עריכה: אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בסוגיית גחלת של מתכת, ובפירוש שמצטטים הרמב"ן ותלמידיו בשם בה"ג ורבנו חננאל בדבר ההיתר לחלל שבת אפילו באיסורי תורה במקום "נזקא דרבים".

כפי שלמדנו, הרמב"ן מסתייג מפירושם של בה"ג ורבנו חננאל, ומן התפיסה שלפיה נזקא דרבים נחשב לפיקוח נפש. בין היתר, מפנה הרמב"ן את תשומת הלב לסוגיא ערוכה במסכת שבת, העוסקת בצידת בעלי חיים ארסיים והריגתם בשבת, ומתלבט כיצד תתפרש אותה סוגיא לשיטת בה"ג ורבנו חננאל המרחיבים את גדרי פיקוח נפש לכל היזקא דרבים.

דברי הרמב"ן ביחס לאותה הסוגיא מסתכמים במשפט קצר שניתן לפרשו בדרכים שונות. אך לגופה של הסוגיא, נראה שהיא אכן חשובה ומשמעותית להבהרת ההבדל שבין סכנה ליחיד ובין סכנה לרבים, ועל כן נקדיש לה את השיעור הנוכחי.

 

מחלוקת התנאים – כפיית קערה על עקרב

שנינו במשנה:

"כופין קערה... על עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת". (שבת קכא.)

כפיית קערה על גבי עקרב כרוכה במלאכת ציד, ובכל זאת היא מותרת לדעת תנא קמא. ר' יהודה מצטט מסורת שלפיה יש בכך חשש איסור תורה.

מסוגיית הגמרא, מתברר שאת ההיתר לדעת תנא קמא ניתן לפרש בשתי דרכים. ניתן לומר, שעקרב חופשי הוא סכנת נפשות, ועל כן על אף שהצידה אסורה מן התורה, היא מותרת משום פיקוח נפש. היות שלא יעלה על הדעת שר' יהודה חולק על ההיתר משום פיקוח נפש, יש לפרש שלדעתו עקרב איננו מסכן חיים, כנראה משום שעקרבים רבים מסתובבים בעולם, ורובם אינם מכישים בני אדם. כלומר, מחלוקת התנאים קשורה לשאלה האם עקרב חופשי הוא מספיק מסוכן כדי שייחשב כפיקוח נפש.

לחילופין, ניתן לומר שאף לדעת תנא קמא אין כאן פיקוח נפש גמור, אלא שכפיית קערה על גבי עקרב אינה אסורה מן התורה, וזאת משתי סיבות: ראשית, מדובר על מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן כופה הכלי איננו זקוק לעקרב, והוא לא מתכוון להשתמש בו. שנית, מלאכת צד אסורה מן התורה רק בבעלי חיים "שיש במינם ניצוד", כלומר בעלי חיים שאכן דרך בני האדם לצוד אותם, ועקרב איננו בגדר זה. אמנם, הצידה עדיין אסורה מדרבנן, אלא שכאן יש לשוב לסוגיית גחלת על פי פירושם של רוב הראשונים, ולהסביר שאף אם אין כאן פיקוח נפש, הרי שעקרב חופשי הוא בוודאי נזק לרבים, ולשם סילוק המפגע הותרו פעולות שאין בהן איסור תורה.

כמובן, על פי גישה זו דברי ר' יהודה מתיישבים היטב, והוא הולך לשיטתו בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדעתו (שבת קה: ובמקומות נוספים), יש בה איסור תורה, וממילא אין להתיר אותה כאשר אין מדובר בפיקוח נפש גמור.

 

הריגת מזיקים במקום פיקוח נפש

בהמשך למחלוקת שבמשנה, הגמרא מביאה את המימרא הבאה:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת". (שבת קכא:)

הגמרא מקשה על ר' יהושע בן לוי, ובראשונים יש מחלוקת נרחבת בהבנת הקושיא, התירוץ ומסקנת הגמרא. אין כאן המקום לפרוט את מכלול השיטות,[1] ונביא רק את הנוגע לענייננו.

