אבות דר' נתן | האם ללמוד סייגים מאיוב

לקובץ וורד>>

בשיעורים האחרונים שניתנו בשנה שעברה ראינו שבאבות דרבי נתן נדון נושא הסייג באריכות ובהרחבה. לעומת מסכת אבות שבה נאמרה ההנחיה "ועשו סייג לתורה" באופן כללי, באדר"נ מפורטים הסייגים שעשו רבים לדבריהם. כל אחד מהסייגים מעורר דיון בנושא אחר, ובחלקם כבר עסקנו. בשיעורים הקרובים נמשיך בנושא זה.^[1]

 

***

איזהו סייג שעשה איוב לדבריו? הרי הוא אומר "איש תם וישר וירא א-להים וסר מרע", מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור. (נו"א ב, ה)

בעקבות האזכור של איוב מובאת רשימה של אישים בתנ"ך – כולל איוב עצמו – שנולדו נימולים. בהמשך מפורט מהו הסייג שעשה איוב:

הרי הוא אומר "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בתולה זו שאם ירצה ישאנה לעצמו (לבנו לאחיו ולקרובו) – החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל בה, אשת איש על אחת כמה וכמה. ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה? מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש. (שם בהמשך)

הסייג שעשה איוב מרחיק לכת – איוב בחר שלא להסתכל באף אישה שאינה אשתו. זהו סייג שגם המחמירים מתקשים להסכין אליו.

האם חז"ל מצדדים בסייג של איוב? האם ניתן לשמוע בהנמקה שלהם לסייג שלו רמז לחיוב או לשלילה? אצל אדם הראשון מצאנו ביקורת של חז"ל כלפי הסייג שעשה^[2] ולעומת זאת על הסייג שעשה משה נאמר שהקב"ה הסכים לדבריו.^[3] ביחס לאיוב קשה למצוא אצל חז"ל המלצה או הסתייגות.

עם זאת, ניתן לראות שלפי חז"ל זהו סייג קיצוני. כבר בהקדמה לסייג מובלטת חומרתו. כידוע סייג נועד להרחיק את האדם מן העבירה, אך על איוב נאמר שהסייג שלו לא רק הרחיק מעבירה אלא גם מכיעור, ויותר מכך, גם מן הדומה לכיעור. כביכול הציב איוב לא רק משמרת למשמרת, אלא שתי רמות מעבר לכך. אמנם במחשבת התשובה החטא מדומה לחולי, לטומאה או ללכלוך ("הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני"), אך כאן נראה שאיוב החמיר הרבה מעבר להימנעות גרידא.

יתרה מכך, בהנמקה של איוב לכך שבחר להחמיר על עצמו כל כך, הוא מסביר שאותה אישה עליה מסתכל עשויה להינשא בעתיד ונמצא 'מסתכל באשת איש' אף שברור לנו שכעת אינה אשת איש אלא פנויה ומותרת אף לו. זוהי לא רק הרחקה מפליגה אלא גם נימוק דחוק. בנוסף, התנא עצמו מזכיר שמותר לאיוב לשאת את הבתולה שעליה נמנע מלהסתכל.^[4] התנאים סבורים אפוא שמדובר בסייג מחמיר ביותר.

מאידך גיסא, במקום אחר באדר"נ ניתן לראות שהתנא דווקא מצדד בסייג של איוב:

הרי הוא אומר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו", מכאן אמרו: אל יתיחד אדם עם (כל) הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפילו עם אשתו ואין צריך לומר עם אשה אחרת מפני טענת הבריות. לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו עם אשתו ואין צריך לומר עם אשה אחרת מפני טענת הבריות. נאמר כאן "לא תקרבו" ונאמר להלן "לא תקרב" לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור (לפיכך) אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור. (נו"א ב, ב)

