עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשנתיים שחלפו עלינו לטובה, זכינו לברר בצוותא את הלכות פיקוח נפש – ליחיד, לציבור ולאומה. בלב נרגש ומלא בהודיה לנותן התורה, הגענו לשיעור האחרון בסדרת שיעורינו. את שיעור הסיום בחרתי להקדיש לסוגיא חשובה ומהותית לא רק מבחינה הלכתית, אלא גם מבחינה ערכית, חברתית וציבורית, והיא: לכידות המחנה. אמנם, אין מדובר בסוגיא מלב ליבן של הלכות פיקוח נפש, ואולם כפי שנראה בעז"ה בהמשך דברינו, לכידות המחנה היא תנאי מהותי לניצחון המערכה. צבא מפולג ומסוכסך לא יצליח במילוי משימותיו; ולעומתו צבא מאוחד ומלוכד יתמיד במשימתו עד לניצחון.

ערך הרֵעוּת הוא אחד הערכים המהותיים עליהם מושתתת רוח צה"ל המפורטת במסמך הנושא שם זה, שם נקבע כי "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש". הרב ד"ר עדו רכניץ מסביר בספרו "אתיקה צבאית יהודית" (עמ' 55) כי הצידוק לערך הרעות והערבות הוא לא רק תועלתני או מוסרי, אלא מהותי יותר. לאמור – מלחמה וביטחון הם נושאים כלליים וציבוריים, ולא נושאים אישיים. לפיכך, בכל הקשור לתחומים אלה האומה נדרשת לפעול כגוף אחד כדי להבטיח את שלומה ובטחונה, ומצורך זה, נגזרות הוראות שונות גם על הפרטים המרכיבים את הכלל.

בשיעור זה, נבקש לברר בקיצור נמרץ את המקורות לערך הרעות, ולאחר מכן לעסוק בכמה סוגיות הלכתיות שההכרעה לגביהן נובעת במידה רבה מחשיבותו ומרכזיותו של ערך זה.

 

לכידות המחנה במקרא

כדרכנו, נפתח גם הפעם בעיון מקראי קצר. בפרשת כי תצא נאמר:

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". (דברים כ"ג, י)

פשטות הדברים, היא ש"דָּבָר רָע" נוגע לענייני צניעות וקדושת המחנה, ולבעל קרי הנזכר בפסוק הבא, שדיניו מפורטים בהמשך הפרשה. עם זאת, בספרי מובא שלמילה "דָּבָר" משמעות רחבה יותר:

"כשהוא אומר 'דבר' – אף על לשון הרע". (ספרי כי תצא רנ"ד)

כלומר, יש להישמר במחנה לא רק מ"דבר ערוה", אלא אףך מ'דיבור רע' ומלשון הרע. בעל 'משך חכמה' הציע פירוש 'בטחוני' מקורי, שלפיו מדובר בחובה לשמור על 'ביטחון שדה' ולמנוע דליפת מידע:

"'ונשמרת מכל דבר רע' – לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של המלחמה, ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה שמא ישיגוהו שונאיהם וימלטו מפיו תחנותם". (משך חכמה דברים כ"ג, י)

כלומר, על הלוחמים להקפיד לוודא שאינם מרבים לדבר באופן לא זהיר, ובכך עלולים לחשוף פרטים חשאיים על סדרי הכוחות ועל הפעולות המתוכננות.

פירושו של ה'משך חכמה' מקורי ומעניין, אך נראה שעל פי פשוטו של מדרש, הכוונה לדיבור רע במובנו החברתי, כדרך שלמדנו בתלמוד הירושלמי במסכת פאה:

"אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל ידי שהיה להן דילטורין היו יוצאין במלחמ' והיו נופלין. הוא שדוד אמר 'נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים'; 'נפשי בתוך לבאים' – זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. 'אשכבה לוהטים' – זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע. 'בני אדם שיניהם חנית וחצים' – אלו בעלי קעילה... 'ולשונם חרב חדה' – אילו הזיפים...                      
אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין". (ירושלמי פאה, א', א)

דורו של אחאב הוא דור של גנאי, השקוע עד צוואר בעבודה זרה. אף על פי כן, זכה אותו הדור לנצח במלחמה בלי אבדות, הודות לכך שנשמר מ'דיבור רע' בתוך המחנה. מחנה מלוכד ומאוחד הוא המאפשר לנצח במלחמה.

ואמנם, כך פירש את המדרש גם הרמב"ן:

"והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים". (רמב"ן דברים כ"ג, י)

מחנה לא מלוכד עלול לנחול מפלה חמורה יותר מזו שינחילו האויבים. אכן, בפרשת התוכחה שבסוף חומש ויקרא נאמר בפירוש:

"וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". (ויקרא כ"ו, לז)

ובמדרש תורת כהנים שם:

"מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". (ספרא בחוקותי פרשה ב', פרק ז', אות ה')

הערבות הכלל־ישראלית באה לידי ביטוי בתחומים שונים, אך היא נחשפת במידה ניכרת בזמן מלחמה.