מוסכם על כל הראשונים שכאשר מדובר בבעל חיים ארסי שעשוי לגרום למוות[2] מותר לצוד אותו או להורגו. אמנם בגמרא נראה שהיתר זה מוגבל דווקא ב"רצו אחריו", כלומר כשבעל החיים תוקף אדם באופן ישיר, אך הראשונים הסכימו שכאשר מדובר בבעל חיים מסוכן וקטלני, מותר לצודו או להורגו. כך סיכם זאת הרמב"ם:

"יש בבעלי חיים המזיקין מינים שהם ממיתין ודאי אם נשכו את האדם, כגון מקצת מיני האפעה והנחשים וכלב שוטה הרי אלו נהרגין לכתחלה בשבת כשישיג אותם, ואין בזה מחלוקת". (פירוש המשנה שבת, ט"ז, ז)

כך הסביר גם הרמב"ן:

נמצא עכשיו שכל המזיקין נהרגין כדרכן בשרצין אחריו ומשום פיקוח נפש, והזריז הרי זה משובח ואין צריך לשנות... חמשה האמורין בברייתא נהרגין כדרכן ואף על פי שאינן רצין אחריו". (חידושי הרמב"ן שבת קכא: ד"ה נמצא)

וכן פסק השולחן ערוך:

"כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו". (שולחן ערוך אורח חיים, שט"ז, י)

הלכה זו היא דוגמא לפיקוח נפש עתידי, אך אין הכרח לקשור אותה לעניין פיקוח נפש ציבורי, שכן אפשר שרמת הסכנה נתפסת כגבוהה במיוחד, ועל כן הדבר מותר אף על פי שמדובר בסכנה עתידית בלבד.

אכן, הפוסקים התייחסו להריגת בעלי חיים ארסיים כפיקוח נפש גמור, ועל כן כתב בשער הציון (שט"ז אות ע"ב) שבמקום שהרבים מצויים בו, ההיתר הוא לא רק להרוג בעלי חיים כאלה במפגש אקראי, אלא גם לחפש אחריהם. על דרך זו, כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ה הערה ח'; עיין שם בפנים בפרטי ההלכות והדוגמאות) שמותר להרוג בעלי חיים ארסיים גם אם הם קטנים, מחשש שמא יפגעו באדם כשיגדלו.

 

שיטת הרמב"ם – נזקא דרבים ופיקוח נפש

בהמשך הסוגיא שם מפורש שיש מצבים שבהם מותר להרוג מזיקים אף כאשר אין חשש גמור לפיקוח נפש. כאמור, בפרטי הדין נחלקו הראשונים, אך לענייננו משמעותית שאלה מרכזית אחת, הנוגעת להבנת שיטת הרמב"ם.

רוב הראשונים הכריעו להלכה כדעת ר' שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה מן התורה. כזכור, גם בסוגיית גחלת פסק השולחן ערוך בעקבות רוב הראשונים שהותר כיבוי בין בשל עץ ובין בשל מתכת, משום שגם כיבוי גחלת של עץ הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובכן, גם כאן, ההיתר לצוד או להרוג מזיקים – גם כאלה שאינם מסכנים חיי אדם – מבוסס על כך שהם גורמים צער ונזק, ולשם כך התירו איסורי דרבנן. ה'בית יוסף' מסכם:

"ומיהו למאן דסבירא ליה כרבי שמעון אפשר דאף על גב דלית בהו ספק פיקוח נפש, שרי משום צערא... וטעמא משום דסבר כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא וכיבוי גחלת שלא יזיקו". (בית יוסף אורח חיים, שט"ז י')

הרמב"ם פסק להלכה כדעת ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה (משנה תורה שבת א', ז), ולכאורה כל ההיתרים אינם שייכים לשיטתו. למרות זאת, הרמב"ם (משנה תורה שבת י"א, ד) פסק אף הוא חלק מן ההיתרים שהתחדשו בסוגיא, והתיר להרוג בעלי חיים במצבים מסוימים, גם כאשר אין סכנת חיים מיידית.

זאת ועוד, הרמב"ם פסק להלכה שצידת נחש בשבת כדי שלא יכיש – מותרת באופן גורף, ולכאורה גם כאשר אין בה סכנת נפשות:

"רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת , והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו". (רמב"ם שבת י', כה)

מקור פסק זה בגמרא במסכת שבת (קז.) שם קבע שמואל הלכה זו, יחד עם שתי הלכות נוספות, ובשלושתן הכריע "פטור ומותר", ולא "פטור אבל אסור". גם שם, לדעת רוב הראשונים יסוד ההיתר בדעת ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר שהדברים הותרו במקום צער ונזק, דווקא משום שאין בהם איסור תורה. ממילא, מאליה נשאלת השאלה כיצד פוסק הרמב"ם להקל באיסורי תורה בדברים שאינם אלא צער ונזק, ולא פיקוח נפש של ממש?!

