עריכה: אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשני השיעורים האחרונים עסקנו ביסודות סוגיית "עַד רִדְתָּהּ", ובהיתרים המיוחדים לשעת מלחמה. בשיעור זה אבקש לבחון כמה דוגמאות מעשיות לתפישה המרחיבה הנובעת מהלכה זו.

כאשר עסקנו בענייני עיר הסמוכה לספר, הדוגמאות המעשיות היו רבות, בדגש על פסקיו של הרב שלמה גורן. כפי שנראה להלן, בעניין "עַד רִדְתָּהּ" הדוגמאות מועטות יותר, ואפשר שהסיבה לכך היא שהעיקרון כשלעצמו מרחיב עד מאוד, ודווקא משום כך יש לבחון באופן קפדני יותר את המצבים שבהם ניתן או לא ניתן להתבסס ולסמוך עליו הלכה למעשה.

כבר בתשובתו העקרונית המסבירה את יסוד הדין, הבהיר הרב גורן:

"עד כאן נתבררה קטיגוריה אחת של היתר המלחמה בשבת כאשר היוזמה בידינו ואנו צרים על עיירות הגויים. ולא הותרה בה אלא פעילות ישירה על יעדי האויב הכוללת מצור, הסתערות, לחימה וכיבוש, ומבוססת על הדרשה של שמאי הזקן עד רדתה אפילו בשבת.    
אבל אין היתר זה חל על פעילות מוקדמת שמטרתה הכנת המלחמה, כגון תעשית נשק, הכנת תכניות הלחימה ריכוז, ידיעות והכנת האמצעים השונים ללחימה, וכל פעילות אחרת שאינה בגיזרת הקרב ולא בזמן הקרב.                                               
כמו כן אין היתר זה חל על פעולות הגנה בפני האויב". (שו"ת משיב מלחמה, כרך א', סי' ב')

כדי להסביר את הרקע להיתר פעולות ההגנה, נדרש הרב גורן בהמשך דבריו לסוגיית עיר הסמוכה לספר. אך בנוגע ל"עַד רִדְתָּהּ" הרב גורן מדגיש ומצמצם: רק "בגיזרת הקרב" ו"בזמן הקרב" ניתן לקבוע שהשבת "הותרה" לחלוטין, וניתן לעשות כל פעולה נחוצה, אף אם אין בה משום פיקוח נפש.

עיון בתשובותיו של הרב גורן בנושא זה מלמד שהוא אכן התלבט בדבר: לעיתים קבע בנחרצות שפעולה זו או אחרת אינה כלולה בדין "עַד רִדְתָּהּ", משום שדין זה שמור למלחמה בלבד; ולעיתים נטה להרחיב יותר את השימוש בכלל ההלכתי "עַד רִדְתָּהּ" לכלל המעטפת הבטחונית,[1] כדלהלן.

 

"עַד רִדְתָּהּ" בפעילות ביטחון שוטף

בשיעור בעניין עיר הסמוכה לספר, הזכרנו את היתריו של הרב גורן לאבטח אירועים המוניים בשבת, אף שהם כרוכים בחילול שבת; וכן לקיים סיורים שגרתיים בגבולות המדינה. במידה רבה, שני ההיתרים מבוססים על סוגיית עיר הסמוכה לספר. אלא שבתוך דבריו משלב הרב גורן גם את סוגיית "עַד רִדְתָּהּ" – אך בשתי דרכים הפוכות.

כאשר נדרש הרב גורן ל"נסיעה בשבת בשעת כוננות", הוא מדגיש:

"מאחר והמקרה הנדון בשאלה זו לא היה בזמן המלחמה ממש, ולא באמצעי לחימה מובהקים שעליהם ישנו היתר בשבת מן הדרשה של שמאי הזקן 'עד רדתה ואפילו בשבת'... הרי כל מקרה מעין זה נדון עניינית לפי משימתו". (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' ט')

כאמור, מסקנת הרב גורן היא שאותה נסיעה מותרת מדין "עיר הסמוכה לספר", אך הוא מבהיר שעניין "עַד רִדְתָּהּ" איננו שייך לכאן, משום שאין זו מלחמה של ממש.

