טיטוס וכניסתו למקדש

 

דבר אחר "אל תבואני רגל גאוה" זה טיטוס הרשע שנשחקו עצמותיו, שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: לקוס לקוס, את מלך ואני מלך, בוא ועשי עמי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך, כמה עופות נמלקו עליך, כמה יינות נסכו עליך, כמה בשמים קטרו עליך, אתה הוא שמחריב את כל העולם, שנאמר "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה על שנה חגים ינקפו". (נו"א א, ו)

כפי שאנחנו רואים במרוצת השיעורים, פרק א באבות דרבי נתן מתאפיין במעברים תכופים בין נושאים המובאים זה אגב זה. אגב הנחייתם של אנשי כנסת הגדולה "הוו מתונים בדין" נדון פסוק ממשלי;^[1] ואגב הדיון באותו פסוק ממשלי נדונה קדושתם של ספרי שלמה;^[2] אגב הסייג שעשה אדם לדבריו נדונה ערמומיותו של הנחש;^[3] וכעת אגב הדיון על הנחש ואזכור הפסוק בתהלים "אל תבואני רגל גאוה" מובאת הפיסקה דלעיל המתארת את דבריו המתריסים של טיטוס כלפי מעלה. פיסקה ייחודית זו מוסיפה על אגדות החורבן המופיעות במסכת גיטין ובמקומות אחרים, ושופכת אור על היחס של חז"ל לטיטוס.

ראשית, נבין את הדברים בפשיטות. כאן באדר"נ מיוחסת לטיטוס לא רק רשעות אלא גם גאווה. טיטוס פונה למזבח כזאב (לוקוס ביוונית) הטורף בהמות ומחריב את העולם, ומתוך כך מכריז מלחמה על הקב"ה ('בוא ועשה עמי מלחמה'). פיסקה זו מעלה לדיון כמה שאלות עליהן נעמוד בהמשך.

לפני שנבין את דברי חז"ל כאן יותר לעומק נציין ראשית שהם מפתיעים, כיוון שהגמרא בסוכה מייחסת דברים דומים לדמות אחרת לחלוטין. הגמרא שם מספרת כך:

תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק? וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה. (סוכה נו ע"ב)

כעונש על התנהגותה המבזה של מרים בת בילגה ביטלו את הפונקציונליות של הטבעת (המשמשת לאחיזת הקרבן) והחלון (המשמש לשמירת סכיני השחיטה) של משמר בילגה. הגמרא בהמשך מבינה שכל המשמר נענש באופן קולקטיבי כיוון שדבריה של מרים היו ככל הנראה יותר מאשר דעה פרטית שהגתה בעצמה. מרים שיקפה ככל הנראה עמדה שרווחה בסביבתה וכשיכלה לתת לה פומביות ביטאה אותה בצורה מתריסה בבית המקדש.

מכל מקום הדברים מיוחסים לשתי דמויות שונות – מרים בת בילגה וטיטוס.^[4] ייתכן שהעובדה שהם מיוחסים ליותר מאשר דמות אחת מצביעה על עמדה ביקורתית שהובעה כלפי המקדש אם מצד שונאי ישראל ואם מצד גורמים אופוזיציוניים מבפנים.

מתוך בחינת תוכן הדברים נראה שעמדה זו כלפי המזבח היא גלגול של שתי טענות שונות:

# ראשית, הטענה של מרים מתכתבת עם הביקורת של ישעיהו כלפי הקרבת קרבנות בתקופות של עוולות מוסריות:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:... רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ישעיהו א, יא-יז)

הנביא יוצא כאן נגד העיוות שבעבודת מקדש ללא יושר וללא חסד. בעולם בו סדר הדברים מתהפך ופולחן ריק נחשב על ידי המקריבים יותר מאשר דרך ארץ, הקרבנות הם מצג שווא והקב"ה אינו חפץ בהם. אולם קריאתו של הנביא אינה מכוונת לוויתור על סדר העבודה אלא ליצירת בסיס מוסרי כמסד לעבודת ה'. הנביא דורש מהעם להסיר רוע מעלליו כדי לא להגיע למצב של 'רמוס חצרי' אלא לאפשר מצב בו חצרות בית ה' יוכלו למלא את תפקידן, כמאמר המשורר בתהלים "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם... בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָהּ" (תהלים קטז, יח-יט). לעומת זאת מרים בת בילגה מהפכת את הטענה על ראשה, ומפנה את הביקורת לא כלפי חוסר המוסריות של העם אלא כלפי המזבח עצמו. בדרכה היא אינה מעלה שאלה כיצד ניתן לדאוג לצרכי הפרט ולקיים את עבודת ה', אלא מבזה את המקדש. על כך כעסו חכמים והענישו את המשמר שלה.

