עריכה: אביעד ברסטל

***

פתיחה

את השיעור הקודם הקדשנו לפסקי ההלכה של הרב שלמה גורן, המבוססים על סוגיית עיר הסמוכה לספר. בשיעור זה נחתום בעזרת ה' את עיוננו בסוגיא נרחבת זו, ונדון בפסקי הלכה נוספים של פוסקי זמננו, שהתייחסו לשאלות שהזמן גרמן והשיבו עליהן לאורה של סוגיית עיר הסמוכה לספר.

 

מלחמת הגנה

בחודש אדר תש"ח, בעיצומה של מלחמת הקוממיות וחודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות, כתב הרב אליעזר יהודה וולדינברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, תשובה יסודית שכותרתה "מלחמת הגנה והתקפה בשבת".^[1] בפתח דבריו הוא מתאר את הרקע לכתיבת התשובה:

"נשאלתי מכמה אנשים החרדים לדבר ה' העומדים על משמר העם והגנת הארץ כאן בארצנו הקדושה שכחות אור נלחמים עם כחות חושך למען מצוא מנוח לכף רגלו העיפה של עמנו בארץ אבותיו ולחיות את חייו העצמיים על טהרת הקודש, לברר להם על פי ההלכה הברורה מה ואיך עליהם להתנהג כשהם קרואים עפ"י תפקידם למלחמת הגנה או התקפה בשבת, העליהם להענות בכלל לפקודה? ואם כן, איך עליהם להתנהג במלחמה זו, כימות החול, או באופן אחר. מצאתי חובה לנפשי להענות לבקשתם, והנני להעלות על הכתב מה שהעלתי בזה בעזרת החונן לאדם דעת מדי עייני בשאלות אלה". (שו"ת ציץ אליעזר ח"ג, סי' ט', פרק א')

הרב וולדינברג מחלק את תשובתו לשלושה חלקים: מלחמת הגנה, חזרה מהחזית ומלחמת התקפה. החלק הראשון, העוסק במלחמת הגנה, מוקדש כולו לבירור ולליבון סוגיית עיר הסמוכה לספר. כדרכו בכל מקום, פורס הרב ולדנברג בהרחבה רבה את הסוגיא על יסודותיה, ומצטט מקורות רבים.

לענייננו, אין זה מפתיע כי דיון כה "ראשוני" על "תורת המלחמה" של מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, נפתח בסוגיית עיר הסמוכה לספר.

 

גניבת מתכות משטחי האימונים של צה"ל

לצערנו, בעת האחרונה היו אירועים רבים של גניבת אמצעי לחימה מבסיסי צה"ל. ההיתר לחלל את השבת כדי למנוע גניבות כאלה הינו היתר פשוט וברור, ואינו תלוי בדין עיר הסמוכה לספר. אמצעי לחימה שנופלים לידי עבריינים או מחבלים עלולים לסכן חיים באופן ישיר, ועל כן פשוט וברור שמותר לחלל את השבת כדי למנוע גניבות כאלה.

לעיתים, אין מדובר בגניבת אמצעי לחימה, אלא על גניבת פסולת לחימה כגון תרמילי קליעים ריקים, או שלדות טנקים וכד'. גורמים עוינים חודרים לשטחי האימונים של צה"ל וגונבים חפצים מסוג זה לצורך מסחר במתכות. מבחינה זו, מדובר על דוגמה עכשווית ל"תבן וקש".

בתשובה לרב חנניה שפרן מבית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית, פסק הרב דב ליאור שמותר לחלל את השבת כדי למנוע גניבות מסוג זה:

"נראה שכמו שבעיר הסמוכה לספר אם באו נכרים אפילו על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בשבת, גם כאן יש עניין לצאת אפילו עבור ממון – כגון שלדות טנקים". (שו"ת דבר חברון אורח חיים, סי' שצ"ה)

כך נפסקה ההלכה גם בספר 'תורת המחנה':

"שאלה: האם מותר לחלל שבת לצורך מניעת גניבות של ציוד ותוצרת חקלאית, כלי רכב, שלדות רק"מ המשמשות מטרות אימון, תמרורי אזהרה שבצידי הדרכים וכד'?

