אומות ופוריות: שמות והיעדרם

ממשפחה לעם

ספר שמות נפתח כאילו היינו באמצע סיפור: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".[1] למעשה, פסוקים אלו חוזרים על בראשית מ"ו, ח–כז בצורה מקוצרת (ובחלק מהמקומות, כמעט מילה במילה), ומחברים את הספר שלנו אחורה, לסיפור ירידת יעקב ומשפחתו למצרים. ספר בראשית מתמקד בקורותיה של משפחה מיוחדת, משפחת אברהם, מתוך הכרה בייעוד שא-להים קבע לה. ספר שמות ממשיך לספר את הסיפור של משפחת אברהם, ומלווה אותה לשלב הבא שלה, בו המשפחה נהפכת לעם.

הפתיחה של ספר שמות מתארת את תהליך השינוי המהיר ממשפחה לאומה. הצירוף "בני ישראל" פותח וסוגר את הקטע הקצר שפותח את הספר, וכך מושך את תשומת הלב לתהליך זה:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: וַיְהִי כׇּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם: וַיָּמׇת יוֹסֵף וְכׇל־אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א', א–ז)

בתחילתו, ספר שמות משתמש בביטוי "בני ישראל" (בפסוק א') עבור אנשים מסוימים – עבור בניו של יעקב אבינו, ששמו הנוסף הוא "ישראל". בכך שהוא מונה את כל אחד מהבנים בשם, הטקסט מתמקד בדמויות אינדיווידואליות שכל אחת מהן ירדה למצרים כחלק ממשפחתה. לאחר מותם של דור המהגרים, השבט שמנה שבעים איש גדל במהירות לאומה,[2] כך ששישה פסוקים לאחר מכן, השימוש השני בביטוי (בפסוק ז') כבר מתייחס לעם ישראל, ומשמעות זו תהפוך למשמעות העיקרית של ביטוי זה בתנ"ך.[3]

במהלך המעבר ממשפחה לעם נעשה שימוש בשש מילים כדי לתאר את גידול האוכלוסין הקיצוני (פָּרוּ, וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ, וַיַּעַצְמוּ, בִּמְאֹד, מְאֹד); בעקבותיהם המדרש פיתח רעיון לפיו כל הריון כלל שישה בבת אחת (ויש אומרים שנים עשר ואפילו שישים).[4]

חברות נהר[5] ופריון

נראה שבחברות הנהר שהקיפו את ישראל היה קל להשיג יכולת הולדה בשפע. קודם לכן, יעקב אבינו מצא פוריות רבה בחרן, באזור הפורה של מסופטומיה עילית, שם נשותיו ילדו שנים־עשר מתוך שלוש־עשרה ילדיו.[6] מאוחר יותר בסיפור, משפחת יעקב עושה את דרכה לחברת הנהר הגדולה של מצרים כדי להשיג אוכל, ופעם נוספת נראה שפריון האדמה מוביל לפוריות האדם, וגורם לפיצוץ אוכלוסין במשפחת יעקב במצרים.[7]

בכנען (הארץ שהובטחה לעם ישראל), א-להים נתן לאברהם את ברכת הארץ והצאצאים, וכך כרך זה בזה את שני המרכיבים הבסיסיים של הלאום (בראשית י"ג, יד–יז). הבאת צאצאים ללא ארץ יוצרת שבט של נוודים משוטטים, בשעה שארץ ללא צאצאים היא קליפה חלולה. ביחד הברכות האלו מרכיבות את ברכת אברהם, שהיא תמה מרכזית בסיפורי התנ"ך.[8] עם זאת, עד כה רעב ועקרות שלטו בסיפורי בראשית, והמשפחה ה"מבורכת" עברה תלאות רבות כדי לשרוד. ארץ ישראל, הממוקמת בין שתי חברות נהר גדולות, מצרים ומסופוטומיה, היא ארץ ללא נהרות.[9] הוא לא מעניק פריון בקלות, לא של תוצרת ולא של צאצאים. כדי לקבל את הברכות שהובטחו לו, העם היושב בארץ צריך ללמוד כיצד לטפח מערכת יחסים עם הקב"ה, ששולט בגשם וגם בכושר ההולדה של האדם.[10]

