עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה: האתגר

לאחר הפוגה לאורך חודשי הקיץ, אנו חוזרים בסייעתא דשמיא לעסוק יחד בהלכות פיקוח נפש. המחצית הראשונה של הסדרה עסקה בגדרי פיקוח נפש, ובמושג "פיקוח נפש ציבורי". המחצית השנייה של הסדרה, שבה אנו פותחים בשיעור זה, תתמקד בעזרת ה' ביישומם של גדרי פיקוח נפש שבהם עסקנו בהלכות צבא, מלחמה וביטחון לאומי.

הסוגיא הראשונה שבה נעסוק היא סוגיית "עיר הסמוכה לספר", המהווה ביטוי מובהק לגדרי פיקוח נפש ייחודיים ונרחבים עד מאוד, החורגים מעל ומעבר לפיקוח נפש שבו יש "חולה לפנינו" או "סכנה לפנינו". סוגיית "עיר הסמוכה לספר" היא דוגמא בולטת לכלל היסודי שלמדנו מדברי מרן הראי"ה קוק (משפט כהן סי' קמ"ג; שיעור מס' 21) בדבר ההבדל שבין הלכות יחיד והלכות ציבור.

כמבוא לסוגיית עיר הסמוכה לספר, ובעצם כמבוא להמשך הסדרה בכלל, נקדים לעסוק בשיעור זה ובשיעור הבא באתגר משמעותי בעיון ובפסיקה בהלכות צבא ומלחמה, והוא – אתגר העדר המקורות. במשך אלפיים שנות גלות לא עסקו גדולי ישראל בהלכות צבא ומלחמה הלכה למעשה. פרשיות מקראיות מפורשות, ובראשן "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (דברים כ', א; וכן שם כ"א, י), היו בגדר "הלכתא למשיחא", ונדרשו בעיקר בנוגע ל"מלחמת היצר" ולעניינים נוספים על דרך הדרש והרמז. כך היטיב לתאר זאת הרש"י זווין:

"על המלחמה מבחינת ההלכה אני קורא אמרה אחת של צדיק אחד. וכך אמר: התורה, כידוע, נדרשת בפשט וברמז, אבל יש שהפשט הופך להיות רמז, והרמז – פשט. הרי הפסוק 'כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' א-להיך בידיך ושבית שביו' (דברים כ"א, י), בזמן שישראל ישבו בארץ ישראל ומלכות ישראל היתה קיימת, היה הפשט של 'כי תצא למלחמה' – מלחמה ממש, כפשוטה, אלא שבתורת רמז ידעו כי יש גם מלחמה פנימית בכל אחד ואחד, מלחמת היצרים, וכמו שאמרו: 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'...                                     
וכשחרב המקדש, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואיש אינו נלחם בנו ואנו איננו נלחמים באחרים, ואומות העולם אמנם מציקים לנו ומריעים לנו, אבל אינם נלחמים, הפך הרמז לפשט: 'כי תצא' למלחמת היצר, 'ונתנו ה' א-להיך בידיך', כמו שאמרו: 'ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, ליצר הרע', אלא שבתורת רמז אנו יודעים שיש בפסוק זה גם ענין של מלחמה ממש, לשעבר, בשעה שהיינו בארצנו.                                                      
והנה, כעת יש להמשיך את הקו הלאה ולומר שבימינו אנו שוב חזר הפשט למקורו הראשון. שוב יש מציאות של מלחמה ממש, כפשוטה, בארצנו, ואף ההבטחה הא-להית קיימת: 'כי תצא למלחמה... ונתנו ה' א-להיך בידיך', אלא שבתורת רמז עלינו לדעת שיש גם מלחמת היצר, ואף על מלחמה זו הובטחנו 'ונתנו ה' א-להיך בידיך'.  
ובכן, בעיות המלחמה לפי ההלכה אקטואליות הן במדינת ישראל". (לאור ההלכה המלחמה, ב')

כאשר אותן הלכות מלחמה הפכו שוב למעשיות, כבר בימי המחתרות וחטיבות הלוחמים, וביתר שאת לאחר קום מדינת ישראל, נדרשו הרבנים בצה"ל ומחוצה לו להשיב עליהן, וזאת מבלי שהיו להם תקדימים הלכתיים ברורים. על כך כתב האלוף הרב שלמה גורן:

