גדולה מילה

 

כזכור, במסכת אבות דר' נתן מוזכרת רשימה ארוכה של מי שעשו סייג לדבריהם, ובהם גם איוב. לפני שמפורט הסייג שעשה איוב[1] נדרש התנא לריבוי התארים ("תם וישר וירא א-להים וסר מרע") שבפסוק הראשון:

אם כן מה תלמוד לומר "איש תם וישר"? אלא מלמד שיצא איוב מהול. אף אדם הראשון יצא מהול שנאמר... אף שת יצא מהול שנאמר... אף נח יצא מהול... אף שם יצא מהול... אף יעקב יצא מהול... אף יוסף יצא מהול... אף משה יצא מהול... אף בלעם הרשע יצא מהול... [אף שמואל יצא מהול...] אף דוד יצא מהול... אף ירמיה יצא מהול... אף זרובבל יצא מהול... (נו"א ב, ה)

מופיעים כאן כמה וכמה אישים שהתנא אומר עליהם שנולדו מהולים.[2] בהמשך נעסוק ברשימת הדמויות הארוכה וננסה לאפיין אותה, אך בשיעור זה נעסוק בשאלה בסיסית יותר – האם זו זכות מיוחדת להיוולד מהול? מה המשמעות של אירוע כזה עבור האדם או סביבתו?

הנחת המוצא לדיון זה היא החשיבות הרבה של מצוות מילה. אכן, כפי שניתן להתרשם בדברי חז"ל זו לא רק מצווה חשובה אלא גם מרכזית ביותר:

גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". (משנה נדרים ג, יא)

מדרש ידוע המופיע בסמוך בגמרא בנדרים מייחס פסוק זה לקשר המרכזי בין התורה לקיום העולם.[3] אם חז"ל קושרים את הפסוק גם למצוות מילה, אין בכך אלא להראות את החשיבות העצומה שהם מעניקים למצווה זו. פשט הפסוק בירמיהו שונה כמובן,[4] אך חז"ל מחברים דרכו בין קיום העולם לברית המילה. נראה שהדבר נוגע לכך שהאמונה בבורא עולם צרובה ומסומנת בגוף האדם, ואם כך זו לא סתם 'ברית' כפי שנקרא טקס הכנסתו של ילד בבריתו של אברהם אבינו, וזה לא רק קיום של מצוות עשה – חשובה ככל שתהיה – אלא הטמעה של הקשר בין הקב"ה והעולם בבשרנו.

באותה משנה מופיע כך לפני כן:

רבי אומר: גדולה מילה שכל מצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר "התהלך לפני והיה תמים". (שם)

לפי משנה זו ישנה משמעות רבה להיותו של אדם נימול – ברית המילה הופכת את האדם לשלם. רבי יוצר אף הנגדה: כל המצוות שעשה אברהם לא נתנו לו את הגושפנקא להיותו שלם. לעומתן, מה שהביא לתוצאה זאת הייתה המילה. לפי זה, על פניו אותם אנשים המוזכרים באדר"נ נולדו כשהם שלמים ואינם זקוקים לאותו תיקון. בהמשך נראה שהנחה זו זוקקת בירור. 

***

לסוגיית תינוק שנולד מהול יש גם צדדים הלכתיים. הגמרא במסכת שבת דנה בשאלה אם דוחים את השבת במקרה כזה:

ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שעורלה כבושה היא... (שבת קלה ע"א)

בתחילת המהלך משתמע שלדעת בית שמאי יש להטיף דם ברית, אך כיוון שהתינוק נולד מהול פעולה זו אינה דוחה את השבת, ולעומת זאת לדעת בית הלל אין צורך בשום פעולה בתינוק שנולד כך. רבי שמעון בן אלעזר מבין שמחלוקת בית שמאי ובית הלל אינה בשאלה זו כיוון שלהבנתו לדעת שניהם צריך להטיף דם ברית. בהמשך הסוגיה תדון הגמרא אם פעולה זו תדחה את השבת ולהלכה ייפסק שלא – אך לא נרחיב בכך במסגרת זו. מכל מקום, הטפת דם ברית נצרכת לדעת שניהם מפאת הספק אם ישנה עורלה סמויה. אפשר להסיק אפוא שאילו ידענו שאין כלל עורלה, אין צורך בשום פעולה ובשום תיקון.

