מצוות תלמוד תורה לבנים | 3

בשיעורים הקודמים עסקנו במצווה מדאורייתא ללמד תורה את הבנים, והתמקדנו בעיקר בשני נושאים:

1. היחס בין מצוות תלמוד תורה לבנים ובין מצוות תלמוד תורה הכללית.

2. התכנים שצריך ללמד את הבנים וביאור הדעות השונות בנושא זה.

בשיעור זה נדון במספר נושאים המשלימים את העיסוק במצוות ת"ת לבנים, ונראה שיסודם בשאלה שטרם עסקנו בה בנושא זה.

ניתן לענ"ד לשאול – האם מצווה זו היא מצווה שעיקרה במעשה או בתוצאה? כלומר, האם עיקר מצווה זו הוא שהאב ילמד יחד עם בנו? או שהעיקר הוא שהבן יקבל תורה ואביו רק צריך לדאוג לכך שתוצאה זו תתרחש?

ארבעה שלבים בהקמת תלמודי תורה

לכאורה נפקא מינה ברורה לשאלה זו קשורה לתקנת יהושע בן גמלא. הגמרא במסכת בבא בתרא מתארת את תהליך הקמת מערכת "תלמודי התורה" בעם ישראל:

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה, מאי דרוש? ולמדתם אותם – ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. (בבא בתרא כא ע"א)

הגמרא מתארת מספר שלבים בהוראת התורה לילדי ישראל:

• שלב א' – ילדים שהיו להם אבות זכו ללמוד תורה מאביהם, ומי שלא, לא למדו כלל.

• שלב ב' – הושיבו מלמדי תינוקות בירושלים, אבל רק ילדים עם אבות הועלו לירושלים ללמוד.

• שלב ג' – הושיבו מלמדי תינוקות בכל אזור, ונערים בני 16–17 היו מגיעים ללמוד, ומפאת גילם המתקדם מי שהמלמד היה כועס עליו היה עוזב את הלימודים.

• שלב ד' – יהושע בן גמלא תיקן שבכל עיר ועיר יהיו מלמדי תינוקות שילמדו אותם מסביבות גילאי 6–7.

יש להבין את השלבים השונים, ומה בדיוק תיקן יהושע בן גמלא.

השלב הראשון והשני – לימוד בני 6–7

בדברי הראשונים והאחרונים אנחנו מוצאים כמה הסברים בביאור אופי חובת האב ללמד את בנו. יש שהבינו שהאב צריך ללמד את בנו באופן אישי, אך אין עליו חובה לדאוג לו למלמד חיצוני.

הבנה זו מתיישבת היטב עם השלב הראשון של התהליך המתואר בגמרא בבבא בתרא. בשלב זה רק אבות למדו עם בניהם, וזאת על פי הנאמר בפסוק: "ולמדתם אותם", על פי ההבנה שדווקא האב מצוּוה ללמוד עם בנו.[1]

בשלב השני אבות שלחו את בניהם ללמוד תורה בירושלים. מדוע רק ילדים עם אבות עשו זאת? ייתכן והדבר משקף הבנה חדשה במצוות ת"ת לבנים, והיא שהאבות צריכים לדאוג לכך שילדיהם ילמדו תורה, אבל אין חיוב שהאב עצמו יִלמד עם בנו. כלומר, ניתן להבין שהשלב השני מתאר הבנה מחודשת של דין התורה של מצוות תלמוד תורה לבנים. דבר זה נתון לכאורה במחלוקת ראשונים:

הרדב"ז מסביר את מקור החיוב לשכור מלמד לבנו:

וטעמא דעיקר הדין בבנו, מן התקנה ולא מן הדין... והכי אמרו מתקנות יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמדו בעצמו שוכר לו מלמד: (שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' קי"ד)

בניגוד לרדב"ז, בהגמ"י נאמר:

כתב מהר"ם זצ"ל דכייפינן ליה ללמדם או לשכור להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכייפינן לקיים כמו עשה דסוכה... (הלכות ת"ת פ"א ס"ק א')

כלומר, נחלקו הראשונים אם מצוות ת"ת לבנים צריכה להיעשות דווקא באופן שהאב לומד עם בנו, או שניתן לקיימה גם באופן שהאב דואג לכך שבנו ילמד תורה על ידי אחרים. במילים אחרות, לפי הרדב"ז מצוות ת"ת ממוקדת במעשה הלימוד של האב עם בנו, בעוד שלפי המהר"ם המצווה ממוקדת בתוצאה – שהבן ירכוש ידיעות תורניות.