"את זאת יש לדעת. כל הלכות התורה, כל המצוות כולן אשר נוהגות בזמן הזה, יש להן מסורת בלתי־מנותקת, רצופה, מאז הסנהדרין בתקופת הבית... עד היום הזה. יש לנו בסופו של דבר 'שולחן ערוך', ובו מפורש כמעט כל דבר, קטן כגדול... לעומת זאת, אין לנו שום מסורת מקבילה בנושא החיים בצבא היהודי. במשך אלפיים שנה לא היה לנו צבא. אנחנו לא יודעים מה מחייב אותנו מכל המצוות של השולחן ערוך בצבא. האם יש לצבא שולחן ערוך מיוחד? האם יש לו היתרים מיוחדים? ואם כן – מה הם ההיתרים?                                 
...ידעתי שכשאני נכנס כעת לכהן כרב הראשי של הצבא, אני צריך ליצור יש מאין – אני צריך לכתוב ולשכתב 'שולחן ערוך צבאי' מבלי שיש לי מהיכן לקחת את הדברים, לכאורה. אני צריך לאסוף רמזים מפה ומשם... היה צריך לפתור את כל הבעיות משום שלא נשארה לנו רציפות של אורח חיים דתי במסגרת צבאית... זה היה אתגר גדול מאוד מאוד". (בעוז ובתעצומות [אוטוביוגרפיה בעריכת אבי רט, תל אביב ה'תשע"ג] עמ' 161–162)

כמעט ארבעים שנה אחרי שפרש הרב גורן מתפקיד הרב הראשי לצה"ל התמנה לתפקיד זהתת־אלוף הרב אביחי רונצקי, ואף הוא כותב דברים דומים מאוד:

"לאחר שגלו ישראל מארצם, השאלות שבאו לפני הפוסקים נסבו בעיקר סביב ענייני הפרט והקהילה, וכל דור יכול היה להתבסס על תשובות גדולי התורה שקדמו לו. אך עם תקומת מדינתנו וצבאנו, צצו ועלו בעיות הלכתיות רבות, שקשה למצוא להן פתרונות בספרי הקדמונים, וזאת מפני ששאלות מעין אלו לא עמדו לפני פוסקי הדורות הקודמים, ולגביהם הן היו בבחינת 'הלכתא למשיחא'. ועוד, גם כשהמקורות ידועים, צריך מורה־הוראה לרדת לשרשי המקרה הנידון, כדי שההלכה תתאים למציאות". (שו"ת כחיצים ביד גיבור א', בהקדמה)

הרב גורן, וגדולי תורה רבים בעקבותיו, הניחו יסודות לפסיקת הלכה בהלכות צבא וביטחון. אף על פי כן, עד עצם היום הזה מתעוררות מדי פעם שאלות שאין להן תקדים ברור בספרי הפוסקים. כך, כאשר נדרשנו ברבנות הצבאית בשנים האחרונות לעסוק בשאלות הקשורות לפעילות דובר צה"ל בשבת או לגדרי המותר והאסור בנוגע ל'חוסן האזרחי' שעליו מופקד פיקוד העורף בעת חירום, היה עלינו לברר נושאים הלכתיים שלא שערום אבותינו. במהלך השיעורים עוד נעסוק בעזרת ה' גם בנושאים אלה, אך ניתן לומר כי אתגר העדר המקורות עומד בעינו מאז ועד היום.[1]

 

'דרך המלך' – ש"ס ופוסקים

לכאורה, חרף האתגר המשמעותי שבהעדר תקדימים הלכתיים בענייני צבא וביטחון, שיטת הפסיקה והמתודיקה לא אמורות להשתנות. לאמור – יש להכריע בנושאים אלה בהתאם למקורות ההלכה הכתובים והמסורים בידינו מדור דור. אכן, המקורות דלים ואין תקדימים ברורים, אך בחדשנות ובמעוף, ותוך דימוי מילתא למילתא, ניתן להגיע למסקנות גם בתחומים אלה.