העקרות מעודדת תלות בא-להים ומטפחת הערכה לנס ההולדה, וכך יוצרת חברה שתהיה מחויבת לילדיה בסבירות גבוהה. חברות נהר, הזוכות לפוריות בקלות, נוטות לטפח תחושת יהירות אנושית ובכך מונעות את התפתחותן של תחושות חוסר ביטחון קיומי או של כל תלות בא-להים. יתרה מכך, פריון עודף יכול להוביל לאדישות כלפי חיי אדם ולשחיתות המוסרית הנלווית אליה, כמו שניתן לראות בגזירה של פרעה לזרוק לנהר את הילדים הזכרים.[11] זו הייתה החברה שבה משפחת אברהם נהייתה לעם.

ברכת הילודה

נראה שגידול האוכלוסין המהיר של עם ישראל במצרים הוא ברכה, אולי אפילו מימוש של התוכנית המקורית שהייתה לקב"ה ביחס לעולם. המילים של תיאור הילודה בשמות א', ז מזכירות את סיפור בריאת העולם, שבו א-להים בירך את ברואיו: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א', כב, כח).[12] הקב"ה מעניק לנח ברכה דומה כשהוא יוצא מהתיבה לעולם שכמו נברא מחדש לאחר המבול (בראשית ט', א).

במובן מסוים, גם הסיפור שלנו נפתח ביצירה חדשה, שטומנת בחובה את הרס העולם שמצרים עומדת בראשו.[13] ההנהגה של מצרים הסיטה את העולם הרחק ממטרותיו, והפכה את המזרח הקרוב למדמנה של שחיתות חברתית ועבודת אלילים. הקב"ה ימנה את עם ישראל על הכוונת העולם בחזרה למסלולו הנכון; תוך כדי התהליך, הוא יחריב את מצרים וייצור סדר חדש, שבראשו עומד עם ישראל כשהוא משגשג וצומח במהירות, ומוביל את העולם לייעודו הרוחני.

כושר הילודה הפורה של עם ישראל, במיוחד במילים "וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד", מזכיר גם את ברכת ה' לאברהם. כשא-להים מבטיח להרבות את צאצאיו של אברהם, הוא משתמש בביטוי "מאד מאד" פעמיים (בראשית י"ז, ב, ו).[14] מימוש ברכת הצאצאים בתחילת ספר שמות מכשיר את הקרקע למימוש החלק השני של הבטחת ה', שלפיה צאצאי אברהם ינחלו את ארץ ישראל.[15] עם זאת, נראה לא סביר שעם ישראל יעזוב מרצונו את ארץ מצרים המלאה כל טוב, שאוצרותיה שופעים. הצמיחה המהירה של עם ישראל עשויה למלא תפקיד בקידום הסיפור למימוש ההבטחה הא-להית; כוח הפריון של האומה הצעירה מאיים על שלטונו של פרעה, ומגדיל את הסבירות שהוא יגלה את עם ישראל ממצרים וכך יכריח את העם לממש את הבטחתו של הקב"ה לאברהם.

אולם אפילו אם הסיפור יסתיים ביציאתם של עם ישראל לכיוון כנען, האירועים אינם מתקדמים לקראת סוף מוצלח בצורה חלקה. במקום לפטור את ארצו בקלות מהאיום העברי, פרעה מגדיל את ההימור, מעביד אותם ומתחיל לרדוף באופן פעיל אחר ילדי ישראל האומללים. הקב"ה עדיין לא מאפשר לאומה הצומחת לצאת ממצרים. איזו משמעות מסתתרת מאחורי העיכוב במימוש השלב השני של הבטחת ה', שבו עם ישראל חוזר לארצו? נראה שפוריות לבדה אינה מספיקה כדי שבני ישראל יתחילו במסעם לארץ שלהם; קודם כל, עליהם לרכוש זהות.