ניתן להציע שמחלוקת זו עומדת בבסיס שלבי הסוגיה השונים: בשלב הראשון הבנת הסוגיה הייתה כשיטת הרדב"ז, ולכן לא היו מביאים את הילדים למלמד התינוקות. בשלב השני הבינו שמצוות תלמוד תורה של האב כלפי בנו יכולה להתקיים גם על ידי דאגה לכך שמלמד התינוקות ילמד אותו, וכשיטת המהר"ם.

השלב השלישי – לימוד בני 16–17

ההתפתחות ההיסטורית הבאה שמתוארת בסוגיה היא של הצבת מלמדים בכל "פלך ופלך", כלומר, בכל מחוז. הילדים שהיו נשלחים ללמוד היו כבר גדולים מבחינה הלכתית, בני 16–17. אם כן, נראה שגם בשלב הזה ההבנה היא שהאחריות כלפי הבנים הקטנים היא על האבות בלבד. משום כך הקהילה לא דאגה ללימוד התורה לילדים הקטנים.

ביחס לנערים בני 16–17, ייתכן שההבנה היא שיש לסייע בידם לקיים את המצווה האישית לעסוק בתורה. נראה שאין כאן חיוב ישיר של הקהילה לחינוך הנוער, אלא יצירת תשתית המאפשרת גם לנערים המחויבים במצוות ת"ת ברמה האישית לקיים את מצוותם. ייתכן שעשייה זו נובעת מדין ערבות במצוות, שקובעת שעלינו לסייע אחד לשני בקיום המצוות.[2]

השלב הרביעי – חובת הקהילה במצוות ת"ת

בשלב האחרון בסוגיה אנו רואים שינוי מוחלט בתפיסה, והאחריות על לימוד התורה של הילדים עוברת מן ההורים אל הקהילה. הקריאה הפשוטה בסוגיה מובילה למסקנה שמדובר בדין דרבנן שאותו תיקן יהושע בן גמלא. כך, למשל, מסביר החתם סופר את סוגייתנו:

אך תשב"ר מאז לא הי' מוטל אלא על האב... וחזית יהושע ב"ג להטיל גם זה על הציבור. (חתם סופר ב"ב כ"א.)

בניגוד להבנת החתם סופר (והנראה מפשט סוגייתנו), האור שמח מסביר את אחריות הקהילה על הבנים באופן אחר לחלוטין:

ולדעתי יתכן, דפרשה ראשונה בלשון יחיד נאמרה, שהצבור חייבים ללמד בשכר לבני חבריהם, ולכן כל קהל מחוייב לקבוע תלמוד תורה בשכר לשכור מלמדים, שכשמדבר אל כלליות האומה מדבר בלשון יחיד, משום שהקהל מחוייבים לזה מן התורה, ולכן הפליגו בעונש כל עיר שאין תלמוד תורה (שבת קיט ע"ב) שמחרימין כו', ולא מתקנת יהושע בן גמלא לבד, כן נראה. (אור שמח, הל' תלמוד תורה פ"א ה"א)

לדעתו של ר' מאיר שמחה, הפסוק "ושננתם לבניך" נאמר בלשון יחיד (בניגוד לפסוק: "ולמדתם אותם את בניכם") משום שהוא פונה אל "כלליות האומה" ולא לכל יחיד.[3] לשיטתו, יש להסביר שחידושו של יהושע בן גמלא הוא בתיקון הדרך שבה יש ליישם את החיוב הזה, אבל לא ביצירת החיוב הקהילתי כלפי הבנים.

כלומר, לפי ה"אור שמח" נראה שיש שני חיובים כלפי הבנים:

1. יש חיוב של האבות כלפי הבנים שנלמד מן הפסוק: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים י"א, י"ט).

