עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – פינוי חללים בשבת

בשיעור שעבר עסקנו בהיתר פינוי החללים משדה הקרב, ועמדנו על כך שהשמירה על מוראל הלוחמים מוגדרת כפיקוח נפש של ממש.

הזכרנו את מאמרו של הרב גד נבון, שהתיר לפנות חללים משדה הקרב בנימוק שזהו צורך מצורכי המלחמה, המבוסס על דין "עַד רִדְתָּהּ". בתוך דבריו, הוסיף הרב גד נבון וכתב:

"ונראה לנו שאף מדין פקוח נפש של כל התורה מותר לנו לעשות פעולות הכרוכות בחילול שבת דאורייתא, במקום שנראה לנו שאי ביצוע הפעולות יגרום לפגיעה במוראל החיילים. בשו"ע סימן של סעיף א' נפסק: "מדליקין נר ליולדת אף שהיא סומית", ומסבירה הגמ' בשבת קכח, ב שההיתר הוא משום יישוב הדעת של החולה, היינו שלא תבא לידי טירוף הדעת ושתהא סמוכה ובטוחה שחברותיה מסוגלות לעזור לה בעת הצורך". (הרב גד נבון, "פינוי חללים בשבת", בתוך: תחומין כרך ה')

הרב גד נבון מצטט הלכה פסוקה המבהירה את החשיבות והמשמעות של הרגעת יולדת. מהלכה זו מבקש הרב ללמוד שהרגעת הלוחמים וחיזוק המוראל שלהם מוגדר אף הוא כפיקוח נפש, ולאו דווקא מדין "עַד רִדְתָּהּ".

בשיעור זה, נעיין בהלכה שהזכיר הרב גד נבון בדבר "יתובי דעתא" ביולדת ובחולה שיש בו סכנה. נבקש לברר בקצרה את גדריה ופרטיה, ומתוך כך לשאול האם אכן ניתן ליישם אותה ביחס ללוחמים בשדה הקרב.

 

"יתובי דעתא" ביולדת

המשנה במסכת שבת קובעת שמחללים את השבת לצרכי היולדת. בברייתא שמביאה הגמרא, מבואר שמשום כך מותר להדליק נר עבור היולדת. על כך ממשיכה הסוגיא ומחדשת:

"לא צריכא בסומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה; סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לי". (שבת קכח:)

פשוט וברור שאם המיילדת מצידה זקוקה לנר כדי לעשות את מלאכתה – הדבר מותר, וזהו צורך מובהק של פיקוח נפש.[1] החידוש שעולה כאן, הוא שמותר להדליק את הנר גם עבור יולדת עיוורת, שכלל אינה מרגישה באורו. הדלקת הנר מיישבת את דעתה ומרגיעה אותה, כאשר היא יודעת שהצוות הרפואי המטפל בה עושה את מלאכתו נאמנה.

הרמב"ם (משנה תורה הל' שבת, ב', יא) וה'שולחן ערוך' (אורח חיים הל' שבת ש"ל, א) פסקו להלכה שמותר לחלל את השבת ולהדליק נר ליישוב דעתה של יולדת גם היא עיוורת. נחלקו הפוסקים עד כמה ניתן להרחיב היתר זה, והאם אכן כל בקשה של היולדת מתירה חילול שבת, גם בעניינים שאינם חיוניים כלל. כאמור לעיל, הנר שעליו מדברת הגמרא אכן נחוץ מבחינה רפואית, ובמקרה של חשיכה מוחלטת מותר להדליק את הנר. אמנם, במקרה הספציפי של יולדת עיוורת היא עצמה אכן הייתה יכולה להסתדר גם בלי הנר, ואולם סוף כל סוף בקשתה נובעת מצורך רפואי מסוים – והוא, דאגתה לכך שהטיפול בה ייעשה על הצד הטוב ביותר. לכאורה, כאשר היולדת מעלה בקשה שאין לה כל זיקה לפיקוח נפש – אין בכך הצדקה לחילול השבת כדי למלא את רצונה.

