פיקוח נפש | צרכים לא חיוניים
עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>
***
פתיחה
לאחר שלושה שיעורים שבהם עסקנו באופן כללי בסוגיית "הותרה" ו"דחויה", אנו פותחים בשיעור זה את הדיון בהלכות שונות בפיקוח נפש, שעשויות להיות קשורות לשתי התפישות.
בשיעור הנוכחי נעסוק בחידוש שחידש המגיד משנה, ובו הרחבה רבתי של הפעולות המותרות במקום פיקוח נפש. אחרונים רבים נטו לקשור את החידוש לשאלת "הותרה" ו"דחויה", אולם במהלך הדברים נראה שניתן לבאר את שיטת המגיד משנה בדרכים שונות.
הבערת מדורה לצורך חולה
הגמרא במסכת שבת (קכט.) קובעת שמותר להדליק מדורה לצורך יולדת בשבת. היתר זה מובא בגמרא בפשטות ובלי מחלוקת, אלא שהגמרא מתלבטת האם הוא שייך דווקא ביולדת, או שמא ההיתר נוגע לכל חולה. לגמרא זו כמה גרסאות שהשפיעו כמובן על שיטות הראשונים השונות.
הגרסא שכנראה עמדה לנגד עיני הרמב"ם, קובעת שההיתר מוגבל רק לחולה שאיבד כמות גדולה של דם וכתוצאה מכך חום גופו ירד, וכך פסק במשנה תורה:
"עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז". (הלכות שבת ב', יד)
בדברי הרמב"ם מפורש, שסתם חולה שיש בו סכנה – אין מדליקים עבורו מדורה. כלומר, גם במקום שבו יש צורך לעשות מלאכות משום פיקוח נפש, יש להתיר רק את המלאכות החיוניות להבראת החולה.
הראב"ד השיג על פסק הרמב"ם:
"אמר אברהם ובפרק יום הכפורים (יומא פד) תניא בהדיא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו' ואפשר דבחולה שיש בו סכנה היא". (השגת הראב"ד שם)
לדברי הראב"ד, בסוגיא ביומא מפורש שעושים לחולה את כל צרכיו, ובכלל זה חימום מים, ועל כן אם הטילה הגמרא במסכת שבת מגבלה כלשהי על הדלקת מדורה, כנראה מדובר דווקא בחולה שאין בו סכנה. לעומת זאת, כשיש סכנה עושים לחולה את כל צרכיו, ומדליקים עבורו מדורה.
חידוש ה'מגיד משנה' וביאור שיטתו
כדרכו בכל מקום, מבקש המגיד משנה על אתר ליישב את פסק הרמב"ם. הוא מסביר, שניתן היה לחלק בפשטות בין הסוגיא במסכת שבת לסוגיא ביומא שאותה מביא הראב"ד: ניתן להציע שהסוגיא ביומא עוסקת בחימום מים לשתייה, וזהו אכן צורך חיוני, וברור שהדבר מותר גם לדעת הרמב"ם. הסוגיא בשבת לעומתה, עוסקת בהדלקת מדורה, וזהו צורך שאיננו חיוני, שכן פעמים רבות ניתן לחמם את החולה בדרכים אחרות שאינן כרוכות בחילול שבת, כמו בעזרת ביגוד מתאים. על כן, הדלקת מדורה תותר רק באותם מצבים שבהם חום גופו של החולה ירד כתוצאה מאיבוד דם ונדרש חימום משמעותי, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת.
אף שהחילוק שמציע המגיד משנה פשוט ומתבקש, וכאמור הולם את דרכו בכל מקום ליישב את דברי הרמב"ם, הרי שבסיום דבריו הוא מחליט לבטל דעתו דווקא כלפי הראב"ד:
"אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה". (מגיד משנה שם)
המגיד משנה מבין שאליבא דהראב"ד כאשר מדובר בצורכי חולה שיש בו סכנה – מותר לעשות הכל, ואפילו פעולות שברור שאינן חלק מהותי מן ההצלה. כאמור, המגיד משנה מבטל דעתו כלפי שיטה זו.[1]
את חידושו המפליג של המגיד משנה ניתן לבאר בשלוש דרכים:[2]
- כלל צורכי החולה הם בגדר פיקוח נפש
ניתן להציע, שהמגיד משנה מרחיב את הגדרת צורכי החולה, ומחשיב מגוון רחב של פעולות כפיקוח נפש. להרחבה זו עשויות להיות שתי סיבות.