 

בעל ה'מנחת יצחק'

דברים נחרצים בהקשר זה כתב הרב יצחק יעקב וייס, אשר שימש במשך שנים רבות כאב בית הדין של העדה החרדית בירושלים. במסגרת "הרצאה על בעיות הלכיות מעשיות בזמן הזה אשר הרציתי לפני אסיפת הרבנים"[2] עוסק הרב וייס בשלושה נושאים מורכבים שהעסיקו את פוסקי הדור האחרון: שימוש בחשמל ובמיקרופון בשבת, היחס אל בתי הדין של התנועה הרפורמית ועולם הספנות והימאות הישראלי והפעלתו בשבת. את כל אלה מגדיר הרב וייס כנושאים הלכתיים ייחודיים, שהינם תוצאה של "שעת חירום":

"ולא עוד, גם השאלות והבעיות שבשעת חירום, המה שונות וקשות ומסובכות ביותר משבשעת שלום, דבעת שהכל כמנהגו נוהג, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והכל בסדר, הבעיות תתמעטנה, ואם ימצא פעם, אינם יוצאים מגדר הרגיל, מה שאין כן, אם היא שעת חירום". (שו"ת מנחת יצחק ח"ג, ל"ח)

בתוך דבריו שם מתאר הרב וייס גם את השאלות ההלכתיות המורכבות שהתעוררו במהלך מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ואת הקושי הגדול להשיב עליהן לאחר שרבים מגדולי הדור באירופה עלו בסערה השמיימה במהלך שנות הזעם. הוא מציע, שטענת ר' אלעזר בן עזריה כלפי ר' עקיבא בכמה סוגיות בתלמוד "מה לך אצל הגדה, כלך אצל נגעים ואוהלות" מבקשת להבטיח שר' עקיבא יעסוק בהעמקה בסוגיות ההלכתיות המורכבות שהתעוררו בתקופתו, שהיתה תקופה של שמד, גזירות ומלחמות, ולא יסתפק בעיון בדברי אגדה בלבד:

"וכל זה יש לכלול בדברי ר' אלעזר בן עזרי' לר' עקיבא, שבעת כזאת אשר עת צרה לישראל, והבעיות שצריכים פתרון המה גדולות מאד, והפותרים מועטים המה, שרובם נפלו ביד השונא, אין שום רשות למי שחנן אותו ה' יתברך דעה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, להסתלק עצמו מזה... והנה כל הענין הנזכר, חוזרת וניעורה, גם בעת כזאת, אשר כלנו היום חיים, שכל מצב החיים אשר אנו יודעים, המה חיים של מלחמות... ועוד גם תנאי החיים, והתחדשות המצאות חדשות בחיים היומיים, מביאים ספקות ובעיות חדשות לפתור אותם להלכה למעשה, באופן שהבעיות המה קשות ומסובכות, והפותרים, אחרי שנספו שרי התורה, המה מועטים, ותורה מה תהא עליה. על כן החוב מוטל על כל מי שחנן אותו ה' יתברך בינה להבין ולהשכיל בבירורי הלכות, שלא למשוך ידו מזה". (שו"ת מנחת יצחק שם)

בסיומם של דברים אלה עוסק הרב וייס בענייננו, ומבקש לשאול: כיצד יפתרו פוסקי ההלכה שאותם הוא מבקש לעודד ולדרבן את הבעיות המורכבות המתחדשות בדור של שעת חירום ומלחמות? מה יהיו המקורות שעליהם יתבססו? על כך הוא משיב בנחרצות:

"אמנם רצוני להדגיש בנוגע להדברים הנזכרים, דבר אחד, שאף אם היא מן המותר להזכיר פרט זה, מכל מקום שערורית הזמן, דורש ממני הדגשה זאת: שהגם שתנאי הזמן התקדמו, והמציאו חדשות לבקרים, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלימה שכל התורה שקבלנו מהר סיני, לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו... ועל כן בכל עת אשר יבוא לפנינו שאלה ובעיה חדשה מההמצאות החדשות, יש לנו לפתור אותה רק עפ"י התורה הקדושה, ובסייעתא דשמיא למצוא המקור הנכון בש"ס ופוסקים, להוציא הלכה לאמיתה". (שם)

