ערך אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשיעורים האחרונים עסקנו בהרחבה רבה בשאלת "הותרה" ו"דחויה" בפיקוח נפש, ובהשלכותיה בתחומים שונים ומגוונים.

בשיעור זה נעבור לשאלה שונה לחלוטין, שהיא אחת משאלות היסוד בבואנו להכריע למעשה בשאלות הנוגעות לפיקוח נפש.

ברוב תחומי תורה, שאלה הלכתית תופנה למורה הוראה מוסמך. כמובן, מורה ההוראה נדרש להבין היטב את המציאות שאליה הוא מתייחס, וכפי שידוע משמו של החזון אי"ש, רוב הטעויות בפסיקת הלכה נובעות מאי-הבנת המציאות ולא מאי-ידיעת ההלכה. אך לאחר שבחן מורה הוראה את המציאות והבין היטב את השאלה, הרי שאת תשובתה עליו לתת על פי מקורות ההלכה לדורותיה.

אך בשאלות הנוגעות לפיקוח נפש, דומה ש'שני שותפים הם באדם': מורה ההוראה והגורם המקצועי (בתחומים רפואיים – הרופא, ובתחומים צבאיים – המפקד הממונה). עצם הדין שפיקוח נפש דוחה שבת או דוחה תענית יום הכיפורים, ידוע לכל בר בי רב, ואיננו מצריך 'פסיקה הלכתית'. לפיכך, לעיתים קרובות השאלה איננה שאלה הלכתית, אלא שאלה מציאותית אודות רמת הסכנה וחשש פיקוח נפש במקרה שבנדון.

 

מקור הדין – "על פי בקיאין"

ואכן, דברי חז"ל בעניין זה ברורים וחד משמעיים. כך שנינו במשנה במסכת יומא:

"חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די". (יומא פב.)

המשנה עוסקת בחולה הנדרש לאכול ביום הכיפורים, ומי שנעדר ממנה באופן ברור הוא הרב שאליו מופנית השאלה. כמי שעוסק בפסיקה הלכתית, אני יכול להעיד שערב יום הכיפורים והימים שלפניו, הם מן העמוסים ביותר בכל השנה כולה בשאלות הלכתיות, אודות התענית לחולים למעוברות ולמניקות. אין ספק שכך דרכו של עולם, ואולם פשט המשנה הוא שאין בכך צורך: את השאלות יש להפנות ל"בקיאים", דהיינו לרופא, ולא לרב.

השולחן ערוך פוסק הלכה זו בפשטות בהלכות יום הכיפורים, אך מטיל עליה סייג אחד (שמקורו בדברי רבנו ירוחם):

"אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מעלין ולא מורידין". (שולחן ערוך אורח חיים תרי"ח, ו)

הגדרת רופא כ"בקיא" מחייבת מומחיות, וככל שמדובר ברופא שאינו מומחה, ואפילו אינו מומחה לאותה מחלה בלבד, דבריו אינם מעלים ואינם מורידים.

הדברים נפסקו להלכה לא רק לגבי יום הכיפורים, אלא גם בהלכות פיקוח נפש בשבת:

"כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה... מחללין עליו את השבת... ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל". (שולחן ערוך אורח חיים, שכ"ח, י)

ומסביר המשנה ברורה שם:

"שאין צריך מומחה – ומכל מקום דוקא כשיאמר שמכיר באותו חולי, כמ"ש סימן תרי"ח". (משנה ברורה שם, סקכ"ז)

אם כן, בשבת וביום הכיפורים כאחד, יכריע בדיני פיקוח נפש דווקא מומחה, או כל אדם המבין היטב את המציאות הרפואית.