סיבה אפשרית אחת, היא שעצם הגשמת רצון החולה ועשיית פעולות למענו ישמחו אותו ויחזקו את רוחו, ובכך תהיה תרומה עקיפה להחלמתו. גישה זו משתמעת מדברי הביאור הלכה. כפי שנראה להלן, הביאור הלכה דחה את דברי המגיד משנה, ואולם תוך כדי הדיון בדבריו הוא מעיר שבשו"ת הרשב"ץ הסכים לפסוק כדעת המגיד משנה. התשב"ץ כותב כך:
"שאפילו מפני ישוב דעתו של חולה ואפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו מדליקין את הנר אעפ"י שהוא סומא ואינו נהנה מן האור וה"ה לשאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהן שעושין אותן בשבת". (שו"ת הרשב"ץ, חלק א', סימן נ"ד)
בהמשך הסידרה עוד נעסוק בעז"ה בעניין זה של "יתובי דעתא", אך לענייננו יש להסיק מן הקישור שעורך הביאור הלכה בין התשב"ץ ובין המגיד משנה, שאכן יסוד דברי המגיד משנה הוא שכל פעולה לצורך החולה מיישבת את דעתו, גם אם איננה חלק מהותי מן ההצלה.
סיבה אפשרית שנייה להרחבת גדרי פיקוח נפש, היא שהיות שהחולה מצוי בסכנת חיים, קשה לשער ולהגדיר בדיוק מה ייטיב לו ומה ירע לו. לפיכך, כל פעולה שעשויה להועיל לו, גם אם איננה חיונית, מוגדרת כפיקוח נפש. כך משמע מדברי האבני נזר:
"דלעניות דעתי מקור הדברים דאפי' אין במניעת אותו הדבר סכנה חשיב סכנת נפשות מהא דפרק הערל (יבמות עא:) דכאיב ליה עיניה לינוקא אפי' כאב מעט אין מלין אותו. ומבואר בפוסקים דהוא הדין לכל כאב או לצער קצת ואף שאין בכאב ההוא ענין סכנה חיישינן שמא יצטרף הכאב ההוא לכאב המילה ויסתכן". (שו"ת אבני נזר, אורח חיים תנ"ג אות ה')
חולה שיש בו סכנה מן הסתם כאוב ומתייסר ועל כן כל כאב או צער עלול להשפיע עליו לרעה, ואפילו בדברים שאינם נראים כחלק מהותי מהצלתו.
- "הותרה" ו"דחויה"
לחילופין, ניתן להבין שהמגיד משנה אכן מקצין את סברת "הותרה" שבה עסקנו בשיעורים הקודמים, ולדעתו ברגע שנמצא לפנינו חולה שיש בו סכנה, אזי השבת בטלה ומבוטלת, וניתן לעשות כל פעולה שהיא הגם שאינה קשורה להצלתו ולהבראתו. כך ביאר זאת רבי אלחנן וסרמן:
"ויש לומר לפי המבואר ביומא דשבת הותרה בציבור ולא דחויה, ה"נ במילה בשבת הותרה, ומשו"ה צריך לעשות בשבת כמו שעושין בחול...
ובזה נתבאר טעם המתירין, דכל זמן דהחולה מסוכן, עדיין לא נגמרה מצות פיקוח נפש, והוי כלא סילק ידו, דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה, צריך לעשותה כמו שעושין בחול, וס"ל להמתירין דשבת הותרה אצל פיקוח נפש". (קובץ הערות י"ח)
בחולה שיש בו סכנה שייכת מצות פיקוח נפש, וכאשר מצוה זו נוהגת בפועל, ניתן לעשות כל פעולה שהיא עבור החולה.