2. חיוב של כלל ישראל כלפי הבנים הנלמד מן הפסוק: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו', ז').[4]

את השיטה הזו, לפיה ישנו חיוב דאורייתא של כלל ישראל לדאוג ללימוד התורה של כלל הבנים, מסביר הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד בספרו "משנה שכיר":

ועפי"ז כיון דהתורה היא ירושה דקהלת יעקב, בודאי דהחיוב מן התורה על הקהלה לדאוג על זה שהתורה תהיה מורשה לבנינו אחרינו, וכמו שכתב הרמב"ן כי ישראל אמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהל יעקב לעדי עד. ואיך יהיה זה אם לא שהקהלה מחוייבת לדאוג עבור זה ע"י שיושיבו מלמדים שילמדו את בני הקהלה בכלל? ולא סגי באנשים פרטיים שיעשו כן כי בזה לא יצאה הקהלה בכלל ידי חובתה. (שו"ת משנה שכיר יו"ד קס"ו)

בכל אופן, בין אם מדובר בתקנה מדרבנן או בחיוב מדאורייתא, הסוגיה מתארת מעבר מחיוב אישי של האב כלפי בנו לאחריות ציבורית של כלל ישראל.[5]

את החובה הציבורית, כפי שראינו, מתאר ה"משנה שכיר" כחובה כלפי התורה. התורה צריכה להתקיים בקרב כלל ישראל, ועל כן מוטלת אחריות על הקהל כולו לדאוג לכך שהתורה אכן תגיע לכל הדור הבא.

סיכום ביניים

לכל הדעות, כאשר אב לומד עם בנו הוא מקיים את מצוות "ולמדתם אותם את בניכם". נחלקו הראשונים אם שליחת הבן למלמד התינוקות גם היא דרך לקיום המצווה מדאורייתא, או שמדובר בתקנה דרבנן (כנראה משום שרוב ההורים אינם יכולים ללמד את בניהם כראוי[6]). מחלוקת נוספת קיימת סביב החיוב הקהילתי לדאוג ללימוד תורה גם עבור ילדים שאבותיהם אינם יכולים ללמדם או לשלוח אותם למלמד התינוקות: יש הטוענים שמדובר בתקנה דרבנן, ויש הטוענים שגם כאן מדובר בקיום מצווה דאורייתא.

לימוד תורה על ידי אמהות ולבנות

חיוב נשים בת"ת ובמצוות עשה שהזמן גרמא

בטרם נסיים את עיוננו במצוות ת"ת לבנים, יש לעסוק בהיבט נוסף של מצווה זו. במהלך הדיון בחובת האב ללמד תורה את בנו אומרת הגמרא שאין חיוב על האם ללמד את בנה, וזאת משום שאין חיוב ללמוד איתה ואין לה חיוב ללמוד תורה בעצמה:

איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד – מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד – אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו – מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו – אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: ולמדתם אותם את בניכם – ולא בנותיכם. (קידושין כט ע"ב)

רבות נכתב ביחס ללימוד תורה לנשים בדורינו, ואין כאן המקום להאריך בעניין זה.[7] אבל ביחס לסוגייתנו הספציפית, יש מקום לענ"ד לשאול מספר שאלות:

1. האם אישה המלמדת את בנה תורה מקיימת את מצוות "תלמוד תורה לבנים", או שמא המעשה הזה אינו נחשב לאותה מצווה?

2. לאור ההבנה המקובלת שישנם תחומי לימוד בהן נשים חייבות, האם ניתן לומר שנשים חייבות ברמה מסוימת ללמד את בניהן תורה?

3. האם כאשר אב מלמד את בתו תורה, הוא מקיים מצווה זו, או שהמצווה שייכת רק ביחס לבנים?

דיון דומה קיים לגבי קיום מצוות עשה שהזמן גרמא על ידי נשים. בסדרת השיעורים בנושא "ברכת המצוות" עסקתי בהרחבה בדרכים השונות להבנת משמעות קיום מעשה"ג על ידי נשים, והעליתי שיש חמש שיטות בעניין זה:[8]