לכאורה, דבריו של הרב וייס פשוטים וברורים: וכי איזו הלכה ניתן לפסוק שלא על פי ש"ס ופוסקים? אך כפי שהוסבר, קיימים מספר תחומים, ובראשם הלכות צבא ומלחמה, שביחס אליהם כמעט ולא מצאנו מקורות, וההכרעה המסורתית על פי ש"ס ופוסקים הופכת מורכבת עד מאוד. דווקא מפאת המורכבות הזו, מדגיש הרב וייס שאין – ולא תיתכן – דרך אחרת במסגרת המשא ומתן ההלכתי.

 

הרב שאול ישראלי

כאמור, הרב וייס שימש במשך שנים רבות כאב בית הדין של העדה החרדית בירושלים. אך חשוב להדגיש, שדבריו אינם מאפיינים בהכרח גישה 'שמרנית' במיוחד. דברים דומים כתב גם הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת 'מרכז הרב' וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, שהיה מבכירי ומחשובי העוסקים בהלכות ציבור ובהלכות מדינה. בין היתר, ייסד הרב ישראלי בשנת ה'תש"ט את כתב העת 'התורה והמדינה', אשר כשמו כן הוא – נועד לברר שאלות הלכתיות חדשות שהתעוררו במדינת ישראל הצעירה.

בשנת ה'תשט"ו התראיין הרב ישראלי לעיתון 'הצופה', וביקש להסביר את החידוש ביצירת במה תורנית שתעסוק בהלכות מדינה. וכך אמר:

"השאלות שנתעוררו מבחינת ההלכה עם תקומת המדינה היו חדשות בצורתן, אם כי לא במהותן הפנימית. בעיות אלה, מתוך שלא היו נוגעים למעשה בחיי הגולה, לא נתבררו במידה מספקת במקורות הראשוניים של התורה שבעל פה, ונשארו סתומים גם אחר כך מתוך שלא היתה יד הראשונים ואחרונים ממשמשת בהם. ספרי השאלות והתשובות של גדולי רבותינו בכל הדורות דנו בעיקר במה שנשאלו, ואלה היו שאלות שהזמן גרמן. בכלל זה לא היו שאלות המדינה בישראל מאחר שאלו היו בגדר 'הלכתא למשיחא'...                        
לפעמים נדמה גם לעומדים על בסיס התורה, שהלכות מדינה וחברה אינן קיימות כלל בתורה, ושבנדון זה היד חופשית לקובעם בשיקול דעת עצמי עם הסתפקות בזה שמהלך הדברים יהא לפי רוח התורה. על כן מן הצורך היה לברר שלא כן הדבר, שכל נסיון לקבוע הלכות בשיקול דעת עצמי גם בשטח החיים המדיניים, פוגע בעקרונות התורה לא פחות מנסיון מסוג זה בשטחים אחרים של החיים". (הרבנות והמדינה – אסופת מאמרים מאת הרב שאול ישראלי, ירושלים תשע"ה, עמוד 43)

בהמשך דבריו, הרב ישראלי מבהיר שבוודאי חייבת להיות משנה הלכתית סדורה בנושאים אלה, והוא מתפלמס הן עם הגישה החילונית, שסבורה שלא ייתכן שהתורה ה'מיושנת' תמצא פתרונות לנושאים הללו; הן עם הגישה החרדית, שלא רואה ערך ומשמעות בתקומת המדינה ובהתנהלותה לאור ההלכה.