 

ספק פיקוח נפש

יש מצבים שבהם ההכרעה בשאלות הנוגעות לפיקוח נפש בשבת או ביום הכיפורים פשוטה וברורה: כאשר אדם מתמוטט בשבת ח"ו, ונראה שעבר אירוע לבבי, אין צורך בחוות דעת רפואית, וברור שמותר לעשות כל שנדרש באיסורי תורה ובאיסורי דרבנן כדי להציל את נפשו במהירות האפשרית. כך גם כאשר מפגע חודר לתוך יישוב ח"ו, אין צורך בחוות דעת מקצועית של מפקד בכיר כדי להבין שיש לעשות כל שניתן כדי לנטרל אותו.

אולם, קיימים מקרים רבים שבהם חוות הדעת הרפואית מצד עצמה איננה וודאית אלא מסופקת, משום שהיא מתבססת על השערות והערכות, ולא על קביעה חד משמעית. באופן פשוט, גם במצבים אלה יש לחשוש לסכנה, שכן כלל גדול הוא שגם "ספק פיקוח נפש" דוחה את כל המצוות שבתורה.

יישום מעניין לכך מצוי בתשובת החתם סופר. לחתם סופר עמדה מחודשת בדבר נאמנות רופאים בסוגיות הלכתיות, והוא מתייחס לנושא במקומות רבים בתשובותיו ובחידושיו על הש"ס,[1] ואין כאן המקום להרחיב בכך. הנוגע לענייננו, הוא שחרף ההסתייגויות של החתם סופר מנאמנות הרופאים ביחס למקרים פרטניים (הוא סבור שרופאים נאמנים לאבחן תופעות, אך לא בהכרח מקרים פרטניים), או ביחס למידע רפואי שנוסה על אינם יהודים ולא על יהודים (הוא סבור שייתכנו הבדלים פיזיולוגיים של ממש בין ישראל לעמים), הרי שהוא עצמו מדגיש שנאמנות רופאים בדיני פיקוח נפש הינה גורפת:

"ועל הכלל בהאמנת הרופאים, הטור (יו"ד קפ"ז) הביא שבעל התרומה מגמגם בדבר, וצריך לומר שאינו דומה לפיקוח נפש בשבת ויום הכיפורים דדי לנו אם דיבורו עושה ספק פקוח נפש, אבל הכא [=בדין היתר "רואה מחמת תשמיש" לבעלה; א.ש.] צריכים בירור גמור". (שו"ת חתם סופר יורה דעה ח"ב, סי' קנ"ח)

אם כן, דעת החתם סופר היא שאף אם לא נתבסס על חוות הדעת הרפואית בתחומים הלכתיים שונים, הרי שבכל הנוגע לדיני פיקוח נפש, מכלל ספק לא יצאנו, והלכה פסוקה היא שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה.

 

'מקדמי ביטחון' מופרזים

אמנם, על אף האמור עד כה ישנם מקומות שבהם מצאנו הסתייגות מסוימת מלסמוך על חוות דעתו של רופא מומחה, אף בסוגיות של פיקוח נפש. כדי לעמוד על עניין זה, נעיין בדבריו של הביאור הלכה, שמהם ניתן ללמוד על שתי הסתייגויות שונות.

השולחן ערוך (אורח חיים תרי"ח, א) קובע שגם רופא גוי מוסמך להגדיר מצב מסוים כמצב של סכנה. סוגיא זו, בדבר נאמנות איש מקצוע שאינו יהודי היא סוגיה רחבה מני ים, ואין כאן המקום לעסוק בה.[2] אך לענייננו, הביאור הלכה במקום מסתייג מהכללה גורפת זו:

"כתב בספר תפארת ישראל דהאידנא יש להתיישב בדבר דבעיני ראיתי דשבקי להמנותייהו דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן...

וכן בשו"ת רוח חיים סימן תקנ"א אות ד'[3] גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא, צריך עיון רב אם יש לסמוך עליהם עיין שם. ובאמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין". (ביאור הלכה אורח חיים תרי"ח, א ד"ה חולה שצריך)

טיעונו הראשון של הביאור הלכה, הוא שלעיתים רופאים נוקטים מקדמי זהירות מופרזים, וקובעים גם ביחס למחלות קלות מאוד שהן מונעות את צום יום הכיפורים.