היבט נוסף של לכידות המחנה במלחמה, קשור לפרשייה המרכזית העוסקת ביציאה למלחמה, פרשיית כהן משוח מלחמה, שעליה כבר למדנו בעבר (שיעור מס' 40). כזכור, הכהן מודיע ומכריז על הפטורים מהיציאה לקרב: מי שבנה בית, מי שנטע כרם וכן הלאה; אך בכך לא מתמצה הנאום, ולאחר מכן מתארת התורה:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". (דברים כ', ח)

באותו שיעור (שיעור מס' 40), עסקנו באיסור הפחד במלחמה, שאותו מנה הרמב"ם כמצווה מפורשת במניין תרי"ג מצוות (לא תעשה נ"ח). הרמב"ן בפירושו לתורה שם מוסיף:

"ולא ימס את לבב אחיו – עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה, שלא ימנע מלשוב, שלא ימס את לבב אחיו כלבבו".[1]

כלומר בצד האיסור הפרטי לפחד, קיים איסור נוסף להמיס את לבב אחיו. בהשגות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם, הוא מונה את האיסור במניין התרי"ג:

"המצוה העשירית שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב, וינוס ויהיה תחלת מפלה לעם והוא אמרו יתעלה 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. וזה כתבו בעל ההלכות (אות רסא)". (שכחת הלאוין מצוה י')

מנוסתו של לוחם אחד לא רק בעייתית כשלעצמה, אלא פוגעת באופן משמעותי בכל אחיו הלוחמים, והדבר עלול למוטט את המערכה כולה. ובכן, לדעת הרמב"ן ישנו לאו מפורש המחייב את כלל החיילים להילחם יחד, בקו אחד וב'ראש אחד'. חייל שעלול לשדר מסר שונה, צריך לעזוב – ובזמן, כדי שלא ליצור סדק באחדות הלוחמים בשדה הקרב.

פרשייה מקראית נוספת הקשורה לעניין היא פרשיית בני גד ובני ראובן, שאותה נקרא בשבת הקרובה. בני גד ובני ראובן מבקשים לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, ומעוניינים להימנע מלהיכנס לארץ ישראל. משה רבנו מתקומם כנגד בקשתם, ומדגיש נקודה מרכזית אחת:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'". (במדבר ל"ב, ו־ט)

משה רבנו קובל על הפלגנות שזורעים באומה בני גד ובני ראובן. מחנה המלחמה הישראלי מאוחד ומלוכד, ועל כן לא ניתן לצאת למסע כיבוש הארץ כאשר האומה אינה ניצבת כאיש אחד בלב אחד.

גם מתשובתם של בני גד ובני ראובן, המתחייבים להיחלץ חושים למלחמה ולקחת בה חלק 'כשווה בין שווים', ניתן להבין ששורש הבעיה היה בפילוג, ופתרון הבעיה – בלחימה משותפת, שכם אל שכם עם בני ישראל.

לסיום סקירה מקראית זו, נצטט מדבריו של הנצי"ב בחיבור 'רינה של תורה' – פירושו לשיר השירים. בתחילת פרק ד' בשיר השירים, מסביר הנצי"ב שהשיר הפותח ב"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" הוא "שיר שלם ומעולה... מיוסד על המלחמות שהיו ישראל עושין עם שכניהם". בתוך כך מבאר הנצי"ב:

"וכבר מבואר גם במדרש על הפסוק 'שיניך כעדר הרחלים', שהוא מדבר ממלחמות ישראל... וכך שבח הנמשל, דבעלי המלחמה המה 'כולם מתאימות', בלי גאוה ויציאה לחוץ מדעת חבירו, שזה מכשול גדול במלחמה, אלא כולם באגודה אחת". (רינה של תורה [שיר השירים] ד', ב)

לאור תפישה עקרונית זו, בדבר חשיבותו של לכידות המחנה ומרכזיותו, נזכיר בקציר האומר סוגיות הלכתיות אחדות הנוגעות לעניין.

 

חיילים שאינם שומרי מצוות

אתגר חברתי משמעותי במהלך השירות בצה"ל כרוך במפגש בין חיילים שומרי מצוות לכאלה שאינם. הרנ"א רבינוביץ' פרסם על כך מאמר נרחב יריעה בכתב העת 'תחומין' שכותרתו "כל ישראל ערבים זה בזה":

"הצבא הוא לרבים המקום היחיד שמתקיים מפגש בין שוחרי תורה לבין אלה הרחוקים ממצוות. חשוב ביותר הוא אופי המפגש. לא כבחיים האזרחיים שיש וגם אם נפגשים אין שם אלא יחסים שטחיים בלבד, בצבא יש שותפות גורל המגיעה עד לידי מסירות נפש ממש. כאשר יוצאים חיילינו להצלת ישראל מיד צר, זקוקים הם לאמון הדדי מלא עד כדי נכונות להקריב את חייהם אחד עבור השני. לפיכך מבקשים הרבה לברר להם פרשת כל ישראל ערבים זה לזה". (שו"ת מלומדי מלחמה סי' ד' [נדפס במקור ב'תחומין' כרך י"א, תש"ן])

אכן, שאלות הלכתיות מגוונות מתעוררות כתוצאה מן המעורבות החברתית בצה"ל, וביחס לשתיים מהן, אדגים את פסיקתה של הרבנות הצבאית.

א. צירוף למניין ולדברים שבקדושה. ביחידות קצה שבהן משרת מספר מצומצם של חיילים, קיים קושי משמעותי לגייס 'עשירי למניין'. לפיכך, לעיתים קרובות מבקשים חיילים לצרף אליהם גם מי שאינו שומר תורה ומצוות ואפילו מי שמחלל שבת בפרהסיא.