- חשש מרשלנות
מאות שנים לפני האבני נזר, הביאור הלכה ור' אלחנן וסרמן, העלה כבר הרדב"ז את האפשרות להסביר את דברי המגיד משנה לאור תפישת "הותרה". אך הרדב"ז דוחה זאת, ומסביר שההיתר הנרחב של המגיד משנה מבוסס על חשש טכני, שמא יבואו להתרשל בטיפול בחולה:
"שאלה שאלת אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך.
תשובה: דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהם צורך. הא ליתא ודאי דאין כאן צד סכנת נפשות אבל בדברים שיש בהם קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה והדבר ידוע דאפילו ספק ספקא דוחה את השבת". (שו"ת הרדב"ז חלק ד', סימן ק"ל)
הרדב"ז, שבתשובות אחרות (ראו למשל חלק ד', סימן ס"ו) אכן מבהיר שהשבת "דחויה" ולא "הותרה", חושש שהדקדוק בכל מלאכה ומלאכה יוביל להשמטת פעולות שבוודאי נחוצות וחיוניות, ועל כן אף שהוא מדגיש שלדעתו השבת "דחויה", הוא סבור שיש לבצע כל פעולה הנדרשת, ואפילו בעקיפין.
לסיכום, דברי המגיד משנה בהחלט עשויים להיות קשורים לשאלה העקרונית של "דחויה" לעומת "הותרה", ואולם ניתן להסבירם גם לאור העקרונות האחרים שהוצעו לעיל.
פסיקת ההלכה
מרן הבית יוסף (בכסף משנה על הרמב"ם שם, ובבית יוסף אורח חיים, שכ"ח, ד) חלק על המגיד משנה, והתקשה לקבל את האפשרות שיותרו פעולות שאינן חיוניות להצלה. אפשר שהדבר קשור להבנתו העקרונית את פיקוח נפש בשבת כ"דחויה" ולא כ"הותרה", כפי שראינו בשיעור שעבר.
אף על פי כן, בשולחן ערוך פסק מרן שעושים לחולה "כל שרגילים לעשות לו בחול". האחרונים מעירים שהמקור לכך בדברי הרמב"ן בתורת האדם, אם כי בשיעור הקודם ראינו שגם הרמב"ם השתמש בלשון זו.
בעקבות זאת, המגן אברהם, ובעקבותיו יתר מפרשי השולחן ערוך, הבינו שעל אף שהבית יוסף הסתייג מגישת המגיד משנה, הרי שהלשון שאותה נקט בשולחן ערוך משמעה שקיבל את דעתו הלכה למעשה:
"כל שרגילין – משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י]". (מגן אברהם סימן שכ"ח, סק"ד)
המגן אברהם מפנה את תשומת הלב לדבר המגיד משנה שמובאים בבית יוסף, ואף שכאמור הבית יוסף עצמו דחה את דברי המגיד משנה שהביא, הבין המגן אברהם שהם התקבלו להלכה.
הביאור הלכה (שם ד"ה כל שרגילים) שותף להבנת המגן אברהם, ודן בנושא באריכות נפלאה. הוא מבהיר שאף שניתן למצוא בדברי הראשונים ביטויים שונים התומכים בעמדת המגיד משנה, הרי שרוב רובם של הראשונים בוודאי חולקים על כך, ומתירים בשבת אך ורק פעולות הצלה חיוניות. מסקנתו היא שיש להחמיר, בוודאי כאשר מדובר במלאכות האסורות מן התורה.