1. עשיית מצוות אלו על ידי נשים היא בעייתית, משום שהיא קשורה ברמה כלשהי לאיסור "בל תוסיף" (על פי רש"י בביאור שיטת ר' יהודה במסכת ר"ה לג ע"א, ד"ה "הא נשים").
2. עשיית מצוות אלו אינה נחשבת לקיום מצווה, ומדובר במעשה ניטרלי לחלוטין. הוא אינו מצווה, אך גם איסור אין בו.
3. עשיית מצוות אלו אינה נחשבת לקיום מצווה, אבל לעשייה זו יש ערך כביטוי לרצון להתקרב לה' ולעבודתו (על פי דברי הריטב"א בסוגיית "גדול המצווה ועושה" בקידושין לא ע"א).
4. יש ערך חיובי לקיום מצוות אלו מצד תוכנן, זאת למרות שהנשים כלל אינן מצוות בהן (נראה שהבנה זו עולה מתוך דברי התוספות בסוגיית "גדול המצווה ועושה" בקידושין לא ע"א).
5. המצוות ניתנו לנשים בדיוק כמו לגברים, אלא שהגברים חייבים לקיימן ולנשים המצוות ניתנו בתורת "רשות" (יש מפרשים בפירוש הראב"ד על שיטת ר' יוסי ור' שמעון בספרא[9]).

גם אם נאמץ את השיטות החיוביות ביחס למעשה"ג, צ"ע אם נכון להשוות את הדינים למצוות ת"ת. מצד אחד, ניתן לומר שכשם שבמעשה"ג אנו אומרים שנשים שייכות במצווה ברמה מסוימת, כך גם ביחס למצוות תלמוד תורה לבנים. גם אם נשים אינן מחויבות, בהוראת הבנים אישה מקיימת מצוות עשה חשובה של "תלמוד תורה לבנים", בדיוק כפי שהיא מקיימת מצווה כאשר היא נוטלת ד' מינים בסוכות.

מצד שני, ניתן לחלק בין המקרים ולומר: בעוד במעשה"ג התורה ציוותה על פעולה מסוימת, וחייבה בכך את הגברים, כאן המצווה עצמה היא לימוד האב עם בנו. ייתכן והדבר תלוי במחלוקת אותה ראינו לעיל: אם מצוות ת"ת לבנים עיקרה בידיעת הבנים את התורה, אזי ייתכן לומר שגם אֵם המלמדת את בנה תורה מקיימת מצווה זו. אמנם, רק האב מחויב במצווה זו, אך לא רחוק לומר שגם האם הדואגת לידיעת התורה של בנה מקיימת את המצווה של "ולמדתם אותם את בניכם".

לעומת זאת, אם המצווה היא בלימוד האינטימי של אב ובנו, ייתכן שאם הלומדת עם בנה אינה מקיימת את המצווה כיוון שהיא אינה אב. כשם שישראל המברך ברכת כהנים אינו מקיים מצווה זו, כך גם אמא הלומדת עם בנה אינה מקיימת את המצווה.

ייתכן שהאם מחויבת במצוות החינוך הכללית של קירוב ילדיה לעבודת ה', על פי הפסוק מפרשת וירא: "...לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (בראשית י"ח, י"ט), אבל אין לה שייכות ביחס למצווה הספציפית של הוראת התורה לבניה.

באופן דומה יש לשאול לגבי הוראת התורה לבנות. מצד אחד, ניתן לומר שהחיוב הוא בהוראת התורה כלפי הבן, אבל יש קיום של מצווה זו בהוראת התורה לבנות. מצד שני, ניתן לומר שצורת המצווה היא בלימוד התורה לבן דווקא. הבן הוא מושא המצווה, ולא אף אדם אחר. אם כך, בהוראת התורה לבת ייתכן ומשיגים מטרות חינוכיות חשובות ביותר, אך המצווה של "תלמוד תורה לבנים" אינה שייכת כאן.

נלע"ד ברור שאין צורך להגיע למסקנה שווה ביחס לאם המלמדת את בנה וביחס לאב המלמד את בתו. ייתכן ונאמר שקיום המצווה תלוי בבן המקבל תורה מאחד מהוריו, אבל בת אינה חלק מן המצווה הזו כלל. לחלופין, ייתכן ונאמר שהמצווה בעיקרה מוטלת על האב להעביר את התורה לדור הבא, ועל אף שהוא מחויב ביחס לבנו, בהוראתו לבת גם כן יש קיום של מצווה זו.

אם נאמץ את הכיוונים המצמצמים את המצווה דווקא לאב ובנו, יש להסביר את טעם ההבדל בין מצווה זו לבין קיום מעשה"ג שבהן דעה מקובלת ביותר היא שיש ערך וקיום משמעותי כאשר מצוות אלה נעשות על ידי נשים.

