מי נולד מהול | 2

 

אלא מלמד שיצא איוב מהול. אף אדם הראשון יצא מהול... אף שת יצא מהול... אף נח יצא מהול... אף שם יצא מהול... אף יעקב יצא מהול... אף יוסף יצא מהול... אף משה יצא מהול שנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא", וכי מה ראתה אמו בו שנאה ומשובח מכל אדם? אלא שיצא מהול. אף בלעם הרשע יצא מהול שנאמר "נאום שומע אמרי א-ל". [אף שמואל יצא מהול שנאמר "והנער שמואל הולך וגדול וטוב".] אף דוד יצא מהול שנאמר "מכתם לדוד" (שמרני אל כי חסיתי בך). אף ירמיה יצא מהול שנאמר "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". אף זרובבל יצא מהול שנאמר "ביום ההוא [נאום ה' צ-באות אקחך] זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה'". (נו"ב ב, ה)

על כמה מאישים אלו נאמר גם במקומות אחרים שנולדו מהולים ובמדרש תנחומא אף מופיעה רשימה של שבעה אישים שנולדו מהולים.[1] אך רשימה ארוכה זו היא ייחודית באבות דר' נתן. בהמשך השיעור ננסה להבין מה מבטאים בכך חז"ל, אך ראשית נסיים את הדיון באופן בו הם לומדים שאישים אלו נולדו מהולים. חלקו הראשון של השיעור מעט טכני, עם זאת מעניין מאוד לראות את הדרכים השונות בהן דרשו כך חז"ל. בחלקו השני של השיעור נצא נשכרים על המאמץ.

***

על משה נלמד שנולד מהול מהמילה 'טוב'. לימוד זה מזכיר את האופן בו למדו חז"ל על נח, יעקב ואיוב שנולדו כשהם מהולים, אך יש בכך חידוש גדול יותר כיוון שהקשר התוכני בין המילה 'טוב' ושלמות הגוף רחוק יותר מאשר במילה 'תם'.

מהגמרא בסוטה ניתן לראות שחז"ל לא הסיקו מהמילה 'טוב' על שלמות גופו בלבד אלא למדו על ייחודו בעת לידתו:

"ותרא אותו כי טוב הוא", תניא רבי מאיר אומר: טוב שמו. ר' יהודה אומר: טוביה שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב הוא" וכתיב התם "וירא א-להים את האור כי טוב". (סוטה יב ע"א)

לידת תינוק היא מטבעה אירוע מרגש ויוצא דופן ונהרה הנסוכה על פני הסובבים היא תגובה מתבקשת. אם התורה מוצאת להדגיש אצל משה "כי טוב הוא" הרי שייחודו היה בולט ביותר כבר בלידתו. התנאים מבטאים זאת בצורות שונות – אם בדעה שהיה ראוי לנבואה מלידתו ואם לפי הדעה שעושה גזירה שווה בין לידתו ובריאת האור. הלימוד שמשה היה שלם בלידתו משתלב באפשרויות אלו כפתור ופרח.

לעומת זאת, הלימוד על בלעם מחודש מאוד. כיצד ניתן ללמוד מהמילים "שומע אמרי א-ל" שנולד מהול? האם על כל נביא ניתן לומר כך?

ייתכן שהתנא סובר שכיוון שבלעם מאומות העולם, הרי שאם נתנבא יש להניח שנולד מהול. אמנם, הנחה זו אינה מחויבת, וגם הלימוד מהפסוק רחוק יותר מאשר במקרים הקודמים. נחזור לקשיים אלו בהמשך.

אצל שמואל הלימוד מסתמך שוב על המילה 'טוב' ("הולך וגדול וטוב") אף שלא מדובר כאן על לידתו של שמואל אלא על תכונה שהתפתחה בו. עם זאת יש לזכור שגם אצל נח ("תמים") ויעקב ("איש תם") הלימוד אינו מבוסס על עת לידתם.

***

על דוד לומדים חז"ל שנולד מהול מהמילים "מכתם לדוד". מהו לימודם? מה הקשר בין המילה 'מכתם' המתארת סוג של יצירה פיוטית ובין האיש ומצבו בעת הלידה?

