עזיבת האמונות הדתיות של מצרים | 1 | מקור ההצלחה של האדם

החזון של עם ישראל לחברה חדשה, שהוצג בשיעור הקודם, סובב סביב מטרותיו התיאולוגיות של העם. ספר שמות נמנע מלספק מידע קונקרטי על עיקרי האמונה המצרית או על מנהגיה.[1] הוא לא מזכיר אף אליל מצרי בשמו,[2] ולא מפגין שום מודעות למעמדו המוצהר של פרעה, שחושב על עצמו כאל.[3] עם זאת, אם נתבונן בסיפור מקרוב, נוכל לראות כיצד המקרא מפרק בעדינות היבטים משמעותיים של האמונות האליליות (והתרבותיות) של מצרים, כולל יחסם לאלילים ולמלך.[4] חשוב מכך, הסיפור חותר תחת האמונות הבסיסיות של המצרים הנוגעות למקור הצלחתם ולדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת יחסם אל הא-לוהי.[5]

כלכלת מצרים: מתנת הנילוס

השגשוג של מצרים העתיקה התבסס על נהר הנילוס, שמחזור השיטפון המהימן שלו יצר שכבת אדמה פוריה ועודפי מזון, ותמך באוכלוסיה גדולה עם משאבים וכוח אדם המסוגלים לבנות חברה מתקדמת ביותר.[6] הפסוקים מזכירים באופן קבוע את חשיבותו של הנילוס לארץ מצרים.[7] כשמשה מכין את עם ישראל לכניסה לארץ, הוא רומז לנילוס בעזרת השוואה בין ארץ ישראל למצרים – ובמיוחד למערכת ההשקיה היעילה שלה:

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י'–י"ב)

התיאור של המצרים המשקים את שדותיהם ברגליהם רומז כנראה לגלגל השקיה המופעל באמצעות הרגל או לתעלות הנחפרות בעבודה פיזית של בני אדם.[8] בכל מקרה, שיטת ההשקיה הזו עיצבה את התפיסות הבסיסיות של המצרים ואת דרך החיים שלהם, והפנתה את מבטם של המצרים מטה, לכיוון הרגליים – מקור הצלחתם הכלכלית ומקור המזון שלהם. בניסוח פשוט יותר, המצרים תפסו את עצמם כמקור ההישגים שלהם. הם סמכו על התשומות שהם השקיעו, והיו בטוחים שהתפוקה שתיווצר תהיה מספקת. מספיק שהם יקימו מערכת השקיה, והנהר יזרום לשדות באופן קבוע, ויבטיח בכך אספקה אמינה וחסרת הפרעות של מזון. ב"חברת נהר" זו אפשר לחשוב שבני האדם הם אלו שאחראיים להצלחתם; הם יכולים להיפטר בקלות מהתלות העמוקה בא-להים.

לא קשה לדמיין כיצד כל זה תורגם להאלהת בני האדם; הרי הם יכולים לעמוד במדרגתם של אלים. זה נכון במיוחד בקשר למלך, שהחזיק בהגה של החברה המשגשגת הזו. אפשר להסתכל למשל על הדרך שבה יחזקאל מתאר את פרעה (לא פרעה מסוים, אלא את כל הפרעונים) השוחה בנילוס, מלא בשביעות רצון וברברבנות, ולוקח בעלות על השפע שהוא מייצר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט, ג').[9]

בארץ ישראל, מסביר משה בדברים י"א, המציאות מתנהלת אחרת. אין נהר שחוצה. תחת זאת, תושבי ארץ ישראל סומכים על הגשם – קיום שברירי שבו ההישרדות והיכולת להחזיר חובות מוטלות בספק כל העת. מנקודת מבט מעשית, ודאי שמצרים עדיפה. אבל ארץ ישראל מעצבת גישה שונה לחלוטין כלפי שגשוג ושפע. הפסוק בדברים מציג רעיון אמוני המבוסס על התלות בגשם; בני האדם מתרגלים להפנות את המבט למעלה, אל מקור הצלחתם.