פשטות ההלכה (משנה ברורה נ"ה, סקמ"ו) היא שהמחלל שבת בפרהסיא אינו מצטרף למניין. עם זאת, כמה מגדולי הפוסקים האחרונים הקלו בדבר, והסבירו שמעמדם של מחללי שבתות בזמננו שונה, משום שהם מעולם לא חונכו לשמור תורה ומצוות. בתורת המחנה הכרענו להקל בדבר, כאשר לכידות המחנה עומדת לנגד עינינו:

"כידוע הורו מפוסקי דורנו, שבזמן הזה אין לאחינו בני ישראל המכונים 'חילונים' מעמד של מומרים... ושעל כן ניתן להקל בשעת הדחק לצרף למנין כל שיש להם יחס של כבוד לעבודת ה', ובפרט כשבאים מיוזמתם לתפילה. יתר על כן, פעמים רבות קירבתם לחיילים דתיים וחיבורם עמהם מקרבתם לאמונה ולחיי תורה ומצוות, ומאידך, אם לא יצרפום עלולים לגרום להם צער ועלבון ואף להתרחקותם מן הקודש". (תורת המחנה כרך א', י', ה)

כעין זה הוכרע שם גם ביחס לשליח הציבור, שדינו חמור יותר ממצטרף למניין:

"אף ש'ישראל שחטא ישראל הוא' מכל מקום אין ראוי למנותו לש"ץ. לכן יש למנות ש"ץ הגון שתהא תפילתו רצויה, ומ"מ נראה שאם חייל מסורתי ניגש מעצמו והדבר עלול לגרום לו צער ועלבון, אין לדחותו". (שם, ו)

פסיקה דומה קבענו גם ביחס לאפשרות של חייל כזה להוציא את הרבים ידי חובתם בקידוש היום בשבת:

"שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת הקידוש מחייל חילוני?
תשובה: כידוע, הורו מפוסקי דורנו, שבזמן הזה אין לאחינו בני ישראל המכונים 'חילונים' מעמד של מומרים, אלא הם כתינוקות שנשבו לבין הגויים שלא חונכו מעולם לקיום מצוות, ובפרט נכון הדבר כשיש להם יחס של כבוד לעבודת ה', מה גם שהידיעה שאין קידושו מקובל עלולה לגרום לו צער ועלבון ואף להתרחקותו מן הקודש". (תורת המחנה כרך ב', ל"ג, יז)

בכל הדוגמאות שלפנינו, ההכרעה ההלכתית אינה פשוטה, אך בוודאי יש לה על מה שתסמוך, והיא נועדה להבטיח יחסים של כבוד הדדי ורעות ביחידה הצבאית.

ב. לפני עור לא תתן מכשול. החיים המשותפים לצידם של אלה שאינם שומרי מצוות מעוררים באופן תדיר את שאלת "לפני עור", או "מסייע ידי עוברי עבירה". השאלות בעניין זה מרובות: חייל מציע דבר מאכל לחברו כאשר ברור שזה לא יברך או לא ייטול את ידיו; חייל רוכש עבור חברו סיגריות, שישמשו אותו גם בשבת; מפקד שיש לו רכב אישי מתבקש להשאיל את הרכב במהלך סוף השבוע לקצין אחר שאיננו שומר שבת; ועוד כהנה.

גם כאן, מבלי להיכנס לנבכי הדיון ההלכתי שהוא נרחב עד מאוד, עומדת לנגד עינינו גישה עקרונית של לכידות וכבוד הדדי, שאותה עיצב הרש"ז אויערבך. כאשר נשאל הרשז"א על הגשת דבר מאכל או משקה ליהודי שאינו מברך הוא השיב:

"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה... ואם הבעל הבית לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך. וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חס ושלום ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכהאי גוונא חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול... הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול". (שו"ת מנחת שלמה ח"א, סי' ל"ה)

ממו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שהיה מעריץ גדול של הרש"ז אויערבך, שמעתי שתשובה זו מאפיינת את "הכתפיים הרחבות" של הרשז"א בפסיקת הלכה, המאפשרות להקל במקום שרבים החמירו בו, וזאת בשמה של "האנושיות המיוחדת" שהייתה לרשז"א. הרב ליכטנשטיין הדגיש, שר' שלמה זלמן היה "לא רק גאון בלמדנות, אלא גם גאון באנושיות ובאהבת אדם, והמאור שבו מחזירם למוטב".

ברוח הלכה זו, קבענו שיש להקל בהלכות אלה של "לפני עור". כבר במשנה במסכת שביעית (ה', ט), נאמר שבעניין השאלת חפצים למי שאינו שומר תורה ומצוות קיים ממד משמעותי של "דרכי שלום". לפיכך, קבענו אף אנחנו שבשאלה המצויה של השאלת רכב או חפץ אחר למי שאינו שומר תורה ומצוות, יש לצדד להקל:

"יש להימנע (אף קודם השבת) ממסירת חפצים פרטיים לחבירו, כשברור לו שהם ישמשו לחילול שבת, ואילו במקום שקיים סיכוי סביר שהם לא ישמשו לעבירה, אין מניעה למוסרם. ברם, במקום שהסירוב למוסרם עלול לגרום לפירוד ומחלוקת, מותר למוסרם בערב שבת גם כשקיים רק סיכוי קלוש שלא ישמשו לעבירה (ויתלה שתוכניותיו של חבירו להשתמש בחפץ לחילול השבת ישתנו, וכד'). (תורת המחנה כרך ב', מ"ט, א)

ה'תלייה' להיתר היא קולא גדולה, אך נחוצה מאוד כדי לא לפגוע בלכידות היחידתית.