# דבריה של מרים בת בילגה הם גלגול של טענה נוספת. התייחסות למזבח כלוקח ומאַכֵּל קיימת גם במדרש. בעקבות הפסוק "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז) בו מושווה בנימין לזאב (החוטף ואוכל), דן המדרש בבראשית רבה בסיטואציות המאופיינות במחטף, כמו למשל התחבולה של אהוד אל מול עגלון או הדרך בה התגברה אסתר על גזירתו של המן. בין השאר אומר המדרש כך:

רבי פנחס פתר קריא במזבח: מה הזאב הזה חוטף, כך היה המזבח חוטף את הקרבנות. "בבוקר יאכל עד" – "את הכבש אחד תעשה בבקר", "ולערב יחלק שלל" – "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (בראשית רבה צט, ג)

זו דרכו של מזבח. עבודת הקרבנות מושתתת על העלאת בשר על המוקד – "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו". השאלה היא איזו פרשנות מעניקים בדיוק לנקודה זו: האם רואים את המזבח כממלא תפקיד רוחני או כמכלה ממונם של ישראל. חז"ל מבינים שהמזבח 'חוטף את הקרבנות' כדי שיתקיים "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל", ולעומתם מרים בת בילגה רואה רק חלק מהתמונה ומבעטת בסנדלה.

טיטוס מעלה טענה דומה לזו של מרים "כמה שוורים נשחטו עליך, כמה עופות נמלקו עליך", אך נשים לב שיש שוני מהותי בין טענתו של טיטוס לטענתה. מרים בת בילגה טוענת כלפי המזבח "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק". זו תפיסה שאמנם מזלזלת בתפקידו של המזבח ומתוך כך אינה מעריכה את ההשקעה בקורבנות, אך מצד שני יש בה אמירה חברתית – לטעמה ראוי היה להאכיל בבהמות את ישראל בשעת דוחקם. לעומתה, טיטוס רואה את המזבח כשורף משאבים ו'מחריב את העולם'. נקודת המוצא שלו היא אידיאולוגית; מתוך עולמו וגאוותו הוא בא להילחם במזבח, ואולי אף בקב"ה: "את מלך ואני מלך, בוא ועשי עמי מלחמה". טיטוס רואה את עצמו כיוצר עולם חדש, לעומת המזבח אותו הוא תופס כמחריב את העולם.

***

ננסה לראות את הסיפור הזה בהקשר כולל יותר. חז"ל מספרים באגדות החורבן על כניסתו של טיטוס למקדש בתיאור קשה ומזעזע:

"ואמר אי א-להימו צור חסיו בו" זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". (גיטין נו ע"ב)

טיטוס עושה מעשה נבלה, מחלל את ספר התורה ובועל זונה בבית קדשי הקודשים. חז"ל רואים כאן את טיטוס כרשע שכל מטרתו לזלזל, לבזות, להרוס ולהחריב. כביכול ניצח את השכינה בביתה והביא לכך שדיממה "והיה דם מבצבץ ויוצא".

התיאור באדר"נ מאופק הרבה יותר, בוטה ומתריס אך מחושב. חז"ל מספרים על טיטוס "שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח". טיטוס מעלה טענות כנגד עבודת הקרבנות ומזמין את הקב"ה למלחמה. על פניו אירוע זה מתרחש עוד לפני החורבן, בטרם מסיק טיטוס שניצחונו הוכתר ושאויבו – הקב"ה – נכנע כביכול ("וכסבור הרג את עצמו" כלשון הגמרא בגיטין). משתמע מכאן שטיטוס נכנס לבית המקדש ושהה ליד המזבח. האם יכול להיות שטיטוס נכנס למקדש בטרם נחרב? האם חז"ל מתארים כאן אירוע היסטורי?