תשובה: ...עקרונית אין לחלל שבת להצלת ממון, אלא שאם יש לחוש שעבריינות המכוונת לרכוש תביא לידי פיקוח נפש, וכל שכן אם היא עלולה לגרום לפגיעה בשלטון האומה בארצה, אזי מותרים ומחויבים להאבק בה אף בשבת. לאור זאת מותר כיום להאבק בגורמי פשיעה אף בשבת, שכן קיים חשש סביר שכל אירוע פשע יתדרדר למצב סכנה...
עוד יש להוסיף שהורו מפוסקי דורנו שכל מקום בארץ נידון כיום כ'עיר הסמוכה לספר', שכן המחבלים מנסים לפגוע בכל מקום ואתר, ועל כן יש לפעול כנגדם בכל רחבי הארץ. לאור זאת פשוט שחובה לחלל שבת לצורך מאבק בפשיעה פלילית המתבצעת ע"י פלסטינים". (תורת המחנה כרך ב', ל"ו, י)

כאמור, "תבן וקש" של ימינו הן אותן מתכות או שלדות טנקים, שהותר לחלל את השבת כדי להיאבק בגורמי פשיעה המבקשים לגנוב אותן.

 

שמירה על שטחי מרעה – בשבת ובשמיטה

כפי שהזכרנו בשיעור שעבר, הרב גורן התיר לצאת למרעה בשבת, גם במחיר של טלטול נשק מחוץ לעירוב, כדי לבסס את האחיזה בקרקעות ולמנוע השתלטות של גורמים עוינים.

הרב יהודה הרצל הנקין הסתייג מהיתריו של הרב גורן כאשר מדובר בשטחים חקלאיים בלב המדינה. עם זאת, הרב הנקין עצמו מעיד שבאזורי הספר התירו לחלל את השבת גם באיסורי תורה במסגרת המאבק על האדמות:

"קודם מלחמת ששת הימים שכן יישוב אחד על הגבול ומטרים אחדים מן הבתים התחיל שטח ההפקר, והגויים ניצלו את השבת כדי להתקרב ולעבד שטחים. יישוב זה הנו יישוב ספר, ויש סכנה "שמא ילכדוה"... נראה שעיבוד אדמות חמור מעסקי תבן וקש כיון שהוא ענין בעלות על הקרקע ובעצמו תחילת כיבוש... ולכן מחללים את השבת לצאת עם כלי נשק לגרש הגויים, ונמסר שכן הורו להם על פי גדולים". (הרב יהודה הרצל הנקין, "שמירת שדות בשבת בעיר הסמוכה לספר", בתוך: תחומין כרך ג')[2]

היתר נוסף הוזכר על ידי הרב חיים קנייבסקי בשמו של החזון אי"ש, אלא שהוא אינו נוגע להלכות שבת, אלא להלכות שמיטה. בעבר (שיעור מס' 26) עסקנו בהיתר לבצע מלאכות קרקע בשנת השמיטה "משום ארנונא" (סנהדרין כו.), כדי להימנע מעונשים מצד המלכות כתוצאה מאי־תשלום מיסים, ועמדנו על משמעות ההיתר בהקשרי "פיקוח נפש ציבורי". הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל א', יא) פסק להלכה את דין ארנונא, ועל כך כתב הרב חיים קנייבסקי:

"וכתב מרן [ה'חזון אי"ש'; א"ש] במכתב:[3] השטחים הגובלים עם הגוים ושכבר ניסו השכנים הגוים להסיג גבולם ושהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות ושאפשר למנוע הדבר בחרישה לחוד, ושהחרישה הזאת לא תועיל לזריעה במוצאי שביעית קרוב הדבר שמצב זה חשוב כאונס ארנונא". (דרך אמונה שמיטה ויובל א', יא)

אמנם, החזון אי"ש והרב חיים קנייבסקי אינם מזכירים בפירוש את סוגיית עיר הסמוכה לספר, אך נראה שהיא זו שעומדת לנגד עיניהם במסגרת ההיתר לחרוש בשמיטה כדי להבטיח את השמירה על הקרקעות.