חשוב להעיר לסיום פרק זה, שכמובן גם לערך הרעות יש מגבלות. הרב אבי רונצקי נשאל האם מותר להצטרף לאירוע הווי שיש בו שירים ותכנים הכוללים ניבול פה או חוסר צניעות. השואל הסביר, שהדבר חשוב לצורך לכידות היחידה, וכדי שלא לפרוש מן הבריות. הרב רונצקי השיב לו בנחרצות:

"שאלה: האם מותר להצטרף ל'שירי רובאית', למרות ניבול הפה, מדין לא לפרוש מן הבריות?                           
תשובה: דברי חז"ל שאל לאדם לפרוש מן הבריות הם בתנאי שהם עושים מעשי בריות, אך אם ההיפך הוא הנכון, אין להצטרף אליהם". (שו"ת כחיצים ביד גיבור ח"א, עמ' 141)

גם פקודת 'השירות המשותף' בצה"ל, שנועדה לאפשר שירות מכובד ומכבד של כל גווני החברה הישראלית, קובעת גבולות ברורים שלא ניתן לעבור, גם בשמה של פעילות חברתית משותפת. בכלל זה, למשל, פעילות שיש בהן מגע בין גברים לנשים, לבוש חשוף או "ייחוד", וכן פעילות תרבות שפוגעת באמונותיו ובערכיו של החייל. הפקודה מבקשת לשרטט את הקו לאיזון העדין שבין שירות משותף כקבוצה אחת, ובין עולם האמונות והערכים שמאפיין כל חייל.

 

כשרות המזון בצה"ל

בארגון ה'הגנה' טרום קום המדינה הוקמו פלוגות דתיות שנועדו לאפשר שמירת שבת וכשרות למשרתים בהן. עם הקמת המדינה ופירוק המחתרות, היו רבים שביקשו לשמר מסורת זו גם בצה"ל, ולהבטיח שמירת שבת וכשרות ביחידות ה'דתיות' בלבד. דוד בן־גוריון התנגד לכך בתוקף רב, וכך כתב ביומנו:

"מעוררים שאלת היחידות הדתיות. אמרתי להם: א) צבאנו יהיה אחיד, בלא 'זרמים'; ב) למען אחידותו נחייב כולם בכשרות; ג) נשליט אווירה יהודית בשבת; ד) נחנך לכבוד הדדי, שלא ילגלג חייל שאינו מתפלל בחייל מניח תפילין; ה) יש לי נימוקים נגד, אם כי איני דוגמתי בעניין הזה; ו) אני דורש מהם אנשי תרבות ושאר רוח שישתתפו בחינוך הכללי (ההדגשה במקור; א"ש), ולאו דווקא בשם הדת". (ארכיון בן־גוריון, ערב ראש השנה תש"ט)

דוד בן־גוריון השכיל להבין את משמעותו של צבא אחד, ואף קבע מפורשות שבשם אחדות המחנה יידרש כל צד 'לוותר': גם ציבור חילוני יהיה מחויב בכשרות המזון ובאווירה יהודית בשבת, וכן בכבוד ובהערכה לשומרי מצוות; ומצד שני, כלל החיילים ישתתפו בפעילות התרבות ביחידה. הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (במיל') גדי איזנקוט, אהב מאוד לצטט פיסקה זו מיומנו של בן־גוריון, ושמעתי אותה מפיו בהזדמנויות שונות.

לענייננו, דוד בן־גוריון קבע שכשרות המזון והאכילה סביב שולחן אחד היא תנאי יסוד לשמירה על לכידות המחנה. הרב שלמה גורן סיפר שבעניין זה הוא ובן־גוריון קיבלו החלטה משותפת. הרב גורן מתאר את מפגשו הראשון עם דוד בן־גוריון:

"הוא התחיל לדבר איתי על האידאולוגיה שלו, ועל כך שהצבא חייב להיות מסגרת שווה לכל אחד ואחד, לא רק של החילונים ולא רק של האדוקים. הוא אמר שאנחנו עם אחד וכולנו שווים, וכי כעת בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה יש לנו צבא אחד... דעתי בעניין הזה היתה כדעתו. אני מלכתחילה הייתי נגד הפרדת החיילים הדתיים מהחיילים הלא דתיים. הייתי נגד יצירת 'גטו' לחיילים הדתיים... כשכבר הוקם צבא ההגנה לישראל, כל המפלגות הדתיות היו בעד שחיילים דתיים ישובצו במסגרת דתית מיוחדת לפלוגות מיוחדות ולגדודים מיוחדים... מדבריו של בן גוריון נוכחתי שהוא נגד המגמה הבדלנית הזאת.     
בתחילת הדברים הוא שאל אותי מה דעתי בעניין, כנראה רצה לבחון אותי ואת השקפת עולמי. עניתי ואמרתי לו שלפי דעתי אסור לפלג את העם לשניים, ובוודאי לא לפלג את הצבא לשניים... ציטטתי לו את הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר', והזכרתי את דברי חכמינו שאמרו על כך 'כאיש אחד בלב אחד'...                      
הדברים שאמרתי בפני בן גוריון ביחס לצבא המאוחד שימחו אותו. אמרתי לו שלפי דעתי הצבא חייב להיות כשר בכל מקום – כל המטבחים של הצבא חייבים להיות כשרים". (הרב שלמה גורן, 'בעוז ובתעצומות', "המינוי לרב הראשי לצה"ל")

