ויד רשעים אל תנדני

 

בשיעורים האחרונים התרכזנו בסוגיית "ועשו סייג לתורה" ומשום כך דילגנו על נושאים נוספים שעלו אגב אורחא באבות דר' נתן. בשיעורים הבאים נשלים את שלל הנושאים שהשמטנו.

מיד לאחר שדנים התנאים בסייג שעשה אדם,^[1] מתואר כיצד הצליח הנחש לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת, ובהמשך הפרק מובאות אמירות נוספות על הנחש. באלו נעסוק בשיעורנו ובזה שלאחריו.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: (בראשית ג, ב-ה)

על הדרך בה משכנע הנחש את חוה שהנגיעה בעץ אינה ממיתה, נאמר באדר"נ כך:

מה עשה נחש הרשע? באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ.

(ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר אלא) כיוון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו: רשע רשע אל תגע בי, שנאמר "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני". (נו"א א, ה)

חז"ל טוענים שהתחבולה בה נקט הנחש – נגיעה באילן,  בניגוד ל"איסור" שלא היה ולא נברא – חשפה בפני העץ את רשעותו של הנחש ובעקבות כך נרתע העץ ממנו. מה מוסיפים חז"ל בתיאור זה? נראה את הפסוק מתהלים בתוך ההקשר שלו:

מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ-לֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר: מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי: שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו, ח-יג)

בפסוקים היפהפיים הראשונים המשורר מתאר את חסדו של ה', ומבקש שהאור, החסד וצדקתו של ה' ישׂררו על יודעי ה' וישרי לב. לעומת זאת, המשורר מתפלל לא להיות מושפע מהגאווה או מהרשעה. נשים לב שבשני הקטבים נעזר המשורר בפעלים שיש בהם תנועה. התקווה היא שחסד ה' יימשך עליו, ומצד שני שיד רשעים לא תניד אותו. אם הכול כשורה, האדם יכול לחסות בצילו של הקב"ה ולרוות מדשן ביתו. לעומת זאת, אם הרשעה מזיזה אותו מדרכו, הוא עלול ליפול בלי יכולת לקום.

הרשע נתפס כאן כבעל פוטנציאל להסיט את האדם מדרכו ולהזיז אותו מתומתו. החשש הוא שהרשע מערער את האדם מהמקום בו הוא יכול לחוש בטוח. נראה שכך רואים חז"ל את הנחש – רשע המערער ומטלטל את המצב. הרי כולנו יודעים מה סוף הסיפור: אדם וחוה, שהיו לפני כן בגן עדן ונחו ליד הנהר היוצא מקדם – רוו מדשן ביתו של הקב"ה כשנחל עדניו השקה אותם, מסולקים כעת והשערים נסגרים מבעד ללהט החרב המתהפכת.

***

בהמשך הדברים באדר"נ מתואר המשך השיח בין הנחש והאישה ומתקיים דיון לגבי איכותו של הסייג שעשה אדם לדבריו.^[2] לאחר מכן ממשיכים חז"ל לדון בנחש ומייחסים לו כוונות זדון הרבה מעבר לפיתוי האישה לאכול מעץ הדעת.^[3] על פי דברי התנא, הנחש לא רק רצה להביא לכך שחוה ואדם יאכלו מהעץ; היו לו יומרות גדולות בהרבה:

מה חשב נחש (הראשון) [הרשע] באותה שעה? אלך ואהרוג את אדם ואשא את אשתו ואהיה מלך על כל העולם כולו ואלך בקומה זקופה ואוכל כל מעדני עולם. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת אהרוג את אדם ואשא את חוה, לפיכך "ואיבה אשית". אתה אמרת אהיה מלך על כל העולם, לפיכך "ארור אתה מכל הבהמה". אתה אמרת אלך בקומה זקופה, לפיכך "על גחונך תלך". אתה אמרת אוכל כל מעדני עולם, לפיכך "עפר תאכל כל ימי חייך". (נו"א א, ז)

התוכנית של הנחש הייתה גרנדיוזית ונועדה לשנות סדרי בראשית. הוא התכוון להרוג את אדם, לשאת את חוה, למשול על העולם, "לתפוס גובה" מעבר למתאים לו ("אלך בקומה זקופה") ולהשליט סדר יום נהנתני ("ואוכל כל מעדני עולם"). למקרא המשפט "ואהיה מלך על כל העולם כולו" נותר הלומד אף עם השאלה: את מי רוצה הנחש להחליף – האם רק את האדם או שיש כאן גם ערעור על מלכותו של הקב"ה?

