עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור שעבר (שיעור מס' 33), האחרון בסוגיית "עיר הסמוכה לספר", הזכרנו את תשובת הרב אליעזר יהודה וולדינברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, בעניין "מלחמת הגנה והתקפה בשבת" (שו"ת ציץ אליעזר ח"ג, סי' ט'). תשובה זו היא מן הראשונות שנכתבו בדורנו, עוד לפני קודם המדינה, בהלכות מלחמה וביטחון. פרק א' של התשובה מוקדש לסוגיית עיר הסמוכה לספר, ולאחר מכן בפרק ב' פותח הרב וולדינברג וכותב: "מלמת התקפה – שבת דף י"ט... וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת".

אכן, כדרך שסוגיית עיר הסמוכה לספר היא סוגיית היסוד בכל הנוגע לתפישת ההגנה על הביטחון הלאומי, כך הסוגיא בדף י"ט במסכת שבת – המבוססת על דרשת הפסוק "עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ', כ) – היא סוגיית היסוד הנוגעת לעצם ההיתר לעסוק במלחמה בשבת.

מבחינה מתודית, שני קווי דמיון קושרים את סוגיית עיר הסמוכה לספר לסוגיית "עַד רִדְתָּהּ". הראשון – הסוגיא מושתתת במידה רבה על פרשיית מלחמה מקראית. כדרך שההיתר לחלל שבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר מבאר את מלחמת דוד בקעילה, כך ההיתר להתמיד במלחמה בשבת מבוסס על המלחמה הראשונה שניהל צבא ישראלי בארץ ישראל (לאפוקי מלחמותיו של משה רבנו, שהיו כולן בעבר הירדן המזרחי) – מלחמת יהושע ביריחו.

השני – גם סוגיא זו קיבלה "פנים חדשות" במסגרת הדיון והבירור בדורנו. אף שמדובר על סוגיא מפורשת בתלמודים, בתוספתא ובמדרשים, והיא נידונה בדברי ראשונים ונפסקה להלכה ברמב"ם, הרי שבדורנו היא קיבלה משנה תוקף וחשיבות, שכן אף היא כלולה בהגדרתו של מרן הראי"ה קוק בדבר "שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד" (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ג). הרב שלמה גורן האריך עד מאוד לברר ולנתח סוגיא זו מכל צדדיה ההלכתיים וההיסטוריים, וגם פוסקים נוספים בני זמננו ביקשו לעגן לאורה חידושים הלכתיים, כולל היתרים מרחיקי לכת, במסגרת המלחמה בשבת.

אף אני הקטן סבור, שכאשר מתעוררת בצה"ל שאלה הלכתית 'חדשה', שאין לה מקורות קדומים בספרות ההלכתית, לא פעם פתרונה ההלכתי יושתת על סוגיית "עַד רִדְתָּהּ", שכן כפי שבעזרת ה' נלמד בשיעור זה ובשיעורים הבאים, סוגיית "עַד רִדְתָּהּ" מרחיבה את גדרי ההיתר מעל ומעבר לכל מה שלמדנו עליו עד כה. בתמצית: היסוד הבוקע ועולה מסוגיית "עַד רִדְתָּהּ" הוא, שמותר ללוחמים בחזית ובעורף לבצע את כל הדרוש – כולל הכל(!) – כדי להכריע את המערכה ולנצח במלחמה. קביעה מרחיקת לכת זו מצריכה עיון, בירור וליבון, ואת זאת נשתדל לעשות בשיעורים הבאים בסייעתא דשמיא.

 

מקור הדין

המקור היסודי בנידוננו, הוא הגמרא במסכת שבת שמצטטת ברצף שני קטעים מן התוספתא:

"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – שפיר דמי...      
תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: 'עד רדתה' – אפילו בשבת". (שבת יט.)