זכורני שפעם דנתי בסוגיא זו עם מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ותוך כדי דבריו הוא שאל אותי: 'וכי יעלה על דעתך שאם היולדת תבקש להאזין למוסיקה קלאסית במהלך הלידה, נתיר להדליק עבורה את הרדיו?!'. אודה ואבוש, שאכן חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהדבר מותר אם היולדת זקוקה למוסיקה בעת הלידה. אך שאלתו הרטורית של הרב הייתה כה נחרצת, וכתלמיד לפני רבו – נמנעתי מלהשיב.

שאלה זו, בדבר היקף ההיתר משום "יתובי דעתא" היא שאלה נרחבת, ועל כן אסתפק באזכור קצר של דוגמאות אחדות שדנו בהן פוסקי הזמן:

א. ה'חזון אי"ש' פסק באגרותיו (ח"א, קמ"א) שמותר (ואף חובה) לבן משפחה להתלוות ליולדת שצריכה לנסוע לבית חולים בשבת. אמנם, בבית החולים ממתין צוות מקצועי מיומן, ובכל זאת פנים מוכרים לצידה של היולדת בוודאי מסייעים להרגעתה ולמנוחת נפשה. כך פסק להלכה גם ב'שמירת שבת כהלכתה' (ל"ו, יא).[2]

ב. פוסקי הזמן התירו ליולדת לנסוע בשבת לבית חולים מרוחק ממקום מגוריה, אף שיש בית חולים קרוב יותר, אם היא סבורה שבבית החולים המרוחק תקבל טיפול טוב יותר, או שנהוגות בו שיטות לידה שהיא מעוניינת בהן באופן מיוחד.[3]

ג. יש מן הפוסקים שהתירו לתומכת לידה (דולה) לנסוע בשבת לבית החולים, אף שנוכחותה בלידה אינה מחויבת, ואינה מהווה חלק מהותי מן הטיפול הרפואי. דעתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לא הייתה נוחה מהיתר זה, אך כאמור רבים הקלו בכך.[4]

ד. התירו ליולדת לקבל זריקת אפידורל או זריקות אחרות לשיכוך כאבים בזמן הלידה, אף אם הזריקה כרוכה בהוצאת מעט דם ויש בכך איסור תורה.[5]

ה. הרב שלמה דיכובסקי התיר לבעלה של היולדת לאחוז בידה בעזרת כפפה גם לאחר שנאסרו מצד הלכות נידה, כדי ליישב את דעתה ולהרגיעה.[6]

ו. בספר תורת היולדת (י"ב, סע' א') התיר במצבים מסוימים לבעל שנסע עם אשתו ללידה, והשאירו בביתם ילד קטן ללא השגחה, לשוב הביתה בנסיעה. הנימוק להיתר הוא הדאגה לשלומו של הילד, אך גם "יתובי דעתא" של היולדת, שמבקשת לוודא שהילדים שהשאירה בבית אינם במצוקה.

כאמור, דוגמאות אלה הן רק דוגמאות מייצגות מן הדיון עד היכן ניתן להרחיב את המושג "יתובי דעתא", ומה בדיוק כלול בו.

 

"יתובי דעתא" בחולה שיש בו סכנה

כפי שראינו, הסוגיא עוסקת ב"יתובי דעתא" של יולדת. לדעת התוספות, מדובר על חידוש מיוחד:

"קמ"ל איתובי מיתבא דעתה – אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביום הכיפורים אלא על פי מומחה, והכא שריא משום יתובי דעתא, היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב". (תוספות שבת קכח: ד"ה קמ"ל)

לדעת התוספות, הרחבה רבתי של המושג "יתובי דעתא" תוביל להיתרים מפליגים בהלכות פיקוח נפש, והלכה למעשה תתיר כל פעולה שהיא, כל עוד החולה (שיש בו סכנה) מעוניין בה, ובכך מתיישבת דעתו. אם כך – טוענים התוספות – מדוע יש להיוועץ במומחים ובבקיאים בהגדרת מצב סכנה, הרי כל פעולה שהיא מותרת עבור החולה?! על כן, הציעו התוספות להגביל את היקפו של דין "יתובי דעתא" ליולדת בלבד. אכן, הלידה מחייבת שיתוף פעולה מלא מצד היולדת, ועל כן היא מוכרחת להיות רגועה, נינוחה ושלווה, ודווקא משום כך התירו לחלל את השבת לישוב דעתה.[7]

