השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת נשא ה'תש"פ, סוכמה על ידי איתי וייס ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה

בין שלל הנושאים שבפרשת נשא נמצאת גם הנזירות. כבר האמוראים חלקו בשאלת היחס הראוי לנזיר בפרט, ולמוסד הנזירות בכלל:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה.

רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה". (תענית יא.)

אם כן, כבר האמוראים חולקים בשאלה האם נזיר נקרא קדוש או חוטא. מקריאה פשוטה בפסוקים בפרשיית נזיר אני נוטה לסבור כרבי אלעזר שהנזיר נקרא קדוש. זאת, משום שההתייחסות לנזיר כאל מי שחטא נמצאת אך ורק בהקשר האשם שמביא נזיר שנטמא, כך שאין ראייה לכך שנזיר שלא נטמא גם הוא חוטא בעצם היותו נזיר.

עם זאת, עיקר עיסוקנו הפעם לא יהיה בפרשת נזיר עצמה, אלא בהתייחסויות אחרות לנזירים ברחבי המקרא, ואשתמש במתודה שאהובה עלי מאוד: ננסה לבדוק את הנזירים שאנחנו מכירים בתנ"ך, ולבחון את טיב מעשיהם של הנזירים השונים המופיעים במקרא – נזיר שמשתמש בנזירותו לטובה ייקרא קדוש, ולעומתו, נזיר שהופך למעין 'גורו' מזויף ייקרא חוטא, שעליו נאמר 'לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול'. כך בכל מקרה ומקרה נכריע האם מדובר בנזיר שנקרא קדוש כדעת ר' אלעזר, או חלילה בנזיר חוטא כדעת שמואל.

 

אבשלום

הנזיר הראשון שנעסוק בו הוא אבשלום. אנו יודעים שאבשלום היה נזיר משום שידוע שהוא היה מגדל את שערו כפי שמתואר בפסוקים הבאים:

"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם: וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ". (שמו"ב י"ד, כה-כו)

כבר חז"ל הבינו מכך שאבשלום היה נזיר, ומכאן הגמרא במסכת נזיר (ד:) מביאה מקור לדין המשנה שם (ד.) ש"נזיר עולם – הכביד שערו מיקל בתער", כלומר לנזיר עולם מותר להסתפר (בצורה חלקית, לא מלאה) בפרקי זמן קבועים.

מקום נוסף ששייך לענייננו הוא בתיאור הנדר שנדר אבשלום בהיותו בגלות:

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן: כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם ישיב יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה'". (שמו"ב ט"ו, ז-ח)

אבשלום נדר נדר בעת צרה, ותוכן הנדר היה לעבוד את ה'. בפשטות, משמעות הנדר היא לעבוד את ה' בדבר שהוא מעבר לרמה הבסיסית של החיוב, ובוודאי לאור הפסוקים הקודמים מסתבר שהכוונה לנדר נזירות.

אחרי שראינו מה המקור לכך ש'נזיר היה אבשלום', נפנה לבחינת מעשיו: הוא רצח את אחיו – אומנם מסיבות די מובנות – אך בשום פנים ואופן לא כאלו שמצדיקות רצח. לא רק רצח אלא גם גילוי עריות: הוא שכב עם פילגשי אביו דוד בזמן שמרד באביו.

אפשר אם כן לומר בצורה ברורה שאבשלום נכשל, והראיה – החטאים הנוראים שאליהם הגיע. היה ראוי לאבשלום להתחיל בעבודת ה' הבסיסית ובעבודת המידות, ולא לחפש להוסיף לעצמו נדרים ייחודיים. במצב שכזה, נאמר כי "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול", ואכן הנזיר "נקרא חוטא" כדעת שמואל.

יוסף

נעבור לנזיר השני, יוסף. על יוסף נאמר פעמיים, הן בברכת יעקב (בראשית מ"ט, כו), הן בברכת משה (דברים ל"ג, טז), הביטוי "נְזִיר אֶחָיו" – ומכאן ברור שהוא היה נזיר.