צמיחה מהירה והיעדר שם

הפוריות היא לא רק ברכה; היא גם מהווה אתגר. כשמשפחה של יחידים מתפתחת והופכת לאוכלוסיה שגודלה מתאים יותר ללאום, האנשים נסוגים לאלמוניות. הספר שנפתח ברשימת שמות הופך עכשיו את כולם לאנונימיים. הגידול האקספוננציאלי מאיימת להפוך קבוצה של פרטים בעלי זהויות מובחנות – למסה של אנשים חסרי שם ופנים, שאינם מצוידים, מבחינה קיומית, במה שנדרש כדי להיות לאום.[16]

הצמיחה המהירה מאתגרת את בני ישראל למצוא לעצמם זהות משותפת ומטרה. בנקודה זו, נראה שהקיום של עם ישראל מוקדש כל כולו להבאת צאצאים; הרבייה הביולוגית של בני אדם מזכירה את זו של החיות – נקודה זו באה לידי ביטוי עקב השימוש במילה "וישרצו" לתיאור הילודה בעם ישראל.[17] כשם עצם, המילה "שרץ" מייצגת יצורים קטנים החיים בים או ביבשה (כמו חרקים), הידועים בתנועותיהם המהירות ובהבאת צאצאים בשפע. הספורנו משתמש במילה זו כדי להראות שעם ישראל הגדל וצומח חי ללא מטרה וללא קיום משמעותי, וגם מצביע על משחק מלים מעניין בין המילה "שְׁרָצִים" (חרקים) לבין המילה "שֶׁרָצִים", שבה התחילית "ש" מוצמדת למילה "רצים":

ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת. (ספורנו שמות א', ו)

כמו שרצים, עם ישראל התרוצץ אנה ואנה במהירות, בפעלתנות מטורפת, אך ללא מטרות וייעוד.

ההתרבות חסרת השם מלמדת גם כי עם ישראל ויתר על ייחודיותו, ובחר ברצון להיטמע בתרבות המצרית. מדרשים רבים מתארים את ניסיונותיו של עם ישראל להשתלב;[18] הם מפסיקים למול את בניהם,[19] הם ממלאים את התיאטראות והקרקסאות של מצרים,[20] והם מעצבים את שערם ומתלבשים כמו עמיתיהם המצריים.[21]

ללא זהות משל עצמם, בני ישראל מאבדים את שמותיהם באופן מוצדק. ואם בני ישראל נהפכים לעם שכל מטרתו היא אך ורק להתרבות, השוואתם לחיות גם היא מוצדקת. אפילו לפני שפרעה מתחיל לרדוף את עם ישראל, אובדן הכיוון של העם מאיים להפוך על פיהם את המטרה והייעוד של משפחת אברהם, שנוטשת במהירות את ערכיה במהירות ברגע שמספריה גדלים.

זהו, אם כן, האתגר שעם ישראל עומד בפניו כבר בראשיתו, אתגר שיש לפתור אותו לפני שעם ישראל יוכל להתקיים כעם היושב במולדתו. האם מסת אנשים הגדלה במהירות יכולה למצוא לעצמה צורה וייעוד, ולמצוא את דרכה חזרה למולדת? כיצד תוכל האומה הנמצאת בתחילת דרכה להצליח לעצב את זהותה כשהיא הולכת ושוקעת עמוק במדמנת מצרים?

היעדר שם, עבדות ועריצות

המצב יהפוך לגרוע יותר לפני שהוא יתחיל להשתפר. השעבוד ממשיך לרוקן את העם ממטרתו, מהכבוד העצמי שלו, מיכולתו לפעול, ומשמותיו. לא מפתיע שהשמות נעלמים סופית מהסיפור; תחת משטר העבדות, העברים הם בסך הכל כמה גלגלי שיניים במנגנון החברה המצרית. סובייקטים נהפכים לאובייקטים, ומאבדים את זכותם לכבוד ולאוטונומיה. כפי שמרטין בובר מציין, מצרים בנתה חברה שלאור "חובת [ה]עבודה [ה]קיבוצית המאורגנת" שלה, "אין לרגל החיה של האדם ערך שונה מזה של גלגל המים שהיא מניעה אותו".[22]

