן נתמקד בשני צדדים רעיוניים של הסוגיה.

עד כה עסקנו בשאלה האם מותר לנשים לברך על מעשה"ג, או שאסור? כעת יש לדון: לדעת הסוברים שנשים יכולות לברך, האם הן חייבות בכך?

הרא"ם, בפירושו לסמ"ג, כותב (ההדגשות שלי, נ"ב):

...לכן יהיה ג"כ פירוש שרי לברוכי חייב לברוכי, לא שהוא מותר לברך ואם ירצה לא יברך, דא"כ היה אסור לברך משום ברכה שא"צ. הלכך ע"כ לומר דפטור דברכות היינו איסורייהו והיתר דברכות היינו חיובייהו... (פירוש הרא"ם על סמ"ג, עשין מ"ב)

החיד"א חולק על דעתו של הרא"ם, ומסביר כך (ההדגשות שלי):

ואין נראה כן מדברי הראב"ד בהשגות פ"ג דציצית (ה"ט) ומהרא"ש פ"ק דקידושין (סי' מט) ופ"ד דר"ה (סי' ז) ומהרשב"א בתשו' סי' קכ"ג ומהריטב"א פ"ק דקידושין (לא א) ומהר"ן פ"ד דר"ה (ט ב) ורפ"ב דסוכה. דמדברי כל הגדולים הנז' מוכח ממ"ש בהדיא או מדקדוק דבריהם, דמותרות לברך, ולא חייבות. (ברכי יוסף תקפ"ט סוף ס"ק ב')

כלומר, נחלקו האחרונים האם ההיתר לנשים לברך על מעשה"ג מייצר חיוב לברך בעת קיום המצוות, או שהברכה היא רשות בלבד. במבט ראשון, נראה שכיוון שהמצוות עצמן הן רשות, כך גם הברכות עליהן אינן חובה. אישה שבוחרת מטוב ליבה וחסידותה לקיים מעשה"ג, אינה חייבת לברך קודם לכן על המצווה.

מצד שני ניתן לומר: אכן, האישה אינה חייבת לקיים את המצווה, אבל אם היא כבר מקיימת, היא חייבת גם לברך לפני עשייתה. כלומר, המחלוקת בין האחרונים היא האם קיום המצווה כמחויב מחייב בברכה, או שאפילו קיום מצווה ללא חיוב מחייב בברכה^[1]. במלים אחרות – האם מילוי החובה הוא זה שמחייב בברכה, או שמא קיום המצווה?

נראה, שבנוסף למעמדן של נשים במצוות עשה"ג, שאלה זו תלויה בהבנות שונות של תפקיד ברכת המצוות, והיחס בין המצווה לברכה שעליה.

בשיעור הראשון של סדרה זו, שאלנו: האם הברכה היא נפרדת מן המצווה, או חלק ממנה? בנוסף, בסוף השיעור הקודם העלינו אפשרות שלפיה כאשר נשים מקיימות מעשה"ג הן מחייבות את עצמן באותה המצווה. אם נקבל הבנה זו, וגם נניח שהברכה היא חלק מהמצווה עצמה, אזי על האישה המקיימת את המצווה לקיימה באופן המלא והמדויק ביותר, ומשום כך עליה לברך.

יתר על כן, אפילו אם לא נקבל את ההנחות הנ"ל, עדיין ייתכן שנשים תהיינה חייבות לברך לפני עשיית המצווה. בשיעור הראשון ראינו גם את שיטתו של הגרי"ד סולובייצ'יק בהבנת הרמב"ם, שלפיה הברכות הן "מתיר" לקיום המצוות. כמו כן, הבאנו כבר מספר פעמים את דבריו החשובים של הריטב"א על ברכת המצוות:

וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת... (ריטב"א על פסחים ז' ע"ב)

אם כן, בהחלט ייתכן שעל אף שנשים אינן חייבות לקיים מצוות עשה"ג, אם אישה בוחרת לקיים אותה, עליה לברך קודם לכן. גם היא, לפני שהיא מקיימת את המצווה, צריכה להתקדש בברכה. בנוסף, גם היא מקיימת את המצווה "מפני מצוות השי"ת".