לעומת זאת, לעניין חילול שבת באבטחת אירועים המוניים בשבת, רוח אחרת הייתה עימו:

"ברם כאשר מגיעה כבר השבת וידוע שהקהל מתאסף לשם בודאי שמותר לעשות הכל כדי למנוע חבלה או פגיעה בחיי אדם מטעם פיקוח נפש, או מטעם עד רדתה כפי המבואר בפרק ב' במאמר הנרחב 'לחימה בשבת'. וההיתר הזה הינו היתר המבוסס על מצוות הלחימה נגד אויבי ישראל שתקפו בכל מקום ובכל התנאים בהם עלולים הם לפעול נגדנו". (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' ז')

אין ספק, שמשחק כדורגל או פעילות תרבות המתקיימים בשבת בלב הארץ, אינם חלק מ"מגיזרת הקרב" ו"זמן הקרב". אף על פי כן, הרב גורן רואה את החובה להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל כחלק ממצות המלחמה.

דברים דומים כתב הרב גורן גם לגבי הביטחון השוטף בזירה הימית:

"באניות שלנו שהפלגתן כרוכה באיסורי תורה רבים ובראשם מבעיר ואבות מלאכות אחרות וכל ההיתר הנו מטעם בטחון, כל שההפלגה הנה מבצעית לצורך בטחון אמת של שמירה או פעולה מבצעית כל שהיא, שהיא חיונית לבטחון היבשה, החוף או אפילו השייט החופשי בים, כי כל אמצעי הגנה על זכויות של המדינה בפני פגיעה בהן ע"י האויב נדונה כמלחמת מצוה שאפשר להפעיל עליה את ההיתר של 'עד רדתה אפילו בשבת'.                                              
והזכות של השיט החופשי שבים הנה לא פחות מהגנה על הרכוש בישובי ספר המותרת בשבת וכבר ביארנו בתשובה אחרת שכל האניות שלנו בים נדונות כישובי ספר לצורך זה. לכן מותרת פעולה מבצעית לצורך הגנה על השייט החופשי שלנו בימים".[2] (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' י"א)

בתשובה זו, סוגיות "עיר הסמוכה לספר" ו"עַד רִדְתָּהּ" משמשות בערבוביה, אך ניכר שהרב גורן סבור שעצם הבטחת העליונות הימית של מדינת ישראל – גם בעיתות שלום – הרי היא חלק מדין "עַד רִדְתָּהּ".

כך עולה גם מתשובתו של הרב גורן לחייל בחיל הקשר, שהתלבט לגבי שליחה וטיפול במברקים שונים בשבת, שקשה לקבוע באופן מדוייק את מידת נחיצותם המבצעית. הרב גורן קבע, שקיום סדור של רשת הקשר, והתמדת תשדורות הביטחון השוטף, הינם חלק מ"אמצעי הגנה של המדינה... דינם כדין לוחמה הדוחה שבת מטעם הכתוב 'עד רדתה'" (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' ל"ט). בהמשך דבריו, הדגיש שהטיפול בכל מברק הוא לפחות בגדר ספק פיקוח נפש, "ועל אחת כמה וכמה כאשר ההיתר הינו על סמך בטחון, ומטעם 'עד רדתה – אפילו בשבת', שבוודאי שמקלין גם בספק" (שם).

 

מלחמה, מבצע וכוננות

בתשובה נוספת לחייל בחיל הקשר, ניכרת באופן משמעותי יותר ההתלבטות של הרב גורן לגבי היקף היישום של דין "עַד רִדְתָּהּ", בהתאם למצבי כוננות שונים.

החייל השואל נתבקש לשלוח תשדורות סרק בימי שגרה, מתוך תפישה מבצעית שקובעת שהאויב מסוגל לעקוב אחר תשדורות, ובדרך זו לדעת האם צה"ל מתכנן פעילות משמעותית. כאשר נשלחות כל העת תשדורות, בחול ובשבת, האויב איננו מסוגל להבחין בשינוי במצב הכוננות.