ואכן, מאז ועד היום מופקדת הרבנות הצבאית על הבטחת מזון כשר לכלל חיילי צה"ל. ברוב מטבחי צה"ל הגדולים ובבסיסי הקבע – רמת הכשרות גבוהה מאוד, וניתן לומר כי המזון לא רק כשר אלא כשר למהדרין (הבשר חלק, הטיפול בחרקים ובתולעים במזון נעשה ברמה המהודרת ביותר, כלל מוצרי החלב כשרים למהדרין וכן הלאה). בנקודות קצה ובמטבחים קטנים שבהם חיילים מבשלים לעצמם, קיימים מטבע הדברים אתגרי כשרות שונים. אך גם בתחום זה הרבנות הצבאית התקדמה עד מאוד בשנים האחרונות, ורמת הכשרות ברוב היחידות – בהחלט משביעת רצון.

בדרך כלל, הבטחת כשרות המותאמת לכלל האוכלוסיה מחייבת את רמת הכשרות ה'מחמירה' יותר. כך, למשל, אם הבשר יהיה 'חלק', יוכלו כולם לאכול ממנו, וכך אכן נהוג בשנים האחרונות בצה"ל.

עם זאת, ישנו תחום כשרותי אחד שבו 'חומרא' לזה היא 'קולא' לזה, והוא – שמירת השמיטה. כידוע, בשנת השמיטה יש הסבורים שהתוצרת המהודרת ביותר היא יבול נכרי ויבוא מחו"ל 'ללא חשש שביעית'; ולעומת זאת, יש הסבורים שהידור משמעותי הרבה יותר הוא דווקא רכש של תוצרת ישראלית בלבד! גם בין המצדדים בתוצרת הישראלית, ניטש ויכוח מעמיק האם להעדיף 'היתר מכירה', או דווקא 'אוצר בית דין' שיש בו קדושת שביעית.

גם בנקודה זו, כאשר נדרשתי לקחת חלק בגיבוש מדיניות רכש הפירות והירקות של צה"ל בשנות השמיטה תשע"ה ותשפ"ב, עמדתי על כך שהרעות והלכידות הן שצריכות לעמוד לנגד עינינו. עלינו למצוא פתרונות שיש בהם חקלאות ישראלית מצד אחד, אך מתאימים גם לציבור המחמיר שאיננו צורך 'היתר מכירה' מצד שני (בעיקר על בסיס רכש מן הנגב המערבי, מה שמוגדר מבחינה הלכתית "גבול עולי מצרים"). הדבר היה כרוך בעלויות כספיות ובהיערכות לוגיסטית לא פשוטה, ואף על פי כן – בשמה של לכידות המחנה, הייתי סבור שזו הדרך הנכונה ביותר.

 

חיילים שאינם בני ברית

לכידות המחנה נדרשת לא רק בקרב שלומי אמוני ישראל, אלא גם בקרב חיילים שאינם בני ברית המשרתים בצה"ל. גם בתחום זה, נתחדשו לאורך השנים הקלות משמעותיות, חלקן אף מרחיקות לכת, אשר נובעות כולן מחשיבותו של ערך הרעות.

כך, למשל, נוהגת הרבנות הצבאית בשנים האחרונות לקבור יהודים ושאינם יהודים אלה לצד אלה, ולהסתפק במחיצה תת־קרקעית בין הקברים. הרב גורן (שו"ת תרומת הגורן ב' סי' ע"ט), סבור היה שלוחם שאינו יהודי שנפל בקרב – נקבר בבית קברות יהודי ודינו כ"חסיד אומות העולם". אך כדי לאפשר קבורה שוויונית לא רק לאינם יהודים שנפלו בקרב, אלא גם לאלה שנפטרו בעת שירותם בנסיבות אחרות, יזמנו את פתרון המחיצה התת־קרקעית, שקיבל את הסכמתם של כמה מגדולי פוסקי הדור. לא אפרט כאן את שורשי ההיתר ויסודותיו, אלא רק את העובדה שפתרון הלכתי זה נועד בראש ובראשונה להבטיח את לכידות המחנה.

לעיל הזכרנו את מדיניות רכש הפרי והירק בשמיטה, וגם כאן מתעורר אתגר משמעותי, משום שמפורש בתוספתא (שביעית ה', כא) שאין מאכילים נכרים מפירות שיש בהם קדושת שביעית. על סמך דברי הגר"א (בפירושו לתורת כהנים, פרשת בהר א', ז), שהתיר להאכיל נכרים ש"מזונותיהם עליך" בפירות שביעית, קבענו שאין כל מניעה מאספקת פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית למטבחי צה"ל, ואין כל חשש בכך שבמטבחים אלה סועדים גם חיילים שאינם בני ברית.