סוגיית תינוק שנולד מהול נידונה במקום נוסף ובה מתקבל רושם אחר. הגמרא במסכת יבמות דנה מה המקור לכך שערל אינו אוכל בתרומה. לדעת ר' אליעזר דין זה נלמד בגזירה שווה מפסח[5] ולדעת ר' עקיבא דין זה נלמד ישירות מהפסוקים העוסקים בתרומה.[6] בהמשך דנה הגמרא מה יעשה ר' עקיבא באותה גזירה שווה שהביא ר' אליעזר:

ורבי עקיבא האי "תושב ושכיר" מאי עביד ליה?... אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול. וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית. (יבמות עא ע"א)

כלומר לדעת רבי עקיבא, מהגזירה השווה לומדים שתינוק שנולד מהול אינו יכול לאכול בתרומה, ויש צורך במעשה כלשהו – הטפת דם ברית – כדי שיוכל לאכול. לעומת זאת, לדעת ר' אליעזר קטן שנולד מהול אינו זקוק להטפת דם ברית:

ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא, וקסבר קטן כשנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. (שם)

לדעת רבי אליעזר נראה ברור שתינוק שנולד מהול הוא אדם שלם. אך מה לדעת רבי עקיבא? על פניו ניתן לומר כמו בגמרא בשבת, שיש ספק אם בתינוק שנולד מהול עורלתו כבושה ולכן יש להטיף דם ברית. אך מההשוואה לגר שמל ולא טבל ("לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול") עולה אחרת. הרי באדם שמתגייר כשהוא נימול ברור שאין עורלה כבושה, ואם בכל זאת צריך להטיף ממנו דם ברית משמע שאין הדבר נעשה משום ספק אלא מהצורך במעשה מילה.[7] הן רבי אליעזר והן רבי עקיבא משווים בין דין גר נימול לדין קטן שנולד מהול. לדעת ר' אליעזר בשניהם אין צורך בהטפת דם ברית ולדעת ר' עקיבא בשניהם יש צורך בהטפת ברית. עולה מכאן שלדעת רבי עקיבא הטפת דם ברית אינה מטעם ספק עורלה כבושה, אלא שלדעתו יש צורך בפעולה כלשהי בכל מקרה.

***

ידוע המעשה ברבי עקיבא וטורנוסרופוס:

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ! יכול אתה לעשות כהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביאו לי שיבולים וגלוסקאות! [אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן! אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? (תנחומא תזריע ז)

רבי עקיבא צופה את שאלת טורנוסרופוס ויודע בחכמתו להקדים ולומר אמירה אבסורדית: מעשי בשר ודם נאים ממעשיו של הקב"ה. כאשר נדרש רבי עקיבא להוכיח זאת, הוא מראה שכלים מוכנים נאים ושימושיים יותר מאנוצי פשתן, וגלוסקאות אפויות מוכנות למאכל יותר מאשר שיבולים. בדומה לכך, טוען רבי עקיבא, היהודי הנימול נאה ושלם יותר מאשר התינוק בצאתו מרחם אימו. לפי דעתו האדם נולד כשהוא חסר משהו בגופו, מעין 'פג רוחני'. כדי להיות שלם עליו לעבור מעין תהליך הכשרה.

האם ישנה תאימות בין דברי רבי עקיבא לדברי התנא באדר"נ? אם נרצה לומר כך, נצטרך לומר שאותם אנשים מיוחדים שנולדו מהולים אינם זקוקים כלל לתהליך השלמה שכזה.

אמירה כזו מעמידה בפנינו כמה אתגרים.

ראשית, האם קיומה של מצוות מילה הוא בתיקון הגוף או בקיום מצוותו של הקב"ה? האם מטרת המצווה היא הגעה לתוצאה או קיום מעשה? הרמב"ם כותב כך:

והמצוה הרט"ו היא שצוונו למול את הבן והוא אמרו יתעלה לאברהם "המול לכם כל זכר". וכתוב בתורה שהוא בכרת מי שמבטל מצוות עשה זו והוא אמרו "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה". (ספר המצוות לרמב"ם, עשה רטו)

אכן מלשון הרמב"ם קשה להכריע לכאן או לכאן והשאלה נותרת במקומה.

שנית, מאותו מעשה של רבי עקיבא וטורנוסרופוס עולה בהמשך שיש ערך למעשה עצמו:

אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אימו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו[8] יוצא בו? לא תחתוך אימו שוררו! ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד "אמרת ה' צרופה" וגו'. (תנחומא תזריע ז)

טורנוסרופוס עצמו מעלה את האפשרות שהאדם יוולד כשהוא מהול! לשיטתו, אם הקב"ה רוצה שהאדם יהיה שלם, הוא יכול לגרום לו להיוולד כך. רבי עקיבא שולל את דבריו באמירה שהמצוות נועדו לצרף את הבריות ותהליך המילה הוא הכרחי.