לכאורה, ניתן להוכיח את דברי התוספות מסוגיא מפורשת. בגמרא במסכת בבא בתרא (קנו:), נאמר שמותר לקנות קניין מ"שכיב מרע" בשבת, "שמא תטרוף דעתו עליו". לכאורה, גם כאן מדובר ב"יתובי דעתא" לחולה שיש בו סכנה, מה שאמור להתיר גם איסורי תורה – ואולם הגמרא מתירה רק את הקניין, שנאסר מדרבנן בלבד. ואכן, כך נפסק להלכה ב'שולחן ערוך':

"חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי". (שולחן ערוך אורח חיים הל' שבת ש"ו, ט)

הגר"א בביאורו שם מציין כמקור את הסוגיא בבבא בתרא שהזכרנו, וכאמור העולה משם הוא שלצורך החולה התירו איסורי דרבנן, אך לא איסורי תורה. יתר על כן, גם ביחס לאיסורי דרבנן שהותרו לצורך החולה נחלקו הפוסקים האחרונים: יש שהתירו רק איסור אמירה לגוי שהוא בגדר "שבות שאין בה מעשה",[8] ולעומת זאת יש פוסקים שהתירו כל איסורי דרבנן, גם על ידי ישראל.[9]

אלא שעל אף דברי התוספות המפורשים, המבוססים היטב על הסוגיא בבבא בתרא, הפוסקים לדורותיהם הכריעו שכאשר קיים חשש ממשי שפחד, חרדה ו'היסטריה' יסכנו את חייו של חולה שיש בו סכנה – מותר לחלל את השבת אפילו באיסורי תורה.

כך פסק הרשב"ץ בתשובותיו:

"מכאן נראה שאפי' מפני ישוב דעתו של חולה ואפי' אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקין את הנר אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת". (שו"ת התשב"ץ ח"א נ"ד)

התשב"ץ נוקט כדבר פשוט, שההיתר המתחדש בסוגיא ביחס ליולדת עיוורת נוהג בכל חולה שיש בו סכנה. דור אחד אחריו כתב כך גם הרדב"ז:

"בזמן שאומר הוא צריך אני לתרופה פלוני ואם לא יעשו אותה אמות, אפילו רופא אומר אין צריך ודאי מחללין; עוד יש ראיה דיולדת סומא מדליקין לה את הנר ליתובי דעתה כל שכן אם אומרת צריך אני ולא יעשו שתטרף דעתו עליו וזה ברור". (שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ס"ו)

הרדב"ז סבור שהעיקרון ש"לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי י"ד, י), שממנו למדו חז"ל (יומא פג:) שהחולה מוסמך לומר מה נצרך או לא נצרך לרפואתו, קשור גם הוא על עניין "יתובי דעתא".

את דבריו של התשב"ץ כבר למדנו בעבר (שיעור מס' 8), כאשר עסקנו בביאור עמדת ה'מגיד משנה' (הל' שבת ב', יד) המתיר לחלל את השבת "לכל צרכיו" של החולה. ה'ביאור הלכה' (שכ"ח, ד ד"ה כל שרגילים) קשר את תשובת התשב"ץ לדברי ה'מגיד משנה', וטען שהיתר מפליג כזה של התשב"ץ בהכרח מבוסס על עמדת ה'מגיד משנה', שלדעתו של ה'ביאור הלכה' היא עמדת מיעוט בין הפוסקים. הווי אומר – חילול שבת לכל דבר שיש בו משום "יתובי דעתא" הוא היתר שנוי במחלוקת לדעת ה'ביאור הלכה', ואין לסמוך עליו.