דוגמא שלישית ודומה לכך קשורה לבישול ביום טוב. גם כאן, נאמר מפורשות במסכת ביצה (כ:) שאסור לבשל לצורך נכרי ביום טוב, אלא שהרשב"א (עבודת הקודש – בית מועד, שער ג' סי' א' אות ה') קבע שכאשר מדובר בנכרי "המתלוה לישראל ומזונותיו על ישראל" – ניתן לבשל עבורו. אין ספק, שחיילים שאינם יהודים המשרתים בצה"ל כלולים אף הם בגדר זה, ועל כן מדיניות הרבנות הצבאית היא שאין מניעה מבישול עבור כלל חיילי היחידה ביום טוב.

כאמור, לפנינו שלוש דוגמאות שעל כל אחת מהן זכיתי אני הקטן לכתוב מאמרי מדיניות ארוכים ומפורטים (פורסמו בתפוצה פנימית), המסבירים ומבססים את פסק ההלכה מפי ספרים ומפי סופרים. אך העיקרון העובר כחוט השני במאמרים אלה ודומיהם, הוא החובה לשמור על לכידות המחנה כתנאי מהותי לניצחון המערכה – חובה שיש לה משמעות הלכתית נרחבת. היו שרצו לראות בפסיקות אלה 'התנצלות' או 'התכופפות' בפני אג'נדה זו או אחרת; ולא היא. פסיקות אלה לא באו לרצות או להתנצל, אלא להעמיד את ערך הרעות, שכפי שהוסבר לעיל הוא ערך תורני מובהק, במקום הראוי לו.

 

'בג"ץ החמץ'

בשנתיים האחרונות, עסקתי הרבה בהתמודדות עם עתירה שהוגשה לבג"ץ מטעם 'הפורום החילוני', ובה בקשה לשנות את פקודות צה"ל האוסרות הכנסת חמץ לתוככי היחידות במהלך חג הפסח. לדברי העותרים, מדובר בכפייה דתית פסולה, ובפגיעה בחירות הפרט. עמדת צה"ל והרבנות הצבאית, היא שפקודה זו חיונית כדי להבטיח את כשרות המזון בפסח.

גם כאן, לא אפרט את מכלול הטיעונים שהועלו במסגרת ההליך המשפטי, אך אבקש לעמוד על מרכזיותו של ערך הרעות.

במסגרת גיבוש המענה לעתירה בבג"ץ, התקיימו מספר דיונים במשרד המשפטים. באחד מהם התבטא גורם בכיר ואמר: "מדוע אי אפשר לקבוע שחיילים יוכלו לאכול חמץ בחדרם הפרטי, ובמהלך ימי הפסח נקבע שיש חדרים לדתיים וחדרים לחילוניים?". הוא, מצידו, שאל את הדברים ברצינות, אך כקצין בצה"ל וכאזרח במדינת ישראל – הזדעזעתי. אחד המקומות היחידים שבהם מתקיים מפגש בלתי אמצעי בין כל גווניה של החברה הישראלית הוא בצה"ל. ההחלטה על חדרים נפרדים היא החלטה שאסור היה שנעלה על דל־שפתינו. זמן קצר לאחר אותו דיון הזדמנתי עם הרב הראשי לצה"ל למפגש קצר עם הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (במיל') בני גנץ, בעת ששימש כשר הביטחון. סיפרתי לשר הביטחון על ההצעה שנאמרה לי במשרד המשפטים, ולדעתי הוא הזדעזע לא פחות ממני.

במסגרת המענה המשפטי, הסברתי שפסיקת בג"ץ בנוגע להכנסת חמץ לבתי חולים אזרחיים שונה מהותית מן המציאות בצה"ל. שני אנשים המאושפזים בחדר אחד בבית חולים הינם זרים זה לזה, ואין ולא אמורה להיות אינטראקציה כלשהי ביניהם. הם נקלעו לאותו החדר 'במקרה'. לעומת זאת, שני חיילים החולקים חדר אחד – מיטה מעל מיטה, הם 'אחים לנשק', והרי הם כשני דיירים בבית אחד. הם חולקים זה עם זה כמעט הכל, וביום פקודה יצאו יחד לשדה הקרב. מציאות שבה אחד מהם אוכל חמץ במהלך ימי הפסח בפני חברו שומר הכשרות תוביל בהכרח לריחוק ולניתוק בין שניהם, ותפגע בצורה ממשית בלכידות היחידתית ובמרקם החברתי שביניהם, הנדרש מאופיו של השירות הצבאי, ומהותי עבורו. כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, פגיעה בערך הרעות היא פגיעה בניצחון במלחמה.