בתגובה, הנחש נענש מידה כנגד מידה: כנגד שאיפתו להרוס את הזוגיות האנושית – איבה; כנגד היומרה להשתלט על העולם – קללה; כנגד הגאווה – נמיכות קומה; וכנגד ההדוניזם הצרוף – תזונה המבוססת על עפר.

כפי שהנחש מוצג כאן, הוא בעל כוחות, משקף זדוניות ותאוות שלטון. חז"ל מייחסים לו יכולות רחבות הרבה יותר מאשר ערמומיותו. מה מביא אותם להבין כך? מדוע הם מרחיבים את הפיתוי לאכול מעץ הדעת לתוכנית דרמטית כל כך?

***

נראה כמה פסוקים שנכתבו על הנחש:

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: (בראשית מט, יז)

בברכות יעקב לבניו מופיעות חיות נוספות: יהודה נמשל לגור אריה, יששכר לחמור גרם, נפתלי לאילה שלוחה ובנימין לזאב יטרף. אולם נשים לב להבדל בין מה שמסמלות החיות השונות למה שמסמל הנחש: לעומת האומץ והשלטון בהם מבורך יהודה, היכולת להטות שכם המיוחסת ליששכר, אמרי השפר הניתנים על ידי נפתלי ותוקפו של בנימין, צאצאיו של דן ייעזרו בערמומיות של הנחש הפוגע באויבו על ידי נשיכת עקבי סוסו.

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (דברים ח, טו)

בפסוק זה הנחש נזכר כאחד הגורמים הטבעיים המצויים במדבר והופכים את המעבר בו לנורא.^[4]

זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב: חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ: אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם: (תהלים נח, ד-ו)

על פי המזמור, הרשעים נוהגים כנחש המכיש בארסו ואינו שומע מי שיכול להניאו מכך.^[5]

אם כן, הנחש הוא ערמומי, אורב לטרפו ואינו חדל מלפגוע גם כשאפשר אחרת. בניגוד ליריב הוגן הניצב אל מול האדם, התנהלותו ודרך פגיעתו של הנחש קשה יותר להתמודדות.

נתבונן כעת על הפסוקים בבראשית:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (בראשית ב, כה – ג, א)

איזה הבדל קיצוני יש בין הפסוק האחרון של פרק ב לפסוק הראשון של פרק ג! בסוף פרק ב מתואר עולם ברור בו אדם וחוה נמצאים בגן עדן כשחייהם פשוטים ונטולי סיבוכים. המילה 'ערומים' המתארת את אדם וחוה שונה מאוד בהוראתה מהמילה הדומה 'ערום' בה מתואר הנחש בפסוק הבא. לעומת עירומם המשקף תמימות נטולת יצרים ניצבת ערמומיותו של הנחש. לאדם ואשתו אין יומרות או כוונות רעות, והנחש מנגד רוחש מזימה ומיד מתחיל להתסיס לחטא. הוא ניגש לחוה ומקשה כנגד ציוויו של הקב"ה.

כבר בכך די להבין שהנחש אינו בריה רגילה – מדוע שבגן העדן, מיד לאחר בריאת העולם, ינסה מאן דהו לצאת כנגד ציוויו של הקב"ה? על פניו אדם וחוה לא העלו בדעתם לשנות משהו מתוכנית הבריאה – האדם נצטווה 'לעובדה ולשמרה' וכך בכוונתו לפעול. ופתאום, בלי שום הכנה, מופיע יצור הערום מכל חית השדה ומסית את חוה לדבר עבירה. הנחש הוא הראשון שהעלה מחשבת חטא. לולא הגיע והדיח את חוה יכול היה העולם להתקיים כסדרו.

