אבות דר' נתן | בשבח המתינות

לאחר תיאור שושלת העברת התורה מובאים באבות דרבי נתן דבריהם של אנשי כנסת הגדולה, כפי שמופיע גם בסוף המשנה הראשונה במסכת אבות:

 

והם אמרו שלשה דברים: הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. (נו"א א, ג)

 

שלוש הנחיות אלו הן על-זמניות ורלוונטיות תמיד: כהנחיה לדיינים, כהמלצה למחנכים וכעיקרון חשוב בהבנת דרכה של ההלכה. ברם נראה שלא בכדי ניתנו הנחיות אלו על ידי אנשי כנסת הגדולה.

 

כפי שראינו בשיעור הקודם, בתום תקופת הנביאים, עם שיבת ציון מגלות בית ראשון וחידוש היישוב היהודי, נוצקים הדפוסים להנהגה הרוחנית ולביסוס המוסדות המאפשרים עבודת ה' בארץ. בשלוש ההנחיות הללו סללו אנשי הכנסת הגדולה את הדרך לכך: ראשית, ההנחיה כיצד לקיים דין וכיצד להפעיל שיקול דעת קובעת את הלך הרוח הנדרש מדיינים בעת פסיקת הדין. שנית, כבר עמדנו בשיעור קודם על השינוי המהותי באופן העברת התורה – בדורות שלפני כן, הנביאים היו מי שהעבירו את התורה, אך עם הסתלקות הנבואה, עברה האחריות לחכמים. לאור שינוי זה יש צורך בהכשרת תלמידים ובסמיכתם, שהרי אחרת, תישאר התורה בידיהם של יחידים. משום כך ממליצים אנשי כנסת הגדולה "והעמידו תלמידים הרבה". שלישית, בתקופה זו אופי ההלכה מתחיל להתמסד. אין טבעי יותר מאשר ההתוויה ההלכתית המרכזית "ועשו סייג לתורה". אין מדובר אפוא בשלוש המלצות כלליות אלא בהנחיות עקרוניות הרלוונטיות מאוד לזמנם, ומשליכות הן על צורת פעולתם של הדיינים, הן על הנחלת התורה לדורות הבאים והן על קביעת המאפיינים של תורה שבעל פה.

 

שלוש ההנחיות של אנשי הכנסת הגדולה נידונות לאחר מכן באדר"נ בפירוט רב. נעסוק בכך בשיעור זה ובשיעורים הבאים.

 

 

ההמלצה למתינות נאמרת מלכתחילה בהקשר של בית דין – על הדיינים העוסקים בשמיעת העדים ובהכרעת הדין להיות מתונים – אך כפי שנראה מההרחבה והדוגמאות המובאות באדר"נ, זו גם המלצה כללית למתינות.

 

לפני שנפנה לדברים באדר"נ ננסה לחשוב מה הכוונה ב'מתינות' ונראה שמדובר במושג עשיר הכולל בתוכו כמה גוונים: האדם המתון הוא אדם שאינו פסקני, אדם שמנסה לראות צדדים נוספים של הדילמה בפניה הוא עומד, פתוח בפני כמה אפשרויות ונוטה לראות את התמונה המורכבת. לעומת דעה חד משמעית שעלולה להיות חד מימדית, מבט על התמונה כולה מאפשר פרספקטיבה והבנה מלאה יותר. מתוך כך גישה מתונה מצליחה לאזן ולמצע בין שיקולים. האדם המתון יכול להכיל גם דברים שאינו אוהב לשמוע. זהו אדם שאינו כועס בקלות, אינו פועל באופן אימפולסיבי ואינו 'שולף פתרון מהשרוול'. מתינות היא היכולת לקחת את הזמן, להשתהות, לבחון את הסיטואציה ולפעול מתוך שיקול דעת. התגובות של אדם כזה תהיינה לרוב מחושבות ומעודנות יותר.

 

אין בהכרח הבדל משמעותי בין הניואנסים הללו – כל אחד מהם מוסיף פן של מתינות, והשילוב שלהם יוצר איכות מיוחדת של אורך רוח עם תוצאותיה החיוביות.