גם חז"ל הבינו שיוסף היה נזיר. מהכפילות "בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וְהוּא נַעַר" (בראשית ל"ז, ב) דרשו חז"ל שיוסף היה "מסלסל בשערו" (מדרש אגדה [בובר] בראשית וישב ל"ז). רוב האנשים אינם מסוגלים לסלסל בשערם משום שהוא אינו ארוך מספיק – אבל נזיר מסוגל לסלסל בשערו.

יוסף היה בן שבע עשרה. אנחנו מכירים נערים מתבגרים בני שבע עשרה, ואין זה נדיר כל כך שהם חושבים שהם 'מרכז העולם': אני מעריך שכשיעקב שמע את חלומו של יוסף על השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים שמשתחווים לו, הוא הבין שמבחינת יוסף בית יעקב 'קטן עליו' – ולכן והוא מדמיין שהעולם כולו משתחווה לו ומעוניין לצאת למחוזות רחוקים: אני מעריך שמסיבה זו בדיוק יעקב החליט לגדל אותו כנזיר – כדי לשמור אותו 'קרוב'.

האם זה עבד ליעקב? במבט ראשון נראה שלא: הרי בסופו של דבר יוסף הגיע למצרים בעקבות מכירתו על ידי אחיו.

עם זאת, במבט שני נראה שהנזירות פעלה את פעולתה: כידוע, יוסף עמד בניסיון עם אשת פוטיפר, ולימדונו רבותינו ש"באותה שעה באתה [=באה; א.ב.] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (סוטה לו:).

מה קרה שם? אני חושב שהמדרש מתייחס לשערו של יוסף. אסביר. בגמרא במסכת מנחות (מד.) מסופר על אדם ששמע על זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זוז בשכרה ורצה לבוא עליה, אך בסוף הסיפור ציציותיו 'הציקו' לו וכך חזר בו וניצל מעבירה. אני חושב שליוסף קרה דבר דומה עם שערו: השיער 'הציק' לו וכך הוא הצליח לשלוט ביצרו ולעמוד בניסיון.

אם כן, נמצאנו למדים שבזכות נזירותו של יוסף נגלתה אליו 'דמות דיוקנו של אביו' והצילתו מעבירה. ממילא ברור שיוסף הצדיק הוא נזיר שראוי שייאמר עליו "קדוש".

אבשלום ויוסף הם שני כתובים המכחישים זה את זה. בשלב זה נעבור לכתוב השלישי, שלא בהכרח יכריע ביניהם: שמשון.

 

שמשון

במבט ראשון, נזירותו של שמשון קשורה לתוכנית הא-להית שיועדה לו, להושיע את ישראל: דרכו של שמשון להושיע את ישראל מיד פלישתים עברה דרך תאווה גדולה לנשים פלישתיות, אך הקב"ה ש'ברא לו יצר הרע', ברא לו 'נזירות תבלין' (בעקבות קדושין ל:).

אכן, בהתחלה התוכנית הצליחה (יחסית) – את האשה מתמנע שמשון מציג להוריו לפני שהוא נושא אותה ואני מניח שהתבצע שם גיור כלשהו, גם אם לא מחמיר במיוחד. עם זאת, בהמשך הדרך זה כבר פחות מצליח: על דלילה כבר לא נאמר שהוא 'לקח' אותה – כלומר נשאה לאשה לאחר גיור כדת וכדין – אלא רק שהוא אהב אותה, ובפשטות שם כבר לא היה גיור.

אם כן, במבט ראשון דומה שנזירותו של שמשון אומנם עזרה לו בשלב הראשון, אך בהמשך הדרך הוא הופך מקדוש לחוטא רח"ל.

למרות זאת, נראה שיש מקום להבנה מעמיקה יותר. לשם כך נפנה להפטרה שקראנו השבת, בה מתוארת הבשורה על הולדת שמשון. הרבה אנשים בדורנו מנסים להדגיש את תפקידה של אשת מנוח: היא זו שהמלאך מתגלה אליה, וכשמנוח אומר שהם ראויים למות היא מתגלה כחכמה כשהיא אומרת ש"לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שופטים י"ג, כג).