חז"ל תולים כאן את קולר החטא בנחש. אמנם על האדם לקחת אחריות על כך שלא עמד בציווי היחיד שקיבל מהקב"ה ומשום כך נענש, אך מי שהנכיח את האפשרות לפעול בניגוד לציווי הוא הנחש. יתרה מכך, התיאור הסמוך כל כך לבריאת העולם הוא תיאור ייחודי ביותר שבו חיה משוחחת עם האדם ומסיתה אותו לדבר עבירה. מתוך כך, מבינים חז"ל, הנחש אינו סתם חיה, אלא חיה שביכולתה, ואולי אף ברצונה, לשנות סדרי עולם. הוא זה שמביא את קיומם של גאווה ורשע לעולם והוא מי שיוצר עיוות מחשבתי בבריאה. אמנם האדם צריך להיענש על חטאו, אך מי שקלקל את העולם, מי שהביא לכך שהעולם כבר אינו מתקיים כפי שהיה יכול להתקיים, הוא הנחש. כיוון שכך מייחסים חז"ל באדר"נ לנחש ולכוונותיו את הפסוק "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני" ומתארים את הרתיעה של העץ ממנו. אם כך, אף שאין מקור מפורש לדברי חז"ל על הנחש, ניתן להבין מדוע הוא נתפס כיצור דמוני וחורש מזימות.

***

כיוון חשיבה זה, המייחס לנחש את ההתרסה כלפי שמיא, ניכר גם במדרש:

"ויאמר ה' א-להים אל הנחש כי עשית זאת" וגו': "איש תהפֻּכוֹת ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" – "איש תהפכות" זה הנחש שהיפך דברים על בוראו, "ונרגן" שריגן דברים על בוראו, ואמר "לא מות תמתון", "מפריד אלוף" שהפריד אלופו של עולם ומיד נתקלל. (בראשית רבה כ, ב)

גם אם בסופו של דבר מי שחטאו הם אדם וחוה, המדון והנרגנות הם של הנחש. בעקבות כך, עם הנחש הקב"ה כלל אינו דן ומברר, כפי שמופיע בהמשך המדרש:

"ויאמר ה' א-להים אל הנחש" וגו': עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן, אלא אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי 'אתה ציווית אותם ואני ציוויתי אותם, מפני מה הניחו ציוויך והלכו להם אחר ציוויי?' אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו. (בראשית רבה שם)

נימוקו של הנחש אינו משולל היגיון. זהו הלוא בדיוק הנימוק שבגינו אין שליח לדברי עבירה – "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" (קידושין מב ע"ב). זו הסיבה בעטיה אדם וחוה עצמם נענשים – היה עליהם ללכת אחר ציוויו של הקב"ה. אך לכאורה, אם זה כך, אם הנחש בסך הכל – כפי שהוא מציג את עצמו – מציב אלטרנטיבה לציווי של ה', ואדם וחוה היו אמורים לעמוד בעצמם בפרץ, מדוע הוא נענש?

התשובה לכך מופיעה בגמרא בסנהדרין:

ואין טוענין למסית. מאי שנא מסית? אמר ר' חמא בר חנינא: מפירקיה דרבי חייא בר אבא שמיע לי, שאני מסית דרחמנא אמר "לא תחמול ולא תכסה עליו". אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מנין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני. דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היו לו לנחש לטעון ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. (סנהדרין כט ע"א)

הנחש אינו עוד חוטא שמנסים למצוא צידוקים למעשיו וגם לא אדם שממנה שליח לדבר עבירה – אלא מסית. מסית אינו יכול להתנער מאחריות ואינו יכול לטעון שהיו לו סיבות מקלות. אף אחד לא דחף אותו לחטוא אלא הוא עצמו מי שדחף אחרים לשם. כיוון שכך לא חומלים ולא מכסים עליו.

נשים לב לנקודה נוספת. במדרש שראינו לפני כן משתמע שכביכול לקב"ה אין תשובה לטענת הנחש ("ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי 'אתה ציווית אותם ואני ציוויתי אותם מפני מה הניחו ציוויך והלכו להם אחר ציוויי?' אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו"). הקב"ה יודע שלנחש יש הסבר אפשרי למעשיו והוא אינו מעניק לו הזדמנות להסביר אלא 'קופץ ופוסק לו דינו'. מדוע? האם באמת לקב"ה אין תשובה לטענת הנחש!?

