השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת בהעלותך ה'תשע"ח, וסוכמה ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה

חומש במדבר פותח בתחושה נפלאה שהיעד נמצא בהישג יד: בני ישראל אך בנו את המשכן לאחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני, והם מתעתדים להיכנס לארץ ישראל בקרוב.[1] כמובן, כל זאת תחת המשך הנהגתו של משה. התחושה המלווה פרשיות אלה היא של אופטימיות. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בהופעה החוזרת ונשנית של השורש טו"ב בשיחתו של משה עם חובב בן רעואל, ובהזמנתו להצטרף למסע של בני ישראל אל הטוב המובטח לנו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל... וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". (במדבר י', כט, לב)[2]

בהמשך, לפני תיאור חטאי דור המדבר (תבערה וקברות התאווה), והרע הנלווה אליהם, מופיעים שני הפסוקים הבאים, הממוסגרים ב'נונין מנוזרות' (כלומר הפוכות):

"׆ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: ׆". (במדבר י', לה-לו)

חז"ל העריכו פסוקים אלו עד שראו בהם ספר בפני עצמו, כשאר חומשי התורה:

"תנו רבנן: 'ויהי בנסע הארן ויאמר משה', פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: 'חצבה עמודיה שבעה' – אלו שבעה ספרי תורה? כמאן – כרבי". (שבת קטו:-קטז.)

לדרשה זו אף יש השלכה הלכתית. השיעור המינימלי של ספר התורה שחובה להצילו מדליקה בשבת הוא שמונים וחמש אותיות – כאורכה של פרשת 'ויהי בנסוע הארון':

"ספר תורה שנמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן – מצילין, ואם לאו – אין מצילין". (שבת קטז.)

 

החטא

פסוקים אלו מתארים את שראוי היה להתרחש לולא החטא, אך בפועל המציאות הסתבכה. לולא החטא הכניסה לארץ היתה פשוטה: עם נסיעת הארון העם היה נוסע בעקבותיו כשה' מפיץ את האויבים והמשנאים, ומיד שב למנוחתו ושוכן על מחנה ישראל. עם זאת, תרחיש זה לא מומש אלא הלך והסתבך בעקבות החטא.

כבר שני פסוקים לפני כן, על הפסוק "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י', לג), מעירים חז"ל:

"במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני". (תוספות שבת קטז.)

אמנם אין זה פשט הפסוק כשלעצמו, אך כמו מדרשים רבים אחרים הרעיון מבוסס על העולה מפסוקים אחרים בפרשה.

ראשית, אפשר לראות הבדל בין בני ישראל שנוסעים "מֵהַר ה'" (במדבר י', לג) לבין משה שאומר שהם נוסעים "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'" (במדבר י', כט): משה מתמקד ביעד הגדול, בעוד שבני ישראל אכן מתמקדים בכך שהם הולכים מהר סיני, ונראה שהם חוששים מהטלת מצוות נוספות. יתרה מכך, הם גם חוששים מארץ ישראל: זאת, משום שהם יודעים שהתביעה שם לקשר ולזיקה עם הקב"ה גבוהה – עליהם לחיות ולעמוד לפניו, כי זו הארץ אשר עיני ה' נטויות עליה תדיר – ובמבט מסוים עבור מי שבורח מהר ה' הנסיעה לארץ ישראל היא בבחינת "אברח ממך אליך", כדברי ר' שלמה אבן גבירול ב'כתר מלכות'.

שנית, אי אפשר לטעון שההליכה מהר סיני מבטאת מבט צופה פני עתיד – שכן בהמשך רואים שהם לא באמת פונים קדימה וזונחים את העבר, להיפך: מיד אחר כך הם זוכרים "אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר י"א, ה). הם שקועים בעבר כי זיכרון העבר נוח יותר שכן אין בו תביעה רוחנית מהם. עם כל קושי השעבוד הם בוחרים לזכור את החלק הטוב שבעבדות, כפי שעולה מדברי חז"ל "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג.), ומתעלמים במפגיע מן הסבל הכרוך בשעבוד.

בשתי הנקודות הללו נמצא שורש הכישלון והחטא: בחשש מהטלת מצוות נוספות ובשקיעה ה'נוסטלגית' בשעבוד מצרים.

 

לקחי המסע

אם כך, קמה וגם ניצבה השאלה מה ראתה התורה לכתוב שני פסוקים אלו שמעולם לא מומשו. נראה שהתורה מבקשת להעמידנו על מספר יסודות מנחים לקביעת נתיבות ההתמודדות האנושית עם האתגרים העומדים בפנינו.

ראשית, התיאור הפשוט של הכניסה הפוטנציאלית לארץ – כשארון ה' הולך לפניהם, ואויביו נפוצים מפניו, והמנוחה המיידית בעקבותיו – ממחישים לעומדים מול שני הפסוקים האלה את עוצמת הנאמנות בהליכה לפני ה', ומאידך את המחיר הכבד של הסטייה מן הדרך. כפי שנאמר באברהם – "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א). התורה מציבה את האידיאל הנשגב אל מול עינינו לצד המחויבות להתמודד עם הקשיים מתוך נאמנות מלאה לצו ה' בתמימות ובשלמות – כדברי כלב אל העם בפרשת המרגלים, "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר י"ג, ל), וכדברי ר' אלעזר בן דורדיא – "אין הדבר תלוי אלא בי" (ע"ז יז.).

שנית, חובת האדם להציב לנגד עיניו את החזון הגדול שיש לשאוף אליו, גם אם הוא קשה להשגה, "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כ"ט, יח). עצם אזכורו והצגתו מממשות את החזון בעולם האידיאות, וזה מקרב אותו גם במציאות הממשית – כל עוד יש נכונות לחלום ולצפות:

"[אמר] רבי יונה אמר רבי זירא: כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע, שנאמר: ושבע ילין בל יפקד רע, אל תקרי שבע אלא שבע". (ברכות יד.)

אדם שאינו חולם ואינו שואף, אינו מממש את חובתו בעולמו ולפיכך נקרא רע. האדם הטוב הוא זה שמוכן לחלום ולהציב יעדים לפניו.

שלישית, "עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז', כט): התורה מתארת לפנינו שתי התרחשויות – אחת בשני פסוקים בלבד, ולצידה תיאור ארוך של כל ספר במדבר, דברים ויהושע. שני התיאורים מתארים את הדרך להגיע לארץ ישראל: האחת קצרה ופשוטה, והשנייה ארוכה, נפתלת וסבוכה. רגילים אנו לומר בשם הרבי מקוצק על הפסוק "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', יח) – 'ואף על פי כן מבקשים אנו להוסיף דעת'. אולם מכל מקום אין חובה לסבך את החיים: הפשטות עדיפה, הישרות עדיפה, אלא שעכשיו כשהעניינים הסתבכו יש להוסיף מהם דעת וישמע חכם ויוסיף לקח. הלוא כך אמרו חכמים:

"אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא? כי ברוב חכמה רב כעס" – לולא חטא בני ישראל לא היינו נזקקים לכל דברי הנביאים, ומשחטאו, יש לנו רוח חכמה, שעליה נאמר בסוף הפסוק, "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". (נדרים כב:)

שלושה יסודות אלו למדנו משני פסוקים אלה ולפיכך הם ספר לימוד: תמימות ומחויבות, חזון וחלום והצבת יעדים, ושאיפה לישרות ולפשטות. ולוואי שנזכה ל'ישמע חכם ויוסיף לקח'.

לצערנו חלק מן המנויים לא קבלו את השיחה לפרשת נשא. אתכם הסליחה. הנה הקישור>>