מעניין לציין, שכבר בתוספתא מצאנו היתר הנוגע לעיר הסמוכה לספר בשביעית:

"עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית". (תוספתא שביעית ד', ז)

התוספתא אמנם אינה מתירה מלאכות קרקע (שבהן כאמור עוסק ההיתר "משום ארנונא"), אך היא מאפשרת לשמור על הפירות, אף על פי שהם הפקר, וכך למנוע פלישה של גורמים עוינים. ה'חזון אי"ש' מרחיב את ההיתר עוד יותר, ומתיר אף חרישה בשביעית. אמנם, שמיטה בזמן הזה דרבנן, ועל כן האיסור חמור פחות מחילול שבת, ומה גם שה'חזון אי"ש' מצמצם את ההיתר דווקא לחרישה כזאת שאינה מניבה תועלת במוצאי השביעית. ועדיין – לפנינו היתר המבוסס כל כולו על הצורך להבטיח שמירה על שטחי המרעה ומניעת השתלטות עוינת באזורי ספר.

היתר נרחב אף יותר, חידש הרב שלמה אבינר. לדבריו, מותר לטעת עצי סרק בשנת השמיטה באזורי ספר, כדי למנוע השתלטות עוינת על הקרקעות. הרב אבינר מבסס את ההיתר על העובדה ששביעית בזמן הזה דרבנן ועל דעת כמה פוסקים שגם בזמן שהשמיטה נוהגת מהתורה, נטיעת עצי סרק אסורה מדרבנן בלבד.[4] על כך הוא מוסיף וכותב:

"אך אם הקרקע עלולה לעבור לרשות מדינה ערבית העניין חמור לאין ערוך, גם משום הצלת נפשות גם משום כיבוש הארץ. ידוע, כאשר גויים באים לגנוב קש או תבן יוצאים עליהם בשבת, שמא זה יעניק להם יתרון אסטרטגי שמשם יוכלו לכבוש את מקומנו, אף על פי שאינם באים אלא בשביל קש ותבן הרי סוף סוף משתלטים על מקום. קל וחומר כאשר משתלטים ממש על קרקעות.                   
מעשה ידוע לפני מלחמת ששת הימים שגויים השתלטו על שטח הפקר מול קיבוץ שעלבים שעמד אז על הגבול ורב הקיבוץ הרב מאיר שלזינגר הורה לצאת ולחרוש את המקום משום הצורך הביטחוני וגם בעבור מצוות ישוב הארץ. לכן יש בזה עניין של כיבוש שבעבורו אפשר לחלל שבת...". (שו"ת שאילת שלמה, ג' ש"ז)^[5]

לסיכום, השמירה על שטחי מרעה הותרה בשבת, ולדעת כמה מפוסקי הזמן הותרה אף בשביעית תוך ביצוע חרישה, ואולי אף נטיעת עצי סרק. כל זאת, במסגרת ההיתרים הנובעים מסוגיית עיר הסמוכה לספר.

 

כיבוי הצתות על רקע לאומני

כפי שלמדנו בשיעורים קודמים, הראשונים למדו מדין עיר הסמוכה לספר שמותר לכבות דליקה בשבת, אם יש חשש להשלכות עתידיות של פיקוח נפש (ראו שיעור מס' 31).