בתוספתא הראשונה כבר עיינו בהרחבה, כאשר עסקנו בעניין ההיערכות למניעת חילול שבת (שיעור מס' 13). לכאורה, גם התוספתא השנייה, העוסקת במצור על עיירות של נכרים, קשורה לאותו עניין. אכן, לדעת רבים מן הראשונים, לפנינו שתי הלכות שטעם אחד להן. כך למשל, כתב הרי"ף:

"אלא היינו טעמא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת משום בטול מצות עונג שבת דכל ג' ימים הויא להו שינוי וסת משום נענוע הספינה כדכתיב בהו יחוגו וינועו כשכור וגו' ולא יכלי למעבד עונג שבת ולאחר שלשת ימים הויא להו נייחא ובעי מיכלא ומקיימי מצות עונג שבת... והוא הדין שאין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת משום דלא מיתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג' ימים משום טרדא ופחדא דליבא ולבתר תלתא יומי פרח פחדייהו ומקיימי ליה לעונג שבת". (רי"ף שבת ז: בדפיו)

לדעת הרי"ף, יש לוודא שפעילות עצימה שמתחילים בה באמצע השבוע, לא תפגע בעונג השבת: כך לגבי הפלגה בספינה, וכך לגבי יציאה לקרב.

גם בעל המאור, שמייסד לאור סוגיא זו את האיסור לבצע פעולה הנראית כ"מַתְנֶה לחלל את השבת", סבור שלפנינו שתי הלכות מקבילות:

"ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת". (המאור הקטן שבת ז. בדפי הרי"ף, ד"ה והא דתנו)

כאמור, הצד השווה לרי"ף ולבעל המאור הוא שלפנינו שתי הלכות מקבילות, שיסוד אחד להן, וזו הסיבה שהתלמוד שונה אותן בנשימה אחת.

ברם, לאמיתו של דבר התלמוד מצטט כאן שני קטעים שונים משתי מסכתות שונות בתוספתא, אשר במקורן הוזכרו בהקשרים שונים לחלוטין: האיסור לצאת להפלגה שלושה ימים קודם לשבת נזכר בתוספתא במסכת שבת (י"ג, יג), יחד עם הלכות נוספות הקשורות להיערכות שגרתית לקראת שבת. לעומת זאת, האיסור לצאת למלחמה שלושה ימים קודם לשבת נזכר בתוספתא במסכת עירובין (ג', ז) יחד עם הלכות נוספות הקשורות למלחמה בשבת. התוספתא שם שונה את ההלכה בדבר עיר הסמוכה לספר, וכן הלכות נוספות הנזכרות גם הן באותה הסוגיא במסכת עירובין (מד:־מה.). כאמור, במסגרת זו מתחדש היסוד "'עד רדתה' – ואפילו בשבת", שכפי שכתבנו בפתח הדברים הוא יסוד גדול בכל הנוגע למלחמה בשבת.

 

יסוד דין "עַד רִדְתָּהּ" – "היתר אחד מיוחד"

על פי האופן שבו מצטט התלמוד הבבלי את התוספתא, עיקרה בא לאסור: אין יוצאים לקרב שלושה ימים קודם לשבת. אך אף על פי כן הברייתא מציינת גם היתר חשוב, והוא – ש"אם התחילו... אין מפסיקין". כלומר, ככל שהמערכה החלה באמצע השבוע, מותר להתמיד בה גם בשבת, מדין "עַד רִדְתָּהּ".

השאלה העולה מאליה, היא מה חידוש יש בהיתר להמשיך ולהילחם גם בשבת: הלוא אם מדובר על פעולות הנחוצות לצורכי הצלת חיים ופיקוח נפש, פשוט וברור שמותר להתמיד בהן גם בשבת, גם בלי החידוש מדין "עַד רִדְתָּהּ"; ולעומת זאת, אם מדובר בפעולות שאין בהן פיקוח נפש, אכן לא ברור כיצד יותר לעשותן בשבת, ומדוע לא יידחו למוצאי שבת!