בעקבות הביאור הלכה, נפסק בשמירת שבת כהלכתה:
"כל דבר שיש בו איזה שהוא צורך לחולה המסוכן, בין שהדבר נוגע לרפואתו ובין שהדבר נוגע להזנתו ולשאר צרכי גופו, אם אין במניעתו מן החולה כדי להחמיר את מצבו או למעט את סיכוייו להתגבר על מחלתו – מחללין עליו את השבת באיסורי דרבנן בלבד, וגם כאן, אם אפשר, לא יעשו כי אם בשינוי". (שמירת שבת כהלכתה, פרק ל"ב, סעיף כ"ד)
לעומת הביאור הלכה, הרב עובדיה יוסף ביקש להוכיח שדעת המגיד משנה היא הדעה המרכזית בין הראשונים, תוך הבהרה שהדיון כולו מושתת על שאלת "הותרה" ו"דחויה":
"ולפי זה יש לומר שהרב המגיד סובר שבת הותרה אצל פקוח נפש, לכן כיון שניתנה להדחות כל שיש צורך כל שהוא לחולה, אפילו אין במניעת הדבר ההוא כדי לסכן החולה, מותר לעשותו בשבת כדרך שרגילים לעשותו בחול. אבל לרש"י שבת דחויה אצל פקוח נפש ולא הותרה, ולכן אין להתיר אלא דבר שבמניעתו יסתכן החולה, ותו לא מידי". (שו"ת יחווה דעת כרך ד' סימן ל')
בהמשך דבריו מוכיח, שאף שבכסף משנה ובבית יוסף נקט מרן שלדעת הרמב"ם השבת "דחויה", מסתבר שכאשר ערך את שולחנו חזר בו מהבנה זו, ונטה יותר דווקא לתפישת "הותרה", ולפסיקה כדעת המגיד משנה שמותר לעשות כל מלאכה לצורך החולה.
מכוח הבנה זו חולק הרב עובדיה על דברי הביאור הלכה הנ"ל, ומסכם:
"ונמצא שרבים מהראשונים שסוברים ששבת הותרה אצל פקוח נפש עומדים בשיטת המגיד משנה, ולכן יפה פסק מרן השלחן ערוך כדבריהם. וכבר הסביר הגאון הראגצ'ובי בצפנת פענח (ריש פרק ב' מהלכות שבת) בדעת הרמב"ם, שכשיש חולה שיש בו סכנה אין לחשוב שיש איסור שבת ורק הסכנה דוחה אותו, אלא גוף השבת עצמו נדחה במקום סכנה, ולכן כל צרכיו נעשים בשבת אף על פי שבלא הם לא ימות". (שו"ת יחווה דעת שם)
יש לציין שבסיום התשובה הרב עובדיה מסייג מעט את דבריו, ומצטט מדברי שולחן ערוך הרב ושו"ת צמח צדק (אורח חיים ל"ח) שהבהירו שאף אם נכריע כדעת הרמב"ם (ובכלל) שהשבת "דחויה", יש מקום להקל כדעת המגיד משנה, כנראה מכוחן של הסברות האחרות שצוינו לעיל, ולפיהן כל פעולה עשויה להיות מוגדרת כפעולה חיונית התורמת להצלתו ולהבראתו. אם כן, הרב עובדיה אינו מתעקש דווקא על סברת "הותרה" לעומת "דחויה", אך בהחלט מתעקש שההלכה כדברי המגיד משנה, שהתירו לחולה את כל צרכיו.