כדי להסביר כיצד לנסח ולעצב את אותה משנה הלכתית סדורה, מתייחס הרב ישראלי לשאלתנו, ונוקט גישה קרובה מאוד לזו של הרב וייס:

"הדרך של המאמרים ב'תורה והמדינה' היא: בירור הלכה לפי המקורות. בראש ובראשונה, בתורת מקור ראשון – הש"ס ומפרשיו, כמובן. המאמרים לנים בעומק הסוגיות, מלבנים את דברי הראשונים והאחרונים הנוגעים בזה ומשתדלים להגיע לידי מסקנה, במידה שניתן הדבר, מסתייעים במקורות שבספרי השו"ת הדנים בחיי הקהילות ובסידור החיים החברותיים באותן הארצות שבהן היתה ליהודים אוטונומיה מסויימת.                                           
היו שמתחו ביקורת עלינו, שאין המאמרים ניגשים בפשטנות לעניין ומגישים בקנה את הפסק הברור. אולם הללו נעלם מהם שהעניינים הנדונים אינם נמצאים בצורה מפורשת בש"ס ופוסקים. כדי להוציא דבר מתוך דבר אין אפשרות אחרת אלא ניתוח, הפרדה והשוואה, כדי למצוא את העקרונות שינחו אותנו גם במציאות ימינו...  
נראה לנו שזה יהיה אופיה המיוחד של תורת ארץ ישראל, שתכלול בתוכה את הגוונים השונים של הלימוד שהתפתחו בקיבוצים היהודיים השונים בגולה. נדרש כאן מיזוג של דרך הלימוד הישיבתית עם זו השמה פניה אל פסק ההלכה, באופן שההעמקה בסוגיה תצטרף אל החתירה למיצוי הדעות ולמסקנות ברורות של הלכה למעשה". (שם עמ' 44)

לסיכום, האתגר ברור לחלוטין הן לרב וייס הן לרב ישראלי, אך עמדתם הנחרצת שפתרונו יבוא אך ורק בדרך הלימוד והפסיקה המסורתית, על פי ש"ס ופוסקים.

 

שיטת הרב גורן – העיון ההיסטורי

לנוכח דברי הרב וייס והרב ישראלי, מתבלטת דרכו הייחודית והמקורית של הרב גורן בהתמודדות עם האתגר. כמובן, גם הרב גורן העמיק חקר במקורות ההלכה הכתובה והמסורה בש"ס ובפוסקים, ואף הרחיב את היריעה במקורות ידועים פחות כמו התלמוד הירושלמי ומדרשי הלכה ואגדה למיניהם.

אך בנוסף לכל אלה, ביקש הרב גורן לייסד תפיסה רחבה אף יותר של הלכות צבא ומלחמה, ולשם כך ביקש לשרטט את דרכם של צבאות ישראל בימי קדם, בדגש על ימי החשמונאים ותקופת הבית השני. לשם כך, שילב הרב גורן בדיונו ההלכתי לא רק מקורות הלכתיים מובהקים, אלא גם מקורות היסטוריים.

ציטטנו לעיל את דברי הרב גורן בספרו "בעוז ובתעצומות" אודות אתגר הפסיקה ההלכתית בהעדר המקורות. בהקדמת ספר תשובותיו משיב מלחמה הוא חוזר על אותם דברים, אך מציין גם את דרכו הייחודית להתמודדות עם האתגר:

"שונה היא פסיקה זו מפסיקה הלכתית אזרחית רגילה, ושונה הוא ספר זה מכל ספר שו"ת, באשר הנושאים שבספר זה אין להם מסורת רצופה של פסיקה מדור דור, ואין להם חלק מקביל בשולחן ערוך ולא בספרי הפוסקים. מאז מלחמת בר כוכבא כ־ס"ה שנה לאחר חורבן הבית השני לא היו הלכות מלחמה צבא ובטחון לאומי אקטואליים בחיי העם. קרוב לאלפיים שנה הופיעו בעיות אלו כ'הלכתא למשיחא'. גם הלכות מלכים להרמב"ם אין בהן כדי להורות ולקבוע אורח חיים לצבא ישראל בזמן הזה, באשר גם הן מכוונות בעיקר לימות המשיח. 
כדי למצוא מקורות הלכתיים והיסטוריים מוסמכים לפתרון של אלפי הבעיות ההלכתיות של צה"ל היה הכרח לאסוף ללקט ולקבץ כעמיר גרנה את שברירי ההלכות המנהגים והנוהלים שהיו קיימים בצבאות ישראל בימי קדם, להעלות אותם מתהום הנשיה מתחת לחורבות מלכות ישראל, וללקטן מכתבי הקודש: מים שני התלמודים הבבלי והירושלמי, ממדרשי תנאים והאמוראים ושאר ספרות ההלכה מימי עולם ומשנים קדמוניות. כמו כן השתמשנו בספרי החשמונאים ובשאר ספרים החיצוניים וספרי ההיסטוריה המקובלים עלינו". (שו"ת משיב מלחמה, מן ההקדמה)