עם זאת, הלכה למעשה נראה שהכל לפי העניין. יש מצבים שבהם חולה שיש בו סכנה אכן נתון בפחד ובחרדה משמעותיים, ומבחינה רפואית הרגעתו ושלוות נפשו חיוניות להחלמתו. מסתבר שבמצבים אלה יודו כולם שמותר לחלל את השבת, וכדרך שכתב ערוך השולחן:

"ונראה לי אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה". (ערוך השולחן אורח חיים הל' שבת ש"ו, כ)

כך נפסק גם ב'שמירת שבת כהלכתה':

"כל דבר שהחולה המסוכן דורש אותו, והוא אינו נוגע ממש לרפואתו, אך יש בו כדי להפיס את דעתו או להרגיעו, אין לחלל עליו את השבת באיסור תורה, אבל עושין אותו באיסור דרבנן... ישנם חולים מסוכנים שסיכוייהם להתגבר ולהבריא תלויים במצבם הנפשי. במקרים כאלה יש להקל לחלל את השבת גם באיסורי תורה בכל דבר אשר אם לא יעשוהו, יש חשש שמא תיטרף דעתו של החולה, למשל שיהיה בדכאון בשל חשש שאין מטפלים בו כראוי". (שמירת שבת כהלכתה ל"ב, כה־כו)

וכך הסביר גם בספר 'נשמת אברהם':

"וצריך לומר שחז"ל הבחינו בין שני מיני יתובי דעתיה. אחד שעלול להחמיר את מצבו של החולה המסוכן כך שתטרף דעתו כשלא ממלאים את בקשתו ואז יסתכן עוד יותר – ממילא מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה כרי למנוע את זה.           
השני, שאמנם יגרום לו לנפילת רוחו ועצבות, אך לא יסתכן בכלל אם לא עושים את מה שהוא ביקש – כאן מותר לחלל את השבת רק באיסורי דרבנן". (נשמת אברהם ש"ו, סק"ד)

דברים דומים נכתבו גם בשו"ת שבט הלוי. לפני הרב וואזנר הובא מקרה של אדם קשיש שנשלח מבית אבות לבית חולים בעיצומו של יום השבת, והשאלה שעלתה היא האם מותר לקרוב משפחתו לנסוע אליו כדי להפיג את בדידותו. כך השיב הרב:

"ויש לומר דלא פליגי הגדולים; דאם יש חשש של ממש של טירוף דעת החולה יש לצדד בזה... בכל אופן אין דעתי להתיר סתמא איסור תורה בשביל חולה שלא ישב לבד, אם לא שיש רגלים לדבר שיכול לצמוח מזה ספק פקוח נפש". (שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ס"ה)

לאמור – הכל לפני העניין והמצב, ועל פי ההערכה הרפואית. אין חולק על כך שמצבי מתיחות וחוסר שלווה עלולים להיות מסוכנים גם למי שנחשב כ"חולה שיש בו סכנה", אלא שהשאלה מה מקורם ומהי הדרך להפיג אותם, תלויה בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות.[10] מצד אחד, פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה, ומצד שני הרחבת ההיתר יתר על המידה עלולה להוביל למצבים אבסורדיים ולחילול שבת על עניינים של מה בכך, רק משום שהחולה ביקש כך או אחרת. על כן, דרשו הפוסקים לנקוט משנה זהירות בנושא, וכדרך שכתב בשו"ת הרי בשמים:

"אולם ענין זה מסור להמורה להורות כפי צורך השעה שלא להקל בדבר למען לא יזלזלו ההמון בקדושת שבת חס ושלום". (שו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קפ"ט; מצוטט בכף החיים אורח חיים סי' ש"ו סקע"ו)

 

סיכום ביניים

פתחנו את השיעור בדבריו של הרב גד נבון, שהציע לבסס את ההיתר לפנות חללים משדה הקרב על העיקרון של "יתובי דעתא".

לאור דברינו עד כה, מדובר בהצעה מחודשת: הרי יולדת או חולה מוגדרים בעצמם כחולים שיש בהם סכנה, ועל כן מנוחת נפשם חיונית להבראתם, כפי שהתבאר. לעומתם, חיילים בשדה הקרב אינם חולים כלל ועיקר! מצבם הנפשי והמוראלי אכן חשוב ומשמעותי לניצחון במערכה, אך מה עניין יש להם אצל "יתובי דעתא" של חולה?!

כדי להבין את עומק דבריו של הרב גד נבון, יש להציג פן נוסף בסוגיית "יתובי דעתא". פן שהתפרש בדברי ראשונים ואחרונים לא רק כגורם בעל השפעה על חולה שיש בו סכנה, אלא כגורם עצמאי היוצר פיקוח נפש וממילא מתיר חילול שבת, כדלהלן.