 

דגשים שונים אלו מקבלים מקום באדר"נ. בתחילה מופיעה היכולת לשהות לפני מתן פסק דין:

 

הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין, שכל הממתין בדין מיושב בדין... (נו"א א, ד)

 

נשים לב שהתנא בוחר להסביר מתינות תוך שימוש בשם הפועל 'להמתין'. 'מתון' (במשקל הדקדוקי 'פעול') ו'ממתין' הן שתי מילים בעלות שורש דומה אך בבניין שונה – וגם הוראתן שונה במקצת. הוראת המתינות היא היכולת להגיע להחלטה באופן מיושב ושקול. לעומת זאת, הוראת ההמתנה היא היכולת לדחות את גזר הדין, כדי שהדיינים יוכלו לחשוב עוד – אולי יגלו משהו שלא ראו לפני כן. כביכול ההנחיה הניתנת לדיינים היא לנהוג כאותו אדם שמתלבט בשאלה גורלית ואומר לעצמו "אני לא רוצה להחליט מיד; קודם אני רוצה לישון על זה לילה". אכן, ההלכה מנחה את הדיינים שבמקרים חמורים עליהם לא רק לשקול היטב ולבחון את הצדדים תוך כדי דיון, אלא גם להמתין עם פסק הדין. בדיני נפשות אסור לבית הדין לגזור את דינו של הנאשם באותו יום בו שמע את העדים:

 

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. (משנה סנהדרין ד, א)

 

בהמשך הדברים באדר"נ מובלט פן אחר של המתינות:

 

דבר אחר: הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו. שכן מצינו במשה רבינו בשעה שהיה מקפיד על דבריו משכח דבריו. (נו"א א, ד בהמשך)

 

גם כאן נעזר התנא בפועל 'ממתין' אך פה מודגשת היכולת האנושית שלא להיות חד ופסקני, שלא לכעוס ולהקפיד בחריפות. התנא מבין שהכעס הוא תגובה מסמאת, וכאשר הוא שולט – התוצאה יכולה להיות דווקא מסמוס של מסר הגיוני וחשוב. הדגמה מאירת עיניים לכך היא שלושה מקרים שבהם נשכחה ממשה רבינו הלכה, כשהקפיד על בני ישראל. על דוגמאות אלו נרחיב בהמשך.

 

גם נוסח ב מביע פנים דומות של המתינות:

 

והם היו אומרים ג' דברים הוו מתונים בדין וכו'. שכל מי שהוא מתון בדין הוא מיישב את הדין ומוציאו על אפניו, שנאמר "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו".

דבר אחר: הוו מתונין בדין שכן מצינו באנשי חזקיהו מלך יהודה שהיו מתונין בדין (ומיתשבין) [ומישבין] את הדין...

דבר אחר: הוו מתונין בדין שלא יהא אדם קפדן ולא יהא נכנס לתוך דברי חבירו, שכל מי שהוא קפדן סופו לשכח את דבריו. (נו"ב א)

 

כאן לא מופיעה המלצה להמתין אלא הצגה של המתינות כגישה – "שכל מי שהוא מתון בדין הוא מיישב את הדין". מלבד זאת מובלטת כאן היכולת של המתון לראות את הצדדים השונים ולומר "דבר דבור על אופניו". בנוסף, בנוסח ב יש גם אזכור למצב המוכר שהנוהג בחוסר סבלנות נוטה להיכנס לתוך דברי חברו. המתון, לעומת זאת, מקשיב באופן מלא ונותן מקום לדברי הזולת.

 

הניסוחים השונים המופיעים באדר"נ מראים כי המתינות באה לידי ביטוי בכמה היבטים – באופן הפעולה, בצורת החשיבה ובעמדה רגשית. אדם שאינו מתון עלול לפעול באופן תגובתי, בדרך שמתאפיינת במיידיות ובאימפולסיביות, תוך ביטוי כעס ואולי גם התפרצות. לעומתו המתון מצליח בקלות רבה יותר להשתהות, לחשוב, ומתוך שיקול דעת לבחור.