נאה דורש ונאה מקיים. כבר בסימן השני בשו"ת משיב מלחמה, העוסק ב"לחימה בשבת באספקלריה של ההלכה", אנו מוצאים דיונים נרחבים וארוכים בפרשיות היסטוריות שונות. ביניהן: מלחמות החשמונאים כפי שהן מתוארות בספרי החשמונאים, והמלחמות שבסוף ימי הבית השני כפי שהן מתוארות בספריו של יוסף פלוויוס (קדמוניות היהודים, מלחמות היהודים וחיי יוסף). שליטתו של הרב גורן בספרים אלה מרשימה ביותר, וכאמור הוא מקיים דיון ו'פלפול' של ממש בפרטים ובפרטי הפרטים של הלחימה בשבת במלחמות אלה.

הדבר חוזר על עצמו לא רק באותה מסה עקרונית העוסקת בלחימה בשבת, אלא גם בשאלות נקודתיות. כך, למשל, כאשר נשאל הרב גורן האם מותר לתחזק את מטוסי חיל האוויר בשבת באופן שגרתי, ולאו דווקא לצורך פעילות מבצעית קונקרטית, הוא עסק בסוגיות הלכתיות שונות, אך כלל בדיונו גם את מלחמת הורקנוס ואריסטובולוס כפי שהיא מתוארת בספר מלחמות היהודים, וסיכם שיש ללמוד מן "העובדה ההיסטורית" שהותרו בשבת רק פעולות הגנה ישירות, ולא כאלה הדורשות היערכות למלחמה עתידית (שו"ת משיב מלחמה סי' י"ט).

דוגמא נוספת היא ההוכחה שהביא מספר החשמונאים לכך שלכתחילה אין לפנות חללים משדה הקרב בשבת (שו"ת משיב מלחמה סי' קי"ז), אם כי שם מסקנתו להלכה שבשדה הקרב המודרני הדבר מותר, ובעז"ה עוד נעסוק בעניין זה בהמשך דרכנו.

דוגמא שלישית מצויה בתשובה קצרה שהקדיש לשאלה האם לפני היציאה לקרב תוקעים בשופרות או בחצוצרות (שו"ת משיב מלחמה סי' קל"ה). הרב גורן מעיד שם שלמד את ספרי החשמונאים במקורם היווני, ואף מצא כי בתרגום המקובל נפלה טעות: המתרגם כתב שיהודה המכבי ציווה לתקוע בשופרות, ואולם במקור נאמר שהתקיעה היתה בחצוצרות.

בסיום אותו דיון היסטורי ארוך, המתפרש על פני עשרות עמודים, אודות הלחימה בשבת באספקלריה של ההלכה, כתב הרב גורן:

"בזה סיימנו את שלושת הפרקים הראשונים בנושא זה, הנוגעים לשיטת המדרשים השונים, ושיטת הספרים החיצוניים ודעת יוסף בן מתתיהו[3] בעניין הגנה ולחימה בשבת. כעת עלינו לברר את שיטת התלמוד וספרי ההלכה השונים שעליהם אנו סומכים כיום, ולאורם נסע ונלך". (שו"ת משיב מלחמה סי' ב')

אין ספק שגם לרב גורן ברור לחלוטין מהם מקורות ההלכה המרכזיים. יחד עם זאת, קשה להתעלם מן החדשנות בהרחבת הדיון גם לעיון היסטורי מעמיק, ובעיקר כאשר משווים גישה זו לגישתם של הרב וייס והרב ישראלי.

כמובן, אם באנו לעסוק במלחמות ישראל בימי קדם, הרי שיש מקור חשוב הרבה יותר מספריו של פלוויוס, והוא כמובן – התנ"ך. בשאלה האם וכיצד ניתן ללמוד הלכות צבא ומלחמה מן המקרא נעסוק בעזרת ה' בשיעור הבא.