העברת המסורת החווייתית

הגרי"ד סולובייצ'יק מתאר באופן טיפולוגי את ההבדל בין תפקידו החינוכי של האב לעומת תפקידה של האם:

משימתה של האם בקהילת הברית שונה ממשימתו של האב, כיוון שהם מייצגים מצד אישיותם שתי גישות שונות. תורת האב נושאת ביסודה אופי אינטלקטואלי. היהדות היא במידה רבה דיסציפלינה אינטלקטואלית, מתודה, שיטה של מחשבה, מערכת היררכית של ערכים. כדי שיוכל אדם להכיר את כל ההיבטים האלה, עליו ללמוד, להבין, לקנות דעת ולהתוודע לפחות לעקרונותיה הבסיסיים. אתוודה ואומר: אין זו משימה קלה כלל ועיקר. ההוראה חייבת להיות מחמירה, מדויקת ומסורה. אם אין האב יכול להשיג כל זאת בכוחותיו שלו, הוא חייב לדאוג לכך שילדו יזכה לחינוך הדרוש לו.

אבל היהדות איננה רק מסורת אינטלקטואלית אלא גם חווייתית. היהודי לא רק שומר את יום השבת, את ראש השנה ואת יום הכיפורים, אלא גם חווה אותם. הוא אינו מסתפק רק בשינון תפילותיו בימים אלה. סדר ליל הפסח איננו רק עניין טכסי, אלא גם אירוע חווייתי נהדר. ביהדות יש יופי, הוד, חמימות ועדינות. לא ניתן לתאר את כל התכונות האלה במושגים קוגניטיביים. ניתן להביט בהן, לחוש ולהרגיש אותן. אי־אפשר להעניק הכשרה פורמאלית בתחום החווייתי. החוויות מועברות מאדם לאדם לא באמצעות הדיבור אלא על ידי מגע מתמיד, באמצעות ההתחברות, על ידי פעפוע מלב אל לב, דמעה או חיוך, עיניים חולמניות ונעימה רכה, דומיית בין השמשות וקריאת שמע. את כל אלה נמצא בתחומה של האימהות. האם היא היוצרת את הלכי הנפש; היא היא האמן שמתחת ידו יצאו הרוממות, ההוד והיופי. היא המספרת לילד את עלילותיה הגדולות של היהדות. היא המעבירה אליו בדרך כלשהי את הרטט, את מקצב לבה של היהדות, בשעת משחק, שירה, צחוק ובכי. ("הורות טבעית והורות גאולה", בתוך אדם וביתו, עמ' 110)[10]

אמנם, גם אם נחלק בין תפקידי האם והאב באופן טיפולוגי, אין הכרח לומר שאם האחד יאמץ את תפקידו של השני, אין כאן "קיום" של מצווה. צ"ע נוסף בעניין זה, ולא מצאתי מקורות העוסקים בשאלה זו באופן ישיר.[11]

היקף החיוב בהלכה

להלכה קיימא לן שנשים חייבות בלימוד תורה מסוים. ברמה אחת, נשים חייבות בלימוד תורה הנוגע לקיום מצוותיהן. כך מפורש בדברי הבית יוסף (בשם האגור) בביאורו להלכה שנשים מברכות ברכות התורה על אף שאינן חייבות במצוות תלמוד תורה:[12]

וכתב עוד האגור (שם) בשם מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה) דנשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ ע"א)... כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום (ברכות כו ע"ב) והן חייבות בתפלה (שם כ ע"ב) ואם כן חייבות ג"כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן ע"כ: (בית יוסף, אורח חיים סי' מ"ז)

ברמה שנייה קבע מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל:

יסוד זה של לימוד תורה כמרכיב בעבודת ה', אנו מוצאים גם בספרי (דברים פיסקא מ"א), בדברים המצוטטים בספר המצוות לרמב"ם (עשה ה'): "ולעבדו (דברים י"א, י"ג) – זה תלמוד... דבר אחר: ולעבדו זו תפלה". מכאן שלדעת הרמב"ם תלמוד תורה הוא לא רק קיום של מצוות "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א, י"ט), אלא גם של מצוות עבודת ה'. לאור זה נראה שגם נשים, הפטורות ממצוות תלמוד תורה, חייבות בזמננו בלימוד תורה מצד מצוות עבודת ה', שכן כאמור, מרכיב מרכזי בקיום עבודת ה', במיוחד בזמננו, הוא על ידי תלמודה תורה, שהוא עבודת ה' בשכל. ("לימוד תורה בעיון", בתוך: והארץ נתן לבני אדם, עמ' 45)