 

 

נראה את המשך הדברים באדר"נ:

 

...שכל הממתין בדין מיושב בדין, שנאמר "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", ולא שהעתיקו אלא שהמתינו. (נו"א שם בהמשך)

 

הקשר בין המתינות (או ההמתנה) ובין יישוב הדעת מתוקף בעזרת פסוק ממשלי. נתבונן בפסוקים הראשונים של הפרק ממנו לקוח הפסוק:

 

גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה: כְּבֹד אֱ-לֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר: (משלי כה, א-ג)

 

במבט ראשון אין קשר בין פסוקים אלו לענייננו. הפסוק הראשון אינו רומז לא למתינות ולא ליישוב דעת, אלא מציין דבר אחד – שאנשי חזקיה העתיקו את המשלים שבהמשך הספר. לא ברור אפוא מה לומדים חז"ל מפסוק זה וכיצד.

 

ספר משלי הוא ספר מרוכז ביותר, כמעט כולו דברי חוכמה ומשלים. אין בן כמעט התייחסות ל'רקע' –לתקופה, לדמויות או להקשרים בהם הוא מצוי. פסוקים בודדים ביותר מוסיפים מידע על הספר. הפסוק הראשון בספר הוא:

 

מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: (משלי א, א)

 

מיד לאחר מכן מופיע תוכן המשל הראשון. המקום הבא בו יש רקע כלשהו – למעשה שתי מילות רקע בלבד – הוא בפרק י:

 

מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ: (משלי י, א)

 

לאחר כל הפרקים הללו, הפסוק הבא שנותן רקע הוא הפסוק שהוזכר אצלנו באדר"נ:

 

גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה: (משלי כה, א)

 

כל שלושים ואחד פרקי הספר הם תוכן מזוקק של דברי חכמה, חוץ משלושת הפסוקים שהזכרנו ושני פסוקים נוספים לקראת סוף הספר.

 

נראה שבשל כך ראו חז"ל בפסוק זה מקור מרכזי ממנו ניתן ללמוד על הספר ולהבין את הקשרו. ראשית, הם הסיקו מפסוק זה מי כתב את הספר. אמנם כפי שנכתב במפורש המְשָלים הם משליו של שלמה, אולם הגמרא במסכת בבא בתרא קובעת שמי שכתבו את ספר משלי הם חזקיה ואנשיו:

 

חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת. (בבא בתרא טו ע"א)

 

המקור היחיד לכך הוא פסוק זה המספר שאנשי חזקיה העתיקו את משלי שלמה.

 

שנית, מפסוק זה למדו חז"ל גם על האופן בו נכתב הספר. בפסוק זה נעשה שימוש בפועל ייחודי מאוד – 'העתיקו'. האם הכוונה כאן לפעולת העתקה במובנה המודרני – יצירת עותק זהה למקור? האם זוהי פעולתם של חזקיה וסיעתו? אם כך באיזה מובן ניתן לומר שהם כתבו את הספר? נראה שחז"ל באדר"נ הבינו שהמעורבות של אנשי חזקיה בנושא הייתה משמעותית ואקטיבית יותר מאשר פעולת העתקה פשוטה.

 

השורש 'עתק' מופיע פעמים ספורות בתנ"ך ובאף לא אחד מהמקומות – מלבד הפסוק שלנו – המשמעות היא כפי שאנחנו מכירים (מלבד אולי במקום אחד בספר איוב[1]). חז"ל כנראה התחבטו בשאלה מדוע נבחר הפועל 'העתיקו' לתאר את פעולתם של אנשי חזקיה, והבינו שטיב פעולתם קשור גם לפרק הזמן שחלף מאז נכתבו הדברים לראשונה על ידי שלמה ועד שהם שולבו בספר (כפי שנאמר כאן באדר"נ "ולא שהעתיקו אלא שהמתינו"). המהריב"ץ בהגהותיו מסביר שחז"ל הבינו את הפועל 'העתיקו' לא במשמעות המוכרת אלא כנובע מהמילה 'עתיק'. לפי דבריו, אנשי חזקיה הפכו את משלי שלמה לעתיקים לפני שכתבו אותם.[2] כלומר, הם לא העבירו את תוכני המשלים מיד אל הכתב, אלא השתהו לפני שכתבו אותם לדורות. ייתכן שהם נתנו לדברי שלמה להתיישן ובדקו מה הם כותבים, ורק כשהכירו באמיתתם וחוכמתם – כתבום. בשיעור הבא נראה את המשך הדברים באדר"נ ונבין מה הביא את חז"ל לחשוב שהיה צורך בתהליך זה של השתהות. מכל מקום, אף שהפסוק במשלי אינו מזכיר את המתינות במפורש, מלשון הפסוק משתמע שאנשי חזקיה פעלו במתינות, ואופן פעולה זה הנחה אותם לחכות, לבחון, להחליט, ורק אחר כך לכתוב.