בתיאורו של יוסף בן מתתיהו נזכרת כניסתו של טיטוס למקדש בעת שנשרף:

וקיסר שלא היה יכול לעצור בעד חמת זעמם של חייליו שאחזם בולמוס, והאש הלכה והשתלטה, נכנס, הוא ומפקדיו לתוך הבנין וראה את אולם הקודש וכל אשר בתוכו, שעלו על כל הפירסום שיצא להם בין הנכרים, ולא היו נופלים מן הכבוד והתהלה [שהביאו] ליושבי הארץ. (יוסף בן מתיתיהו, מלחמת היהודים, הוצאת ראובן מס בע"מ, עמ' 291)

מדבריו משתמע שטיטוס לא נכנס לפני כן לבית המקדש. במהלך השריפה הגיע טיטוס למקום, ראה "את אולם הקודש וכל אשר בתוכו" והתרשם מאוד. רבים כבר עסקו בשאלה אם יוסף בן מתתיהו הוא היסטוריון מהימן או שכתיבתו הושפעה מהאינטרסים שלו כמי שעבר צד והפך להיות נאמן לרומאים.^[5] עם זאת סביר מאוד שזו אכן הייתה הפעם היחידה בה ראה טיטוס את בית המקדש מבפנים לאור האיסור על כניסת נוכרי לעזרה. יתרה מכך, גם התיאור הקשה שבמסכת גיטין נשמע כמפגש קיצוני ויחיד של אדם המזלזל בקדשי ישראל עם הדבר השנוא עליו. טיטוס מנהל על פי חז"ל קרב פיסי מול יריעות המקדש, נוטל סייף ופוצע את הפרוכת. חז"ל צובעים את הגעתו בעת שריפת המקדש בצורה שמבטאת את סלידתם העמוקה ממנו. לפי תיאורם זהו אינו רק מפקד צבאי שחורך את האדמה שהוא כובש, אלא אדם שפורק את זעמו על ריבון העולמים ואינו יודע להכיר בקדושה ולכבד אותה.^[6] תיאור זה אינו מתיישב עם פולמוס אידיאולוגי מחושב כפי שמתקבל הרושם מאדר"נ אצלנו. כאן לא מתוארים מעשים בזויים אלא עמדה שטיטוס מביע. מנין מגיע אפוא תיאור פולמוסי זה? האם טיטוס נכנס עוד לפני החורבן לבית המקדש? ואם לא, מה רוצים חז"ל להגיד בתיאור זה באדר"נ?

***

אכן, מאוד לא סביר שטיטוס נכנס לבית המקדש עוד בעמדו על תילו. בשום מקום אחר בחז"ל אין רמז לכך, וגם לא בתיאור ההיסטורי שבספר 'מלחמות היהודים'. ברצוני לטעון שחז"ל באדר"נ רוצים לבטא הלך רוח שאמנם לא משקף אירוע שהתרחש בטרם נחרב המקדש, אך מבוסס על אירוע אמיתי שהתרחש במציאות לאחר חורבן הבית, ובו ביטא טיטוס במפורש את עמדתו האידיאולוגית. בעקבות קיומו של אירוע זה מתארים חז"ל באדר"נ שיקוף של האווירה וצורת החשיבה במחנהו של טיטוס ומבקשים בכך לומר שעמדה זו אפיינה את גישתו של טיטוס עוד בימים שלפני שריפת המקדש.

בספרו מתאר יוסף בן מתתיהו שיחה של טיטוס עם המורדים, שנערכה לאחר החורבן על הר הבית מערבית למקום העזרה:

...ולאחר מכן שמרנו על חוקת אבותיכם, וניתנה לכם רשות לחיות כרצונכם, לא רק ביניכם לבין עצמכם, אלא גם ביניכם לבין אחרים: וביותר, שאנו נתנו לכם רשות לגבות את התרומה בשביל אלקיכם, ולאסוף נדרים ונדבות. ולא הכלמנו ולא עיכבנו בידם של אלו שהיו מביאים אותם, ומה עלתה בסופכם? העשרתם יותר על ידינו, ובכספנו עשיתם הכנות למלחמה בנו! ולבסוף, לאחר שנהניתם מטובות כאלו, הפניתם את השפע נגד המשפיעים, ועשיתם כמעשי הנחשים שאינם בני תרבות: היטלתם את הארס באלו שחיבקו אתכם... (שם עמ' 295-296)