נראה שהמדרש רוצה להדגיש נקודה אחרת. לטענת המדרש, הפסוק "והנחש היה ערום מכל חית השדה" אינו רק הקדמה לפיתוי הערמומי לאכול מהעץ, אלא תיאור כל ישותו של הנחש. בעוד שחוה ואדם יאמרו אחר כך את העובדות ("האשה אשר נתתה עמדי הִוא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל", "הנחש השיאני וָאֹכֵל"), הנחש עלול להציג את עצמו כמי שבסך הכל ניהל שיחה ספקולטיבית עם חוה והציע לה לבחור. הוא לא רק מסית אלא כל כולו נחשיוּת, וכפי שאומר המדרש 'נחש זה רשע בעל תשובות'; עם יצור פתלתל בדבריו אי אפשר לקיים שיח אמיתי וגם אין ערך לכך.

הנחש אם כך מתאפיין בשני דברים: ראשית הוא אבי מחשבת החטא. הוא לא סתם משלח שמבקש מאדם וחוה לבצע עבורו שליחות אסורה, אלא שהוא יוצר דבר שלא היה קיים כלל לפניו – תפיסת החטא – ומסית את חוה לעבור על ציווי ה'. בכך הוא לא סתם מסית אלא אב טיפוס לכל המסיתים ומשם כך עליו להיענש ולהתקלל. שנית, את ערמומיותו הוא עלול לנצל גם כדי לנקות את עצמו ולטפול את האשמה כולה על אדם וחוה. בכך 'ריגן דברים על בוראו' ומשום כך הקב"ה לא שמע אותו לפני שהענישו.

נזכור שמעשהו של הנחש התרחש עוד לפני שאדם וחוה אכלו מ'עץ הדעת טוב ורע'. קולמוסים רבים נשתברו על השאלה מה השתנה בין העולם לפני האכילה מעץ הדעת ובין העולם שלאחריו. לא ניכנס לשאלה זו כאן, אך ברור שעוד לפני החטא לאדם כבר יש היכולת לקיים את הציווי של הקב"ה או לעבור עליו – אחרת אין שום ערך לציווי. גם אילו היה האדם אוכל מעץ הדעת בלי התערבות הנחש, מן הסתם היו לאכילתו השלכות דומות. אולם בעקבות המדרש ניתן להצביע על רובד נוסף. מעבר לשינוי שחל בעולם עם האכילה מעץ הדעת, עוד לפני כן מנכיח הנחש בעולם הסתה ועורמה. אלו הובילו להרס העולם האידילי שהיה קיים לפני החטא, ואיתן יש להתמודד גם בעת הניסיון לעשות צדק בעולם שלאחר החטא.

***

כמקלקל, הנחש הוא גם אביהם של יוצרי העיוותים:

תנו רבנן: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו הימנה. שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו. וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה עכשיו איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה. (סוטה ט ע"א-ע"ב)

מה מביא את חז"ל לראות את הנחש כמי שנותן עיניו במה שאינו ראוי לו? אמנם הגמרא מתארת גם כאן את תוכניתו של הנחש לשאת את חוה, אך נראה שיש יותר מכך. כאשר מפתה הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת הוא פולש לאזורי הבחירה של האדם כנגד הציווי של הקב"ה, מתערב במעשיה של חוה ומצליח לשנות את תוכנית הקיום של העולם.^[6] עונשו של הנחש הוא מידה כנגד מידה. לא רק שלא השיג את שרצה ("מה שביקש לא נתנו לו"), אלא שגם לקחו ממנו מה שהיה שלו ("ומה שבידו נטלוהו ממנו") – מעתה ילך על גחונו ויאכל עפר.

אם נסכם עד כה, מתוך הגמרא והמדרשים נראה שהנחש הוא לא רק מי שמביא לכך שחוה אוכלת מעץ הדעת; ניתן לראותו כאבי החטא, כמסית וכמי שמביא לעולם את הקלקול. הערמומיות שלו משמשת לא רק לפיתוי אלא גם להצגה מעוותת של המציאות.

בהמשך פרק א באדר"נ מובאות אמירות נוספות של התנאים על הנחש. אלו מעמיקות את הבנתנו באופן בו ראו אותו חז"ל. נמשיך ונדון בהן בשיעור הבא.