אמנם, אם אנו מבינים שהברכה היא הודאה על כך שהקב"ה קרבנו לעבודתו,^[2] מסתבר לומר שהמחייב של הברכה הוא מילוי החיוב לקיים את המצוות. אישה שעושה את המצווה מרצונה, יכולה לברך ולהודות על האפשרות לקיים מצווה, אך היא אינה יכולה להודות לקב"ה על שחייב אותה לקיים את המצווה. לכן היא גם אינה חייבת לברך

בנקודה זו אנו חוזרים להבדלים בין ההבנות השונות של מעמדן של נשים במעשה"ג: אם נבין שהמצוות באמת ניתנו גם לנשים, אלא שיש להן פטור (כפי שראינו בפירוש הראב"ד לספרא ובחידושי הרשב"א לר"ה), ניתן לומר גם ביחס אליהן שהקב"ה "קרבן לעבודתו"^[3], וייתכן לחייבן גם לפי הבנה זו ביסוד ברכת המצוות. אבל אם נבין שהמצוות לא מיועדות לנשים דווקא או שכלל אין מעשה המצווה נחשב ל"קיום מצווה", וודאי שלא ניתן לחייב אותן לברך.

משמעות רעיונית

רבים^[4] עסקו בטעמי הפטור של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן. שני הכיוונים המרכזיים שעלו בדיונים אלה, הם:

1. הפטור נובע באופן כזה או אחר מצרכי הבית. כדי למנוע התנגשויות רבות בין עבודת ה' לבין צרכי הבית, ניתן לאישה פטור ממצוות עשה"ג. בקרב הראשונים מפורסמים דברי האבודרהם ("ברכת המצוות ומשפטיהם") שהלך בדרך זו, ובקרב האחרונים אנו מוצאים כיוון דומה בדברי האגרות משה (אורח חיים, חלק ד', סי' מ"ט).

2. פטור מהותני, לפיו נשים אינן זקוקות למצוות אלה מטבען. כך, למשל, טוען הרש"ר הירש (בפירושו לויקרא כ"ג, מ"ג).^[5]

ניתן כמובן להציע שההבנות ההלכתיות שהעלינו בשיעורים הקודמים, קשורות לשני הכיוונים האלו. אם אנו מבינים שהפטור הוא מהותני, סביר לומר שהוא מוחלט, ושלא כטענת הרשב"א וה"יש אומרים" בדברי הראב"ד. לעומת זאת, אם הפטור נובע מסיבות טכניות, מסתבר בהחלט לומר שהמצוות ניתנו באופן בסיסי גם לנשים, אלא שכדי להקל עליהן ניתן להן פטור נקודתי.^[6]

אלא שסוגיית קיום מעשה"ג על ידי נשים נוגעת בהיבטים מחשבתיים ורוחניים משמעותיים נוספים, שעל אף שאינן נוגעות באופן ישיר בשאלת הברכה, ארצה להסיט מעט את המבט ולעסוק גם בהן.

קיום מצוות מאהבה

בכל אופן שבו נבין את פטור הנשים, בקיום מעשה"ג על ידי נשים קיים ממד של בחירה ורצון. לשיטות שלפיהן המצוות האלו כלל לא פונות לנשים, ממד זה הוא חזק ביותר. אבל גם אם הפטור הוא צדדי, הנשים, בניגוד לגברים, יכולות לבחור שלא לקיים את המצווה.

בעוד שאצל הגברים, לכל הדעות, קיום המצווה מהווה היענות לצו ה', אצל הנשים, לפחות לדעות רבות, מדובר במעשה מתוך יוזמה ורצון אנושיים. ייתכן שהמצווה עצמה, על תכניה הייחודיים, שייכת יותר למי שמחוייב בה. אבל, נדמה שאהבת ה' וצימאון לא-ל חי בולטת יותר דווקא כאשר אין ציווי.