הגמרא במסכת סוטה מקיימת דיון על תמר אשת יהודה, ובהמשך אומרת על דוד שהיה מצאצאיה:

"לדוד מכתם" שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל. דבר אחר – 'מכתם' שהייתה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול. דבר אחר – 'מכתם' כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך בגדולתו. (סוטה י ע"ב)

מגמרא זו ניתן ללמוד שני דברים. ראשית, חז"ל דרשו את המילה 'מכתם' כנוטריקון ('מך' ו'תם' או מכה תמה). שנית, הם חשו צורך לדרוש מילה זו. אם ישאל השואל מדוע יש לציין זאת – הלא חז"ל דרשו מילים רבות מספור – נראה מיד שיש סיבה לדרשה.

ייתכן שחז"ל דרשו מילה זו כיוון שפירושה מלכתחילה לא היה ידוע. אמנם אנו מפרשים 'מכתם' כסוג של שירה אך אנו מסיקים זאת רק בעקבות דברי דוד בתהלים. בניגוד לפתיחה זו, פתיחות אחרות של מזמורי תהלים – 'למנצח', 'מזמור', 'משכיל', 'תפילה' ועוד – משמעות כולן ידועה לחז"ל.

אבל ישנה אפשרות נוספת להסבר הידרשות חז"ל לפירוש מילה זו. שישה מזמורים מתחילים במילה 'מכתם'. הראשון שבהם הוא פרק טז:

מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ: (תהלים טז, א)

במזמור זה ניתן לראות במילים 'מכתם לדוד' פתיחה כמו במזמורים המתחילים במילים 'מזמור לדוד' או 'תפילה לדוד'. לעומת זאת בכמה מהמזמורים האחרים קשה יותר לפרש כך:

לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אוֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת: (שם נו, א)

לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה: (שם נז, א)

לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ: (שם נט, א)

בכל המקרים הללו קשה להבין את המילה 'מכתם' כבמשמעותה המוכרת. גם התרגום חש בכך ותרגם מילה זו באופן שונה. בפסוק הראשון שראינו, בפרק טז, התרגום של מכתם לדוד הוא:

גְלִיפָא תְרִיצָא לְדָוִד נְטַר יָתִי אֱ-לָהָא מְטוּל דְסַבְרֵית בְּמֵימְרָךְ: (תרגום לתהלים טז, א)

כלומר 'מכתם' מתורגם כסוג של יצירה כתובה – גליפא תריצא. לעומת זאת, בפרקים הבאים התרגום שונה:

לְשַׁבָּחָא עַל עָקְתָא בִּזְמַן דִי אֲמַר דָוִד לָא תְחַבֵּל אִתְאֲמַר עַל יַד דְדָוִד מַכִּיךְ וּשְׁלִים בְּמֵעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם שָׁאוּל בְאִסְפְּלֵידָא. (שם נז, א)[2]

לְשַׁבָּחָא עַל עָקְתָא בִּזְמַן דִי אֲמַר דָוִד לָא תְּחַבֵּל עַל יַד דָוִד מַכִּיךְ וּשְׁלִים. (שם נח, א)

נראה שמפאת הקושי לפרש את המילה כפשוטה, הבינו חז"ל ובעקבותיהם התרגום שהמילה 'מכתם' אינה כותרת למזמור אלא מתארת את דוד עצמו.

אם אכן המילה נקראת כנוטריקון – 'מך' 'תם' – לומדים ממנה חז"ל שדוד נולד מהול כפי שלמדו אצל נח, יעקב ואיוב.[3]

***

על ירמיהו לומדים חז"ל שנולד מהול מהפסוק "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". אנחנו מתרחקים מהמילים 'תם' או 'טוב' ומסיקים על היותו מהול מכך שהקב"ה בחר בו עוד קודם לידתו.

ומה לגבי זרובבל? ראשית נביא רקע קצר לדמותו. זרובבל היה פחת (מושל) יהודה בזמן שיבת ציון:

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: (חגי א, א)

זרובבל מוזכר הן בספר עזרא, הן בחגי והן בזכריה. הוא פעל לצידו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ובדרך כלל מופיע בצמידות אליו. נראה ששניהם יחד הצליחו להקים מחדש את בית המקדש, כאשר זרובבל ניהל את הצדדים הפיננסיים והמנהלתיים ויהושע בן יהוצדק דאג לצדדים הרוחניים:

וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: (עזרא ג, ב)

אם כן, זרובבל מילא תפקיד מרכזי בשיבת ציון ובבניין בית המקדש השני. אך כיצד למדו חז"ל שנולד מהול? מהציטוט שמובא באדר"נ ("ביום ההוא נאום ה' צ-באות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום ה'") קשה להבין זאת, אך אם רואים את הפסוק בשלמותו התמונה מתבהרת:

בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְ-בָאוֹת: (חגי ב, כג)

הקב"ה לוקח את זרובבל לתפקידו בנימוק "כי בך בחרתי"; אצל ירמיהו למדנו שנולד מהול מכך שנבחר לתפקידו מראש וכך גם אצל זרובבל.