גם כאן מדובר בחומרות מפליגות ובכל זאת ממליץ התנא להיזהר בהן. הלשון "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור" שנעשה בה שימוש כאן, זהה לזו שננקטה אצל איוב ואם כן נראה שהסייג רצוי בעיני התנא. עם זאת נשים לב שחלק מהאיסורים המופיעים כאן לא נפסקו להלכה.^[5]  נראה שהקו שננקט באדר"נ, הן לגבי הסייג שעשה איוב והן כאן, מחמיר מאוד בנושאי צניעות.^[6]

***

אף אם התנא באדר"נ מצדד בסייג של איוב, האם חז"ל ראו את איוב והסייג שעשה כמודל לחיקוי או שאיוב נתפס כמקרה קיצון ייחודי? נראה שכדי לבחון שאלה זו יש מקום לגעת בסוגיה אחרת: כיצד מעריכים חז"ל את צדקותו של איוב?

ספר איוב דן בנושאים שונים כמו שאלת הסבל, הגמול, ההשגחה ועוד, אך בבסיסו דמות מרכזית אחת: איוב האיש – בין אם היה ובין אם לא היה – מוצג כצדיק ("תם וישר וירא א-להים וסר מרע") אך למרות זאת שלושת רעיו באים להוכיח אותו ולהתווכח עימו. האם איוב הוא דמות מופת שניתן ללמוד ממנה? האם צדקותו מהווה דוגמא? נראה שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה. נציג התייחסויות שונות בקשר לכך.

נתחיל בחז"ל. התנאים מתלבטים האם איוב עשה מיראה או מאהבה:

בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה, שנאמר "הן יקטלני לו^[7] איחל". ועדיין הדבר שקול: לו אני מצפה, או איני מצפה? ת"ל "עד אגוע לא אסיר תומתי ממני" מלמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר "איש תם וישר ירא א-להים וסר מרע". והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה. (משנה סוטה ה, ה)

הגמרא בבבא בתרא מפליגה אף יותר מכך:

אמר ר' יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה" ובאיוב כתיב "איש תם וישר ירא א-להים וסר מרע". (בבא בתרא טו ע"ב)

ר' יהושע בן הורקנוס סובר שאיוב עבד את הקב"ה מאהבה ולא רק מיראה, ור' יוחנן טוען ששבחו של איוב גדול מזה של אברהם. לעומתם, רבן יוחנן בן זכאי סובר שאיוב עשה מיראה ולא מאהבה. במקומות אחרים מוערכת דמותו של איוב פחות; איוב מוצג כמי שנכח בגזירת פרעה^[8] "הבה נתחכמה לו" ולא עשה כלום כדי לשנות את הגזירה:

אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' סימאי: שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. (סוטה יא ע"א)

איוב נתפס פה כדמות פסיבית, כמי שהיה יכול לומר משהו ולהשפיע, אך לא עשה כן.

בגמרא בבבא בתרא, באותה סוגיה בה הפליג ר' יוחנן בשבחו של איוב, מוצג איוב גם באופן הרבה פחות מחמיא, כמי שלא היה צדיק אמיתי אלא שפעל מתוך אינטרס אישי:

חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו. הביא הקב"ה עליו יסורין, התחיל מחרף ומגדף. כפל לו הקב"ה שכרו בעולם הזה [כדי] לטרדו מן העולם הבא. (בבא בתרא טו ע"ב)

***

מה מביא חלק מחז"ל לבקר את איוב? מדוע יש אמביוולנטיות ביחס אליו?

ספר איוב כולל בעיקר פולמוס המוצג דרך טיעוניהם של רעי איוב, דבריו של איוב עצמו ותגובתו של הקב"ה, אך על איוב האיש איננו יודעים הרבה. כפי שנראה בהמשך, על מעשיו אנחנו יודעים בעיקר מפיו עצמו. חוץ מעדותו האישית לא נאמר כמעט כלום על אופן התנהלותו. המעשה היחיד שאינו מתואר על ידי איוב עצמו מופיע בתחילת הספר. נראה את הפסוקים הראשונים בספר איוב:

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע: וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת: וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם: וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: (איוב א, א-ה)

מלבד האמירה הכללית על תומתו ויושרו, מתואר כאן מנהג אחד של איוב – הקרבת עולות כנגד כל אחד מילדיו פן חטאו בדיבור פגום כלפי שמיא. מדוע היה צריך איוב להקריב קרבן מאחורי גבם של ילדיו? האם דאג גם לחנך אותם ולדבר איתם ישירות? האם היה עסוק גם בעשיית חסד? מדוע לא מפורט שום מעשה אחר שלו?

