חינוך לאיסורים | 1

מוקדש לזכרו של ישראל קושיצקי ז"ל שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו
יהי רצון שהפצת התורה של אתר תורת הר עציון - בית מדרש הווירטואלי
תהיה מחווה ראויה לזכרו של האדם שבכל היעדים שהציב לעצמו בחייו
מימש את אהבת ארץ ישראל ותורת ישראל

בשיעורים הקודמים בסדרה זו עסקנו במבוא כללי למצוות חינוך למצוות, ובאופן ספציפי במצווה מן התורה ללמד תורה את הבנים.

בשיעור זה נשוב לעסוק בנושא כללי מצד אחד, אבל הנוגע לתחום הלכתי ממוקד מאידך, והוא: החינוך לאיסורים.

כפי שראינו, הברייתא המרכזית העוסקת בחינוך למצוות (על פי הבנת הבבלי), ממוקדת במצוות עשה:

תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. (סוכה מב ע"א)[1]

האם קיים דין דומה ביחס לאיסורים?

הגמרא במסכת יבמות דנה בשאלה אם בית דין מצווים להפריש קטן אוכל נבילות מאיסורו. במהלך הסוגיה מובא המעשה הבא:

רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. (יבמות קיג ע"ב–קיד ע"א)

מסיפור זה משתמע שלפי רבי פדת אם ילדים מטלטלים חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד, אין חובה להפריש אותם מן האיסור. אמנם, במהלך הסוגיה מובאת גם דעתו של ר' יוחנן שהגמרא מעידה עליו שהסתפק בנושא זה, וכן מובאות קושיות על השיטה שאין חובה להפריש מן האיסור, אך כולן מתורצות.

משום כך, קיימת אי־בהירות מסוימת לגבי הפסיקה בנושא זה, וכך מסכם את הדברים המאירי:

קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים. (מאירי יבמות קיד ע"ב ד"ה "קטן")

כלומר, יש מחלוקת ראשונים כאיזו שיטה לפסוק, אבל מקובל להלכה שבית הדין אינו מצווה להפריש את הקטן מאיסורים. על כך שואלים בעלי התוספות:

תימה הא דאמר בעלמא (יבמות דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו והאמר [ריב"ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב. (תוספות נזיר כח ע"ב ד"ה "בנו")

בעלי התוספות מזהים סתירה בין הסוגיות השונות, שמן הברייתא בסוכה משתמע שיש חיוב לדאוג לקיום המצוות על ידי קטנים, ולעומת זאת מהסוגיה ביבמות נראה שאין חיוב כזה! בביאור היחס בין הסוגיות אנו מוצאים כמה שיטות בראשונים:

שיטה ראשונה – הבחנה בין עשה ללא תעשה

התוספות עצמם ביארו שההבחנה היא בין חינוך למצוות עשה לבין הפרשה ממצוות לא תעשה:

וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך.

כלומר, לדעתם מצוות חינוך נוגעת רק למצוות עשה, אבל ביחס לאיסורים אין חיוב חינוך. בניגוד לשיטתם, הריטב"א מעלה את הסברה ההפוכה בדיוק:

דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות?! (ריטב"א יבמות קיד ע"א ד"ה "ומיהו")

במה נחלקו ראשונים אלו?

שפתי הריטב"א ברור מיללו: ה"סור מרע" בסיסי יותר מאשר ה"עשה טוב". הקפדה על מצוות עשה והזנחת תחום האיסורים נראים בעיניו כאבסורד (ועל כן הוא מבאר את היחס בין הסוגיות באופן אחר משיטת התוספות). בעלי התוספות לעומת זאת לא ביארו את שיטתם, אלא רק כתבו ש"אין זה חינוך". מדוע להבחין בין התחומים האלה?

בעל תרומת הדשן מציע הסבר להבחנה זו. גם הוא מקבל את הקביעה הבסיסית שלפיה "איסור לאו חמיר מאיסור עשה", ובכל זאת הוא מקבל את קביעת התוספות שלפיה יש מצוות חינוך רק ביחס למצוות עשה. את טעם הדבר הוא מסביר כך:

לא שייך חינוך אלא במצות עשה שצריך אזהרה טפי מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה. (תרומת הדשן סי' צד[2])

טעם הדין לפי בעל תה"ד הוא שקל יותר שלא לקיים מצוות עשה מאשר לעבור על איסורים. ההתבטלות ממצוות עשה נעשית באופן פאסיבי, ולכן יש צורך להדריך את הילד לפעול באופן אקטיבי ולקיים מצוות עשה. צריך להרגיל את הילד לעשות מעשים מסוימים.