אכן, לא פעם קשה להבחין בין 'מקדם ביטחון' ובין 'מקדם היסטריה', דהיינו בין מצב שבו נערך ניהול סיכונים זהיר ואחראי, ובין מקום שבו חוששים לעניינים רחוקים מאוד. השאלה הופכת מורכבת אף יותר במצבים שבהם ניכר שהרופא חושש מתביעת רשלנות רפואית, ועל כן מבחינתו מוטב לומר לכל חולה או מתייעץ שיאכל ביום הכיפורים, וכך בוודאות לא ייגרם לו כל נזק. כאמור, הנושא מורכב ומחייב בחינה מדוייקת של כל מקרה לגופו.

גם בעולם הצבאי קשה מאוד לקבוע מסמרות בנושאים אלה. לעיתים מפקד חדש בגזרה עדיין לא מכיר אותה לעומק, והדבר עלול להוביל לדרישות ביטחוניות מופרזות. מצד אחד, הוא הנושא באחריות על הגזרה, ועל כן הוא ה"בקיא" שעל פיו יש להכריע בענייני פיקוח נפש. מצד שני, התחושה היא שיש מקום לעיין ולשקול את הדברים באופן מעמיק יותר, וכאמור, בעניינים אלה אין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו. כך סיכמנו את הדברים בתורת המחנה:

"למעשה, ההכרעה תתקבל ע"י מפקד הגיזרה, לאור עקרונות 'הפעלת הכח' שנקבעו ע"י אגף מבצעים, ומתוך גישה שקולה ורצינית לבחינת הסיכונים, יחד עם רגישות לקדושת השבת ושומריה. כל זה כמובן תוך זהירות מזחיחות דעת מחד, ומבהלה ונקיטת מקדמי ביטחון מופרזים מאידך". (תורת המחנה כרך ב' פרק ל"ו, א; ההדגשה שלי, א"ש)

בשולי עניין זה חשוב להדגיש שוב, שרק המפקד הנושא באחריות הגזרתית מוסמך להכריע בשאלות אלה. כבר בסוגיית הגמרא ביומא שם מצאנו דיון נרחב בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר קיימת מחלוקת בין רופאים. פרטי ההלכה בזה מרובים, אך עצם התופעה שלפיה המומחים לדבר חלוקים בדעותיהם היא תופעה שכיחה. בתחומי הרפואה אמנם מקובל מאוד לקבל חוות דעת שנייה, אך בנושאי הביטחון יש מפקד אחד שהוא זה שנושא באחריות, וממילא בידיו הסמכות. השקפות שונות בין מפקדים שונים ייתכנו בהחלט, אך כל עוד אין מדובר על מקדם ביטחון הנראה מופרז בעליל, רק המפקד הנוכחי הוא זה שמוסמך להכריע[4].

כדוגמה לכך, אספר שבאחד היישובים ביהודה ושומרון התגלעה מחלוקת בין התושבים (ובין הרבנים) בשאלה האם רכב הביטחון נדרש לפטרל ברחבי היישוב גם בשבת. לבסוף הוחלט למצוא מאבטח שאינו יהודי, ורק הוא ינהג ברכב בשבתות. זמן קצר לאחר מכן, התחלף מפקד החטיבה המרחבית. המפקד החדש קבע שהוא איננו רואה כל צורך ביטחוני בנסיעת רכב הביטחון בתוך היישוב בשבת.

כעת, האם משמעות הדברים היא שהנסיעה עד כה היתה מיותרת או אסורה? חלילה וחס! מפקד החטיבה המרחבית מוסמך לקבוע הנחיות התגוננות וביטחון ביישובים שבגזרתו, ועל כן אך טבעי הוא שההנחיות ישתנו בהתאם לדעתו, לניסיונו (וכמובן גם בהתאם להערכת המצב העדכנית שבהחלט יכולה להשתנות מזמן לזמן). בסופו של חשבון, המפקד הוא המוסמך לקבוע ודעתו היא דעת המומחה המחייבת מבחינה הלכתית.