החברה המצרית מצטיירת כחברה שמחקה את השמות של כל האנשים, לא רק של העבדים המדוכאים שחיים בה. נוגשים, בני האוכלוסיה הכללית, ואפילו בת פרעה[23] מוותרים על שמם בחברה שמוחקת את האנושיות הטבועה באדם.[24] בחברה רודנית זו, רק לאדם העומד בראש יש יכולת פעולה; כל היתר כפופים לרצונו החזק.[25]

החזרת השמות

הסיפור משתנה מעט עם לידת משה, שיוביל את העם לחירות. אחרי תשעה פסוקים שבהם הוא נקרא "הילד", בסיפור שכל הדמויות בו אנונימיות, משה מקבל סוף סוף שם (שמות ב', י). הרגע הזה, שכביכול איננו ראוי לציון, רומז על הגאולה המתקרבת. המשימה הראשונה של משה תהיה להעניק חירות לעבדים העבריים. אבל משימתו העיקרית תהיה להשיב את ישראל לקשר עם הקב"ה, ולהניע את עם ישראל בנחישות לעבר מימוש הייעוד שלהם, כך שיוכלו לעצב את זהותם הייחודית ולקבל שמות.

הנצנוצים הראשונים של הגאולה מעוררים תקווה, שמתחילה להעיר ולהחיות את תחושת הזהות. ממש לפני שהקב"ה מביא את עשרת המכות, השמות של "בני ישראל" שהוזכרו בתחילת ספר שמות צצים שוב, בפעם הראשונה מאז ירידתם למצרים. ראובן, שמעון ולוי מוזכרים בשמם, יחד עם בניהם ונכדיהם (שמות ו', יד–יט). בהקשר הזה, גם האם חסרת־השם של משה (מפרק ב') מקבלת שם: יוכבד (שמות ו', כ).[26] עם מתחיל לבקוע מצללי האלמוניות. אך רשימת השמות נקטעת בפתאומיות, בלי להסתיים. איננו שומעים דבר על תשעת בניו האחרים של יעקב.[27] הזהות הלאומית נשארת חמקמקה; היא עולה לפני השטח לזמן קצר, אבל אז נעלמת.

כדי לרכוש זהות לאומית באופן מלא, האומה הצעירה מוכרחת למצוא את דרכה הדתית ואת מטרתה הכללית; זו, בתורה, דורשת שעם ישראל יחדש את הקשר שלו עם הקב"ה. ועדיין, הקב"ה אינו מוזכר בפרק הראשון עד לפסוק י"ז, וגם אז רק מנקודת מבטו של המספר, שמתאר את המיילדות כנשים יראות א-להים, תיאור שאמור לרמוז לכך שהיה להן מצפן מוסרי חזק. למעשה, אין דמות שמזכירה את הקב"ה במהלך שני הפרקים הראשונים של הספר. שקועים בשפע הבוטח של ציוויליזציית הנילוס ומבולבלים בשל צמיחת האוכלוסיה המהירה, האומה הישראלית איבדה את הקשר שלה עם הקב"ה. הם לא פונים לא-להים אפילו במהלך התקופה הקשה של הרדיפות והשעבוד; א-להים ישמע את צעקות הייסורים שלהם (שמות ב', כג), אבל אלו בקושי נחשבות לתפילה. יתרה מכך, אפילו אחרי שמשה מספר להם על המפגש שלו עם הקב"ה בסנה הבוער, עם ישראל מפקפק בהבטחות של הקב"ה (ראו למשל שמות ו', ט) ומתנכר אליו. עם ישראל לא פונה בתפילה לא-להים ישירות עד שמות י"ד, י, חיסרון שמשקף את הניכור שלהם מהקב"ה, והוזכר פעמים רבות בדברי הפרשנים.[28]