למיטב ידיעתי, אין התייחסות לשאלה זו בראשונים על אתר. עם זאת, מרבותינו הראשונים דן בכך בפירוש הריב"ש בתשובותיו:

"וההיא דאין צרין... יש בה התר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת". (שו"ת הריב"ש סי' ק"א)

הריב"ש קובע מפורשות, שהיתר "עַד רִדְתָּהּ" חורג מעל ומעבר לגדרי פיקוח נפש. לדבריו, מותר לעשות את כל הדרוש לצורך המלחמה, גם בדברים שמניעתם אינה כרוכה בסכנה כלל ועיקר.

דברים דומים כתב גם ה'שפת אמת' בחידושיו:

"ונראה דוודאי לא מיירי בדאיכא סכנה, דאם כן למה לי קרא?!     
ועל כרחך צריך לומר דמיירי היכי שידינו תקיפה אלא שע"י ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש ואתי קרא לומר דהכיבוש דוחה שבת". (שפת אמת שבת יט. ד"ה ת"ר אין צרין)

בשיעור בעניין עיר הסמוכה לספר לאורך הדורות (שיעור מס' 31) עמדנו על ההבדל שבין היתר המבוסס על פיקוח נפש גרידא, ובין היתר המבוסס על דין "כיבוש". לדעת ה'שפת אמת', כך הוא גם בנדון שלפנינו. אכן, פעולות מסוימות אינן מצילות חיים באופן ישיר, ואין בהן פיקוח נפש, ואולם היות שהן חיונית להכרעת המערכה ולחתירה לניצחון – והן מאפשרות את ה"כיבוש", ועל כן מותרות בשבת.

הרב שלמה גורן פרסם מאמר ארוך ומקיף במיוחד שכותרתו "לחימה בשבת באספקלריא של ההלכה".[1] הרב גורן ערך מחקר היסטורי מקיף על מלחמות ישראל בשבת, וכפי שכבר הוזכר בשיעורים קודמים, ניתח לעומק גם את מקורות ישראל וגם מקורות היסטוריים נוספים.

במהלך המאמר, עוסק הרב גורן גם ביסוד ההלכתי הנלמד מ"עַד רִדְתָּהּ". הוא אמנם איננו מצטט את הריב"ש והשפת אמת, אך מבאר את הסוגיא באופן דומה:

"והנה מכל זה מתברר עיקרון חשוב שהיתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פקוח נפש הדוחה שבת, כפי שרגילים לחשוב, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי, בירושלמי, בתוספתא ובספרי מהפסוק 'עד רדתה' – אפילו בשבת. שהרי היתר פקוח נפש הדוחה שבת אנו למדים למסקנה מהמקרא 'וחי בהם' – ודרשו חז"ל ולא שימות בהם...                  
ואם בלחימה יש תמיד בעיית פקוח נפש למה אנו זקוקים לדרשה אחרת עבור היתר לחימה בשבת מ'עד רדתה, נלמד גם אותה מ'וחי בהם'?! אלא בודאי שהיתר מיוחד בא להשמיענו שמאי הזקן בדרשתו, שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצווה כשלעצמה...  
אם התחיל ואירעה שבת להיות באמצע אין מפסיקין מלחמתה – היתר זה מבוסס על הדרשה 'עד רדתה' אפילו בשבת, שהיא קטיגוריה מלחמתית טהורה, ובאה להוכיח שמצות הלחימה היא הדוחה שבת ולא הפיקוח נפש שבה". (שו"ת משיב מלחמה כרך ב', סי' א')

אם כן, הרב גורן סבור שלפנינו הגדרה הלכתית חדשה, המחייבת להתמיד במלחמה ולחתור לניצחון: עד רדתה – ואפילו בשבת. החידוש הוא בכך שאין מחשבים חישובי פיקוח נפש והצלת חיים, אלא חותרים לניצחון במערכה בכל מחיר. בתוך דבריו שם מדגיש הרב גורן פעמים אחדות שמדובר במקרה ש"לא נשקפת סכנה מיידית", ואף "לא יתעורר כל פיקוח נפש עבורנו", וגם במצבים אלה ניתן להתיר פעולות שונות מדין "עַד רִדְתָּהּ". עוד מוסיף הרב גורן, שמבחינה זו ניתן לומר שהמלחמה "הותרה", ולא רק "דחויה". על משמעותם של מושגים אלה כבר למדנו בהרחבה בעבר (שיעורים מס' 5, 6, 7 ו־8), והרב גורן סבור שבכל הנוגע למלחמה, יש לנקוט באופן חד משמעי את גישת שבת "הותרה".