 

חוות דעת מקצועית ללא שיקולים זרים

בהמשך דברי הביאור הלכה נראה ששאלת "יראת שמיים" של הרופא משמעותית מצד עצמה. דומני, שכוונתו לכך שאם מקדמי הביטחון שעליהם כתבנו לעיל נובעים מזלזול מוחלט במשמעותו ובחשיבותו של יום הכיפורים, אזי אכן אין לציית לדברי הרופא. במילים אחרות, חוות הדעת הרפואית מוכרחת להיות 'טהורה' ואובייקטיבית, ואם משולבת בה השקפה אישית לגבי חשיבותו של יום הכיפורים – לא ניתן לסמוך עליה.

בדידי הוה עובדא באחת השנים, כשהתעוררה שאלה לגבי צום יום הכיפורים למעוברת הסובלת מסכרת היריון, וכאשר פנתה האישה אל הרופאה המטפלת (שהייתה ללא ספק מומחית בעלת שם להריון בסיכון) להתייעץ בעניין הצום, השיבה הרופאה בנימה של זלזול: "אה, אתם מאלה שעושים דברים כאלה?!". אמרתי אז שלעניות דעתי אי אפשר לסמוך על חוות דעתה של רופאה כזאת ביחס לחיוניות האכילה ביום כיפור, ולבקשתי הסכים הרב ד"ר מרדכי הלפרין לעיין בכרטיס מעקב ההיריון של אותה אישה, ולהדריך אותה ביחס לאכילה ביום הכיפורים.[5]

פן אחר של עניין זה הודגש על ידי הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא. במאמר שעסק בסוגיה הכאובה והרגישה של מסירת שטחים מארץ ישראל במסגרת הסכמי שלום, נדרש ר' אברום לעניין חוות הדעת הביטחונית-מקצועית בתחום:

"מאידך ברור, שבכל זאת יש דין של פיקוח נפש שדוחה מלחמה, והעיון בפיקוח נפש זה הוא כמו כל עיון בפיקוח נפש שבנוי על יסוד חוות דעת של מומחין לדבר, היינו המפקדים המומחים בעניני צבא ומלחמה. כמו שאם רופא אומר שלפי מדע הרפואה המקובל והידוע אין סיכוי סביר לחיי החולה אם לא יאכל מאכל אסור ועל סמך זה מתירין לאכול, הכי נמי אם גנרלים מומחים יחוו דעה מקצועית שלהילחם על שטח מסוים אין סיכוי סביר מבחינה צבאית שנוכל להחזיק בו, אזי חזר הדין שאין לסכן נפשות על כך...

ובנידון דידן אילו היו המפקדים המומחים אומרים שמבחינה מקצועית שלהם אין הם רואים סיכוי להצליח בהחזקת השטחים של ארץ ישראל וכל מלחמה עליהם היא לכתחילה משוללת סיכוי בגלל אופי השטח עצמת האויב או עדיפות באנשים ובנשק ותהיה כאן מבחינה צבאית מערכה מיותרת של שפיכת דמים במקרה כזה תתעורר הבעיה של פיקוח נפש...

אלא מאי? נשמעת הטענה שיש סיכון מדיני: המעצמות מתנגדות, העתונות מתנגדת, רבוי טבעי של הערבים וכיו"ב. סיבות אלו אינן משמשות כלל וכלל כגורם לביטול מצוה...