הגשם נברא כדי לחבר בין השמים לארץ. לפני בריאת האדם, ה' לא הביא גשם, אלא הניח לאדמה שתקבל מים מלמטה:

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ה')

לדעת רש"י, הגשמים נבראו כדי לייצר את התפילה; ה' הביא את הגשם רק ברגע שנבראו בעולם יצורים המסוגלים להתפלל:

ומאי טעמא [=מאיזו סיבה] לא המטיר [גשם לפני בריאת האדם]? לפי ש"אדם אין לעבד את האדמה", ואין [אדם ש]מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים. (רש"י על בראשית ב', ה')

המדרש בבראשית רבה מסביר שבהתחלה א-להים התכוון להשקות את האדמה מלמטה בלבד, אבל אז "חזר בו" והחליט להשקות את האדמה מלמעלה, מהשמים:

וכך היתה הארץ שותה מתחלה, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ". וחזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. (בראשית רבה י"ג, ט')

כדי לנמק את ההחלטה של הקב"ה, המדרש מציע ארבע מטרות שונות, ומסיים בנימוק המשמעותי לענייננו: "שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה".

שלא כצפוי, הפסוק בדברים י"א, י"ב לא קובע במפורש שהבקשה לגשם תגרום לעם ישראל להביט מעלה. אבל אולי הנקודה הזו לא זקוקה להרחבה ופירוש. אחרי הכל, עם ישראל יביט מעלה באופן טבעי, בציפייה לגשם. אלא שהפסוק קובע שארץ ישראל היא ארץ שא-להים מביט בה; עיני ה' נשואות אליה באופן קבוע. וכך, בשעה שישראל מביטים מעלה, תרים אחר גשם, הם מוצאים את העיניים של הקב"ה מתבוננים בהם בהתמדה ובסבלנות, מבקשים קשר.

תשומת הלב של ה' לארץ כרוכה גם בשיפוט; הוא בוחן שוב ושוב אם ישראל ראויים לגשם או לא. המשך פרק י"א בדברים ממשיך לפרט את הדרך שבה ה' משתמש בגשם ככלי להבאת שכר או עונש:

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ..." (דברים י"א, י"ג–י"ז)

א-להים לא רק מונע גשם כדרך הענשה; הוא גם מביא גשם כדי להעניש. ספר בראשית מתאר כיצד האנושות, ככלל, המרתה את פי ה' באופן קבוע. מסיבה זו, א-להים ממטיר רק חורבן בחומש הראשון של התורה, עושה בבני האדם שמות ומעניש אותם. המילה "מטר" מופיעה פעמיים נוספות בספר:[10] בפעם הראשונה כאשר א-להים מביא את המבול כדי להרוס את האנושות (בראשית ז', ד'), ובפעם השנייה כשהוא ממטיר אש וגופרית על סדום ועמורה (בראשית י"ט, כ"ד). המילה מטר מופיעה בספר שמות בהקשר הרסני לא פחות, כשה' מביא את מכת הברד על המצרים (שמות ט', י"ח, כ"ג).[11] רק כשעם ישראל עוזב את מצרים – כדי לעבוד את הא-להים (שמות ג', י"ב) – המילה מטר מופיעה בהקשר חיובי (המן) – של מתן תגמול (שמות ט"ז, ד'). בפעם הראשונה בהיסטוריה נראה שהאנושות מתקדמת לעבר מטרתה; כשעם ישראל עומדים בראש, השמים והארץ יכולים ליצור קשר, לשתף פעולה ולהביא ברכה.

התלות בגשם מזכירה ליושבי הארץ שההישרדות והשגשוג הכלכלי תלויים בהצלחת מערכת היחסים של האומה עם הקב"ה. ציות לקב"ה יביא יבול בשפע, ואילו מרידה בו תוביל לבצורת.[12] האדם חייב להכיר בכך שהצלחתו תלויה בה'. ה' מצפה מעם ישראל להפיץ את סוג האמונה הזה בעולם, בהתאם לתפקיד הכולל שלו בהנחלת הידע על הקב"ה והפצתו.[13]

כלכלת מצרים: סל הלחם[14] של העולם העתיק

לא רק הנילוס עיצב את אופיים של המצרים. לפי התיאור של מצרים במקרא, הלחם הוא מאפיין מרכזי שלה; הוא מגלם יפה את ההסתמכות העצמית והשאננות של מצרים.[15] לחם בשפע הוא תנאי חיוני להצלחה כלכלית, וגם להצלחה צבאית, כיוון שהוא מספק את הצרכים הקלוריים של חיילי מצרים.[16] הממצאים הארכיאולוגים ממחישים את חשיבות תהליך הכנת הלחם במצרים: איורים ופסלים רבים מתארים מאפיות, ובמקביל, לא נדיר למצוא בקברים המצריים כיכרות לחם בצורות שונות.[17] ייתכן שהמצרים המציאו את תהליך הכנת הלחם.[18] הם ודאי נהנו מהלחם שלהם, שסימל את האוכלוסייה המצרית השבעה, המרוצה מעושרה העולה ותופח.[19]