עם זאת, אני רואה דברים אחרים בפסוקים הללו, ולדעתי דווקא תפקידו של מנוח מודגש יותר: אומנם אשת מנוח רואה את המלאך, אך אין היא מכירה בו ככזה אלא מתארת אותו כ"אִישׁ" (שופטים י"ג, ו וכן בהמשך) – אומנם 'איש' שמראהו כמראה מלאך הא-להים – אך הוא בכל זאת איש ותו לא. דווקא מנוח הוא זה שמגיע לתובנה שמדובר במלאך. בנוסף לזיהוי המלאך כמלאך, נשים לב שהמלאך נגלה לאשה בלי שמתואר דבר שעשתה לשם כך, ואילו מנוח מתפלל לה' שיתגלה אליו, תפילתו נענית באופן מיידי והמלאך אכן נגלה אליו. כל זאת, אף שמנוח כלל אינו יודע על חשיבות שערו של שמשון ועל כך ש"הוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים י"ג, ה).

מבחינה מסוימת אשת מנוח ומנוח מקבילים קצת לכהן ונזיר: הכהן זוכה למעמדו מכוח הייחוס, ואילו הנזיר בוחר לפעול כדי להיות ראוי לקדושתו היתרה.

נחזור לשמשון. כל עוד שמשון היה 'ילד של אמא' הכל היה בסדר. אך כשהוא מתאהב בדלילה, הוא מעדיף אשה זרה מבנות פלישתים והמצב משתנה, ובלשון המכתם שמביא חנניה רייכמן (לפי פרוסט):

"עַל אֵם עוֹבְרוֹת עֶשְׂרִים שְׁנוֹת יֶגַע,

עַד שֶׁהַבֵּן נִהְיֶה לְאִישׁ —

וּבַחוּרָה זָרָה בִּן-רֶגַע

עוֹשָׂה מִמֶּנּוּ גֹלֶם בִּישׁ". (פתגמים ומכתמים, בינו לבינה)

כיצד קרה הדבר? אני חושב שדווקא אפשר להבין את התנהגותו של שמשון בקלות, ולשם כך נחזור למה שקרה זמן קצר לפני כן, לפני שנשא את דלילה:

"וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע". (שופטים ט"ו, יא-יג)

נתאר לעצמנו שמי שעמד בראש הזרוע הביצועית של מבצע יונתן, מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד, היה מוסגר לידי אידי אמין – זה פחות או יותר מה שקורה פה: אחרי התשועה הגדולה שעשה להם, אנשי יהודה מסגירים את שמשון לאויביהם הפלישתים. שמשון חש נבגד, וזמן לא רב אחר כך הוא הולך לעזה ובא על אשה זונה (שופטים ט"ז, א): אחרי שנבגד בידי בני עמו גם הוא עוזב אותם 'בתמורה'.

נראה שזה גם מה שקרה ליוסף בזמנו. איני בטוח שהניסיון עם אשת פוטיפר היה כל כך קשה מצד עצמו: לא ברור כמה יפה היא הייתה, ולפי החשבון שלי היא הייתה גדולה ממנו בעשרים שנה בערך. עיקר הניסיון שעמד בפני יוסף הוא התחושה שהוא יצא מכלל ישראל ושהוא נבגד על ידי אחיו – הניסיון היה לא לעזוב את הכל. זו המשמעות של "דמות דיוקנו של אביו" שנגלתה אליו: יעקב לא מכר אותו, ויעקב מעולם לא הפסיק להתאבל על יוסף. יוסף הפנים שהוא לא רק אחיו של שמעון, אלא גם בנו של יעקב.

בהתחלה לא נגלתה לשמשון "דמות דיוקנו של אביו", ועל כן והוא חש נבגד ומוותר על מורשת אימו. כל בר דעת היה מבין כבר בפעם השנייה שדלילה מעוניינת להסגיר את שמשון לידי פלישתים, וברור שגם הוא מודע לכך – אך הוא מואס בתפקידו ובשליחותו, ולכן מוכן לגלות לה את סודו.