כך, למשל, כותב הראי"ה קוק במבוא ל"שבת הארץ":

...משמע מזה, שמי שמקבל על עצמו מאליו מצוה שאינו חייב בה נוספת בו מעלה גדולה יותר ממי שחיבתו תורה על זה... כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצוה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו, שבזה מורה על אהבת השם יתברך ואהבת מצותיו הנטועה בלבו, ולא כן העושה מה שהוא מחויב בו, שהוא מוכרח לעשותו, מפני שחיבתו תורה בכך.... (שבת הארץ, פתח דבר, ז')

ייתכן שהיבט זה הוא משמעותי ביותר כאשר אנו מתבוננים במהותן של מצוות עשה באופן כללי. הרמב"ן על התורה מבאר שמידת מצות עשה גבוהה מזו של מצוות לא תעשה:

ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו. (רמב"ן על שמות כ', ז)

מצוות עשה הן ביטוי לאהבה. המקיים אותן, עושה את רצון ה' ובכך מבטא את אהבתו אליו. הזהירות מעבירות, לעומת זאת, נובעת ממידת היראה.^[7] אמנם, אנו יודעים שלא תמיד עשיית המצוות נובעת ממקור טהור של אהבת ה'. לפעמים היא נובעת דווקא מיראה; כך ניתן ללמוד מן המציאות, וגם מדברי רבותינו.

בסוגיית "גדול המצווה ועושה" במסכת קידושין מסביר תוס' הרא"ש מדוע שכרו של המצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה:

דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער תדיר שירא שמא יעבור וצריך לכוף את יצרו יותר ממי שאינו מצווה שאם ירצה יניח. (תוס' רא"ש על קידושין ל"א ע"א, ד"ה "גדול המצווה")

כלומר, המצווה ועושה פועל מתוך יראת חטא. הוא מודע למחויבותו לקיום המצווה, ונגד תחושה זו פועל היצר הרע, שמנסה להסיט אותו לכיוונים אחרים. גם בדברי הרב קוק שהובאו לעיל נאמר שהעושה מתוך ציווי "הוא מוכרח לעשותו". משום כך, מתברר שאין בקיום מצוות העשה ביטוי מלא של אהבת ה'.

לעומת זאת, דווקא מי שאינו מצוה ועושה, פועל אך ורק מרצונו. כפי שמדגיש הראי"ה קוק: "שבזה מורה על אהבת השם יתברך ואהבת מצותיו הנטועה בלבו". אם כך, נדמה שבקיום מעשה"ג על ידי נשים המצוות "נגאלות" ושבות לשורשן ומהותן: ביטוי לאהבת הקב"ה וכנסת ישראל.^[8]

מהיכן נובעת משמעותה של המצווה?

בשיעורים הקודמים העלינו כמה תפיסות על משמעותן של מעשה"ג המקוימות על ידי נשים. שיטה אחת גורסת, שכיוון שנשים אינן מצוות, אין למצווה ערך עצמאי – ייתכן שלרצונן יש משמעות, אבל למעשה המצווה מצד עצמו אין ערך. לעומת זאת, ראינו תפיסה אחרת, שלפיה למצווה יש ערך מצד עצמה, גם ללא ציווי.

ייתכן ששאלה זו נמצאת במוקד מחלוקת הראשונים מדוע "גדול המצווה ועושה". מדברי תוספות הרא"ש שראינו לעיל,^[9] עולה שאין הבדל בעצם המצווה בין המקיים מחמת ציווי לבין המקיים שלא מחמת ציווי. גדולתו של המצווה ועושה נובעת רק מהתמודדותו עם היצר.

אלא, שתוספות הרא"ש מוסיף הסבר נוסף:

ועוד, שאין הקדוש ברוך הוא צריך כלום לכל המצוות אלא שאומר ונעשה רצונו הילכך המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו אבל מי שאינו מצווה ועושה לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו שהרי לא צוה לו כלום ומ"מ שכר יש.^[10]

לכאורה, לפי תפיסה זו, אין ערך למצווה מלבד קיום רצון ה'. אם ה' לא ביקש מהאדם לעשות פעולה מסוימת, ממילא אין בעשייה זו משום קיום רצונו. בניגוד לגישה זו, מההסבר הראשון של תוס' הרא"ש נראה שיש משמעות למצווה גם ללא צו ה'.