כלומר, מצאנו לפחות שני כיוונים שמהם עולה שקיימת רמה מסוימת של חיוב לנשים בתלמוד תורה. לאור זאת כתב הרב שלמה רוזנפלד:

לפי הדעות הנ"ל שהאישה חייבת ברמה מסוימת של לימוד תורה, תהיה השלכה גם לחובת החינוך. ללמד תורה לשם לימוד, היא אכן פטורה, כיוון שאינה מצווה ללמוד לשמה... אך ללמד לשם קיום התורה, כיוון שהיא מצווה בקיום רוב מצוות התורה, בעיקר לא תעשה, אך גם רוב מצוות עשה... ממילא היא מצווה ללמדן לאחרים לשם קיום המצוות. ("חובת האם במצוות החינוך", בתוך: טל לישראל, תשס"ה)

לדעת הרב רוזנפלד ישנו חיוב לאם, מדין חינוך, ללמד הלאה את מה שהיא מחויבת בו בעצמה. אמנם, מסברה יש מקום לחלק ולומר שהאם חייבת בלימוד התורה כדי לדעת מה עליה לעשות, אך החיוב ללמד את פרטי המצוות האלו אינו תלוי בחיובה העצמי, ובעז"ה נעסוק בהמשך סדרה זו בחיוב האם בחינוך ילדיה.

על כל פנים, למרות חיוביה של האישה בהיבטים מסוימים של תלמוד תורה, מודה הרב רוזנפלד שאין בכך כדי לחייבה במצוות תלמוד תורה לבנים.

נראה שעל אף שיש חיוב על הנשים ללמוד תורה ולדעת את הנדרש להן לשם עבודת ה' וקיום המצוות, האחריות על העברת פרטי התורה מדור לדור מוטלת על הגברים. כאמור, הסתפקנו אם אישה הנוטלת על עצמה את האחריות גם להיבטים האלה מפוקעת מקיום מצווה זו כיוון שאחריותה היא רק על תחום החוויה הדתית ועל התחום הכללי של "שמירת דרך ה'", או שמא היא יכולה בבחירתה לקיים את המצווה הספציפית של תלמוד תורה לבנים (כפי שהיא יכולה לקיים מעשה"ג).

לגבי תלמוד תורה לבנות, ניתן לומר שאין כאן קיום של מצוות "ולמדתם אותם את בניכם", אלא שיש ללמדן לשם חינוכן לקיום המצוות שהן מחויבות בהן. מאידך נראה שאם אנו מקבלים את הגישה המרחיבה את תחומי לימוד התורה לנשים לכל עולם התורה, ייתכן וגם אופי הלימוד שלהן השתנה.

ייתכן שגם אם המצווה של "ולמדתם אותם את בניכם" לא מתקיימת ביחס לבנות, מצוות "ושננתם לבניך" כפי שהבינו ה"אור שמח" וה"משנת שכיר" מתקיימת. כאמור, הבינו אחרונים אלה שישנו חיוב קהילתי להנחלת התורה לילדים, וזאת כדי שהתורה תהיה "מורשה קהילת יעקב". אם כך, ייתכן ובמציאות שבה נראה שיש צורך בלימוד התורה באופן עמוק ונרחב לבנות כדי שלא תשכח תורה מישראל, כיוון שהנשים תופסות מקום משמעותי יותר בהנחלת התורה לדורות הבאים – ממילא ישנו קיום מצווה דאורייתא של "ושננתם לבניך" בהוראת התורה לבנות ישראל.

מעין זה ניתן למצוא בדבריו של האדמו"ר האחרון מחב"ד, שהסביר את המעלה בלימוד תורה שבעל פה לבנות בדורינו:

...ומעלה נוספת שעי"ז יש באפשרותן לסייע ולהוסיף בתלמודם של בניהם וגם בתלמודם של בעליהם שנוסף על חלקן וזכותן באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן יכולות לעזור ולסייע ע"י ההתעניינות וההשתתפות בהלימוד עצמו. (שלחן מנחם, יו"ד סי' ע"ה סע' ד')

סיכום

בשיעור זה עסקנו בשני נושאים מרכזיים:

1. הוראת הבנים על ידי מורים: האם מדובר בקיום מצווה דאורייתא של ת"ת לבנים, או תקנה דרבנן.