אף שהצורך המבצעי ברור, והוא ללא ספק מהווה חלק מן ההיערכות לעת חירום ולמלחמה, הרב גורן פסק לאסור:

"ואע"פ שכבר נתברר אצלינו לעיל בספר זה כי ההיתר המלחמתי־צבאי של 'עד רדתה' כחו יפה לעת הצורך מכחו של פקוח נפש הדוחה שבת, אין זה אלא כאשר עוסקים כבר במצור או במלחמה, אבל לא מצינו לכאורה שום מקור שאפשר להפעיל את היתר הלחימה בשבת בעיתות שלום או בזמן שביתת נשק קבועה בתור פעולות מנע בטחוניות כאשר אין פעילות בטחונית איזה שהיא, ורק כדי להבטיח שבזמן מלחמה או מתיחות נשיג ספק יתרון כלשהו...             
לכן ברור שאין ההיתר של עד רדתה חל אלא על שעת המלחמה עצמה או על פעולות מלחמתיות מוקדמות, ולא על סוג פעולות שבאופיין אינן מלחמתיות אלא תפקידן המיוחד להשיג נוחיות בטחונית כל שהיא לעת הצורך". (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' נ"ב)

לדעת הרב גורן, אין אפשרות להתיר כוננות שגרה על סמך דין "עַד רִדְתָּהּ". אלא שבהמשך, הוא מסייג את דבריו, תוך הבחנה בין מצבי כוננות שונים:

"לעומת זאת, מסתבר שבמצב כוננות מיוחדת למלחמה או בפעולות בטחוניות בעלות היקף רחב של המדינה, כאשר הערכת המצב קובעת שקיים חשש לפעילות קרובה ועושים את כל ההכנות להיות נכונים לעת פקודה, ישנה חשיבות ראשונית במעלה לשמור על כוננות מערכות הקשר של הצבא, אז אפשר יהא להתיר פעילות סרק מוגברת של מערכות הקשר בשבת כדי למנוע מן האויב מראש מלהרגיש את הכוננות שלנו לכשתבוא, מאחר וזה נקרא כאילו החולה לפנינו. אבל לא נתיר לעשות זאת בזמנים רגילים כאשר אין כל הכנה מיוחדת להתחדשות הפעולות על אף שהאויב עומד אצלינו תמיד בשער וזומם להשמידנו, בכל זאת יש להבחין בין עת מלחמה או מתיחות לבין עת שלום או שקט יחסי השורר בגבולות, כפי שזה מתבטא גם במהלך החיים האזרחיים התקינים של המדינה". (שם)

במציאות הצבאית, פעמים רבות מורים על 'העלאת כוננות' בהתאם לפקודות המבצעיות השוטפות. מדברי הרב גורן, אנו למדים שאף שהבהיר שפעילות שיגרה אינה כלולה בדין "עַד רִדְתָּהּ", הרי שיישם דין זה בעת העלאת כוננות, וגם כאן, לאו דווקא "בגיזרת הקרב" ו"בזמן הקרב", אלא במעטפת מבצעית רחבה יותר. הרב גורן עצמו מבחין בין "מתיחות" מצד אחד, ובין "שקט יחסי" מצד שני, וכמובן הגבולות בנושא זה אינם חד משמעיים.

כידוע, צה"ל עוסק בפעילות מבצעית התקפית והגנתית בכל ימות השנה. מדברי הרב גורן, ניתן להסיק שאף אם לא פרצה מלחמה כוללת, ואפילו לא מבצע צבאי רחב היקף, אפשר שיהיו מצבי כוננות מסוימים שיחייבו גם הם את יישומו של דין "עַד רִדְתָּהּ". בשיעורים הבאים נציג בעז"ה דוגמאות לעניין זה.

 

כיבוי הצתות על רקע לאומני

בשיעור בעניין עיר הסמוכה לספר (שיעור מס' 33), הזכרנו את דבריהם של כמה מפוסקי הזמן שהתירו לכבות הצתות מכוונות על רקע לאומני. ציטטנו קטע ארוך מתשובה שכתב הרב יעקב אפשטיין, והתבססה בעיקר על סוגיית עיר הסמוכה לספר. בתוך דבריו שם הוא מציין שהמאבק על שליטתנו על ארץ ישראל הוא בגדר מלחמה של ממש, ואפשר שיש לבססו על דין "עַד רִדְתָּהּ".