לעומת זאת, ממצוות לא תעשה נראה שלדעתו קל יותר להימנע, כיוון שמדובר בציפייה לפאסיביות. לאור זאת יש מקום לטעון שאם יש עבירות שהאדם התרגל לעבור עליהן, יהיה ביחס אליהן מצוות חינוך. כך עולה מדברי רבי אליעזר ממץ בספר היראים שמסביר את ההבדל בין איסור אכילה ביום הכיפורים, שמחנכים אליו, לבין שאר איסורים:

ואפילו למאן דאמר ביבמות פ' חרש [קיד ע"א] קטן אוכל נבילות וטריפות אין ב"ד מצווין להפרישו והכא בעי חנוך להסירו מהרגלו שהורגל לאכול ביוהכ"פ, אבל שאר איסורים לא הורגלו: (יראים סי' נ"א)

כלומר, לרוב האיסורים הילד לא התרגל, ולכן אין צורך לחנך להימנע מהן. לעומת זאת, הילד רגיל לאכול[3] ולכן צריך לחנכו להימנע מכך ביום הכיפורים.

אם כך, לפי ראשונים אלה נראה שההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה אינו נובע מהיבט ערכי, אלא מסיבה טכנית – מורכב יותר לחנך לעשייה אקטיבית מאשר להימנעות פאסיבית.

אמנם, ייתכן שאפשר לבאר שיטה זו באופן עקרוני ומהותי יותר. הרב זאב קרוב ז"ל[4] מסביר שקביעת בעלי התוספות נובעת מתפיסה חינוכית עקרונית. בעלי התוספות, כפי שציטטתי לעיל, לא הסתפקו באמירה שאין מצוות חינוך ביחס לאיסורים, אלא קבעו: "להזהיר מלעבור – אין זה חינוך". כלומר, ניתן לדייק שעקרונית נחשב לחינוך רק החינוך למצוות עשה, במילים אחרות רק הדרכת הילד למה שראוי לעשות. הרב קרוב מסביר קביעה זו לאור שתי תפיסות ערכיות־חינוכיות אותן הוא מציג – האחת מתורתו של הרב דסלר והשנייה מתורתו של הרמב"ן:

1. הרב דסלר[5] מבחין בין שני סוגי חינוך – האחד: דרך התביעה והביקורת, והשני: דרך השאיפה לגדלות. מסביר הרב קרוב: "תפקידן של מצוות לא תעשה הוא לשמור את האדם מנזקים ומקלקולים, אבל נשמתו הא-לוהית הטבועה בו חייבת להופיע בזכות מצוות העשה. כל אדם בא לעולם למלא שליחות מסוימת ומיוחדת. שליחות זו עליו לקיים, והוא לא בא לעולם כדי לא לעבור על איסורים". כלומר, החינוך למצוות עשה הוא החינוך ל"גדלות", לשאיפות רוחניות גבוהות. עיקר החינוך הוא להדריך את הילד לממש את הפוטנציאל הטמון בו, ולא ההתמקדות במה שעליו להימנע ממנו. העידוד לעשייה חיובית יוביל את הילד לחיים מלאי משמעות, ולא החינוך לפאסיביות ולהימנעות מאיסורים.

2. הרמב"ן[6] מסביר ש"מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה" משום שמצוות עשה נובעות ממידת האהבה לעומת מצוות לא תעשה הנובעות מן היראה.[7] מסביר הרב קרוב: "האהבה היא הזדהות האדם עם הדבר. העושה מאהבה, אות הוא שהוא מחובר אל הדבר". אם נחבר את דברי הרמב"ן לשיטת בעלי התוספות, מטרת מצוות החינוך היא להביא את הילד להזדהות עם עולם המצוות, ולא לגרום לו לקיום מצוות מתוך יראה וריחוק.

עד כה הסברנו לפי שיטת התוספות את הדעה שלפיה אין מטרת מצוות חינוך להימנעות מאיסורים. אך יש החולקים על כך: בראש ובראשונה בעלי הדעה שיש להפריש קטן מאיסורים, וכן הראשונים (שאת דעתם נראה לקמן) המיישבים בין הברייתא בסוכה לסוגיה ביבמות באופנים אחרים.

אם כך, לאור הנאמר בדברי התוספות – איך יש להבין את בעלי הדעה שמצוות חינוך שייכת גם ביחס למצוות לא תעשה?