2. הוראת הבנים ע"י אמהות והוראת הבנות – האם מצוות ת"ת לבנים מתקיימת גם באופנים אלה, או שמא מצווה זו מתוחמת דווקא להוראת הבנים על ידי אבותם.

כאן סיימנו (לצורך סדרה זו) את עיסוקינו במצוות ת"ת לבנים. בעז"ה בשיעור הבא נמשיך בעיסוקינו במצוות חינוך, ונתמקד בנושא החינוך להימנעות מאיסורים.
 

[1] כך על פי פירוש רש"י במקום (ד"ה "ולמדתם"), ועיין מהרש"א שביאר באופן אחר.

[2] עוד על דין ערבות עיין בשיעורו של הרב אשר וייס "גדר הערבות בממון ובמצוות" ובשיעורִי בסדרה על ברכת המצוות "ברכת המצוות על ידי אחר (א)".

[3] נראה שטענה זו נתונה במחלוקת פרשנים בביאור לשון היחיד שעשרת הדיברות מנוסחות בה. הרמב"ן (שמות כ', א') מסביר שהניסוח בלשון יחיד נועד ללמד "כי כל יחיד מעם יענש על המצות". לעומת זאת, "אור החיים" על אתר מסביר שניסוח זה מצביע על אחדות ישראל: "כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פירוד".

[4] לימוד זה תואם את דרשת הספרי: "לבניך, אלו תלמידיך", ולא רק הבנים. כך גם פוסק הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ב). נוסף על כך, יש לסייג את קביעתנו בדבר החיוב הכפול לאור הדיון שראינו בשיעור הקודם לגבי היחס בין מצוות ת"ת לבנים ובין החיוב הכללי.

[5] חשוב לציין כאן את חידושו של בעל ה"בני יששכר" בספר "תמכין דאורייתא" המצוטט בכמה מקומות (למשל שו"ת משנה שכיר יו"ד קס"ו) שלאחר תקנת יהושע בן גמלא (שהיא מדרבנן) לא מקיימים את מצוות "ולמדתם אותם" מדאורייתא עד שכל הבנים בעיר ילמדו תורה. זאת לפי שיטת הפמ"ג לגבי מצווה דאורייתא שחכמים הוסיפו לה גדרים, שלא מקיימים אף את המצווה מן התורה עד שיקיימו אותה לפי תקנת חז"ל (פמ"ג בפתיחה לאו"ח ח"ג ס"ק ז'–ח').

[6] נוסף כמובן לערך החינוכי של לימוד במסגרת עם ילדים אחרים.

[7] עיינו בפרק ו' בספרו של הרב חיים נבון "גשר בנות יעקב" (עמ' 153–189) שסיכם שיטות רבות הנוגעות לסוגיה זו.

[8] עיינו בשיעור 14 בסדרת "ברכת המצוות".

[9] דבורא דנדבה פרשה ב', פרק ב'. באופן דומה עולה גם מדברי הרשב"א לראש השנה לג ע"א ד"ה "וכן הסכימו".

[10] בהוצאת "מאוצר הרב".

[11] יש להעיר שאם נאמץ את הבנתו של הגרי"ד ביחס לשני תחומי החינוך: האינטלקטואלי והחווייתי, ייתכן ששאלתנו לגבי מקומה של האם במצווה זו קשורה לאופן שבו נבין את אופי מצוות ת"ת לבנים. בשיעורים הקודמים עסקנו בשיטת רש"י שלפיה המצווה מצומצמת ללימוד מקרא בלבד. ביארנו זאת בשני אופנים: 1. על פי ערוה"ש הסברנו שהוראת התורה שבכתב מרגילה את הילד לעסוק בתורה ובמצוות. 2. הצענו שהעיסוק בתושב"כ מנחיל את "אמונת התורה" ומעצים את החוויה של קבלת התורה בסיני. אם נבין שעיקר המצווה הוא חיבור חווייתי למעמד הר סיני, אזי יש מקום רב לטעון, לאור דברי הגרי"ד, שנשים שייכות במצווה זו.

[12] עיקרון זה מופיע במקורות רבים, כגון בספר חסידים סימן שי"ג, ב"ח או"ח סי' מ"ז ועוד.