פעמים רבות ניתן ללמוד על דמות דווקא מתוך מה שלא נאמר עליה, וככל הנראה גם חז"ל לומדים על איוב מתוך מה שלא נכתב עליו. כפי שראינו לעיל במשנה במסכת סוטה, רמז ראשון לגישה מסויגת כלפי איוב מוצא ריב"ז כבר בפסוק הראשון. הפסוק משבח את איוב, אך דווקא מתוך שבחו שומע ריב"ז הסתייגות: איוב מתואר כירא א-להים, כמי שעובד מיראה ולא כמי שעובד מאהבה.

תפיסות שונות אלו של חז"ל משתקפות גם בפירושי הראשונים. הרמב"ן^[9] רואה את איוב כצדיק גמור:

אבל איוב היודע צדקת נפשו הגמורה, והיודע ועד יתברך העיד עליו "ותסיתני בו לבלעו חינם...".

לעומתו, רש"י לומד את הפסוק הראשון כמו ריב"ז, כשמכלל הן הוא שומע לאו:

תם וישר. אבל בדברים שבין קונו ובינו לא היה צדיק לכך נאמר "וירא א-להים וסר מרע". (רש"י איוב א, א, ד"ה תם וישר)

רש"י מבין שצדקותו של איוב מוגבלת. הוא אינו פוגע באף אחד, נוהג ביושר ואינו עושה רע, אך לא מתואר שום דבר בקשר בינו ובין הקב"ה. לכל היותר הוא דואג לכך שבניו לא יגידו משהו שיש להצטער עליו.

***

הפסוק הראשון בספר קושר לאיוב ארבעה כתרים: תם, ישר, ירא א-להים וסר מרע. במקומות בתנ"ך שבהם מופיעים תארים אלו, על פניו יש בהם שבח, אך מנגד מושמטים כאן רכיבים אחרים.

נראה דוגמאות אחדות. על המילה 'ישר' נאמר למשל:

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ: (דברים ו, יז-יח)

עשיית היושר אינה הולכת לבד. האדם מצווה לא רק לעשות הישר בעיני ה' אלא גם לעשות טוב, מה שאינו מוזכר אצל איוב.

כך גם לגבי צמד המילים 'תם וישר':

שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם: (תהלים לז, לז)

פרק זה בתהילים העוסק כולו בהתרחקות מרע ובבחירה בטוב, ממליץ על תום ויושר כפי שמצינו אצל איוב, אך יש בפרק הרבה מעבר לכך: ביטחון בה', עשיית טוב, אמונה, ענווה, עשיית חסד, משפט וצדק. תום ויושר הם רק חלק מהחבילה.

בגמרא שהובאה לעיל אמר ר' יוחנן שעל איוב נאמר מה שלא נאמר באברהם. מנגד, נראה שעל אברהם נאמר גם מה שלא נאמר על איוב. על שניהם נאמר שהיו יראי א-להים, אך על אברהם נאמר גם:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט)

הקב"ה בישר לאברהם על כוונתו להפוך את סדום כיוון שידע שאברהם לא רק שומר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אלא גם יצווה את בניו אחריו לעשות כך. אצל איוב לא מוזכרת שום כוונה להנחיל את דרכו לבניו; אדרבא – איוב מאפשר לבניו לחגוג ומאחורי גבם מקריב קורבנות פן חטאו.

ביחס למילים 'סר מרע' קשה שלא לחשוב מיד על הפסוקים בתהלים:

לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: (תהלים לד, יב-טו)

איוב השתדל לנצור לשונו מרע וגם סר מרע אך לא נאמר עליו שעשה טוב.