***

לאחר שסקרנו את הדרך בה למדו חז"ל על כל אחד מהאישים הללו שנולד מהול, יש מקום לחזור ולבחון את הרשימה כולה. האם יש מאפיין ייחודי לאלו שנכללו בה? אמנם ברור שמדובר בדמויות משמעותיות, אך במבט כולל קשה למצוא ביניהן מכנה משותף: לא כולם יהודים (למשל אדם, נח או בלעם); לא כולם צדיקים (ידועה דעתם של חז"ל על בלעם ואף כאן באדר"נ הוא מכונה 'בלעם הרשע'); לא כולם נביאים, מלכים, מנהיגים או כאלו שאפשר לומר עליהם 'אחד בדורו'. אכן, כולם בעלי תפקיד היסטורי, אך לצידם יש עוד רבים בעלי תפקיד היסטורי שלא נכללו ברשימה. אם כן מה מיוחד באלו דווקא?

מבין האבות הוזכר כאן רק יעקב אך בכך אין כדי להקשות, שהרי אברהם צֻווה על המילה והוא מל את עצמו ואת בנו יצחק. אך מדוע יוסף ברשימה ויהודה לא? למה נכלל בה משה ונפקד ממנה אהרן? במה שונה ירמיהו מישעיהו או יחזקאל? מדוע זרובבל ולא עזרא?

אפשר לומר שדמויות אלו נכללו כאן לא בגלל סיבה מיוחדת אלא משום שכך נרמז בפסוקים – מעין 'גזירת הכתוב', אך כפי שראינו כשעברנו על הלימודים השונים, חלקם רחוקים מלרמוז זאת: 'נאום שומע אמרי א-ל' או 'לדוד מכתם' הן אסמכתות רחוקות.

ראינו בשיעור הקודם את מדרש תנחומא בו נמנו רק שבעה אישים ככאלו שנולדו מהולים: אדם, שת, נח, יעקב, יוסף, משה ואיוב. הלימוד לדמויות אלו פשוט יותר – 'בצלמו כדמותו', 'תם', 'טוב' (חוץ מיוסף עליו נלמד אחרת) – ונראה שמשום כך נכללו במדרש זה רק דמויות אלו. לעומת זאת, באדר"נ מוזכרות דמויות נוספות – שם, בלעם, שמואל, דוד, ירמיהו וזרובבל – והלימוד על היותם מהולים מלידה מוקשה יותר. מדוע בחר התנא להרחיב ולא הסתפק כתנחומא באותם שבעה?

ברצוני לטעון שאם חז"ל באדר"נ כללו אישים אלו, הרי שהם בחרו אותם במכוון וביקשו להביע בכך רעיון. ננסה למצוא אפיון משותף בין הדמויות ולראות מה ביקשו חז"ל לבטא בכך.

אטען ככלל שברשימת האישים הכלולה כאן אפשר לזהות צמדים, ובין השותפים בכל צמד מתקיים יחס משמעותי:

# אדם הראשון ושת נוצרו בצלם א-להים. היחס ביניהם הוא לא רק יחס של אב ובן אלא שיש בו ניגוד מסוים – אדם הראשון נברא כך על ידי הקב"ה ושת נולד כך לאביו ולאימו.

# נח ושם מייצגים צדיקות המאפשרת המשכיות. נח בצדיקותו היה נציג להצלת העולם האנושי מכיליון פיזי; לעומתו חז"ל רואים את שם כמי שמאפשר המשכיות רוחנית ורצף לכהונה ותורה. הוא מי ששכינה שוכנת באהלו, מקים בית מדרש וממלא תפקיד של 'כהן לא-ל עליון'. את התפקידים הללו הוא ממלא מאז ששרד העולם את המבול ועד שהוא יכול ללמדם את אברהם, כדברי המדרש וכפי שראינו בשיעור הקודם.

# יעקב הוא נציג האבות ויוסף הוא נציג השבטים. מספר דורות לאחר מכן אמנם יחול שינוי מנהיגותי – משה משבט לוי ינהיג את העם ובהמשך 'לא יסור שבט מיהודה'. אך במהלך ספר בראשית יוסף הוא המשביר והמוביל.