לפי המקרא, המצרים נהגו בלחם שלהם בזהירות רבה, וייחסו לו מעמד הנראה קדוש־למחצה. הפסוק בבראשית מ"ג, ל"ב מסביר שהמצרים לא אכלו לחם עם העברים, "כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם". לפני כן, האדון המצרי של יוסף, פוטיפר, מעניק לו אחריות על כל ביתו, מלבד "הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (בראשית ל"ט, ו').[20] בתור מקור ההצלחה של מצרים וסמל לחדשנות שלה, הלחם היה מרכיב חשוב בתזונה המצרית, כזה שלא משתפים אותו בקלות עם זרים. אין זה אומר שעם ישראל לא נטל חלק בלחם של מצרים. נראה שהיה לחם בשפע לכל התושבים, כולל העבדים העבריים.

לא כל כך פשוט לעזוב ארץ מלאה בלחם, ממלכה שבטוחה ביכולתה לספק שפע של מזון לכלל האוכלוסיה. זמן לא רב לאחר היציאה ממצרים, עם ישראל מביע פחד שניתן להבינו – פחד מנדודים במדבר ללא מזון. רצונם לחזור לארץ שהעבידה אותם בפרך היה בלתי נתפס אילולא הזכירו את שפע המזון שיש במצרים, ובמיוחד את הבשר והלחם:

"מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז, ג')

ה' עונה מיד, ומבטיח להמטיר עליהם "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם", כלומר – מן (שמות ט"ז, ד').[21] כמו גשם אמיתי, המן מלמד את עם ישראל שהישרדותו תלויה בא-להים. במצרים, הלחם היה תוצר של עמל אנושי, ובכך הוא אישר את העוצמה של ההישג האנושי.[22] ברגע שישראל עוזבים את מצרים, ה' מנחה אותם להביט למעלה ולחפש שם לחם. הרעיון הזה מקביל להחלפת הנילוס בגשם; בהמטרת "לחם מן השמים", הקב"ה מטה את תשומת ליבם ואת אמונותיהם הבסיסיות לכיוון חדש, ומונע מהם להסיק מסקנות שגויות ומלאות בהידור עצמי המאפיינות חברה משגשגת.[23]

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." (דברים ח', י"ד–י"ח)

מצרים היא הארכיטיפ לאומה שההצלחה שלה מכשילה את המטרה הבסיסית של ההכרה בא-להים, וגורמת לה להתייחס להצלחה שלהם כתוצר של העליונות האנושית. בהפרידו בין ישראל למצרים, א-להים מורה לעם ישראל להסיר את מצרים שבתוכם. כדי לעשות זאת, עליהם לבנות חברה שדוחה את פולחן הכח שלה, ובמקום זאת מביטה כלפי מעלה למקור הצלחתה.

בסיפור יציאת מצרים שולב פרט מסקרן. ביציאתם החפוזה ממצרים, העם עוזב בלי לחם שתפח. פרט זה הפך למרכיב מרכזי בטקס השנתי לזכר יציאת מצרים. בפסח, עם ישראל נמנע מאכילת לחם במשך שבעה ימים, כזכר לאופן שבו הוא השאיר את הלחם מאחור בארץ מצרים. הדחייה של הלחם שקולה לדחייה של מצרים – השובע והזחיחות שלה – ואימוץ ההישענות המוחלטת על ה', במקומה.
 

[1] התנ"ך מפגין את הבוז שלו כלפי עבודת אלילים בכך שהוא נמנע, פחות או יותר, מלאזכר מנהגים ואמונות אליליים ספציפיים. הרמב"ן שם לב לשתיקה של התורה ביחס לעבודת אלילים בפירושו לבראשית י"ב, ב'.

[2] ייתכן שקיים איזכור אחד. בשמות י', י', פרעה רותח מזעם על דרישתו של משה, ומטיח בפניו בכעס: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם". הפרשנים הבינו את הביטוי הזה בדרכים שונות. רש"י מצטט רעיון המופיע במדרש, שלפיו המילה "רעה" מצביעה למעשה על כוכב ששמו "רעה". ייתכן שרש"י רמז שלא במתכון לאל השמש המצרי הידוע, רע. לפי קריאה זו, פרעה מאיים על משה בזעמו של האל שלו.