 

***

באדר"נ מופיעה התייחסות נוספת לאותו פסוק בספר משלי:

 

אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו. (נו"א שם)

 

אבא שאול מסביר שהפירוש של "אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" הוא לא שהם המתינו עד שכתבו את המשלים, אלא שהם דנו בתוכן הדברים ופירשו את כוונתם קודם שכתבו והעבירו אותם הלאה.

 

על בסיס דברי מדרש המובא בילקוט שמעוני מתאר ה'בניין יהושע' מהלך מפליג אף יותר בכתיבה של ספר משלי:

 

"אשר העתיקו" – מלמד שגנוזים היו. (ילקוט שמעוני תתקסא)

 

לפי ה'בניין יהושע', אנשי חזקיה מצאו את דברי שלמה גנוזים, עיינו בהם, חככו בדעתם ורק לאחר שהבינו היטב את פירושם – העתיקו אותם. הם לא פשוט כתבו את הדברים כפי שהיו, אלא דשו בהם, דנו, והתלבטו לגבי משמעותם. הד לכך מופיע באופן בו הדברים מתוארים בנוסח ב:

 

דבר אחר: "אשר העתיקו" אין העתיקו אלא שפירשו, שנאמר "ויעתק משם ההרה" אין צריך לומר "המעתיק הרים ולא ידעו". (נו"ב א)

 

הזכרנו כי פעלים עם השורש 'עתק' מופיעים פעמים ספורות בתנ"ך. בדרך כלל משמעותם היא העתקה – הזזה או הסטה – ממקום למקום. בנוסח ב נדרשת המילה 'העתיקו' באופן דומה: אנשי חזקיה העתיקו את משלי שלמה, הזיזו אותם ממובנם הפשוט ופירשו אותם.

 

נשים לב שבפרשנותם את המילה 'העתיקו' בפסוק "העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", חז"ל מבינים את משמעות הפעולה בכיוון שהוא לא רק שונה אלא אף הפוך מזה של האינטואיציה שלנו. בשפה המדוברת, העתקה היא ניסיון להגיע לתוצר זהה למקור. אמן מקורי יוצר משהו שלא היה לפני כן, ולעומתו המעתיק אינו יוצר אלא מחקה. מטבעו, ערכו של חיקוי פחות מערכו של המקור. התהילה שייכת תמיד למי שהגה את הרעיון מלכתחילה ויצר את המקור, בעוד המעתיק לא מוסיף שום דבר משלו.

 

כאן, אנשי חזקיה נחשבים כמי שפירשו את משלי שלמה. כלומר, משלי שלמה עוברים דרך הפריזמה שלהם לפני שהם נכתבים על ידיהם. זאת בניגוד למה שנאמר על משה, שהתנבא באספקלריה מאירה – כתב את דברי התורה בדיוק נמרץ כפי שנמסרו לו על ידי הקב"ה. על משה נאמר:

 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לא, ט)

 

אצל משה משתמשת התורה בפועל 'כתב' ואילו אצל אנשי חזקיה נאמר 'העתיקו'. משה בענוותנותו איננו משנה כלום וכותב את הדברים כפי שנמסרו לו; הנביאים שמתנבאים באספקלריה שאינה מאירה כותבים את הדברים על פי יכולתם; אנשי חזקיה לעומתם צריכים לפרש את דברי שלמה כדי לכתוב אותם. הדברים אינם נשארים כפי שהם אלא עוברים תהליך של בחינה ופירוש.