 

הרב משה צבי נריה – "עַד רִדְתָּהּ" כפיקוח נפש

כאמור, המחקר ההיסטורי תפס מקום חשוב במאמרו של הרב גורן. הרב גורן מאריך במיוחד לנתח את קרבות החשמונאים כפי שהם מתוארים בספרי החשמונאים ובספריו של יוסף בן מתתיהו, והוא מגיע למסקנה כי לבית דין של חשמונאי היה חלק חשוב בחידושן של ההלכות והתפישות הנ"ל בדבר היתר המלחמה בשבת:

"ומאחר שבאותה תקופה הוקם בית דין מיוחד של החשמונאים שגזר גזרות ותיקן תקנות לעשות סייג לתורה... משמע שהיו בעלי הלכה, ויש אפוא לברר את פסק דינם ההיסטורי החשוב לאור ההלכה שבידינו על פי התלמוד והמדרשים". (שו"ת משיב מלחמה, כרך א', סי' ב')

במאמר אחר, שנכתב כמה שנים קודם לכן, הפליג הרב גורן אף יותר וכתב:

"לא שמאי חידש את ההלכה הזאת – עד רדתה אפילו בשבת – אלא בית דין צבאי חדש הלכה זה ולא בית דין רגיל הנוהג לפי פרוצדורה משפטית מלאה, אלא בית דין שדה שעשה זאת בלי פרוצדורה מלאה – שמתתיהו ורעיו בהרכיבם בית דין שדה פסקו את ההלכה ההיסטורית החשובה שמותר להלחם ביום השבת".[2]

לדעת הרב גורן, ההלכה המחודשת שאותה הזכרנו נתחדשה בסערת הקרב, והפכה לאחר מכן ליסוד הלכתי מוצק.

בתגובה שכתב למאמר "לחימה בשבת לאור המקורות" (הוא הוא המאמר שנדון לעיל, שבשו"ת משיב מלחמה נקרא "לחימה בשבת באספקלריא של ההלכה"),[3] הרב משה צבי נריה חלק בתוקף על טענה זו של הרב גורן, ואף הגדיר את דבריו כ"מגוחכים". גם הרב נריה דן בהרחבה במקורות היסטוריים שונים, ומציע לפרשם באופן שונה מן הרב גורן. אך מעבר למחלוקת ההיסטורית, הרב נריה מנסח באופן שונה גם את החידוש בדין "עַד רִדְתָּהּ". במקום אחר, הוא מקשה את הקושיא שהטרידה כבר את הריב"ש:

"והרי לפנינו דרשה מיוחדת שמלחמה דוחה שבת, ויש להבין שורש דבר: מה נפשך, אם הדחיה היא משום פיקוח נפש למה לך קרא והרי מקרא מלא הוא וחי בהם שפקוח נפש דוחה שבת. ואם הדברים אמורים במצב שאיך בו פיקוח נפש מאי טעמא דוחה המלחמה את השבת?!". (מלחמות שבת, עמ' יא)

כאמור, תשובתו מעט שונה:

"וזו גופה היתה דרשתו של שמאי הזקן דבשעת מלחמה גם במקום שאין המצב של פקו"נ סמוך ונראה וסלקא דעתך יפסיקו את המלחמה ולא יחללו את השבת, בא הכתוב ללמדנו שאם התחילו אין מפסיקין, וממשיכין המלחמה עד רדתה ואפילו בשבת. גם בשעה שאין סכנה ישירה נשקפת שכן מצב חרום כזה נושא בחובו סכנות מרובות לרבים ואי אפשר לחזות מראש את התפתחותו שהרי אפשר שהאויב ינצל את ההפסקה להתארגנות מחדש או להחשת תגבורת וכדומה ואין לצמצם את שעור הדברים". (שם, עמ' יג)