אך דווקא ברגעיו האחרונים, אחרי ששערו נגזז ומורשתה של אימו נלקחה ממנו, שמשון משתמש במורשתו של אביו, ומתפלל:

"וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱ-לֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". (שופטים ט"ז, כז-ל)

כמנוח בשעתו, ה' נענה לתפילתו וסייע לו. מסיבה זו שמשון ימשיך להיזכר תמיד כנזיר קדוש וכאחד מהמושיעים שעמדו לישראל:

"וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה". (שופטים ט"ז, לא)

 

'אחר'

כלפי מה דברים אמורים? יצא לי כבר להזכיר כמה פעמים את המדרש על ר' מאיר ועל רבו, אלישע בן אבויה. לאחר כשלון מרד בר כוכבא אלישע בן אבויה כופר בקב"ה ועוזר לאויב, ובירושלמי במסכת חגיגה (ב', א) יש תיאורים נוראים על שיתוף הפעולה שלו עם הרומאים ועל העזרה הרבה שהגיש להם.

עם זאת, מה שחשוב לענייננו הוא לא חטאיו של אלישע בן אבויה אלא הניסיונות להשיבו בתשובה. במדרש (ילקוט שמעוני קהלת תתקע"ד) מסופר שפעם אחת היה אלישע בן אבויה הולך עם סוסו מאחורי הכפורת, ושמע קול שיוצא מבית קדשי הקדשים: "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר". באחת השיחות הידועות ביותר של מורנו ורבנו הרב עמיטל הוא הסביר שזו עצמה הייתה קריאה לאלישע לחזור בתשובה (ולהפסיק להיות 'אחר'), ואכן ר' מאיר מנסה להשיב אותו כל חייו.

מה שלא הצליח לעשות בחייו, עשה ר' מאיר אחרי מותו של רבו, וכפי שמסופר בירושלמי על קברו של אלישע בן אבויה:

"ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו אתון ואמרין לר"מ הא קבריה דרבך אייקד [באו ואמרו לר' מאיר – הרי קברו של רבך בוער; א.ב. וכן בהמשך] נפק בעי מבקרתיה ואשכחין אייקד [יצא, ביקש לבקרו ומצאו בוער]. מה עבד? נסב גולתיה ופרסיה עלוי [מה עשה? לקח טליתו ופרסה עליו].

אמר: 'ליני הלילה' וגו': 'ליני' בעולם הזה שדומה ללילה, 'והיה בבוקר' זה העולם הבא שכולו בוקר. 'אם יגאלך טוב יגאל' זה הקדוש ברוך הוא שהוא טוב דכתיב ביה 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. 'ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה''". (ירושלמי חגיגה ב', א)

איזה מדרש! אלמלא מדרש כתוב אי אפשר לאומרו. האש מלחכת בקברו של אלישע, ור' מאיר מביא שמיכה, ופורס אותה כדי להגן על גוויתו של 'אחר', ואומר ש"אם יגאלך טוב" כלומר אם הקב"ה יגאל אותו – מוטב, ואם לא, "וגאלתיך אני". מניין למד זאת ר' מאיר?

התשובה היא שהוא למד זאת ממגילת רות, שבה רואים בצורה הבולטת ביותר כיצד כל אחד יכול לשוב בתשובה, ואסור להתייאש מאף אחד. משפחת אלימלך עוזבת את עם ישראל המשועבד ועוקרת למואב שהיא לא רק מחוץ לארץ, אלא גם ארצו של העם המשעבד. בניגוד לשמשון שננטש על ידי עם ישראל, משפחת אלימלך היא שנוטשת את עם ישראל בעצמה. אך ברבות הימים הגלגל מתהפך, ה' מושיע את עמו,[1] ובלשון הפסוק, "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" (רות א', ו).

על אף כל זאת, למרות הבגידה הגדולה, מוכן בועז להקים שם למשפחת אלימלך, ואומר כך:

"לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר". (רות ג', יג)

הקב"ה מחכה לאדם שישוב, גם כשנדמה שהוא נמצא במקום הרחוק ביותר. שמשון מתפלל ונענה גם אחרי שהיה אצל אשה זונה בעזה, משפחת אלימלך נענתה וממנה יצא דוד מלכנו, ואפילו 'אחר' הוא אלישע בן אבויה, נענה גם הוא לבסוף. הקב"ה מחכה לנו שנשוב, ויהי רצון שנזכה לכך.