נראה שגישות אלו מקבילות לשתי הגישות אותן מציג הרמב"ם ב"מורה הנבוכים":

כמו שנחלקו אנשי העיון מבעלי הדת האם מעשיו יתעלה תוצאה של חכמה, או סתם רצון לא לבקשת תכלית כלל, כך נחלקו מחלוקת זו עצמה בצווים אשר צוה לנו, כי יש מי שאינו מבקש לכך סבה כלל, ואומר כי כל המצוות תוצאת הרצון המוחלט. (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק כ"ו, תרגום הר"י קפאח)

באופן דומה הסביר הרמב"ם את מחלוקת האמוראים סביב המשנה המפורסמת:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו. (משנה ברכות ה', ג')

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בביאור הטעם לדין זה:

פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. (ברכות דף ל"ג ע"ב)

הרמב"ם מסביר את הדעה "מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים" כך:

כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנום, כלומר השקפת מי שסובר שאין טעם למצות אלא הרצון המופשט, ואנו הלא הלכנו אחרי ההשקפה השניה...

כלומר, קיימות שתי תפיסות:

1. אין טעם למצוות, וכל ערכן הוא בקיום צו ה'.

2. למצוות יש הצדקות הגיוניות וטובות, ומשום כך ציווה ה' אותן.

לפי הכיוון השני, בהחלט מסתבר לומר שיש ערך לקיום המצוות גם למי שלא נצטווה בהן.^[11]

אמנם, אם נדייק בדברי תוספות הרא"ש, נוכל להציע הסבר אחר. תוספות הרא"ש מסביר ש"אין הקב"ה צריך כלום לכל המצוות". המצוות אינן בשביל הבורא. מצד היחסים שבין האדם לא-להים, משמעות קיום המצווה נובעת ממילוי הצו הא-להי. אבל, ייתכן שיש למצווה ערך נוסף – שלא קשור ליחסים בין האדם לא-להיו אלא לאדם בלבד. יש במצוות חכמה ומשמעות שתורמות לשלמות האדם. הבנה כזו אנו מוצאים בדברי ה"משך חכמה" על הפסוקים בפרשת עקב:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ. (דברים י', יב–יג)

רש"י מסביר שהביטוי "לטוב לך", רומז לקבלת שכר על קיום המצוות.^[12] לעומת זאת, רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל ה"משך חכמה", מסביר:

הבאור, כי כל התורה בכללה היא לטובת מין האנושי ולקיומו במיני ואשיי כאשר יאות לו, כפי מה שיודע היודע האמיתי יתברך... כי הבורא יתברך אינו צריך לשום שלימות מזולתו, רק הטוב הוא לך. שאתה רואה "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים" וכו', ומה יקבל מידך?! "רק באבותיך וכו' לאהבה אותם", ומסיבת אהבתם "בחר בזרעם" להיטיב אותם בשלמות המצוה והתורה האלקית, ורק לטובתכם. (משך חכמה על פרשת עקב, דברים י', יג–טז)

כלומר, לקב"ה כלל אין צורך בקיום המצוות, והתורה והמצוות ניתנו עבור תיקון וצמיחת האדם: הן ככלל ("קיומו במיני") והן כפרט ("אשיי").

אם כן, ייתכן שכוונת תוס' הרא"ש היא שכלפי שמיא אין משמעות לקיום המצוות, מלבד עצם ההיענות לצו ה'. בכל אופן, הוא מדגיש ש"שכר יש", שהרי מבחינת תיקון האדם יש ערך גדול ומשמעותי לקיום המצוות.^[13] אם כך, הערך הזה של המצוות קיים גם ביחס לקיום מעשה"ג על ידי נשים, שהרי נועדו לתיקון האדם^[14].

לפי זה, צריך להבין ממה נובע ההבדל בין שני הפירושים בתוס' הרא"ש. הרי לפי שניהם יש ערך בעצם קיום המצווה גם למי שאינו מצווה! על כן, לאור ההבנה החדשה בדברי תוס' הרא"ש, ארצה להציע שני הסברים נוספים להבנת המחלוקת בין שתי הדרכים שעלו מדבריו.

1. ייתכן ששתי הדרכים חולקות לגבי משמעות הציווי. לפי ההסבר השני המופיע בדברי תוס' הרא"ש, הציווי הוא משמעותי ביותר. ההיענות לצו ה' היא נדבך חשוב בקיום המצוות.