כאמור, את הדעה שלפיה אין מצוות חינוך ביחס לאיסורים ביארנו בשני הסברים: האחד טכני והשני ערכי. לפי ההסבר הטכני, החינוך ל"קום ועשה" חשוב יותר מאשר החינוך ל"שב ואל תעשה", כיוון שמסובך יותר להרגיל לפעילות אקטיבית מסוימת מאשר להרגיל להימנעות ממעשים שונים. את הדעה החולקת ניתן להסביר, אם כך, באחת משתי דרכים:

1. הם חולקים מבחינה התנהגותית, ולדעתם יש צורך לחנך גם להימנעות מאיסורים כיוון שגם לכך צריך להתרגל. ייתכן שהם חוששים להרגלים בעייתיים של התרגלות לעשיית איסורים, וייתכן כי החשש הוא מפני חוסר מודעות לאיסורים.

2. הם חולקים על המסקנה הנובעת מן ההנחה שקשה יותר להרגיל לקיים מצוות עשה. אמנם, ייתכן ואכן קשה יותר לחנך למצוות עשה מאשר ללמד להימנע מאיסורים, אבל זה לא מחייב לומר שאין מצוות חינוך באיסורים. על אף שהדבר "פחות דחוף", עדיין צריך לחנך אליו.

אם נקבל את ההסבר הערכי לשיטת התוספות נצטרך לומר שיש מחלוקת מהותית עם השיטה שלפיה יש לחנך גם לפרישה מאיסורים. ייתכן לומר שעל אף שהחינוך לקיום מצוות עשה נמצא במעלה גבוהה, אין הדבר מבטל את חשיבותן של מצוות לא תעשה ואת הצורך לחנך גם אליהן.

גם אם מקבלים את דברי הרב דסלר והרמב"ן שלפיהם החינוך לקיום מצוות עשה קשור לחינוך לשאיפות גבוהות ולאהבת ה' ותורתו, ניתן לחלוק על המסקנה שלפיה אין לחנך למצוות לא תעשה. לפי הדעה החולקת נראה שיש לחנך גם להיבטים "נמוכים" יותר בעבודת ה', שכן לדעתם היבטים אלה אולי נמוכים יותר, אבל הם גם בסיסיים יותר. בטרם עוסקים בשאיפות הרוחניות הגבוהות,[8] יש צורך לבנות תשתית של יראת שמים ושל "סור מרע".[9] כך למשל נשמע מהסברו של הרמב"ם לכך שמצוות חינוך כוללת גם חינוך להימנעות מאיסורים:

כדי לחנכו בקדושה. (הל' מאכלות אסורות, פי"ז הכ"ח)

חלק מחינוך הילד לקדושה ולעבודת ה' הוא חינוכו להימנע מאיסורים.

לפי דרכים אלה בהבנת התוספות יש להסביר את החינוך לצום ביום כיפור באופן אחר מדרכו של היראים שראינו לעיל. אכן, התוספות עצמם מסבירים כך את הדין לחנך קטנים לצום יום הכיפורים:

וההוא דפרק בתרא דיומא (פב ע"א) היינו קיום מצוה ועניתם. (תוספות נזיר כח ע"ב ד"ה "בנו")

כלומר, התענית מוגדרת כמצוות עשה, וממילא יש לחנך אליה.[10]

שיטה שנייה – הבחנה בין האב לשאר העולם

דרך נוספת ליישב בין המסקנה הרווחת מן הסוגיה ביבמות שאין בי"ד מצווים להפריש קטן מאיסורים ובין הברייתא ממסכת סוכה שבה נאמר שיש לחנך קטנים לקיום מצוות היא להבחין בין חובת האב לחובת בית הדין.

כך, למשל, נאמר בדברי התוספות בנזיר בשם ר"י הזקן:

עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך. (תוספות נזיר שם)

כך משתמע גם מתוך פסיקת הרמב"ם:

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת...

אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'.[11] (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ז הלכ"ז–הלכ"ח)

כלומר, הסוגיות העוסקות בנושא חינוך למצוות (כמו הברייתא בסוכה) מדברות על חובת האב כלפי בנו. לעומת זאת, בסוגייתנו מדובר בחובת הבית דין. מסקנת הגמרא היא שלכאורה אין לבית הדין חיוב כלפי הילדים, בניגוד לאב שצריך לחנך את ילדיו לכל המצוות.

לפי שיטתם, נראה שהמחלוקת עם הסבור ש"בי"ד מצווין להפרישו" קשורה בשאלת משמעותית הנוגעת לדיני חינוך: האם מדובר בחיוב של האב בלבד, או שמדובר בחיוב של כלל ישראל? שהרי הרמב"ם ור"י מבינים שהחיוב להפריש מאיסורים קשור למצוות חינוך ולכן היא מוטלת על האב ולא על אחרים.