השמות של בני ישראל ישוחזרו רק ברגע שעם ישראל יבנה אומה שאוחזת במודעות עירנית לחשיבות הקשר שלה עם א-להים.[29]

יתרה מכך, הביטוי "ואלה שמות בני ישראל", שפותח את החומש ומיד נעלם, יופיע עוד שש פעמים לקראת סוף החומש.[30] באופן לא מפתיע, הוא יצוץ בחזרה בהקשר של עבודת המשכן, שמספקת לעם ישראל משמעות דתית ומטפחת תחושה חזקה של זהות. ספר שמות עובר ממצרים להר סיני ולבניית המשכן, מעבודה חסרת כיוון ומחשבה של מלך אנושי לעבודה מלאת משמעות של א-ל נצחי, מחוסר מטרה למימוש של זהות לאומית, ומאלמוניות לקבלה מחודשת של שמות.

לקראת סוף ספר שמות, "שמות בני ישראל" נחקקים באבני האפוד והחושן של הכהן הגדול.[31] הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל מדי יום ביומו, כשהוא עוסק בעבודה שלו כנציגם. עבודה זו מנחילה שמות לעם שכמעט והתפוגג לאלמוניות. עבודת ה' יומיומית מעצבת את ייעודם וזהותם של ישראל; היא מאפשרת לעם חסר שם להשיג את שמותיו האבודים מחדש.
 

[1] תופעה זו איננה ייחודית לספר שמות. ספרי ויקרא ובמדבר מתחילים גם הם בו' החיבור, ומקשרים כל אחד מספרים אלו לקורפוס רחב יותר. העובדה שספר דברים אינו נפתח במילה שמחברת אותו לספר הקודם היא עובדה מסקרנת – תובנה שיש להתייחס אליה בהקשר של שאלת הייחודיות של ספר זה.

[2] שני פסוקים לאחר מכן פרעה מתייחס לבני ישראל כעם, כאומה. זו הפעם הראשונה בתנ"ך שבה מתייחסים לעם ישראל כאל עם. מסקרן לדעת שעם ישראל הופך לעם תחת מבטם הבוחן של אויביו, שהמדיניות העוינת שלהם ממלאת תפקיד לא קטן בחישול זהותם הלאומית.

[3] בעוד שהצירוף בני ישראל מופיע רק פעמיים בכל ספר בראשית, הוא מופיע מאה וחמש־עשרה פעמים בספר שמות, ומדגיש את התפקיד המרכזי שיש בספר לעם שקם זה עתה.

[4] ראו תנחומא (בובר) שמות א, ו; תנחומא (ורשה) שמות א, ה; שמות רבה א, ז. בנו יעקב בפרושו לשמות, עמ' 9, מצביע על תיאורים של סופרים קלאסיים כגון אריסטו וסטראבון על אודות הפוריות של נשים מצריות, שהם משייכים לנילוס. הסופרים הללו מזכירים שביעיות.

[5] "חברת נהר" (River Society) היא אומה חקלאית שיושבת בצד נהר ומתבססת עליו לשם קיומה [הערת מתרגם].

[6] קשה לזהות את המיקום המדויק של חרן. הפסוק בבראשית כ"ד, י מלמד ששם זה משמש לחלופין עם השם "ארם נהריים" (נראה שהמילה "נהריים" קשורה למילה נהר, בצורת רבים), הרומז לעיר שנמצאת בין שני הנהרות הגדולים (ראו למשל רס"ג ורש"י, שם), כנראה באזור הצפוני. תרגום אונקלוס (שם) מתרגם 'נהריים' כך: "דִּי עַל פְּרַת", כלומר "שעל [נהר] הפרת".

[7] פסוק דומה המתאר את כושר ההולדה של ישראל במצרים נמצא בבראשית מ"ז, כז.

[8] חקרתי תמה זו בספרי, רות: מניכור למלוכה, עמ' 192–193, 302, 340, 392 הע' 19.