 

בהלה וחרדה כגורמי סיכון עצמאיים

מקור הדברים בסוגיא מפורשת במסכת יומא:

"ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין... משום דקא מיבעית". (יומא פד:)

הלכה זו הובאה ברי"ף (שבת מ. בדפיו וכן יומא ה. בדפיו) וברמב"ם (הל' שבת ב', יז), ואף שה'שולחן ערוך' לא העתיקהּ, הביאוה נושאי כליו.[11] הר"ש ואזנר הסיק מהלכה זו מסקנה עקרונית:

"ולמדנו מהלכה זו כי הבעתה גדולה ספק פיקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים. ומצינו כמה עובדות בחז"ל כי התרגשות פתאומי גרם למיתה. אם כן נהי דמציאות זה שננעל דלת בפניו לא שייך בגדולים דאינם נבעתים מזה, אבל פשיטא דנבעת ממש במציאות אחר, אפילו גדול ורואים הסימנים לכך, דמצווה לחלל שבת עליו". (שו"ת שבט הלוי, ח' ע"ה)[12]

אם כן, בהלה וחרדה גדולות מהוות פיקוח נפש בפני עצמן, ולא רק עבור חולה שיש בו סכנה.

הרשב"א קבע בתשובותיו, שהיתר זה – בעקבות מצבו הנפשי של האדם – מבוסס על סוגיית "יתובי דעתא". הרשב"א נשאל על אדם שקיבל על עצמו בנדר ובשבועה שלא יצחק ולא ישמח כלל. הנודר נשתטה, והרופאים מצאו שהדבר היחיד שמקל עליו הוא כמובן צחוק ושמחה. מעבר לשאלות הנוגעות להתרת נדרים, נדרש הרשב"א לברר האם ניתן לשמח את אותו אדם מדין פיקוח נפש, ועל כך כתב:

"ובפרק מפנין אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה, ואוקימנא אפילו סומא וקא משמע לן דיתובי מיתבא דעתא... והכא נמי דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה... משום שיש כאן ספק נפשות". (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפ"א)

למדנו מפורשות מתשובת הרשב"א, שמצב נפשי קשה, הכולל פחד, חרדה ושאר תסמינים,[13] מוגדר כפיקוח נפש. לדעתו, מקור הדברים בסוגיית "יתובי דעתא".

 

הודעה על נפגעים בשבת

יישום מעשי מעניין, ודי מרחיק לכת, לתפישה זו, הציע הרש"ז אויערבך. הלכה פסוקה היא שמותר לכבות דליקה בשבת רק במקום פיקוח נפש. לפיכך, אם רואה אדם את ביתו וכל רכושו עולים באש, אך ידוע בוודאות שאין נפש חיה בבית ואיש אינו נמצא בסכנה, אין היתר לחלל את השבת. ב'שמירת שבת כהלכתה' הביא את תמיהתו של הרשז"א על הלכה זו, מצד הלכות "יתובי דעתא":

"גם נקטינן שמותר לעשות מלאכה דרבנן להפיס דעתו של החולה הרוצה לראות את קרוביו כדי שלא תיטרף דעתו... וכמו שמותר להדליק נר עבור יולדת משום דיתובי דעתא דיולדת חשיב כסכנה, ואע"ג דאין זו רפואה ממש... וכיון שכן צריך עיון מה טעם לא חוששין עבור מי שכל רכושו נשרף, שיהא מותר להציל על ידי כיבוי שהיא מלאכה שאצל"ג, הרי ודאי דיש לחשוש שמרוב צער שנהפך פתאום מעשיר לעני – יחלה ויסתכן... גם ידוע, שעל פי רוב בשעה שצריכים לבשר לאדם בשורה רעה כזו חוששין לחייו ומזמינים רופא שיהא נוכח בשעת מעשה, וכיון שכן מאי טעמא אסור לכבות?!". (שמירת שבת כהלכתה מ"א, הערה ח')

הרשז"א נמנע מלקבוע מסמרות בדבר, אך הוא מבקש להרחיב את יסוד "יתובי דעתא" וחשש פיקוח נפש הכרוך בו למצבים שונים של תגובת דחק חמורה למציאות קשה ומורכבת.