[3] אמנם, הנביאים והמדרש העירו על מנהגם של הפרעונים לראות בעצמם אלים. יחזקאל כ"ט, ג', לדוגמא, מציין בזלזול שפרעה רואה בעצמו את יוצר הנילוס. ספר שמות פשוט מתעלם מהצהרות כאלו, האופייניות להיבריס הפרעוני העתיק.

[4] בשמות י"ב, י"ב ה' כולל את אלי מצריים בין האלים שאותם הוא ישפוט. ראו גם במדבר ל"ג, ד'.

[5] בשיעור בשבוע הבא נבחן כיצד המקרא נלחם בהשקפות עקרוניות אחרות של המִצרים, כגון עמדותיהם בעניין כוחם של מלכים בשר ודם, או בעניין מהות המוות.

[6] המרכזיות של הנילוס בשגשוג של ארץ מצרים ידועה כבר זמן רב. ההיסטוריון היווני מהמאה החמישית לפני הספירה, הרודוטוס, מזכיר בכתביו את "מתנת הנילוס". בלי הנילוס, לא תהיה מצרים.

[7] הנביאים מזכירים את הנילוס פעמים רבות, בדרך כלל כמטונימיה למצרים ולעיתים כדי להתייחס למצרים ולנילוס במשולב. ראו למשל ישעיהו י"ט, ז'–ח'; שם כ"ג, כ'; יחזקאל ל', י"ב; עמוס ח', ח'.

[8] המצרים השתמשו בשיטה לניהול משאבי מים שנקראת "השקיית אגן", ובה מקימים רשת של גדות עפר כדי לשלוט במי השיטפונות ולכוון אותם בצורה יעילה. הם גם השתמשו במתקן להעלאת מים שנקרא "שָׁדוּף". בעזרתו האיכרים יכלו להשקות גידולים שצמחו סמוך לגדות הנחל ולתעלות במהלך הקיץ היבש, וכך להגדיל את תבואתם. ייתכן שהיה אפשר להפעיל את המתקנים האלו באמצעות הרגליים, כך שמשה מתייחס לנילוס באמצעותם ("וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ"). ראו Karl W. Butzer, Early Hydraulic Civilization in Egypt: A Study in Cultural Ecology (Chicago: The University of Chicago Press, 1976), M.S. Drowser, "Water-Supply, Irrigation, and Agriculture," in C. Singer, E.J. Holmyard, and A.R. Hall, eds., A History of Technology (New York: Oxford University Press, 1954).

[9] שלא במפתיע, שתי המכות הראשונות שבאות על מצרים פוגעות בנילוס, ומבהירות עד כמה הוא פגיע אל מול כוחו של א-להים ועד כמה אבסורדי להניח שאדם כלשהו – אפילו פרעה – יכול לשלוט בשפיעה שלו. ראו גם ישעיהו י"ט, ה'–י', שם הנביא מאיים שה' ייבש את הנילוס, וכך רומז שעל המשאב היקר ביותר של מצרים שוררת שליטה א-להית, לא אנושית.

[10] מלבד ההופעה הראשונה של מילה זו בבראשית ב', ה', שמקשר בין הגשם לבריאת האדם.

[11] הפסוק הבא שבו מופיעה המילה מטר נמצא בדברים פרק י"א, והיא מופיעה בו שלוש פעמים.

[12] הרעיון הזה הופך להיות מרכזי עבור עם ישראל, כפי שניתן להסיק מכך שהפסוקים בדברים י"א, י"ג–י"ז נאמרים פעמיים ביום לפי סדר התפילה היהודי.

[13] תכלית זו מתחילה באברהם, שהדבר הראשון שהוא עושה בארץ ישראל הוא לבנות מזבח ו"לקרוא בשם ה'". נמשיך לבחון את הרעיון הזה בפירוט בשיעור שיעסוק במבנה ספר שמות.

[14] הכוונה למונח חקלאי על אודות אזורים שהם כרים פוריים לגידול דגן או קטניות בשיעור עצום ביחס לשטחם ולכן בעלי חשיבות בין לאומית. למידע נוסף: https://en.wikipedia.org/wiki/Breadbasket

[15] למרבה האירוניה, נראה שהלחם של המצרים גרם להם למספר מקרי מוות בטרם עת. הלחם נטה להכיל חול, שהשתפשף על השיניים שלהם כמו נייר זכוכית וגרם לאמייל להישחק; לעתים קרובות התגלו בבדיקות של מומיות שיניים במצב מזעזע, שיניים שנעקרו ושיניים אכולות עם חשיפה של מוך השן. בהעדר אנטיביוטיקה, זיהומים בשיניים היו לרוב קטלניים; ייתכן שהמלך תות (תות ענח' אמון) נפטר בגלל זיהום בשן שחדר למערכת הדם שלו, והפרעונית חתשפסות נפטרה ככל הנראה מזיהום שהתחיל בשן שלה, נדד לסינוסים ומשם המשיך הלאה.