פרשנות עכשווית לכך ניתנה כאשר היה מדובר על דליקות שאינן מסכנות חיים באופן ישיר, אך ברור היה שהן התבצעו על רקע לאומני. הרב יעקב אפשטיין דן בכך בהרחבה, והסביר:

"לכאורה נראה שיש חילוק משמעותי בין הצתות לאומניות לבין נכרים שבאו על עסקי קש ותבן. במקרה של נכרים שצרו על עיירות ישראל, האויב נמצא במקום כעת, מלחמה בו עתה תסכל את נסיונות החדירה לשם גניבת הממון, וקיים חשש שאם לא יעצרום כעת יגיעו לנפשות. לעומת זאת, בהצתה לאומנית האויב כבר אינו נמצא במקום, אלא יש רק שריפה שעלולה לפגוע ביישובים או במחנות צה"ל. המלחמה באש לא נועדה להכרעת האויבים, שכבר הסתלקו, אלא למנוע מהם את השגת התוצאה שקיוו לה ובכך למנוע מהם הישג.   
אולם מצד שני, אם האש לא תכובה, סביר להניח שהיא תביא את המציתים לעשיית מעשים נוספים, עד כדי פיקוח נפש. ההצתות הלאומניות אינן אירועים מקומיים לשם נזק בלבד, אלא מלחמה על קיום היישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אם לא נילחם בהצתות הלאומניות, יש סכנה שאויבי ישראל שבתוך המדינה ירימו ראשם ויפגעו בנפשות באמצעות הצתת יישוב או מחנה צבאי, או יפגעו בנתיבי תחבורה. אם המדינה לא תילחם בהצתות בשבת, אזי המחבלים ימקדו את פעילותם בשבתות, והצלחתם תגרום להתעוררות לאומנית ולפגיעות בנפש. קטיעת פעולותיהם של האויבים מתחילתה תמנע בעתיד פגיעות בנפש.                                               
על כן, נראה שמצד החשש לפיקוח נפש ציבורי, החשש בהצתות לאומניות דומה לחשש בנכרים הבאים על עסקי קש ותבן. בשני המקרים אין חשש מיידי לפיקוח נפש, אולם נדרשת פעולה מלחמתית כדי למנוע פיקוח נפש עתידי. אם אכן נחשב הדבר כמלחמה, אזי מותר לבצע גם פעולות הכרוכות במלאכות דאורייתא, כגון נסיעת כבאיות, שימוש במטוסי כיבוי וכיבוי השריפה". (הרב יעקב אפשטיין, "כיבוי הצתות לאומניות בשבת", בתוך: תחומין ל"ג)

היתר דומה ניתן גם על ידי הרב דב ליאור (שו"ת דבר חברון אורח חיים, סי' שצ"ג). הוא מדגיש שם שמותר לכבות הצתה לאומנית מכוונת בכל מקום ברחבי הארץ, ומתבסס על כך שהארץ כולה נחשבת כ"עיר הסמוכה לספר", כפי שחידש גם הרב גורן. כך נפסק להלכה גם בספר תורת המחנה:

"הורו מפוסקי דורנו שכשהמדובר בהצתה בידי גורמים עוינים שמטרתם לפגוע בשלטון ישראל בארצו, יש לכבותה, ואפילו אין בה חשש סכנת נפשות, ואפילו היא בפנים הארץ, שכן כיום כל מקום בארץ נידון כעיר הסמוכה לספר". (תורת המחנה, ל"ו, ט)

 

היחס למסתננים ולמבקשי מקלט

הרב פרופ' נריה גוטל הקדיש מאמר מעמיק ומקיף לבירור עמדת ההלכה בדבר יחסה של מדינת ישראל למסתננים ולמהגרי עבודה ממדינות שונות באפריקה. חלק גדול מן המאמר מוקדש לבירור מצות התורה (דברים כ"ג, טז־יז) "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו... עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ". בין היתר, מצטט הרב גוטל את דברי ה'ספרי' על אתר:

"'עמך ישב' – ולא בעיר עצמו. 'בקרבך' – ולא בספר". (ספרי דברים, רנ"ט)

וביאר ב'משך חכמה' שם:

"'בקרבך' – ולא בספר. פירוש, ששם יכול להתחבר אל האויב. ועיין עירובין מ"ה ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללים עליהן את השבת. וכן אין עושים עיר הנדחת סמוך לספר". (משך חכמה דברים כ"ז, יז)

לאור דברי המשך חכמה מסיק הרב גוטל:

"נקודה נוספת שטעונה אמירה מתייחסת לאותם מצבים שבהם אוכלוסיית מהגרים – ולמיצער חלק ממנה – יוצרת מצבי פשיעה, מסכנת את האוכלוסייה, את העיר ומכל שכן את המדינה, או מזיקה בכל דרך אחרת. לאמתו של דבר, כבר מדרשי ההלכה ופרשני המקרא נתנו לכך את דעתם...