כלומר, הרמב"ם והר"י מניחים שתי הנחות:

1. האב מצווה בחינוך ילדיו ולא אף אחד אחר.

2. חובתו של האב להפריש את ילדיו מאיסורים נובעת מדין חינוך.

החולקים הסבורים שבי"ד מצווה להפרישו יכולים לחלוק על אחת משתי הנחות:

1. הם יכולים לחלוק על ההנחה הראשונה ולומר שמצוות חינוך היא כללית יותר ואינה שייכת דווקא לאב.

2. הם יכולים לחלוק על ההנחה השנייה ולומר שההפרשה מאיסורים אינה נובעת מדין חינוך אלא מהלכה אחרת.

לפי הדרך הראשונה אפשר להסביר שהמחלוקת נוגעת בשתי תפיסות ביחס לתפקיד האב כמחנך: האם האב מחנך את בנו מתוקף אחריותו האישית כלפי בנו? או שמא האב הוא נציג עם ישראל לחינוך הדור הבא?

ראינו דיון מעין זה בשיעור הקודם בסדרה זו ביחס למצוות תלמוד תורה לבנים. ראינו שה"משנה שכיר" דייק מלשון הכתוב "ושננתם לבניך" בלשון יחיד שהחיוב הוא לכלל ישראל להנחיל את התורה לדור הבא. ייתכן שהוא הדין במצוות חינוך דרבנן: לכלל ישראל יש אחריות להעביר לדור הבא את הברית הנצחית בין עם ישראל והקב"ה המתבטאת בקיום תורה ומצוות. חכמים תיקנו שהאחראים למימוש חובה קדושה זו יהיו האבות (או ההורים[12]), אבל כאשר הקטן אוכל נבילות ואביו אינו נוכח כדי למחות בו, האחריות חוזרת לנציגי כלל ישראל: לבית הדין.

אפשרות אחרת היא שחובת הבית דין להפריש את הקטן אינה בגלל דין חינוך אלא מדין של תוכחה או ערבות. כדי לבאר זאת נחזור לשאלה שבה עסקנו בתחילת סדרה זו, והיא – האם מצוות חינוך מחייבת את הילד או את האב? כלומר: אם נגיד שאין שום חיוב על הילד לקיים מצוות אלא שיש אחריות חינוכית על האב לחנך את הילד לכך, אזי נראה לומר שאין אחריות על בי"ד להפריש את הילד מעבירות. אמנם, אם נאמר שהילד עצמו נחשב "בר חיובא" מדרבנן במצוות אלו, אזי ייתכן שבי"ד צריכים להפרישו כדי שהוא לא יעבור על איסור; דהיינו, כשם שבית הדין צריכים למחות בכל יהודי שעובר איסור, כך הם צריכים למחות בידי הקטן, שהרי הוא מחויב בדבר מדרבנן.

שיטה שלישית – הבחנה בין גילאים שונים

במסכת שבת מציעים התוספות הסבר שלישי ליחס בין הסוגיות השובות:

ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה... (תוספות שבת קכא ע"א ד"ה "שמע מינה")

כלומר, לפי הסבר זה, אצל קטן שהגיע לחינוך יש חובה להפרישו מאיסור. מה שנאמר שאין בי"ד מצווין להפרישו מתייחס דווקא לקטן שלא הגיע לחינוך.

לסיכום, ניתן לסכם את שלושת השיטות שראינו בביאור היחס בין הסוגיות (למאן דאמר שאין בי"ד מצווין להפרישו):

1. שיטת התוספות בנזיר – מצוות חינוך אינה כוללת הפרשה מאיסורים.

2. שיטת ר"י והרמב"ם – מצוות חינוך כוללת הפרשה מאיסורים, אבל היא נוגעת דווקא לאב.

3. שיטת התוספות בשבת – מצוות חינוך כוללת הפרשה מאיסורים, וחובה זו אינה מתמצית באב, אלא גם בית הדין צריך להפריש קטן שהגיע לחינוך מאיסורים.

לפי השיטה השלישית, שהסוגיה ביבמות עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך, יש לברר: מדוע יש דעות בסוגיה זו שסבורות שבית הדין מצווה להפרישו? הרי הקטן אינו חייב מדין חינוך!