[9] הירדן הוא אמנם מקור מי התהום החשוב ביותר בישראל, אבל התנ"ך אף פעם לא מכנה אותו נהר (כמו את הנילוס ואת הפרת); נפח המים הדל של הירדן, בהשוואה לנהרות שלידו, לא יצר ציווליזציה עתיקה וגדולה שיכולה לסוב סביב הנהר המשגשג שלה. העובדה שארץ ישראל איננה כוללת נהר כמקור מים עיקרי, ובמקום זאת מסתמכת על גשם, היא מכוונת, כפי שמצוין בדברים י"א, יב וכפי שנידון בשיעור מס' 2. נראה שהגבולות המקסימליים של הארץ הם אלו שהקב"ה תיחם בדבריו לאברהם (בראשית ט"ו, יח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". גבולות ארץ ישראל מסומנים על ידי נהרות, אבל הארץ המובטחת לא כוללת אותם.

[10] הגמרא בתענית ב ע"א מציינת שגם פריון האדמה וגם פוריות האדם נמצאים בתחום שליטתו הבלעדי של הקב"ה. היא מתארת שלושה מפתחות שנמצאים בידי א-להים ולא הועברו לידי האדם: מפתח של גשמים, מפתח של חיה (ילודה), ומפתח של תחיית המתים. חז"ל אומרים שלפעמים הקב"ה מונע פוריות (ראו, למשל, יבמות סד ע"א) או גשם (ראו, למשל, חולין ס ע"ב) כדי לעודד תפילות ויצירת קשר.

[11] ראו גם את הפסוק בבראשית ו', א, שמקשר בין הילודה השופעת של בני האדם לבין חוסר המוסריות בתקופה שלפני המבול.

[12] בפרק א' בבראשית, א-להים מברך את הדגים, את הציפורים ואת האנשים בפריון, אבל חיות האדמה לא מקבלות ברכה כזו. ניתן להציע שהברכה שלהם נכללת בברכה של א-להים לבני האדם, שנוצרו באותו היום, אבל לאור הניסוח של הפסוק בבראשית א', כד, זה לא נראה סביר. הרד"ק מציע שכיוון שהחיות ובני האדם מתחרים זה בזה על אותו מרחב מחיה, הברכה של האחד תבטל את זו של האחר. כיוון שהפרק מעוניין בברכה לבני האדם, אין בו ברכה לחיות.

[13] לידת משה, שאמו רואה אותו ומעידה "כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב', ב), מזכירה גם היא מבחינה לשונית את בריאת העולם, שבה א-להים רואה את בריאתו המתפתחת ואומר עליה "כִּי טוֹב" (בראשית א', ד, י, יב, יח, כא, כה). שימו לב שמשה, כמו נח, יוצא מתיבה – אדם שנבחר לעמוד בראשו של עולם ש"נברא מחדש". בשיעורינו על עשר המכות נשים לב לאזכורים הלשוניים לבריאת העולם המופיעים בתיאור ההרס שהקב"ה מביא על מצרים.

[14] א-להים חוזר על ברכה זו בניסוחים שונים גם ליצחק (ברשאית כ"ו, ד, כד) וגם ליעקב (בראשית ל"ה, יא; בראשית מ"ח, ד), ומאשרר את חלקה במורשת המשפחתית. יש לשים לב כי גם ישמעאל בורך באופן דומה (בראשית י"ז, כ). שמות רבה א, ז מצביע על כך שא-להים ממלא תפקיד פעיל בפריון של בני ישראל.

[15] ראו למשל בראשית מ"ח, ד, שם הגידול באוכלוסיה מקושר לארץ.

[16] אירוני שספר המוכר בשם "שמות", הודות למילה השנייה שבה הוא פותח, הופך כמעט מיד לסיפור שמלא בדמויות אנונימיות. הספורנו (שמות א', א) מעיר שבני יעקב מוזכרים בשמם בגלל חשיבותם, אבל לאחר מותם, אין אף אדם שחשוב מספיק כדי ששמו ייזכר.