דברים קשים אלו מפי טיטוס נאמרו לעם ימים אחדים לאחר שבית המקדש נשרף. כיצד נשמעו דברים אלו באזניהם של חכמים? נראה שמלבד הפער העצום בנקודת המבט שבין הצד הכובש לבין הצד שאיבד את מרכז חייו, מלבד תחושות הפגיעה והחרון, יש כאן ספציפית זריית מלח על הפצעים. לא רק שהמקדש נשרף אלא שיש כאן טענה על מעילה בכספיו. לא רק שטיטוס חילל את ההיכל בכניסתו, הוא גם יורק בעיניהם של עובדי ה' בטענתו שנדרים ונדבות שנאספו לעבודת המקדש שימשו למימון המרד. טיטוס מציג כאן את העם כנצלן ושקרן, ומתאר את כל עבודת המקדש כצביעות. זהו היפוך של הדרך בה רואה העם את המקדש – מקום שכינה הזוקק טהרה ומאפשר כפרה. נראה שחז"ל ראו בדבריו אלו של טיטוס לא רק טענות כלפי המורדים, אלא המשך למלחמתו בשלטונו של הקב"ה.

אמנם פירוט הדברים באדר"נ מראה שהאירוע התרחש אל מול המזבח עצמו ("מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח... כמה שוורים נשחטו עליך... אתה הוא שמחריב את העולם"), אך כאמור ייתכן שחז"ל מדגישים בכך עמדה שנכחה גם לפני החורבן.^[7] השערתי היא שבאירוע זה, כאשר שומע העם את טיטוס, הם לא רואים אותו רק כמצביא שעומד מולם ומרעיש אותם בבליסטראות, אלא גם נחשפים לאידיאולוגיה שלו, לאופן בו הוא מסביר לעצמו את המרד, את התנהלות העם ואת עבודת המקדש. באדר"נ חז"ל מציגים זאת כדברים שמטיח טיטוס כלפי המזבח וכלפי הקב"ה.

***

לאחר שמצטטים חז"ל את דברי טיטוס הם אינם מציגים 'עמדת תגובה'. דברי התנא באדר"נ מסתיימים באזכור הפסוק "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ", וקריאת התיגר של טיטוס כלפי עבודת המקדש והקב"ה נענית בשתיקה של חז"ל. מדוע?

אפשרות אחת היא שחז"ל מביעים את דעתם בעצם בחירת הפסוק המצוטט. פרק כט בישעיהו עוסק בחלקו הראשון במצור שיוטל על ירושלים, וחוזה כי לאחר שנה שנתיים ולאחר תקופת החגים יבוא אויב ויציק לעיר ולמקדש המכונים שניהם אריאל:

הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ: וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל: וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת: וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף: וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם: מֵעִם ה' צְ-בָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה: (ישעיהו כט א-ו)^[8]

על פי אפשרות זו ייתכן שחז"ל באדר"נ מביעים כאן במובלע את הרעיון שחורבן בית המקדש היה ידוע מראש. כמי שביקרו את המחלוקות הפנימיות שגרמו לשריפת המזון והצביעו על שנאת החינם והקושי להתאחד, הם הבינו שגורלה של ירושלים נגזר כבר שנה-שנתיים לפני כן. חז"ל באדר"נ לא שתקו, אלא ביקרו את מצב העם לפני החורבן וביטאו את המחשבה שבמצב זה סופו של המקדש היה בלתי נמנע דרך אזכור הפסוק הספציפי.

החיד"א מבין מעט אחרת את ציטוט הפסוק. לדבריו, הפסוק מבטא את קינתם של חכמים. במילים "הוי אריאל" מתאונן הנביא על כך שהמזבח עתיד להיחרב על ידי טיטוס. אך אם כך חוזרת השאלה – חז"ל אמנם מקוננים על החורבן, אך מדוע לא ניתן שום מענה כלפי טענתו של טיטוס "אתה הוא שמחריב את כל העולם"? כיצד משאירים הם טענה מתריסה כל כך ללא תשובה?! האם יעלה על הדעת שהם משלימים עם דבריו?!

ייתכן שניתן להסביר זאת על פי הגמרא במסכת גיטין. לאחר שהגמרא מספרת על מעשיו של טיטוס בבית קדשי הקודשים היא ממשיכה ודורשת:

אבא חנן אומר: "מי כמוך חסין י-ה" מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. (גיטין נו ע"ב)

הקב"ה שומע את ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. יש דברי נאצה ששום מענה לא ישכך. יש להציע שחכמים באדר"נ תפסו את מידתו של הקב"ה ונקטו בשתיקה. בעת הזו בחרו לידום ולקבל את הדין.