[16] המילה העברית "לחם" קשורה ככל הנראה בקשר אטימולוגי למילה "מלחמה".

[17] אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא תבליט המופיע בקבר מתקופת השושלת החמישית, השייך לטי, ונמצא בעיר סקארה. אמנם ישנם גם אומנים מתקופת הממלכה הקדומה שפיסלו את תהליך האפייה. יצירות מתקופת הממלכה התיכונה, בעיקר מהקבר של מקטרה, מספקות גם הן כמה פרטים, ומתארות מאפיה מלאה ועמוסה. בכמה קברים בבני חסן ניתן למצוא יצירות שמתארות אפיית לחם, ולפחות אחת נוספת נמצאת בקיר הציורים מתקופת הממלכה החדשה, בקבר נבאמון הממוקם בגדה המערבית של תבס (כיום לוקסור). בגיזה, על יד הפירמידות, התגלו שתי מאפיות עתיקות (מתקופת הממלכה הקדומה). ביֵב ארכיאולוגים חשפו מאפיה ישנה ומצאו בה עדויות לאפר שהגיע עד התקרה, ומצביעות על ייצור לחם בקנה מידה עצום ותעשייתי.

[18] ראיות מצביעות על כך שהמצרים השתמשו בשמרים להתססה (של לחם וגם של בירה) בתקופות קדם־שושלתיות, כבר בשנת 4000 לפני הספירה.

[19] במאמר במגדים י"ג (1991), הרב יואל בן-נון מסביר שהלחם (בניגוד למצה) מסמל את התכלית הסופית, ולפיכך הוא גם סמל ל"לעושר ולהצלחה, לברכה ולשפע" (עמ' 26). תהליך ההתססה גורם ללחם לגבּוה ולתפוח, ולפיכך מדובר בייצוג הולם ליהירות של מצרים ולאופיה המנופח.

[20] מספר מדרשים ופירושים מימי הביניים מתייחסים למילה "לחם" ככינוי פיגורטיבי המתייחס לאשת פוטיפר. הרשב"ם הציע שהמילה "לחם" היא מילה נרדפת למזון. על כל פנים, האזכור המפורש של הלחם כאן, יחד עם אזכורים נוספים, מלמדים על תחושת כבוד שהייתה בחברה המצרית כלפי הלחם. ראו לדוגמא את פירושי הראב"ע והרד"ק לבראשית ל"ט, ו'. שניהם מפרשים את המילה "לחם" באופן מילולי, ומקשרים בין הפסוק הזה לפסוק במ"ג, ל"ב שצוטט לעיל.

[21] המילה "לחם" מופיעה שבע פעמים בשמות ט"ז; המן הוא תגובה ישירה לגעגוע של עם ישראל ללחם של ארץ מצרים. בתגובה להיזכרות שלהם בבשר, ה' שולח את השליו.

[22] הכנת הלחם במצרים הייתה כרוכה במאמץ רב. היא כללה תהליך שנמשך כמה שעות ובו קצרו את השיבולים, הסירו את המוץ, הפרידו בעדינות את הגרעינים מקליפותיהם, ואז הרטיבו אותם וכתשו בזהירות כדי ליצור קמח. לפי איורים שנמצאו בקברים, בדרך כלל נשים הופקדו על חלק זה של התהליך המייגע.

[23] בארץ ישראל המן כבר לא יורד, כמובן. עם זאת, המסר הופנם: הברכה הנאמרת לפני אכילת הלחם מברכת את ה' "המוציא לחם מן הארץ". על אף שיש בה חוסר דיוק קל (רק החיטה יוצאת מהארץ; העמל האנושי והחדשנות הופכים את החיטה ללחם), הברכה נוסחה כדי להדגיש את התפקיד שיש לקב"ה בקיום הבסיסי של ישראל ובהצלחתה הכלכלית, אפילו כשנראה שאפשר לייחס את ההצלחה הזו לתעוזה האנושית.