מכאן שגם אם נכון הוא שאתה מצווה לסייע לו, עדיין יש לזכור שיש לדבר גבול. הגבול עובר במקום שבו העבד הנמלט מהווה סיכון בטחוני ועלול להפוך לגייס חמישי. דומה שפרט זה על הכלל כולו הוא בא ללמד: כל מקרה שבו קיים חשש מבוסס לפשיעה ולנזק מצד הפליט־המהגר, אין לחמול עליו". (הרב פרופ' נריה גוטל, "גירוש מסתננים", בתוך: תחומין ל"ט)

אם כן, לפנינו דוגמה לשאלת 'ביטחון לאומי' מתחום שכלל אינו קשור להלכות שבת, אשר מושתתת אף היא, במידה רבה, על ההלכה בדבר עיר הסמוכה לספר.

 

סיום – הריבונות כשיקול הלכתי

בזמנו (שיעור מס' 23) עסקנו בהרחבה בדברי פוסקי הזמן אודות ביטחון הפנים ופעילותה של משטרת ישראל בשבת. הזכרתי שם את פועלו המבורך של רב המשטרה בשנים האחרונות, הרב רמי רחמים ברכיהו, שהולך ומעצב נהלים, פקודות והוראות בנוגע לפעילות המשטרה בשבת ובמועד.

לפני שנים אחדות, פרסם הרב ברכיהו מאמר מקיף ומעמיק שקשור לתפקידה העקרוני של משטרת ישראל בהבטחת הריבונות בארצנו. טענתו העקרונית, היא שתפקיד המשטרה בהבטחת הסדר הציבורי ושלטון החוק, מהווה תנאי מהותי לקיומה של מצות ישוב הארץ. לאמור – ישוב הארץ תלוי בריבונות, ואת הריבונות ניתן לממש רק בעזרת השלטת חוק וסדר על ידי משטרת ישראל.

בתוך דבריו שם מתייחס הרב ברכיהו בהרחבה גם לסוגיית עיר הסמוכה לספר. על אף אריכות הדברים, בחרתי להביאם כאן כלשונם, משום שבעיניי יש בדבריו של הרב ברכיהו משום סיום וסיכום ראוי לארבעת השיעורים שהקדשנו לסוגיית עיר הסמוכה לספר:

"על פי הגמרא בעירובין, בעיר הסמוכה לספר מחללים את השבת גם כדי להילחם באויבים שבאו רק על עסקי תבן וקש... מדין עיר ספר נלמד שמצוַת יישוב הארץ בהיבט הציבורי אינה מתקיימת רק בלחימה צבאית מול אויב המאיים לפרוץ את גבולות המדינה ולכובשה, אלא גם בפעילות ביטחונית בתוך גבולות המדינה נגד טרוריסטים. לכן מותר לפעול גם בשבת כדי לשמור על שלום האזרחים ועל הריבונות ובטחון הפנים של המדינה, וזאת לא רק מפני חשש לפיקוח נפש אלא מפני מצוַת יישוב הארץ במובנה הציבורי...