שלישית, נראה כיצד מתארת התורה את הציווי על המילה:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז, ט-יד)

יש כאן הרבה מעבר לציווי על מעשה המילה. כמה מודגשת הברית שבין הנימול לבין הקב"ה! הדרישה לשמור את הברית כל הדורות ("ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם", "זאת בריתי אשר תשמרו"); הקשר שיוצרת הברית והנצחיות שבה ("והיה לאות ברית ביני ובינכם", "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם"); החומרה שבהפרת הברית ("את בריתי הפר").

בתחילת אותו הפרק, עוד לפני שהקב"ה משנה את שמו של אברם לאברהם ומבטיח לו זרע וארץ נאמר:

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (שם, ד)

לכאורה אין מדובר כאן על המילה, אך הרמב"ן מייחס גם את אזכור הברית הזה למצווה:

הוא ברית המילה כאשר יפרש "זאת אות הברית" ואחרי הברית תהיה לאב המון גויים, וברוך השם אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וציווה את אברהם לבוא בבריתו להימול קודם שתהר שרה, להיות זרעו קדוש. (רמב"ן על אתר)

אבן עזרא מייחס גם את הפסוק הקודם למצוות המילה (אם כי רש"י ומפרשים אחרים לא פירשו כך):

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (שם, ב)

כך או כך יש כאן הבלטה רבה של הברית שמסמלת המילה. קשה אם כך לומר שאדם שנולד כשהוא מהול הוא אדם שלם יותר. האם אינו צריך להיות חלק מחידוש הברית?

לא מצאתי מי שהתייחס לשאלות אלו. אפשר לומר כמובן שיש מחלוקת תפיסתית בין אבות דרבי נתן למקורות האחרים, אך אם נרצה ליישבם, נראה לומר שיש הבדל בין הכלל ובין אישים ספציפיים. ככלל, מעשה המילה נחוץ כדי לבטא את הברית וכדי להשלים את האדם; אך יש אישים שאינם זקוקים לכך. הם כבר נכללים בברית, הם כבר אנשים שלמים.

***

ראינו מקודם שלדעת רבי עקיבא גם בתינוק שנולד מהול יש צורך בהטפת דם ברית. יתרה מכך, הוכחנו שלעומת מחלוקת בית שמאי ובית הלל במסכת שבת, שם נראה שהחיוב נובע מספק 'עורלה כבושה', רבי עקיבא סובר שהטפת דם ברית נדרשת גם כשאין ספק כזה. נראה שרבי עקיבא ממשיך את אותה חשיבה הטמונה במעשה שהובא בשמו. כפי שענה לטורנוסרופוס שבכוונת מכוון התינוקות לא נולדו מהולים ("ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן") כך גם בפן ההלכתי לטענתו יש צורך בפעולה כלשהי. נדרש מעשה סמלי של קיום מצוות מילה.

לעומתו, ר' אליעזר טוען שתינוק שנולד מהול אינו זקוק להטפת ברית, וייתכן שלדעתו תינוק כזה נחשב שלם. התנא באדר"נ סובר כנראה כשיטתו, ולדעתו אנשים מיוחדים שנולדו מהולים, הם שלמים כבר בעת לידתם.

לחלופין, ניתן לומר שאין סתירה בין דברי רבי עקיבא לדעת התנא באדר"נ. יש אנשים שנולדו שלמים, אך עדיין הם צריכים לעשות מעשה סמלי כדי לשייך את עצמם לברית ולקיים מצווה. גם אותם אישים מיוחדים שנולדו מהולים היו חייבים לדעת ר' עקיבא בהטפת ברית כיוון שיש כאן שני מימדים שונים. אדם מהול הוא אמנם אדם שלם, אך גם אדם שלם יש להכניס בבריתו של אברהם אבינו.

מצוות מילה היא יסודית – היא זו שהפכה את אברהם לשלם ("שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה") והיא מסמלת את הברית בין הקב"ה והעולם. זו גם מצווה שישראל שמרו במסירות נפש ובשמחה. נסיים באזכור המדגיש זאת בהמשכו של המדרש שהובא לעיל:

ראה כמה ישראל מחבבין את המצוות, כמה הן מוציאין הוצאות כדי לשמרן. אמר הקב"ה: אתם משמחין את המצוות אף אני אוסיף לכם שמחה שנאמר "ויספו ענוים בה' שמחה". (תנחומא תזריע ז)