הראשונים התקשו בנקודה זו לא רק בנוגע לפסק הרמב"ם, אלא בנוגע לעצם שיטתו של שמואל, שבסוגיית גחלת פסק כדעת ר' יהודה, ועל כן התיר רק גחלת של מתכת ולא גחלת של עץ, ואילו בעניין צידת נחש פסק שהדבר מותר לכתחילה. יש מן הראשונים המיישבים ששמואל אכן אמר את דבריו לגבי צידת נחש רק לדעת ר' שמעון, "וליה לא סבירא ליה" (תוספות שבת ג. ד"ה הצד נחש). ראשונים אחרים (כמו המגיד משנה בהלכות שבת י', יז; דבריו יידונו בהרחבה להלן) סבורים שצידת נחש קלה יותר ממלאכה שאינה צריכה לגופה, ולשון הגמרא היא "מתעסק בו שלא ישכנו" – והרי דין מתעסק שאין בו איסור תורה מוסכם גם לדעת ר' יהודה.[3]

דרך אחרת ביישוב דבריו של שמואל, הנוגעת גם לפסק הרמב"ם, מחזירה אותנו לשיטת בה"ג ורבנו חננאל בדבר "נזקא דרבים" הנחשב כפיקוח נפש. הרשב"א בחידושיו מצטט את שיטתם, ומסביר:

"ומן התימה הוא היאך התיר שמואל צידת נחש שהיא מלאכה דאורייתא משום הזיקא?!                                    
וי"ל דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל דאי אפשר לרבים ליזהר ממנו ושמא אם ישמר זה לא ישמר ממנו זה. מה שאין כן בגחלת של עץ דהיא אינה הולכת ומזקת וכל אחד יכול לישמר ממנה". (חידושי הרשב"א שבת מב. ד"ה אבל רבינו האי)

כלומר, לדעת בה"ג ורבנו חננאל יש לבחון את מידת הנזק לרבים בכל מקרה לגופו: גחלת של עץ מסוכנת פחות ועל כן לדעת שמואל אסור לכבותה, ואילו גחלת של מתכת, כמו גם צידת נחש, הן בגדר סכנה גדולה לרבים ופיקוח נפש, ועל כן מותר לעבור אפילו על איסור תורה כדי לסלקן.

הסבר זה של הרשב"א עשוי ליישב גם את פסקי הרמב"ם. אם אמנם נפרש כך, נמצא שהרמב"ם שותף לתפיסה העקרונית של בה"ג ורבנו חננאל בדבר נזקא דרבים, והלא דבר הוא! המגיד משנה אכן התלבט בכך:

"אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר... ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור. וראיתי מי שהקשה על רבינו שפסק בשני אלו מותר... ואחר שרבינו פסק בפרק ראשון כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה, למה לא חייב באלו?!

...ונ"ל בתירוץ זה שרבינו ז"ל סבור... צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו. אי נמי דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות, וכ"כ קצת המפרשים ז"ל בלשון הזה. ודעת רבינו האי ובעל ההלכות כדברי רבינו בהיתר שני אלו ועיקר". (מגיד משנה שבת י', יז)

על פי התירוץ הראשון, צידת נחש כרוכה באיסור דרבנן בלבד אף לפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מן התורה (משום שמדובר ב"מתעסק", כאמור לעיל), ועל כן הדבר מותר גם אם אין בכך פיקוח נפש. על פי התירוץ השני, אכן יש בצידה איסור תורה, ואולם היא הותרה משום שנזק הרבים חשוב כסכנת נפשות, כדעת בה"ג ורבנו חננאל. כאמור, אם נצדד בפירוש השני, הרי ש'מצאנו חבר' לבה"ג ולרבנו חננאל בהלכה מפורשת ברמב"ם.

אמנם, קשה לסמוך על כך להלכה, משום שאף שהמגיד משנה אינו מכריע בפירוש בין התירוצים, הרי שבהמשך דבריו הוא מצטט מ'ספר הבתים',[4] שצידד בתירוץ הראשון, והבהיר שצידת נחש אינה אסורה מן התורה גם לדעת הרמב"ם, וזו הסיבה שהותרה במקום צער ונזק.

בהתאם לכך, המשנה ברורה סיכם את הדברים, וקבע:

"ואפילו להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שאינה צריכה לגופה מודה בזה [=בצידת נחש], וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו". (משנה ברורה שט"ז סקכ"ז)

אם כן, ההסבר המקובל בדעת הרמב"ם קשור לרמת האיסור בצידת נחש, ולא להגדרת פיקוח נפש של רבים.[5]

 

ביאור בעל 'מחצית השקל' – בין נזק לסכנה

ב'שער הציון' על דברי המשנה ברורה הנ"ל (שם אות ל"ח) ציין שההכרעה כתירוצו הראשון של המגיד משנה ולא כתירוצו השני – מקורה בדברי המגן אברהם ובעל 'מחצית השקל'.[6]

אכן, בעל מחצית השקל דן בהרחבה ביחס בין שני התירוצים, ומדבריו ניתן ללמוד עיקרון חשוב ביחס למושג "נזק הרבים":

"ולכן לענ"ד כוונת מגן אברהם, דהמגיד משנה כתב שני טעמים לדעת הרמב"ם אף על גב דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מכל מקום פוסק לדינא דהכא... והעתיק מגן אברהם טעם ראשון של המגיד משנה דהוי מתעסק, ובא להתנצל למה לא העתיק גם טעם שני של מגיד משנה. ולזה כתב "אפילו אין ממיתים שרי", וכן כתב הרמב"ם להדיא.