בפרק לד בתהלים מודגש עניין נוסף – הקב"ה קרוב לצדיקים שפונים אליו, בוטחים בו ומתפללים אליו. עניין זה מוזכר בפסוק העוקב לאלו שציטטנו:

עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם: (שם טז)

עד כמה איוב פנה אל הקב"ה ובטח בו? נראה שחז"ל בחנו שאלה זו בפרשנות הפסוק "הן יקטלני לא (לו) איחל". ר' יהושע בן הורקנוס הבין שאיוב היה מלא ביטחון, אבל ככל הנראה ריב"ז הבין אחרת.

נדגיש – אין להמעיט כלל בחשיבותן של התכונות שיוחסו לאיוב בפסוק הראשון בספר. בהתאם לאלו ניתן לייחס לו שבחים שיש בפרק שלם בתהלים:

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: (תהלים טו)

עם זאת, מתוך הפסוקים הבודדים שהבאנו מהמקורות השונים מתקבל הרושם שצדיקותו של איוב חלקית ויראת ה' שלו מתבטאת בעיקר בישרות דרך ובהימנעות מעשיית רע.^[10] מתוך כך ניתן להבין את ההסתייגות של רש"י ואת הניסוחים השונים בחז"ל מהם משתמע שהייתה להם גם ביקורת כלפיו.

***

לעומת הפסוק הראשון ממנו אפשר להבין שצדקותו של איוב מתבטאת בעיקר בהתרחקו מרע, איוב מעיד על עצמו אחרת:

כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ: בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן: צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי: עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי: אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ: (איוב כט, יב-טז)

ובמקום נוסף:

אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה: וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה: כִּי מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה: אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן: אִם לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם: (שם לא, טז-כ)

כעת עולה השאלה: אם כפי שמתואר בפסוקים אלו איוב עד כדי כך גומל חסד, אם הוא מהווה עיניים לעיוור, רגליים לפיסח ואב לאביונים, אם אינו אוכל פת בלי שנותן ליתום ואינו משאיר אובד מבלי לבוש, מדוע התיאור בתחילת הספר משמיט את כל אלו? מדוע אנחנו שומעים על חסדיו רק מפיו ואילו כותב הספר אינו מעיד עליו כך? ייתכן שיש לכך סיבה, למשל יכול להיות שאיוב אכן היה צדיק גומל חסד, ומעשיו הטובים פורטו רק בדבריו הוא, כדי לשלב את תיאורם בתוך הדיון עם רעיו. אך יכול גם להיות שהדבר מלמד על אופי צדקתו של איוב ועל מניעיה, כפי שמבין גם התנא המובא בבבא בתרא "חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו".

רבים ניסו לאפיין את דמותו של איוב ולדייק מתוך דברי חז"ל את המוטיבציות הפנימיות שלו. הגרי"ד סולובייצ'יק שהתייחס פעמים רבות לאיוב ביטא בכמה מקומות את הקושי של איוב לקחת תפקיד ולחוש אחריות:

...לא מילאת את התפקיד שחסדי הטילו עליך. איש תם וישר היית, ירא א-להים וסר מרע; לא השתמשת בכוחך לרע; נתת הרבה לצדקה – "צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי"; לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה – "כי אמלט עני משווע ויתום ולא עושר לו?" – אולם חסרה לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים: א. מעולם לא נשאת בעול הציבור ולא השתתפת בצרתו ויגונו; ב. לא הרגשת את יסורי היחיד הסובל... חסד תובע יותר מדמעה רגעית, ממטבע קרה. חסד – פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשות האחריות לגורלו. מידת חסד זו לא היתה בך, לא בנוגע אל הרבים ולא ביחסיך עם היחיד. (קול דודי דופק, איוב)

לדבריו מעשי איוב אינם מאופיינים בתחושת השתתפות ובאמפטיה כלפי סבלו של הזולת. איוב תורם 'מטבע קרה', אינו נושא בעול ואינו מזדהה עם כאבו של הזולת.