שאלה זו פותחת פתח לעיסוק נרחב בהבנת משמעותם ההלכתית והמטאפיסית של איסורים, ומתוך כך נוכל להבין יותר לעומק את המחלוקת אם יש להפריש קטן אוכל נבילות אפילו בקטן שהגיע לחינוך (כלומר, נציע כיוון נוסף להבנת המחלוקת גם לפי שני ההסברים האחרים).

בעז"ה בהיבט זה ובנושאים נוספים הקשורים בחינוך קטנים לאיסורים נעסוק בשיעור הבא.
 

[1] הברייתא במקורה בתוספתא חגיגה (פ"א ה"ב) מתחילה במילים "קטן יוצא בעירוב אמו". ניתן ללמוד מכך שאיסור תחומין שייך גם ביחס לקטן והוא זקוק לעירוב כדי להגדיל את תחומו. כלומר, עולה מכאן שקטן מחויב גם להישמר מלעבור איסורים.

[2] בהזדמנות זו ברצוני להודות לידידי הרב אייל רזניקוביץ' על ההפניה למקורות רבים בנושא זה. את דבריו על סוגיה זו ניתן לקרוא באתר אסיף.

[3] ניתן לענ"ד לקרוא את דברי היראים בשתי דרכים:

1. הילד הורגל בשנותיו המוקדמות לאכול ביום הכיפורים, ולכן צריך לחנכו להימנע מכך.

2. הילד הורגל בכל חייו לאכול בכל יום ויום, ולכן צריך לחנכו ביום הכיפורים להימנע מלאכול.

מבחינה תחבירית נראה יותר שכוונתו להסבר הראשון, אבל מצד הסברה קשה לענ"ד לדבר על "הרגל" של משהו שקורה פעם בשנה בגילאים כל כך צעירים.

[4] בספרו "בנחת רוח", פרק ד', עמודים 36–37.

[5] מכתב מאליהו, כרך ג', עמודים 21–24.

[6] בפירושו לשמות כ', ח'.

[7] אמנם מלשון הרמב"ן יש מקום להתלבט אם האהבה המדוברת היא אהבת ה' לבריותיו, או גם אהבת מקיים המצווה לבוראו. מדברי ה"משך חכמה" (דברים ל"ד, י"ב, ד"ה "ולכל המורא הגדול") ניכר שהוא הבין שדברי הרמב"ן נוגעים גם לחוויית מקיים המצוות ולא רק לשורש הא-להי שלהן. עסקתי בדברי הרמב"ן בסדרה על ברכת המצוות בשיעור:  "ברכה על מצוות עשה שהזמן גרמן (3)" ליד הערה 7.

[8] או במקביל לעיסוק זה.

[9] מחלוקת זו דומה לשתי דרכים בעבודת התשובה שמזכיר השפת אמת בדבריו על חודש אלול (תרמ"ב):

"מו"ז ז"ל אמר רמז על אלול לא אנחנו הקרי והכתיב. ע"י שלא אנחנו ומבטלים עצמינו לכן לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו שאמרו א' באלול ר"ה למעשר בהמה עכ"ד ז"ל. ויש להוסיף על דבריו כי גם להיפוך כן הוא שע"י שמתקרבים אליו ית'. ממילא מתבטלים בעיני עצמם".

לפי סבו של השפ"א (רבי יצחק מאיר מגור), הבסיס לעבודת התשובה הוא ההתבטלות (עבודת היראה), ורק לאחר מכן ניתן לבנות את הקומה של ההתקרבות לה' (האהבה). השפ"א לעומת זאת מציע שניתן לעבוד הפוך – להתחיל בעבודה של אהבה והתקרבות לקב"ה, ומתוך כך נולדת היראה וההתבטלות.

דברי בעל חידושי הרי"מ מזכירים את דבריו של הריטב"א שהבסיס החינוכי הוא ההימנעות מעשיית פעולות נגד רצון ה'. לעומת זאת, דברי השפ"א מזכירים את שיטת בעלי התוס', לפיה יש להתחיל את החינוך למצוות מתוך שאיפה לגדלות וחינוך לאהבת ה' ותורתו.

[10] לפי דרכו של תרומת הדשן תשובה זו אינה מניחה את הדעת, שהרי הדרך שבה מקיימים מצווה זו היא באופן פאסיבי, ומכאן הצורך לביאורו של היראים.

[11] נחלקו הב"י והב"ח אם הרמב"ם עוסק בקטן שהגיע לחינוך (שיטת הב"י) או דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך ובהגיעו לחינוך בית הדין מצווין להפרישו (שיטת הב"ח). בדברינו עסקנו בדברים על פי הבנת הב"י.

[12] לגבי חובת האם בחינוך נעסוק בעז"ה בשיעור נפרד.