הרב נריה מסכים שדין "עַד רִדְתָּהּ" מבקש לקבוע היתרים נרחבים בשעת מלחמה. אולם הוא מדגיש שאין מדובר בקטגוריה הלכתית חדשה, אלא בהרחבת דיני פיקוח נפש, ובעיקר ספק פיקוח נפש. בזמן מלחמה הסכנות מרובות, וגם פעולה שאינה נראית כמצילת חיים באופן ישיר, עשויה להתברר ככזאת.

כדי להוכיח טענה זו, נדרש הרב נריה לסוגיות שכבר עסקנו בהן בהרחבה בדיוננו אודות פיקוח נפש ציבורי, ואף טוען שסוגיא זו – "עַד רִדְתָּהּ" – היא המקור לדעת בעל הלכות גדולות ורבינו חננאל בסוגיית גחלת של מתכת שראינו בזמנו (שיעור מס' 22) בדבר "נזקא דרבים" הנחשב כסכנת נפשות.

הרב נריה מבקש להסביר גם את תשובת הריב"ש על רקע זה, ולטעון שאותו "היתר אחד מיוחד" שעליו מדבר הריב"ש – יסודו בהרחבת גדרי פיקוח נפש, ולא בקטגוריה הלכתית חדשה. אמנם, לאחר שהוא מצטט גם את דברי ה'שפת אמת' שהבאנו לעיל, מודה הרב נריה שהפשט המסתבר יותר גם בהבנת דברי הריב"ש הוא שמדובר ביסוד הלכתי עצמאי.

בהמשך דבריו, מציע הרב נריה ששאלה זו עצמה תלויה במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי:

"כי בשיטת הבבלי הוסבר לנו שהיתר המלחמה בשבת יסודו בפקוח נפש, ולכן הותר ההמשך ולא הותרה ההתחלה...    
לא כן הירושלמי... הסברא הסמוכה והנראית היא שדעת הירושלמי היא שמצות הכיבוש, כבוש הארץ שבמלחמת מצוה, היא הדוחה שבת". (שם, עמ' כה)

אם כן, גם לדעת הרב נריה עצמו יש בית אב משמעותי לטענה כי דרשת "עַד רִדְתָּהּ" מחדשת היתרים מפליגים בזמן מלחמה, מעל ומעבר לגדרי פיקוח נפש.

 

מלחמת רשות ומלחמת מצווה

עד כה, עסקנו בגרסת התלמוד הבבלי, שלפיה אין לצאת למלחמה שלושה ימים קודם לשבת, וההיתר הוא אך ורק להמשיך במלחמה שהחלה מוקדם יותר.

במקור הדברים בתוספתא הוטל סייג משמעותי על האיסור לצאת למלחמה סמוך לשבת:

"מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין צרין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אפי' בשבת אין מפסיקין וכך היה שמיי הזקן דורש עד רדתה ואפי' בשבת". (תוספתא עירובין, ג, ז')

מדברי התוספתא, נשמע שכל המגבלה שהושתה על לחימה בשבת נוגעת למלחמת הרשות בלבד, ברם, כאשר במלחמת מצווה עסקינן, אין עליה כל הגבלה, וניתן לצאת לקרב גם בשבת עצמה. הדברים מפורשים יותר בתלמוד הירושלמי:

"אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות. אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב 'כה תעשה ששת ימים'. וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים".[4] וכתיב 'עד רדתה' אפילו בשבת". (ירושלמי שבת א', ח)

הירושלמי קובע מפורשות שבמלחמת מצווה מותר לצאת לקרב אף בשבת עצמה, ותולה את הדברים במלחמת יהושע ביריחו, שהתקיימה אף היא בעיצומו של יום השבת.