חישובים רפואיים בפיקוח נפש הם חישוב אוביקטיבי טבעי: גוף האדם, מחלה מסוימת, רפואה פלונית – כולם שיקולים טבעיים שלא כרוכה בהם השקפה אישית של הרופא. כמו כן חישוב צבאי: מבנה השטח, עצמת האש, כח אדם – אף זה חישוב טבעי במדה מסוימת שאינו תלוי בהשקפה מסוימת של המפקד. מאידך חישוב מדיני הוא רק ניחושים; הגיוניים אולי, אבל רק ניחושים יתכן כך ויתכן כך". (החזרת שטחי ארץ ישראל, בתוך: כתב העת מורשה, כרך ט', ה'תשל"ה)

מבלי להיכנס כמובן לסוגיה הפוליטית, ר' אברום עומד על ההבחנה היסודית והשורשית שהצגנו לעיל: עמדתו של "בקיא" בקביעת פיקוח נפש, חייבת להתבסס על עובדות מקצועיות, ועליהן בלבד. משעה שקיימים שיקולים נוספים המשתלבים בהכרעתו, אי אפשר להתייחס לדבריו כמבטאים עמדה מקצועית מוחלטת, ולעיתים ייתכן שאפילו "ספק פיקוח נפש" אין בהם.

 

חובת הציות להנחיות הרפואיות

שתי ההסתייגויות עליהן למדנו מדברי הביאור הלכה משמעותיות, אך אין בהן בכדי לגרוע מחשיבותה וממשמעותה של ההלכה הבסיסית שקבעו חז"ל, ולפיה המומחים המקצועיים לדבר הם שקובעים מהי סכנה.

השלכה מרכזית לכך היא חובת הציות להנחיות רפואיות, והאיסור להחמיר על הנחיה רפואית מחייבת. הזכרנו עניין חשוב זה, והמקורות אודותיו, בשיעור שעסק בפולמוס עם המינים, ובאיסור להיות "חסיד שוטה" המחמיר בדיני פיקוח נפש (שיעור מס' 2: הפולמוס עם המינים).

במהלך מגפת הקורונה (בעיקר בשנים ה'תש"פ-ה'תשפ"א) עמדה קביעה עקרונית זו למבחן לא פעם. ציבורים גדולים בעם ישראל ביקשו לשמוע 'דעת תורה' ביחס להנחיות ולהוראות שונות שאותן קבעו רופאים מומחים העוסקים בבריאות הציבור.[6] לעניות דעתי, ההלכה בעניין זה פשוטה ופסוקה, וכפי שהתבאר: המומחים ואנשי המקצוע הם אלה שייקבעו את דרכי ההתגוננות מפני הסכנה, וחובה הלכתית היא לציית להנחיותיהם בדיני פיקוח נפש.[7]

 

סיום

פוסקי הלכה ומורי הוראה, וכמותם גם רופאים, חשים לעיתים חוסר בהירות בנושא שבו עסקנו. כמה פעמים קרה לי, שפנה אליי אדם שהתייעץ עם רופא האם לצום ביום הכיפורים, והרופא השיב לו: "תשאל את הרב". מאידך גיסא, לא פעם קרה שאנשים פנו אליי בשאלות אלה, והשבתי להם שאין בידי לענות, ואני מציע שיתייעצו עם רופא.

הרב אשר וייס עורך בכל שנה לקראת יום הכיפורים כינוס של רופאים ורבנים, שמוקדש לעיסוק בשאלות הלכה ורפואה לקראת הצום. באחת השנים הוא הקדיש את דברי הפתיחה שלו לסוגייתנו, והבהיר את חשיבות ההתבססות על חוות דעת רפואית מקצועית, תוך הבחנה ברורה בין תפקיד הרב ותפקיד הרופא. אך על אף דברי הפתיחה, במהלך הכנס עצמו, כאשר הופנו אל הרב ואל הרופאים שישבו לצידו שאלות, לעיתים הרופא השיב תשובות בסגנון "תשתה לשיעורים", ואילו הרב השיב תשובות בסגנון "תלוי בתפקוד הכלייתי". כלומר, הקו בין השאלה ההלכתית לבין חוות הדעת הרפואית הינו קו דק לעיתים, ונדרשת תבונה רבה כדי לדייק בהלכה וברפואה גם יחד, ובעיקר – להבטיח זהירות מרבית מכל סכנה או ספק סכנה.