'התחום האפור'
לכאורה המחלוקת בין הביאור הלכה לרב עובדיה יוסף נראית כמחלוקת קוטבית וברורה. ואולם, אם באנו לבחון יישומים מעשיים למחלוקת זו – אנו עשויים להיתקל בקושי. הביאור הלכה, על אף מסקנתו הנחרצת, מטיל סייג ברור:
"ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים היינו דוקא בדבר שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה, אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת ... ולפי דברי המאירי משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ אין למנוע דבר זה מאתו כיון שהוא חולה שיש בו סכנה". (ביאור הלכה שכ"ח, ד)
כלומר, אף אם נתיר רק פעולות שקשורות מהותית להצלה, הרי שיש לבחון אותן בגישה מרחיבה, וכל פעולה שיש בה איזהו חשש להכבדת החולי מצד אחד, או שיש בו חיזוק אברי החולה מצד שני – בוודאי מותרת. דוגמא מעשית לכך היא השימוש במשככי כאבים: הפוסקים (ראו למשל שמירת שבת כהלכתה פרק ל"ב סעיף כ"ג, ובהערה שם) נקטו כדבר פשוט שמותר לחלל את השבת אף באיסורי תורה כדי להקל על כאביו של חולה שיש בו סכנה, וזאת מתוך תפישה שהכאבים מחלישים את הגוף ומחמירים את החולי.[3]
מאידך גיסא, הרב עובדיה בסיומה של התשובה דן בפעולות שהרופאים עצמם קובעים שאינן דחופות וניתן לבצע אותן במוצאי שבת, והוא סבור שהן אסורות גם אליבא דהמגיד משנה. בסוגיא זו, של דחיית טיפול למוצאי שבת, נעסוק בעזרת ה' בשיעור הבא, אך הנוגע לענייננו הוא שגם הרב עובדיה מבקש לומר בעצם ש'לא הכל מותר'. בספר ארחות שבת הובהר:
"ופשוט דגם המגיד משנה לא אמר דבריו בדברים שהם בגדר מותרות בעלמא אלא רק בדברים שהם בגדר צרכי החולה, וקשה ליתן בזה קיצבה, ואין לעשות את הדברים אלא על פי הכרעת חכם". (ארחות שבת פרק כ' הערה כ"ג)
מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שאל פעם: אם חולה שיש בו סכנה יאמר שברצונו לקרוא עיתון או להאזין לרדיו בשבת – האם יותר לחלל את השבת כדי למלא את בקשתו?!
כמובן, אם יאמר רופא מוסמך שהחולה מצוי בלחץ אדיר ורק האזנה לרדיו תרגיע אותו, מסתבר שהדבר יותר אליבא דכולי עלמא. אך אם אין חוות דעת רפואית כזאת, האם אכן ניתן להיענות לכל בקשה של החולה, אף אם ברור שהיא מיותרת? ברור היה לרב ליכטנשטיין, שככל שנרחיב את הגדרת "כל צרכיו", ואפילו לפי סברת "הותרה", מוכרחים לשים לכך גבול כלשהו.
כדרכה של הלכה, לא תמיד ניתן לשרטט גבול חד משמעי, ובהכרח יהיה 'תחום אפור' של פעולות שמצד אחד אינן חיוניות להצלה ומצד שני אינן אגביות לחלוטין. כך נוסחו הדברים בספר פסקי תשובות:
"דבר אשר אין בו בכדי לשפר מצבו של חולה, ובמניעתו לא יוחמר מצבו, אבל רגילין לעשות זאת בימות החול, ונצרך החולה קצת לדבר זה, באנו למחלוקת רש"י והמגיד משנה, ומהנכון להחמיר באיסורי תורה". (פסקי תשובות שכ"ח אות יד)
ניתן להבחין בקלות בניסוח המפותל: אין בו כדי לשפר את מצבו – אך גם אין במניעתו החמרת המצב – ובכל זאת יש צורך קצת.
השלכות מעשיות אפשריות
נחתום בשלוש דוגמאות שייתכן שבכל זאת תלויות במחלוקת זו:[4]
- אכילה ושתייה לשיעורין ביום הכיפורים
בשיעור שעבר הזכרנו, שהגר"ח והגרי"ז מבריסק קבעו שחולה שיש בו סכנה רשאי לאכול כרגיל ביום הכיפורים, ואיננו מחויב לאכול "לשיעורין". הגרי"ז (הלכות שביתת עשור ב', ח) מדגיש שהמקור לחידוש זה בדברי המגיד משנה: כאשר מדובר על מי שהוא כבר בגדר חולה שיש בו סכנה, עושים לו כל צרכיו, ובכלל זה גם אכילה רגילה (ולא אכילה לשיעורין).
- תפרים לצורך קוסמטי
הגרש"ז אויערבך נשאל מה הדין כאשר אדם נחתך בפניו ונדרשים תפרים: התפירה הבסיסית היא בגדר פיקוח נפש, כדי שהפצע לא יזדהם וכו', אך הרופא מבקש להוסיף תפרים כדי שלא תישאר צלקת. תוספת התפרים כמובן איננה מצילת חיים, אך היא חשובה מבחינה קוסמטית. הגרשז"א מתלבט:
"ובנוגע לאדם שנפצע בשבת וזקוק לתפירת הפצע עקב הסכנה, ומספיקים חמישה תפרים כדי שיצא מכלל סכנה אך אז תהיה צלקת לא יפה, ולעומת זאת, אם יתפרו שבעה תפרים תיראה הצלקת יפה יותר, לכאורה אין להוסיף תפירות לשם נוי...