במקום נוסף מתאר הרב סולובייצ'יק את איוב כאישיות 'גסה', כאדם שומר חוק מתוך מניעים אנוכיים בלבד:

הדמות הדתית האנוכית והגסה מיוצגת בידי איוב. התנ"ך מתאר אותו כבעל אישיות מוגבלת ביותר, אזרח שומר חוק, "ירא א-להים וסר מרע". הוא לא פעל ברוע, אך גם לא גילה מחויבות לא-להים. מאמציו כוונו אל מטרה מוגבלת אחת: שמירה על הסטאטוס קוו של משפחתו. הוא עבד את ה' בכנות ובקפדנות, לא משום שהעבודה עצמה העניקה לו משמעות מיוחדת במינה, אלא בשל טעמים אנוכיים, כדרך לשמר את תחושת הביטחון שלו. (משבר הסופיות האנושית, איוב – האישיות הדתית הגסה)

אם כך, לא בכדי משאיר הפסוק הראשון את הרושם שאיוב בעיקר מתרחק מרע. לדעת הרב סולובייצ'יק איוב מתקשה להכיר בסבלו של הזולת, אינו שומע את הצו המוטל עליו ואינו מבין כהלכה את תפקידו.^[11]

***

ייתכן שמהגמרא בבבא בתרא ניתן להצביע על פן נוסף באישיותו של איוב כפי שראו אותו חז"ל:

אמר ר' אבא בר שמואל: איוב וותרן בממונו היה. מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנווני, איוב ויתרה משלו. (בבא בתרא טו ע"ב)

על פי פירוש הראשונים לגמרא זו, המעסיק נותן לפועל חצי פרוטה כדי לקנות את ארוחתו או רוכש כיכר לחם בפרוטה וחולק את ארוחתו עם הפועל. לעומת זאת, איוב נותן לחנווני או לפועל פרוטה שלמה עבור ארוחה העולה מחצית הפרוטה, ומוותר על חציה השני ללא תמורה. על פי גמרא זו איוב אינו מחשיב את הכסף וכיוון שכך משאיר בידי זולתו כסף שאינו חייב לו. כמובן, החנווני או הפועל נהנים מחצי הפרוטה שקיבלו לחינם, אך ר' אבא בר שמואל אינו מתאר כאן נדיבות אלא ותרנות; לא נתינה שיש בה ערך וחסד אלא ויתור שאין בו צורך ("איוב ותרן בממונו היה").^[12] איוב נוהג כאן אחרת מהנהוג – מנהגו של עולם לתת ולעומת זאת מנהגו של איוב לוותר. משהו בגישה שלו שונה. הצדיקות שלו פרטית וייחודית.

שאלנו בתחילת השיעור כיצד יש לראות את צדקותו של איוב וראינו שקשה להשיב לכך תשובה פשוטה וחד משמעית. הבאנו כמה דילמות: מתוך הפסוק הראשון באיוב ניתן להתלבט אם איוב הוא רק ישר וסר מרע או גם עושה טוב; חז"ל מתלבטים האם איוב עשה מאהבה או מיראה; יש מהם מי שטענו שהוא גדול מאברהם ויש מהם מי שטענו שהוא בא לעולם רק כדי לקבל שכרו; גם בין הראשונים יש מחלוקת אם איוב צדיק גמור או שצדיקותו לא התבטאה בינו ובין קונו; והרב סולובייצ'יק טען שחסרה בו מידת החסד ושמאמציו היו מכוונים לשמור על תחושת הביטחון שלו. לאור מורכבות זו אפשר להבין גם את הפן הנוסף מתוך הגמרא האחרונה שהבאנו ממסכת בבא בתרא: אופי הצדיקות של איוב אינו סטנדרטי ואינו מהווה מודל.

ייתכן שמתוך כך ניתן להבין גם את הסייג שעשה איוב. התנא באדר"נ מתאר התנהגות שונה מהרגיל – איוב אינו מסתכל על אף אישה. יכול להיות שחז"ל מתארים את איוב כצדיק שנוהג אחרת, לא כמודל לחיקוי. איוב הוא אדם שקשה מאוד להידמות אליו וללמוד ממנו, החסידות שלו שונה והסייג שהוא עושה ייחודי וקיצוני.