השיחה ניתנה בליל שבת קדש פרשת וארא ה'תש"פ. סיכם אביעד ליפשטט, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: הציווי הנוסף למשה

פרשתנו, פרשת וארא, פותחת בהתגלותו המחודשת של הקב"ה למשה:

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". (שמות ו', ב-ח)

מיד אחר כך, פונה משה ומבשר את הדברים לבני ישראל, אלא שהם אינם שומעים לו:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". (שמות ו', ט)

בשלב הבא, מצווה הקב"ה על משה לפנות לפרעה. משה מגיב וטוען שאם בני ישראל לא שמעו לו, בוודאי גם פרעה לא יקשיב לדבריו, ובכל זאת הקב"ה מצווה את משה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות ו', י-יג)

אם כן, בפתח פרשת וארא אנו מוצאים ציווי כפול שניתן למשה רבנו: הציווי הראשון, הוא להודיע לבני ישראל שהקב"ה עתיד להוציאם ממצרים, כפי שהובטח לאבות. הציווי השני, הוא לדרוש מפרעה שישלח את ישראל מארצו. על פניו, אין שום חידוש באף אחת משתי הדרישות הללו, שכן כבר במעמד הסנה הקב"ה שלח את משה אל ישראל ואל פרעה.

 

אופייה הכפול של יציאת מצרים

במחשבה נוספת, הקושי העולה מכאן גדול עוד יותר: לא רק שמשה כבר נצטווה לומר את הדברים לבני ישראל ולפרעה, אלא שהוא כבר מילא את שליחויותיו בפועל: השליחות הראשונה, אל בני ישראל, עלתה על כל הציפיות, והשלימה את ייעודה. בני ישראל האמינו למשה, והם מחכים כעת ליציאה ממצרים. אמנם משה השתמש באותות שניתנו לו במעמד הסנה כשחשש שלא יאמינו לו; אך לא נאמר שזה נעשה בתגובה לבקשה מצד בני ישראל, ובכלל בשום מקום לא נרמז שבני ישראל פקפקו באמינותו של משה. נראה אם כן, שבני ישראל כבר מוכנים ליציאה, וממתינים כעת להוראה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, טו).

משה לא פנה רק אל בני ישראל, אלא גם דרש מפרעה שישלח את ישראל מארצו. למעשה, הוא כבר ביקש זאת פעמיים:

"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם". (שמות ה', א-ד)

בשלב ראשון, משה ואהרן דורשים מפרעה – בשם ה' – לשלח את ישראל מארצו. פרעה איננו מסכים לשחרר את ישראל, ומנמק: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'". בשלב הבא, משה ואהרן מבקשים – הפעם בשם עצמם – לצאת ממצרים, על מנת שיוכלו לעבוד את ה' א-להיהם. גם לבקשה זו מסרב פרעה, והפעם בטענת "לָמָּה... תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו".

אם כן, מדוע מצווה הקב"ה על משה לדבר אל בני ישראל ואל פרעה – כאשר משה כבר נצטווה על כך, ואף מילא את השליחות? השליחות לבני ישראל לכאורה הצליחה; ופרעה – מדוע ישתכנע מדרישה נוספת שיציגו משה ואהרן?

נראה שהתשובה לשאלותינו נעוצה באופי האירועים שעתידים להתרחש, כפי שנרמז בסוף הציווי השני:

"וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". (שמות ז', ד-ה)

נראה שמטרת הציווי לפרעה ושל עשר המכות שתבאנה בהמשך – לפחות בחלקה – היא לפרסם את גדולתו של הקב"ה בעולם, ולהעצים את מלכותו. יציאת מצרים לא נועדה עבור הצלת ישראל בלבד, אלא גם להוביל מהלך רחב יותר, שבמסגרתו העולם כולו עתיד להכיר במלכותו יתברך.

 

יציאת מצרים וברית המילה

מקובלנו שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים משתי סיבות: בזכות ברית בין הבתרים, ובשל הסבל שבו היו שרויים בני ישראל. אכן, הציווי של ה' אל משה מתייחס לשני המניעים הללו בלבד. עם זאת, נראה שישנה ברית נוספת המחייבת יציאה ממצרים, ברית המילה:

"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר". (בראשית י"ז, ד-י)

ישנן הקבלות רבות בין פרשיית ברית המילה, ובין תחילת פרשת וארא. ביטויים רבים בתחילת הפרשה מופיעים גם בפרשת ברית המילה. מה מהותה של ברית המילה, שמחייבת את יציאת מצרים?

ברית המילה כולל סתירה מובנית. מצד אחד, הקב"ה מציב סימן ברור שמבדיל בין אברהם ובין שאר העולם. סימן מובהק שמעמיד את אברהם בעבר אחד של העולם, ואת שאר העולם בעבר האחר. מנגד, זהו גם המעמד שבו השתנה שמו של אברם לאברהם, "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית י"ז, ה): אברהם מצווה להפיץ את ידיעת הבורא בעולם, ואת האמונה בו. לאור זאת, לכאורה אסור לאברהם להבדיל את עצמו מהגויים, משום שעליו לראות בעצמו אביהם הרוחני.