תלמידו המובהק של הרשז"א, הרב אביגדור נבנצל, ציטט את דברי רבו כהלכה פסוקה בנוגע לשאלה הכואבת של הודעה למשפחות חללי צה"ל על נפילת יקיריהם. כידוע, עם התקדמות אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, לעיתים מגיעה ההודעה אל בני המשפחה מהר מאוד ובאופן בלתי מבוקר, ועל כן צוותי מודיעי הנפגעים של צה"ל נדרשים להגיע אל המשפחה במהירות האפשרית, ולמסור את הבשורה באופן מבוקר. הרב אבי רונצקי הקדיש לכך תשובה בספרו "כחיצים ביד גיבור" (חלק ג', עמ' 22), ונטה להתיר הודעה בשבת. בהערות לתשובה זו כתב הרב נבנצל:

"אם ידוע לצוות קצין העיר שההורים קשישים או חולים, ויש חשש לבריאותם כשישמעו על נפילת הבן, יש לשלוח את הצוות אף בשבת. והוסיף ואמר בשם הגרש"ז זצ"ל, שהתיר לכבות בשבת דליקה שאחזה ברכוש של אדם חולני, מחשש שאם ישמע שנשרף רכושו הוא עלול לקפח את חייו".

פעמים רבות שאלנו את הרב נבנצל: ומה יהא הדין כאשר אין כל ידיעה בדבר מצבם של ההורים ושל שאר בני המשפחה? והוא השיב בפשטות גמורה: מכלל ספק פיקוח נפש לא יצאנו, ויש לחלל את השבת כדי למסור את ההודעה באופן מבוקר.

היתר דומה קבע גם הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד כתובות סב: ד"ה סוי לבה פרח רוחה) ובסגנונו המיוחד הוכיח את הדברים כבר מפרשיות מקראיות, כגון מדברי יהודה ליוסף בתחילת פרשת ויגש אודות דאגת יעקב לבנימין: "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר – וָמֵת!" (בראשית מ"ד, לא); או מדברי חז"ל שהובאו בילקוט שמעוני (חיי שרה ק"ב) ובפירוש רש"י לתורה (בראשית כ"ג, ב) ש"פרחה נשמתה" של שרה אימנו כאשר נתבשרה על עקדת יצחק.[14]

ואכן, כך מורה הלכה למעשה הרבנות הצבאית, שמותר לחלל את השבת, ובמידת הצורך גם באיסורי תורה, כדי למסור את הבשורה למשפחת החלל באופן מבוקר ומקצועי, ובמהירות האפשרית. כאמור לעיל, היתר זה יסודו בהרחבת המושג "יתובי דעתא" לא רק ליולדת בלבד ואפילו לא רק למי שנחשב כחולה שיש בו סכנה, אלא לכל מי שעלול להיקלע למצב נפשי קשה שיסכן את חייו.

 

סיום

כפי שהוסבר לעיל, חיילים בשדה הקרב אינם חולים שיש בהם סכנה, ומן הסתם גם אין לדון בהם דיני יולדת. עם זאת, תחושתם הנפשית ומצבם המוראלי עשויים להיות משמעותיים עד מאוד בהכרעת המערכה.

אכן, המושג "יתובי דעתא", שבהיבטיו השונים עסקנו בשיעור זה, אינו קשור ישירות לחיילים בשדה הקרב. עם זאת, לאחר שלמדנו על המשקל המשמעותי כל כך של המצב הנפשי הן עבור חולה שיש בו סכנה והן עבור אדם בריא לחלוטין שנקלע למצב מורכב של דחק, פחד ובהלה, בהחלט יש מקום לומר שלא רק עבור מי שנמצא במצב של פיקוח נפש, אלא גם עבור מי שעוסק בפיקוח נפש – ניתן לחלל את השבת. ומכאן, יש מקום רב לדבריו של הרב גד נבון אודות ההיתר לפנות חללים בשבת כדי לשמור על "יתובי דעתא" של הלוחמים, ועל מוראל הכוחות בשדה הקרב.

בשיעור הבא נשלים בעזרת ה' את עיוננו בנושא, ונבחן האם מותר לרב צבאי, למרצה או לפסיכולוג לחלל את השבת כדי להיפגש עם הלוחמים בשדה הקרב, ולחזק את רוחם.