ואם כן, לטעם ראשון דהוי מתעסק אתי שפיר דאפילו אין ממיתים שרי, אבל לטעם שני דחשיב ליה כסכנת נפשות, אם נאמר דר"ל דהוי סכנת נפשות ממש דאי אפשר שלא ימית אדם אחד, ולפי זה אם ודאי אין ממיתים היה אסור, והלא הרמב"ם כתב אפילו אין ממיתים מותר. ואי ר"ל דאפילו אין ממיתים ודאי לשום אדם, מכל מקום כיון דרבים נזוקים בו הקילו בו כאלו הוי סכנת נפשות, וכן משמע לשון המגיד משנה, ועל זה כתב המ"א דאם כן תיקשי למה באמת מותר... הרי דאין מתירים איסור תורה משום היזק רבים, ולכן על כרחך צריך לומר הטעם דהרמב"ם מתיר צידת נחש דהוי מתעסק, כטעם ראשון של המגיד משנה". (מחצית השקל שט"ז סקי"ב)[7]

הערת בעל מחצית השקל חשובה מאוד לדיוננו. הוא מדגיש, שהרחבת המושג "נזק הרבים" כדי פיקוח נפש מחייבת שאכן יהיה חשש כלשהו לאובדן חיי אדם. אם ברור מעל לכל ספק שאיש לא יקפח את חייו, אף שרבים יינזקו, ייפגעו או יחבלו – הדבר אסור!

אמנם, היה מקום להתלבט בכך הלכה למעשה, שכן אם ברבים עסקינן, הרי שבוודאי יש ביניהם ילדים, קשישים או חולים, וביחס לאלה – גם פציעה או חבלה עלולה בתרחיש מסוים להתפתח לסכנת חיים. אמנם, החשש רחוק, אך אלה גופם "השרידים ממשפטי המלוכה", שמרחיבים באופן ניכר את גדרי פיקוח נפש של הרבים.

בשיעור שעבר הזכרנו את מאמרם היסודי של הרבנים ישראל רוזן ואורי דסברג ז"ל בדבר פעילות המשטרה בשבת.[8] במאמר זה סקרו המחברים "מקורות הלכתיים אחדים שניכר מהם יחס "לקולא" בענין פיקוח נפש או נזק ציבוריים כאשר מדובר ברבים, בסכנתם ובשלומם". בפתח הסקירה צוטטו דברי בה"ג ורבנו חננאל בסוגיית גחלת של מתכת. הדוגמא הבאה היא דברי המגיד משנה בביאור פסק הרמב"ם בעניין צידת נחש, תוך הדגשה כי "הלכה זו ביסודה דומה לענין גחלת של מתכת והדיון במפרשים קשור במידת הנזק או הסכנה של הנחש". אכן, הסוגיות קשורות זו לזו, כפי שהסברנו.[9]

 

סיום – משנת חסידים

במהלך הדיון בגמרא בעניין הריגת המזיקים בשבת מופיעה קביעה חשובה נוספת, שאותה כבר הזכרנו בשיעור בעניין הפולמוס עם המינים בעניין פיקוח נפש:

"תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר לו: ואותן חסידים – אין רוח חכמים נוחה מהם". (שבת קכא:)

התופעה של "חסידים" שהחמירו על עצמם בנושאים הקשורים לפיקוח נפש מוכרת לנו גם מסוגיות אחרות, כגון הסוגיא בברכות (לב:-לג.) אודות הפסק בתפילה במקום פיקוח נפש, והסוגיא במסכת נידה (לח.) אודות ניסיון להימנע מלידה בשבת שתחייב חילול שבת. הפוסקים לדורותיהם (ראו למשל ט"ז אורח חיים ס"ו סק"א, וכן צל"ח שם בברכות) התחבטו האם אכן יש מצבים שבהם רשאי חסיד להחמיר על עצמו.

אך כל זה אמור לגבי היחיד, ואילו בציבור המצב שונה בתכלית: לצד האיסור הכללי לנהוג "מידת חסידות" ולהימנע מפיקוח נפש, כפי שביררנו באותו שיעור, הרי שכאשר עוסקים בפיקוח נפש של רבים, מסקנתו של רבא בר רב הונא הופכת חדה וברורה שבעתיים: המתחסד ומחמיר בנושאים שעלולים להתפתח לפיקוח נפש ולסכנה לרבים – אין רוח חכמים נוחה הימנו.