לקראת סוף כהונתו, הרמטכ"ל הקודם, רא"ל (במיל') אביב כוכבי, הוסיף לערכי צה"ל את ערך ה'ממלכתיות'. בין היתר, הוא הסביר כי "צה"ל מעודד סובלנות לאחר, מטפח שותפות אמת ומאפשר לכל חייל וחיילת להחזיק בזהותם האישית ולקיים את אורח חייהם, תוך התאמה לדרישות המסגרת הצבאית, ערכיה וחוקיה, שלעולם גוברים".[2] המצפן הערכי מחייב סובלנות, המאפשרת לכל חייל לקיים את אורח חייו. סוגיית החמץ בפסח היא דוגמא נדירה בעיניי, למקום שבו אורח חייו של אדם אחד סותר מהותית את אורח חייו של חברו. במקרה כזה, אין ברירה אלא לשוב אל 'המכנה המשותף הרחב': חייל שאינו מקפיד על איסורי חמץ בפסח אמנם נדרש לשינוי באורח חייו כאשר הוא נמנע מאכילת חמץ בתוך היחידה, ואולם פגיעה זו נועדה לאפשר לחברו המקפיד על איסורי חמץ בפסח לשרת איתו במתחם אחד. אם החייל שאינו מקפיד על איסורי חמץ יתעקש לאכול חמץ, הוא מבטל הלכה למעשה את האפשרות לשרת בצוותא.

אחד הטיעונים המרכזיים שנשמעים מפי נציגי 'הפורום החילוני', הוא שבמסגרת אותו רצון ל'מכנה משותף' ולשירות בצוותא, לעולם החייל החילוני יידרש 'לכופף את ראשו' ולבטל את השקפת עולמו מפני חברו הדתי. לדעתי, טענה זו אינה נכונה. כבר בן־גוריון בקטע היומן דלעיל, מבהיר שהוא דורש גם מן החייל הדתי 'לוותר', ולקחת חלק בפעילות החינוך שביחידתו, גם אם תכני פעילות זו שונים מאלה שספג בביתו. פקודת 'השירות המשותף' שכבר הוזכרה לעיל, קובעת שבמסגרת הרצון לשמור על הממלכתיות והמכנה המשותף, נדרשים כלל החיילים להשתתף בטקסים ממלכתיים, דוגמת טקס יום השואה, טקס יום הזיכרון או טקסים אחרים במעמד אישיות ממלכתית. באירועים מסוג זה, גם אם נשמעת בהם שירת נשים, נדרש חייל שומר מצוות למצוא פתרון הלכתי (הסחת הדעת, התבססות על כך שאין איסור בשמיעת שירה מוקלטת או ברמקול וכו') כדי להבטיח שירות משותף ולכידות יחידתית. הוויתור, אם כן, הוא הדדי, וכל מהותו יצירת 'מכנה משותף'. לדעתי, לא נכון 'לספור ויתורים', אלא להפנים שכל אחד יעשה את המיטב והמרב כדי שנוכל לשרת ביחד.

אחת השאלות המרכזיות שעמדה במוקד הדיון המשפטי, היא מה בדיוק ההבדל בין חייל שאוכל חמץ במתחם כלשהו מחוץ ליחידתו (כגון בביתו, או במסעדה מחוץ ליחידה), ובין חייל האוכל חמץ במתחם בתוך היחידה. מדוע במקרה הראשון יודע צה"ל להבטיח שהחמץ לא ימצא את דרכו לתוך היחידה, ואילו במקרה השני צה"ל לא יכול לפקוד, שיוקצה חדר, אוהל או מבנה שמותר יהיה לצרוך חמץ רק בתוכו, ואסור יהיה להוציא ממנו את החמץ בשום פנים ואופן. במילים אחרות, מה ההבדל בין אכילת חמץ 'בתוך הש"ג' לאכילת חמץ 'מחוץ לש"ג'?

לדעתי, התשובה לשאלה זו מבוססת על שלוש נקודות. ראשית, הש"ג הוא מחסום תודעתי. משעה שחייל נכנס בשערי היחידה, הוא מבין טוב יותר כי כעת הוא מצוי ברשות צבאית, וכפוף באופן מוחלט לנורמות ולכללים הנהוגים בה. אם יוקם 'מתחם חמץ' בתוככי היחידה, גם אם תהיה הוראה שאסור להוציא ממנו חמץ, בפועל החשש מ'זליגה' אל המטבחים, החדרים, והמתחמים המשותפים הינו חשש ממשי.

שנית, האחריות הפיקודית – אם יוקם מתחם חמץ בתוך היחידה, הוא עלול להיתפס כאזור ש'מחוץ לתחום' לחיילים ומפקדים המקפידים על איסורי חמץ. ומה יהיה אם מפקד היחידה, הממונה על הסדר והמשמעת ביחידתו, מקפיד על איסורי חמץ? האם הוא יוכל לפקח על הנעשה בתוככי המתחם? האם הוא אינו נושא באחריות לכך שלא יימצאו חס וחלילה סמים או אלכוהול בארוניות המיועדות לחמץ באותו מתחם? האחריות הפיקודית אינה ניתנת לחלוקה, ויצירת מתחם יחידתי שמפקד מודר ממנו בהתאם לאורח חייו, לערכיו ולאמונתו, תיצור מציאות בעייתית מאוד. מצד שני, קבלת אחריות למקום שיש בו חמץ – מורכבת אף היא מבחינה הלכתית, וזאת מבלי להיכנס לנבכי הדיון ההלכתי בעניין ה'אחריות' על חמץ ומשמעותה.