לעומת זאת, לפי התפיסה הראשונה, הציווי הוא רק "גילוי מילתא", דרך להודיע לאדם את הדרך הטובה והישרה ללכת בה. מעין זו אנו מוצאים בדבריו של הרב אשר וייס שליט"א:

ושני דרכים יש שבהם למדים אנו מה רצון ה' בתורתו, יש שלמדים אנו מתוך מצוות התורה ענינם וכונתם. ויש שלמדנו מתוך מקראי הקודש שנאמרו בלשון סיפור דברים, לא במצוות, אך מתוך פסוקים אלו נגלה לנו רצון ה'.^[15] (מנחת אשר מהדו"ק, דברים, סימן נ"א)

לפי התפיסה הראשונה בתוס' הרא"ש, ייתכן שהציווי מגלה את רצון ה'. המצווה אכן חייב לקיים מצוות אלו, ומי שאינו מצווה אינו חייב בכך. אבל מתוך כך שה' ציווה מצוות אלו, האדם למד שאותם דברים הם לרצון לפני ה'. ערך המִצוה, גם עבור המצווה וגם עבור מי שלא צווה, הוא אותו הדבר.

2. ייתכן ששתי הדרכים חולקות בשאלה אם יש במצוות היבט של "צורך גבוה". לפי ההסבר השני של תוס' הרא"ש, אין לקב"ה שום צורך במצוות. לפי ההסבר הראשון, ייתכן שאמירה זו אינה מדויקת. הרמב"ן, בפירושו לפסוק: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם", מסביר:

אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו 'תעבדון את הא-להים על ההר הזה'. ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב 'ישראל אשר בך אתפאר', ואמר יהושע 'ומה תעשה לשמך הגדול', ופסוקים רבים באו כן, 'אוה למושב לו', 'פה אשב כי אויתיה', וכתוב 'והארץ אזכור'. (רמב"ן על שמות כ"ט, מו)

דבריו של הרמב"ן מלאים בתורת הנסתר, אך ברור מדבריו שיש בעבודת המשכן היבט של "צורך גבוה". מו"ר הרב עזרא ביק ביאר את גישת הרמב"ן באופן כללי:

כל האזכורים הקבליים של הרמב"ן כרוכים בהבנה היסודית שמעשיו של האדם בעולם משפיעים ישירות על הסדר הקוסמי ועל הנביעה הא-לוהית לעולם. הצורך השמימי שהוא מזכיר הוא הצורך של השכינה לשרות בתוך העולם, והוא מסתמך על כך שבמעשינו אנו מאפשרים זאת.^[16]

בשיעור הראשון של סדרה זו, ראינו את ביאור הרמב"ן^[17] לגמרא בברכות שכותבת שמי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה "כאילו גזל לקב"ה וכנסת ישראל". הרמב"ן הסביר: "החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, משם יהיה קיום העולם, ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל".^[18] כלומר, ללא הברכה, האדם כביכול "גוזל את הקב"ה". הברכות אינן רק לצורך הדיוט, אלא גם לצורך גבוה. ואם כך, ייתכן שבכך נחלקו שני ההסברים בתוס' הרא"ש.

נחזור לענייננו, ונסכם: ככל שנטען שמשמעות המצוות נובעת מן הציווי עצמו, תקטן משמעותה ביחס לנשים (אלא אם נבין שהמצוות, באופן בסיסי, פונות גם אליהן). לעומת זאת, אם נדגיש את ההיבטים האחרים של המצוות – ערכן בפיתוח אישיותו של האדם ו"צורך גבוה" שבהן – משמעות קיומן על ידי נשים תועצם (אלא אם נבין שפטור הנשים נובע מהסבר מהותני).

סיכום

פתחנו שיעור זה בהיבט הלכתי נוסף הנוגע בברכה של נשים על מעשה"ג: האם הדעה המאפשרת לנשים לברך גם מחייבת אותן לברך?

לאחר מכן, עסקנו בשתי סוגיות מחשבתיות משמעותיות הקשורות בקיום מעשה"ג על ידי נשים:

1. קיום מצוות עשה מאהבה ומיראה.

2. הבנת מקומו של הציווי בקביעת ערכה של מצווה.