הרב יהונתן שמחה בלס, רבו של היישוב נוה־צוף שבבנימין, שנפגע קשות מהצתות מכוונות של מחבלים בסתיו תשע"ז, כתב דברים נחרצים בנושא. בדבריו, הוא עמד על הצורך להתבסס דווקא על דין "עַד רִדְתָּהּ", ולא רק על סוגיית עיר הסמוכה לספר:

"בשנים האחרונות אויבי ישראל עורכים נגדנו מלחמה של ממש ולא מצור רק על 'תבן וקש'. פגיעות בגוף ובנפש נעשו עניין של שגרה ברחבי הארץ. חז"ל למדו מהפסוק 'עד רדתה' שמלחמה של ממש היא בהגדרה מצב של סכנה, וכל פעולה שהיא מצורכי המלחמה מותרת בשבת גם אם לא נראה לעין שהימנעות מפעולה זו תגביר את סכנת החיים". (הרב יהונתן שמחה בלס, "הצלת נפשות ורכוש בשבת משרפה שהציתו מחבלים", בתוך: תחומין כרך ל"ז)

גם כאן, אין מדובר ב'שדה קרב' של ממש, ובכל זאת התפישה כי אנו מצויים בעיצומה של מערכה מתמשכת – ובעצם במלחמה – מאפשרת היתרים נרחבים.[3]

 

סיום – "ועשו סייג לתורה"

מאמר מעניין נוסף שהזכרנו ביחס לעיר הסמוכה לספר (בשיעור מס' 33), הוא מאמרו של רב משטרת ישראל, הרב רמי רחמים ברכיהו, בנוגע למשמעות ההלכתית של הריבונות. גם הרב ברכיהו, שמתבסס בעיקר על סוגיית עיר הסמוכה לספר, משלב בדיונו גם את דין "עַד רִדְתָּהּ".

הרב אשר וייס הגיב על מאמרו של הרב ברכיהו, וכתב:

"ועוד האריך מעלת כבודו לטעון דניהול תקין של מערכות לאומיות ומדיניות במדינת ישראל דוחה שבת מדין 'עד רדתה אפילו בשבת', ואף אם אין כאן חשש של פיקו"נ...                  
לעניות דעתי יש להיזהר מאוד מלהרחיב גדר מחודש זה מעבר למלחמה ממש, דמלבד מה שיש לפקפק בעצם ההנחה שמלחמה דוחה שבת ללא חשש פיקוח נפש - האם כך פסקינן למעשה, נראה עוד דאין זה אלא במלחמה ממש, ולא בניהול יום יומי ושגרת ההנהגה בימי שלום.    
ורואה אני סכנה גדולה וחשש גדול בהרחבה גורפת של הלכה מחודשת כל כך בהלכות החמורות שבתורה שהן הלכות שבת שעונשם כרת". (הרב אשר וייס, "חילול שבת ע"י שוטרים לשמירה על נוצרים בכנסיית הקבר", בתוך: תחומין כרך ל"ט)

הרב אשר וייס סבור שעצם ההיתר הנרחב והמיוחד מדין "עַד רִדְתָּהּ" שנוי במחלוקת בין המפרשים, ואין הכרח שפירושו של הריב"ש הוא הפירוש העיקרי. זאת ועוד, כפי שהבהרנו לעיל בהרחבה, אפשר שיש מקום להתבסס על היתר זה דווקא בזמן מלחמה של ממש.

מעבר לטענות ההלכתיות, מביע הרב אשר וייס את החשש מפני היתרים גורפים ונרחבים יתר על המידה בהלכות פיקוח נפש, ובכלל. אכן, פעמים רבות קיים חשש של 'מדרון חלקלק', בעיקר כאשר משתמשים בלשון כוללנית כמו שבת "הותרה".

גם ברבנות הצבאית לא פעם מעדיפים שלא להשתמש בביטויים כדוגמת "הותרה" לגבי שבת, משום שהם עשויים להתפרש באופן לא נכון, ולהוביל למסקנות מרחיבות מדיי. אין ספק, שהזהירות נחוצה בתחומים כאלה. אך לעניות דעתי חשוב להקפיד גם על דברי חובת הלבבות כי "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר" (הקדמה לחובות הלבבות). כפי שכבר הזכרנו, יש פעולות מסוימות שנחיצותן המבצעית אינה מוטלת בספק, ואף על פי כן אין להן מקורות הלכתיים ברורים. בתחומים כאלה, אכן צריך ליישם – במידה ובשום שכל – גם את ההגדרות המרחיבות בעניין "עַד רִדְתָּהּ".