אלא, שגם אם יימצא פתרון לשתי הבעיות הקודמות, הנקודה השלישית והמהותית מכולן קשורה לערך הרעות שבו עסקינן. מה תהיה תחושתו של חייל המקפיד על איסורי חמץ, אם שני חבריו לחדר יקבעו לצפות יחד במשחק כדורגל בשעות הערב ב'מתחם החמץ', שאליו הוא עצמו מנוע מלהיכנס מפאת אמונתו הדתית ואורח חייו? לדעתי, בהקמת מתחם כזה אנחנו יוצרים באופן יזום 'שני צבאות' או 'שני זרמים', ובכך מחריבים במו ידינו את הלכידות שהינה כה חיונית לצה"ל, ושדוד בן־גוריון השכיל לצפות למרחקים ולהבטיח שצה"ל יפעל לאורה. בעיניי, 'מתחם חמץ' יותר משהוא בא לאפשר לחייל שאינו מקפיד על איסורי חמץ את החופש מדת, הרי שהוא מתחם שבא ליצור הפרדה, הדרה והרחקה בתוככי היחידה הצבאית, ולכך אנחנו כצבא לא יכולים להסכים.

כללו של דבר, הש"ג בכניסה למחנות צה"ל משרת לעיתים לא רק צורך בטחוני, אלא גם צורך חברתי. אזרח במדינה דמוקרטית רשאי לעמוד על הגשר המחבר את בסיס הקריה עם קניון עזריאלי בתל אביב, ולהפגין כנגד צה"ל ומדיניותו בכל תחום שהוא. אך אם יבקש אותו אזרח לצעוד מטרים ספורים קדימה, ולהניף אותם השלטים בדיוק בתוככי בסיס הקריה – איש לא יאפשר לו לנהוג כך! הש"ג מבטא ומסמל את המסגרת הצבאית המחייבת, שתפקידה הראשי – ניצחון במלחמה.

על אף החשיבות הרבה בשמירת זהותו האישית של כל חייל בצה"ל, הרי שבפועל ישנו פן מסוים שאותו נדרש כל משרת בצה"ל 'להשאיר מחוץ לש"ג': את הקיטוב, את המחלוקת, את הפלגנות ואת האנוכיות; ולדעתי, גם את החמץ.

 

חתימה

העיסוק בערך הרעות חשוב ומשמעותי תמיד, אך חשוב במיוחד בעת הזאת, כאשר קרע חברתי של ממש הולך ונפער בין חלקי החברה הישראלית. יום יום, אני חש ששני הכובעים שאני חובש (ובשמם כתבתי את סדרת השיעורים הזו) – זה הצבאי כקצין ברבנות הצבאית, וזה התורני כחובש ספסלי בית המדרש – מחייבים אותי (ואת כולנו) לפעול ולעשות ככל שניתן להעצמת לכידות המחנה והחברה בישראל.

דווקא כאשר לעיתים התחושה בשיח הציבורי היא שהקרע החברתי בלתי ניתן לאיחוי, אנו פוגשים את לובשי המדים – חיילים וחיילות, יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים – משרתים כתף אל כתף, "כאיש אחד בלב אחד". כך גם בתוככי בית המדרש, שגורים על לשוננו דברי חז"ל שהביא רש"י בפרשת יתרו על הפסוק "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט, ב), על כך שתנאי מהותי לקבלת התורה הוא "'ויחן שם ישראל' – כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם ד"ה ויחן). קבלת התורה תלויה באחדותנו, וכך גם השמירה על הביטחון תלויה באחדותנו. מבחינה זו, "הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמיים" (דברים רבה ראה פרשה ד', סי' ב', ובמקבילות).

לאורך שיעורינו, צעדנו בדרכו של מרן הראי"ה קוק אשר ייסד במידה רבה את התפישה המבחינה בין הלכות יחיד והלכות ציבור. על כן נסיים אפוא בדבריו הידועים של הרב, המתאימים מאוד לימי בין המצרים:

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם; נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם". (אורות הקודש ג', ג', ד, אות י')

****

חובה נעימה היא לשוב ולהודות לצוות אתר 'תורת הר־עציון' הוא בית־המדרש הוירטואלי המתחדש, על האכסניה לסדרת שיעורים זו במהלך השנתיים האחרונות. תודה מיוחדת מגיעה לאביעד ברסטל על העריכה המסורה, המדויקת והמעמיקה של השיעורים, ועל כך שהחכים אותי רבות.

תודה גדולה מגיעה גם לכם – הקוראים – על לימוד התורה המשותף.

רעייתי אפרת, ובני משפחתי כולם, סייעו הרבה כדי שאוכל להתפנות ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את הלכות פיקוח נפש כפי שזכיתי בס"ד ללמוד ולברר אותן לאורך השנים, מאז שהייתי חייל בבית מדרשה של הרבנות הצבאית לפני כ־15 שנה, ועד עצם היום הזה כאשר אני זוכה לשמש בקודש בתפקיד ראש ענף ההלכה של הרבנות הצבאית. לאפרת חלק חשוב ומשמעותי בתורה שאני זוכה ללמוד וללמד, ועל כך אני חב לה הכרת הטוב עצומה. יהי רצון שזכות התורה תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו, ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, ונזכה כולנו בעז"ה לרוב נחת ושמחה.

ומעל הכל ולפני הכל – תודה לה' יתברך, המחזיר שכינתו לציון, על הזכות לשוב ולהעלות את הלכות צבא ומלחמה מתהומות הנשייה של הגלות, ולדון בהן הלכה למעשה כעם חופשי בארץ ציון וירושלים. מי יתן וכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כן נזכה בקרוב לשמוע קול שופרו של משיח בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.