בעז"ה בשיעור הבא נעסוק בסוגיה מחשבתית נוספת: מה ניתן ללמוד מן הפטור הניתן לנשים על יחסה של התורה לנשים ולמעמדן?

לאחר מכן נעבור לפטורו של העבד הכנעני ממצוות ולאפשרות שלו לברך על מעשה"ג.

[1] בעבר עסקנו בחקירה דומה לגבי מצוות: האם הברכה נתקנה על החיוב או על הקיום. אלא שאז עסקנו במצוות עצמן: האם המצווה מחויבת או לא (למשל: עסקנו בשאלה זו ביחס לברכה על מנהגים בשיעור 6). כאן אנו עוסקים במצווה שתוקנה עבורה ברכה, והשאלה היא מה מחייב לומר את הברכה על מצווה זו.

[2] כפי שראינו בעבר בדברי רב עמרם גאון בתלמיד ר' יונה בברכות (מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף).

[3] בהקשר זה יש להזכיר את דבריו המחודשים של הרב גוסטמאן, שמבין שעל פי הבנה זו: "דגם במצות עשה שהזמן גרמא אין לנשים לבטלן בחנם, אם לא מפני מצוה עוברת או משום טרחה יתירה..." (קונטרסי שיעורים קידשין, גדול המצוה ועושה, ס"ק י')

[4] עיינו בהרחבה באתר "דרכיה" כאן, ובשיעורו של הרב חיים נבון כאן.

[5] אמנם, עיון מדוקדק בדבריו יראה שבנוסף להיבט המהותני, קיים היבט טכני. לדעתו: "...הנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה - סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות, המוטלות על האיש". ההתמודדויות של האישה קטנות מאלו של האיש, כנראה כיוון שבעבר רוב הנשים לא יצאו לעבודה, והנסיונות שעמדו בהן היו קטנים יותר.

[6] ואז דבריו המחודשים של הרב גוסטמן, שהובאו בהערה 3 לעיל, מסתברים ביותר.

[7] צ"ע קצת האם כוונת הרמב"ן היא לאהבת מקיים המצוות, או לאהבת ה'. בתחילת דבריו הוא אומר: "כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו" ומשמע שמדובר באהבת ה' לעושי רצונו. מצד שני, המשפט אותו ציטטתי בגוף הטקסט נשמע יותר נוטה לכך שהאהבה והיראה המדוברים הן של עושה המצווה, וכך הבין גם בעל המשך חכמה: "הרמב"ן פרשת יתרו ביאר טעם דעשה דוחה לא תעשה...אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי, אם לעבור הלא תעשה או לקיים העשה, על זה אמרינן דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות לא תעשה הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת." (משך חכמה, וזאת הברכה, ל"ד, י"ב ד"ה "ולכל המורא הגדול")

[8] ואם ישאל השואל: הרי זה סותר את הקביעה לפיה "גדול המצווה ועושה"?! מסביר הראי"ה קוק שיש להבחין בין שני היבטים של המצווה: "כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצוה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו".

[9] רעיון דומה מופיע גם בדברי התוספות על המקום.

[10] ניסוח דומה ניתן למצוא בדברי הריטב"א במקום.

[11] אלא אם כן הפטור הוא מהותני, ואז ייתכן שהטעם לא שייך בקרב בעל הפטור.

[12] רש"י על אתר ד"ה "לשמור".

[13] בשיעור 13 הסברנו את דברי תוס' הרא"ש לפי הדרך הראשונה, וכאן אנו מציעים דרך חדשה בהבנת שיטתו.

[14] גם כאן, אם מבינים שמצוות אלו אינן שייכות לנשים באופן מהותני, אזי אין ערך בעשייתן על ידן. אם הפטור הוא מסיבות אחרות, אזי יש ערך גדול בקיום המצוות האלו על ידן.

[15] אין כוונתי לומר שלדעת הגר"א וייס אין משמעות לציווי מצד עצמו, אלא לעצם היסוד שהמצוות מגלות את "רצון ה'", ומה שחשוב הוא "רצונו" ולא (רק) ההיענות לציווי.

[16] ניתן לקרוא את השיעור במלואו כאן.

[17] ל"ה ע"ב.

[18] פירושו לויקרא פרק כ' פסוק ג'.