# משה הוא גדול הנביאים. מכל הנביאים, דווקא בלעם הושווה אליו: "'ולא קם נביא בישראל כמשה' אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור" (ספרי דברים לד, י). הניגוד בין משה לבלעם חד. משה זכה להוריד תורה מסיני, בלעם לכל היותר מצא עצמו מברך בניגוד לרצונו.

# שמואל ודוד ייסדו את שושלת המלוכה. היחס בין שניהם ברור: מלכותו של דוד – הנהגתו המדינית של עם ישראל – נזקקת לנבואתו של שמואל – ההנהגה הרוחנית.

# ירמיהו וזרובבל מייצגים את החורבן והתקומה – סוף ימי בית המקדש הראשון ושיבת ציון. שניהם נבחרו לתפקידם על ידי הקב"ה ("בטרם אצרך בבטן", "כי בך בחרתי"). ירמיהו מתנבא על החורבן ואף עֵד לו, אך גם מתנבא על התשועה ("עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל"); זרובבל זוכה להגשים אותה.[4] צמד זה מנכיח גורל וייעוד – החורבן היה צפוי לנוכח מעשי בני ישראל אך כבנבואתו של ירמיהו וכמעשיו של זרובבל היו טמון בו גם זרע הגאולה והשיבה.

***

נחזור להתחלה וניזכר מהיכן מתחיל הדיון באדר"נ: "מלמד שיצא איוב מהול". האם לעומת כל הצמדים שראינו איוב ניצב לבדו? מה הוא מייצג?

נראה שגם כאן יש צמד, ומתחת לפני השטח מסתתרת דמות נוספת אותה חז"ל משווים לאיוב.

אמר רבי יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה" ובאיוב כתיב "איש תם וישר ירא א-להים [וסר מרע]". (בבא בתרא טו ע"ב)

בהמשך הסוגיה שם, בתיאור השיח של השטן עם ה' לפני פגיעתו באיוב, מבינים חז"ל כך:

"ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבוא? ויען השטן את ה' משוט בארץ" וגו'. אמר לפני: ריבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם... ולא הרהר אחר מדותיך. "ויאמר ה' אל השטן: השמת ליבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו". (שם טז ע"א)

בלי להרחיב בסוגיה מרתקת זו,[5] הן אברהם והן איוב הצטיינו ביראת א-להים, ומתוך כך חז"ל משווים ביניהם. את דמותו של איוב הם בוחנים כשאמת המידה העומדת לפניהם היא דווקא דמותו של אברהם.

ברצוני לטעון שלמרות שחז"ל אינם מזכירים זאת במפורש באדר"נ, גם בנושא ברית המילה אברהם הוא אמת המידה לאיוב. על איוב נאמר באדר"נ שנולד מהול, שהרי נאמר עליו 'תם' ("אם כן מה תלמוד לומר 'איש תם וישר'? אלא מלמד שיצא איוב מהול"). אך נשים לב מה נכתב על אברהם:

רבי אומר: גדולה מילה שכל מצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר "התהלך לפני והיה תמים" (משנה נדרים ג, יא)

לפנינו ניגוד מעניין מאוד. איוב נולד שלם ואינו זקוק לתהליך של השלמה. אברהם לעומתו נעשה שלם על ידי הברית; אצלו התהליך הוא הדבר החשוב – "התהלך לפני והיה תמים". כפי שבבבא בתרא דנים בשאלה מי גדול ממי[6] גם כאן צפה באופן סמוי השאלה האם אדם שנולד שלם גדול ממי שמשתלם או להיפך.[7]

***

אם כן, יש כאן מעין אוטוסטראוגרמה.[8] חז"ל מביאים רשימה ארוכה של אישים שנולדו מהולים אך במבט ראשון קשה לראות את החוט המקשר ביניהם. לאחר מאמץ ניתן לראות שיש כאן מבנה סדור, וחז"ל מציגים לנו כאן רשימה סדורה של צמדים. כל אחד מהם מייצג תמורה היסטורית-רעיונית, ואצל כל אחד מהצמדים, בין שני האישים מתקיים יחס של ניגוד מסוים. לבסוף, אבן הראשה של מבנה מורכב זה הוא ההשוואה הסמויה בין איוב שנולד מהול ובין אברהם אבינו שמבסס את הרעיון של השתלמות הכרוכה בתהליך.

נראה שבכך חז"ל מדגישים שוב עד כמה מצוות מילה מרכזית. כפי שאמרה אותה משנה בנדרים:

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". (משנה נדרים ג, יא)