[17] פועל זה מכין את הקורא לשנאה שתכף תגיע מצד מצרים כלפי ישראל (שמות א, י"ב), שנראה כי קשורה לפריון של ישראל. ראו כלי יקר על שמות א', ז. המיילדות בהמשך יסבירו לפרעה שנשים הישראליות הן כמו "חיות" (שמות א, י"ט), תיאור שייתכן כי נמסר על מנת להטעות את פרעה כי גם הן חושבות על הישראליות באופן שלילי.

[18] מקורות חז"ל (למשל ויקרא רבה ל"ב, ד; שיר השירים רבה ד', יב) מתארים מצב עניינים אחר, שבו עם ישראל שומר על כמה מאפיינים המייחדים אותו מהמצרים (כמו למשל השפה, השמות, ובחלק מהגרסאות גם הלבוש), ולכן הוא ראוי לגאולה.

[19] תנחומא (בובר) שמות ז'; שמות רבה א', ח.

[20] תנחומא (בובר) א', ו מתאר כיצד העם מילא את התיאטראות והקרקסאות, כאילו אין להם דברים נעלים יותר להשתעשע בהם, או מטרות נעלות יותר. חז"ל מקשרים פעמים רבות בין תיאטראות וקרקסאות להוללות בעלת אופי מיני ואלים.

[21] ראו ויקרא רבה כג, ב. מצרים עיצבו את שערם באופן שונה מאנשים שמיים, כפי שניתן לראות מציורים ממצרים העתיקה.

[22] מ' בובר, משה (תל אביב: שוקן, 1999), עמ' 40.

[23] נמשיך לדון באנונימיות של בת פרעה באחד מהשיעורים הבאים.

[24] הדמויות היחידות בפרק א' שככל הנראה שומרות על שמן הן המיילדות, שפרה ופועה. ייתכן שנשים אלו שמרו על שמותיהן כיוון שהן שמרו על יושר מעשיהן; הן התנגדו לשלטון עוצמתי, ואיפשרו לרגשות המצפון המוסרי שלהן לקבוע את מעשיהן. ובכל זאת, בת פרעה ובנות משפחתו של משה (אמו ואחותו) מתנהגות בפרק ב' בדרך דומה לזו של המיילדות, ועם זאת, לא מופיעות בשמן. כמה פרשנים לא סברו ששפרה ופועה הם שמות אמיתיים, ובמקום זה הסבירו שמדובר בשמות המתארים את עבודתן כמיילדות או משייכים אותן לגילדת המיילדות. נדון בכך עוד בשיעור הבא.

[25] גם פרעה לא מופיע בסיפור בשמו האמיתי. זו נקודה מסקרנת שדנתי בה בשיעור מס' 3.

[26] האיש האנונימי מבית לוי מקבל גם הוא שם בשמות ו', כ; אך התפקיד של עמרם בסיפור שלנו הוא זניח, ולכן האנונימיות שלו פחות מפתיעה.

[27] נבחן את ההשמטה הזו באופן מלא יותר באחד מהשיעורים הבאים.

[28] חוסר הצלחתם של ישראל להתפלל כל כך בולט עד שכמה מדרשים סוברים שזו הסיבה היחידה שבגללה א-להים יקשה את פרעה שוב, אחרי שישראל יצאו ממצרים, ויגרום לו לרדוף אחרי בני ישראל שוב לאחר יציאתם ממצרים. ראו שיר השירים רבה ב', ב. אכן, זה האירוע שיגרום לעם ישראל לפנות ישירות לא-להים בשמות י"ד, י, בפעם הראשונה בספר שמות!

[29] הפסוק בדברים כ"ט, יט מתאים את הרעיון הזה להקשר של עונש, ומסביר שאם אדם או קבוצה תחטא ותעבוד אלילים, "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

[30] הביטוי "שמות בני ישראל" מופיע בסך הכל שבע פעמים בחומש שמות, שמורה על כך שזהו ביטוי מפתח.

[31] שמות כ"ח, ט, כא ,כט; ל"ט, ו, יד.