ברמב"ם נפסקה ההלכה בלשון זו:

"צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואף על פי שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו 'עד רדתה' ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת". (משנה תורה הל' שבת, ב', כה)[5]

להלן בהלכות שבת (ל', יג) שב הרמב"ם ומזכיר הלכה זו, ושם הוא מסכים לטעמו של הרי"ף, שהאיסור להתחיל במלחמה פחות משלושה ימים קודם לשבת נובע מהחשש לפגיעה בעונג השבת. אך כאמור, אם התחילו במלחמה שלושה ימים קודם לשבת, הרי שמותר להתמיד בה גם בשבת, ואפילו מדובר במלחמת רשות.

הרמב"ם מוסיף שקל וחומר שהדברים הותרו במלחמת מצווה, אך איננו מציין מפורשות שבמלחמת מצווה מותר לצאת לקרב בשבת עצמה. ה'לחם משנה' (הל' שבת ב', כה) סבור שזו אכן כוונת הרמב"ם, ובהגהות מיימוניות (שם) ציין שהדברים מפורשים גם בטור:

"אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת". (טור אורח חיים סי' רמ"ט).[6]

לא נוכל במסגרת זו לדון בסוגיא הנרחבת של ההבחנה בין מלחמת מצווה (שלעיתים מכונה מלחמת "חובה") ובין מלחמת רשות.[7] נסתפק אפוא בהגדרתו של הרמב"ם:

"ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם...           
מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". (משנה תורה הל' מלכים ומלחמותיהם ה', א)

לעניות דעתי, פשוט וברור שמלחמות ישראל בארצם בדורות האחרונים הן בגדר מלחמת מצווה. לפיכך, אכן יש מקום להחיל על כלל המלחמות הללו את ההגדרות המרחיבות בדבר "עַד רִדְתָּהּ": ראשית, מותר לפתוח במלחמה בעיצומו של יום השבת; ושנית, במהלך המלחמה מותר לעשות את כל הדרוש להכרעת המערכה, גם כאשר אין מדובר בהצלת חיים מיידית.

לסיום, ציטטנו לעיל את דברי הטור, שהתיר לפתוח במלחמת מצווה אפילו בעיצומו של יום השבת. ה'בית יוסף' שם העיר:

"והאידנא שאין ישראל הולכין להלחם ולצור על עיירות לא היה צריך רבינו לכתוב דין זה, אלא דמשום דמיתני בגמרא בהדי אין משלחין אגרות ואין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כתבה". (בית יוסף אורח חיים, רמ"ט)

אף שמרן רבי יוסף קארו חי ופעל בארץ הקודש, עבורו מלחמת רשות או מצווה היתה בגדר "הלכתא למשיחא", עד כדי כך שצריך היה לתרץ מדוע הטור טורח להזכיר הלכות אלה, אגב עיסוקו בעניינים אחרים.

אך כאמור, בדורות האחרונים הפכה הלכה זו ליסוד מוסד הנוגע הלכה למעשה.[8] פתחנו את השיעור בתשובתו של ה'ציץ אליעזר', ובה גם נחתום. לאחר שציטט את תשובת הריב"ש שבה עסקנו, אודות ההיתר המיוחד שבמלחמה בשבת, כתב הרב וולדינברג:

"מה שלא עלה על דעת הריב"ש ז"ל שיהא בזה דבר מצוה, באה ונהיתה בזמננו ובימינו שצצה ועלתה כפורחת מצוה זו של כיבוש פה בארצנו הקדושה כאן... בזמננו פה בארצנו הקדושה הרי משכחת לה ומשכחת לה והרי היא מנסרת בחלל עולמנו...               
ועיני כל נשואות אל ה' שינחינו ברוב רחמיו בדרך הסלולה והישרה שלא נחטיא את המטרה ונהיה ראוים לפקידה הגדולה שפקד עלינו ה'". (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ג סי' ט', פרק ב')