הפתרון לסתירה ברור. מסתבר שרצונו של הקב"ה הוא להטות את העולם כולו אל העבר שבו נמצא אברהם אבינו. העולם נברא על מנת שיכיר במלכות הקב"ה, ויעבוד אותו כנדרש. לכן אברהם צריך להיות נבדל משאר העולם עובד האלילים, ובמקביל לקרוא בשם ה' בעולם.

כעת, הקשר בין ברית המילה ובין יציאת מצרים, ברור. היציאה לא נועדה רק להצלת עם ישראל, אלא גם לקדם את ידיעת ה' בעולם. לכן יש להוציא את ישראל ממצרים באותות ובמופתים גדולים – כדי שהגויים כולם, ומצרים בתוכם, יכירו במלכותו יתברך. במקביל, בני ישראל יירשו את ארץ ישראל, ארץ שבה יוכלו להגשים את ייעודם ולהפיץ את אור ה' בעולם.

כעת מובנת גם החזרה על הציוויים: הציווי המחודש לבני ישראל איננו כולל רק הכנות מעשיות ליציאה ממצרים, אלא בעצם פותח את תהליך הפצת האמונה בקב"ה בעולם. משה מצווה את ישראל לידע את ה', שהרי רק כך ניתן יהיה לפרסם את האמונה בה'. בשלב זה, ישראל עוד לא מוכנים להתחיל את אותו התהליך. הם עבדים, וקוצר הרוח והעבודה הקשה מונעים מהם מלהגשים מטרה כה נשגבת. ידוע כי "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גטין יג.), ואכן בני ישראל אינם יכולים 'להרים את הראש' ולנסות לתכנן תוכניות ארוכות טווח. ישראל עדיין אינם מוכנים למציאות של "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט).

גם מכות מצרים נועדו להשיג מטרה דומה. לפני מכת דם, אומר משה לפרעה בשם ה' ש"בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז', יז), ודברים דומים הוא אומר גם בהמשך, לפני כל מכה ומכה. אם כן, גם הציווי לפרעה לא נועד רק לבקש את שחרור ישראל, אלא גם ללמד את פרעה שה' הוא מלך העולם. כאשר פרעה עונה למשה ואהרן בשלילה ואומר שהוא איננו מכיר במציאות הבורא, אז נורתה יריית הפתיחה לעשר המכות.

בשלב מסוים, מצרים אכן הכירו בכך שיש בורא לעולם, ושאליו יש לפנות. לכן, עבדי פרעה מבקשים לעתור אל הקב"ה שיסיר מעליהם את המכות. עם זאת, פרעה לא מגיע להכרה מלאה בכך וגם אחרי יציאת מצרים הוא יוצא לרדוף אחרי ישראל בים סוף.

פרעה מנסה לחזור בו מההכרה במלכות ה' – ונכשל:

"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". (שמות ט"ו, יד-טז)

פרעה נוחל כישלון, וטובע בים סוף. כשלונו מתפרסם בכל העולם, והעמים השונים מגיעים להכרה בגודלו של הקב"ה. אמנם פרעה לא הצליח להודות בה' ולכן הושמד, אך דווקא מותו הוא שהצליח להפיץ את ההכרה בה' בקרב שאר עמי העולם.

 

סיום

חשיבות הפצת ידיעת ה', עולה במדרש הבא, ושם נוספה לה תכלית אחרת:

"א"ר לוי: משל למלך שהיה לו פרדס ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל. אמרו לו עבדיו: מה הנאה יש לך באילני סרק הללו? אמר להם: כשם שאני צריך לאילני מאכל כך אני צריך לאילני סרק, שאלולי אילני סרק מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשונות? לכך נאמר 'אל בני ישראל ואל פרעה': כשם שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם מפי הרשעים, שנאמר 'עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו'". (שמות רבה וארא ז')

המדרש מביא משל ובאמצעותו הוא מסביר את תפקידם של ישראל לעומת תפקידם של הגויים. ישראל נמשלו לעצי פרי, ואילו שאר האומות נמשלו לאילנות סרק. כשם שהעולם זקוק גם לעצי סרק, על אף שאינם מפיקים פירות בעצמם, כך זקוקים ישראל לגויים. אכן, בפרשת בא מסבירה התורה שמכות מצרים נועדו לעזור לישראל להכיר בכוחו של הקב"ה. תפקיד המכות איננו השפעה על הגויים אלא יצירה של מורשת שנוכל לספר לבנינו, ובני בנינו.

בשולי הדברים, דומה שניתן להשוות את הגויים גם לעצי פרי. גם מהגויים ניתן לצפות להכרה בה', ולקיום מצוות בסיסיות – וכפי שראינו, הקב"ה היה מעוניין להביא אותם להכרה בו. המכות נועדו לא רק לשחרר את ישראל מן השעבוד, אלא גם להניע תהליך רחב, כזה שבסופו תתקיים הנבואה:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". (ישעיהו ב', ב-ג)