 

מדוע נזקקים לכך חז"ל? מדוע חז"ל לא מסבירים לפי הפשט שאנשי חזקיה מצאו את משלי שלמה ומסרו אותם כפי ששלמה כתב אותם, אלא אומרים שהם המתינו לפני הכתיבה ("לא שהעתיקו אלא שהמתינו") או שפירשו אותם ("לא שהמתינו אלא שפירשו")? ייתכן שהדבר קשור לדיון המופיע בהמשך על מעמדם של הספרים משלי, קהלת ותהילים. בשיעור הבא נעסוק בהתלבטות זו של אנשי כנסת הגדולה שמופיעה כאן באדר"נ ובמקומות נוספים בש"ס. נראה שחז"ל הסתפקו לגבי תוכני ספר משלי, ואולי משום כך נטו לומר שגם אנשי חזקיה מלך יהודה לא כתבו את המשלים בלי מסננת ובלי בדיקה, אלא ראשית תהו על קנקנו של הספר, ומשום כך המתינו בטרם העלו את הדברים על הכתב או שפירשו אותם ורק אחר כך פנו לכתיבה.

 

 

ההבנה השנייה של הפסוק במשלי ("לא שהמתינו אלא שפירשו") אינה קשורה לכאורה להבנת ההנחיה של אנשי כנסת הגדולה – "הוו מתונים בדין" – אלא הוזכרה כחלק מהרחבת הדיון לשאלת פירושו של הפסוק "אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". אולם ייתכן שגם הבנה זו קשורה לעניין המתינות. מתינות מטבעה מאפשרת הבנה עמוקה ומלאה יותר. בית דין שפועל ללא מתינות רואה רק תמונה שטחית, בעוד שבית דין מתון יכול להפוך ולהפוך בעדויות, לשאול את עצמו אם המציאות מתפרשת בפנים נוספות המשנות את הדין, ומתוך כך לפסוק באופן שקול.

 

ההגות הפסיכולוגית משבחת את היכולת להשתהות כיכולת נפשית משמעותית. יכולת זו מאפשרת הכלה של מצבים רגשיים מורכבים ופעולה מתוך שיקול דעת ובחירה. כמה תיאוריות פסיכואנליטיות מדגישות את היכולת לאחוז בעמדה מורכבת בה אירועים אינם מפורשים באופן דיכוטומי ואנשים נתפסים כמי שיכולים להיות בעלי חוזקות וחולשות כאחד.[3] כאשר אדם מתקשה להחזיק בעמדה בשלה כזו, העולם נתפס כטוב או רע ואירועים נחווים בצורה קיצונית כ'שחור או לבן'. כך למשל, כאשר אדם נמצא בסיטואציה המשרה מצוקה הוא עשוי לשפוט את המציאות כרעה לגמרי, וכשהוא חווה אירוע מרגש עשוי לחוש שהמציאות טובה ממש; כשמישהו גורם לו כאב קשה לו מאוד לראות שאותו אדם יודע גם לגמול טובה, וכשהזולת מיטיב לו הוא שוכח שאותו אדם לפעמים גם מרגיז. כשאדם שופט את המצב מתוך ראייה חלקית וחד מימדית התגובות נוטות להיות חדות ונחרצות. לעומת זאת, כאשר אדם מחזיק בעמדה מורכבת יותר, הוא יכול לראות דברים בפרספקטיבה.

 

יכולת זו מושפעת מאירועי החיים אבל קשורה גם להתפתחות הנפשית ולמאפיינים אישיותיים. אחד המאפיינים של העמדה הבוגרת והמורכבת היא היכולת להשתהות, להתבונן ולבחון את התמונה כולה. במובן זה המתינות מניחה יכולת פסיכולוגית עמוקה. לא מדובר כאן רק ביכולת לחשוב על צדדים שונים, אלא ביכולת להכיל רגשית עמדות נוספות ושונות, להקשיב החוצה וגם פנימה לקולות השונים.

 

חז"ל באדר"נ מבהירים שההמלצה "הוו מתונים בדין" המופנית לדיינים כורכת בתוכה את היכולת להמתין, להשתהות, להתבונן – לא לפעול באופן תגובתי אלא לחשוב ולבחור. כפי שמופיע בנוסח ב: "שכל מי שהוא מתון בדין הוא מישב את הדין... דבר דבור על אופניו".