האם בעבודת המשטרה יש משום מצוות יישוב הארץ במובן של מימוש הריבונות? אמנם עיקר תפקיד המשטרה הוא אכיפת החוק והסדר. משום כך היא מטפלת בתלונות על הקמת רעש, חסימת חניות וכבישים, הפגנות, עבירות סמים ואלכוהול וכד' – שהן עבירות אזרחיות שגרתיות. אולם המשטרה עוסקת גם בהיערכות לטרור בתוך מדינת ישראל, אירועי פח"ע, איסוף כלי נשק, אבטחת אירועים ציבוריים ואבטחת מקומות המזוהים עם מוסדות המדינה. כמו כן, המשטרה עוסקת גם במניעת גניבות חקלאיות וגניבות רכוש, ולא מעט פעמים עקבות הגנבים מובילים ליישובים שיש בהם תושבים העוינים את מדינת ישראל. נראה שפעילות זו של המשטרה אינה שונה מהפעולות שעסק בהן הרב גורן – אבטחת המוביל הארצי, אירועים ציבוריים, אירועי ספורט והפגנות של בני מיעוטים וכד'. כיום אבטחת אירועים ומקומות אלה אינה באחריות הצבא וחיילי הג"א, אלא באחריות משטרת ישראל. אם כן, ההיתר ההלכתי לפעילות צה"ל בשבת מהטעם שמדינת ישראל כולה מוגדרת כעיר ספר, חל כיום גם על משטרת ישראל האחראית על ביטחון הפנים של מדינת ישראל...

בעידן המודרני יש חלוקה בין הצבא האחראי על המאבק מול איומים מחוץ למדינה, לבין המשטרה האחראית על ביטחון הפנים בתוך המדינה. אולם בכל הנוגע למצוַת הריבונות והכיבוש, נראה שאין כל הבדל בין הצבא למשטרה. מעמד ביטחון הפנים של מדינת ישראל אינו שונה ממעמד ביטחון החוץ, ועל שני גופי הביטחון גם יחד מוטלת המשימה לשמור על יציבות השלטון ומימוש הריבונות. ואם התירו בשבת פעילות צבאית המכוונת לאבטחה ולשמירה בתוך מדינת ישראל מדין כיבוש וריבונות, הוא הדין באשר לפעילות המשטרה האחראית על ביטחון הפנים של מדינת ישראל.

לכן, כאשר משטרת ישראל מאבטחת מקומות ואירועים רגישים מבחינה מדינית, ביטחונית או דתית, שארגוני הטרור המבקשים לערער את מעמדה של מדינת ישראל עלולים לפגוע בהם כדי להרוג חפים מפשע ולהוציא את דיבתה רעה כביכול של מדינת ישראל בפני אומות העולם, יש מקום להתיר לאבטח מקומות ואירועים אלה גם בשבת משום מצוַת יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל. ונראה שעיקרון הלכתי זה יפה גם כאשר דנים בשמירה על בתי תפילה של עובדי עבודה זרה, כגון אבטחת אירוע 'שבת האור' בכנסיית הקבר בעיר העתיקה בירושלים – מקום שהאומות עדיין אינן מכירות בריבונותה של מדינת ישראל עליו. לאבטחת האירוע בשבת זו על ידי משטרת ישראל מפני פעילות טרור יש אפוא היתר לא רק משום איבה או פיקוח נפש, אלא גם מדין מצוַת יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל.

לולי דמסתפינא, הייתי אומר שלא רק באבטחת אירועים רגישים מבחינה ביטחונית ומדינית חייבת משטרת ישראל לפעול בשבת מדין מצוַת יישוב הארץ ומימוש הריבונות, אלא לעצם עבודת המשטרה באכיפת החוק ובשמירת הסדר הציבורי יש מעמד במימוש הריבונות הישראלית, והיא מהווה אפוא קיום של מצוַת יישוב הארץ במובנה הציבורי". (הרב רמי רחמים ברכיהו, "הריבונות כשיקול הלכתי", בתוך: תחומין ל"ט)

דברים אלה מהווים חתימה ראויה לדיוננו בעניין "עיר הסמוכה לספר". סוגיא ערוכה זו, שדנו בה גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים, מתווה מדיניות ברורה בנוגע ליחס ההלכתי לביטחון הלאומי, ויש בה כדי לייסד הלכות חשובות הן בנושאי שמירת השבת בצה"ל – ובמשטרה, הן בנושאים נוספים שבהם עסקנו בשיעור זה דוגמת שמיטה, היחס למסתננים ותפיסת הריבונות לאור ההלכה.