ברם עדיין איכא למידן בזה טובא, ויותר נראה לי דכמו במילה כל זמן שלא פירש שפיר מלין גם בשבת וחוזרין גם על ציצין שאין מעכבין את המילה, כך גם כאן כמו שהשבת נדחה מפני הצלה מסכנה כך מותר גם לגמור את אשר החל ולהציל את האדם ממום אשר יתבייש ויצטער מזה כל ימיו, וכמו שזה נחשב שם כגמר המילה כך גם כאן היינו נמי גמר הצלת האדם ולא מסתבר לחלק בין הותרה לדחויה". (שו"ת מנחת שלמה תניינא, לה אות ב')
הגרשז"א מבהיר שניתן היה לבסס את הקולא שהוא מחדש על תפישת "הותרה", אך הוא דוחה את הדברים וקובע שגם למאן דאמר "דחויה", סוף סוף קיימת כאן פעולת הצלה מתמשכת, ופעילות בהתאם לפרוטוקול הרפואי הקבוע בימות החול. אף שהגרשז"א לא מזכיר בהקשר זה את המגיד משנה, מסתבר מאוד שהקולא תלויה בשיטתו.
- ניתוק חולה ממכשירים שלא לצורך פיקוח נפש
בספר ארחות שבת נכתב:
"חולה שיש בו סכנה המחובר למכשירים אשר ניתוקם וחיבורם כרוך במלאכות גמורות והוא מעוניין ללכת מעט ולצורך כך צריך לנתקו מהמכשירים ולחזור ולחברו להם כאשר ישוב לחדרו.
יש להבחין בזה בין מקרים שונים: א] אם ההליכה נחוצה לרפואתו של החולה מותר גם לישראל לנתק אותו מהמכשירים; ב] ואם לדעת הרופאים אין צורך רפואי בהליכה, אין לנתקו מהמכשירים על ידי ישראל, אמנם מותר לעשות זאת על ידי נכרי אם החולה מרגיש צורך לצאת ולטייל מעט". (ארחות שבת כ', כה)
הנה לפנינו דוגמא נוספת לפעולה שאין בה צורך רפואי מובהק אך החולה מעוניין בה, ועל פי הכרעת הביאור הלכה קבעו שם שיש להקל בזה רק על ידי נכרי. מסתבר שעל פי גישת הרב עובדיה, ניתוק וחיבור למכשירים במצב כזה יותר גם על ידי ישראל, שכן סוף סוף זהו צורך החולה.
[1] יש מן האחרונים שטענו שלדעת המגיד משנה יש בית אב בתוספתא (שבת ט"ז, יב). ראו על כך בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ו', סימן י"ד.
[2] לדיון תמציתי בכך ראה מנחת אשר – ענייני פיקוח נפש, סימן א', ובשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל.
דיון ארוך ומקיף הרבה יותר בביאור דעת המגיד משנה נערך בשו"ת להורות נתן, ה', כב-כז; וכן בספר משנת פיקוח נפש, סימן י"ז.
[3] לפני מספר ימים (מרחשוון תשפ"ב) פורסם באתר ynet פסק הלכה של כמה רבנים, שהתירו ללוחם צה"ל שנפצע קשה וסובל מכאבים עזים להשתמש ב'קנאביס רפואי' בשבת, אף שהדבר כרוך באיסור תורה. מבלי להיכנס למכלול ההיבטים של שימוש בפיתרון מסוג זה, הרי שהעיקרון שלפיו הקלה על סבלו של חולה שיש בו סכנה מוגדרת כפיקוח נפש – הוא עיקרון פשוט ומוסכם.
[4] לדיון נוסף בשתי הדוגמאות עיינו בספר משנת פיקוח נפש הנ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)