עריכה: אביעד ברסטל.

***

א. מבוא

מתחילת זמן החורף, עסקו שיעורינו בסוגיות עקרוניות הנוגעות להלכות צבא וביטחון: עסקי קש ותבן, "עַד רִדְתָּהּ" ומוראל הלוחמים. משיעור זה ואילך, נדון בשאלות צבאיות ממוקדות יותר, שנדרשת בהם הכרעה הלכתית מחודשת בדבר המותר והאסור בשבת – וכל זאת, לאור העקרונות שביררנו עד כה. לעיתים, ניתן להגיע למסקנה הלכתית לאורן של הלכות 'פיקוח נפש ציבורי', אך לא פעם אנו נדרשים גם לתפישות נרחבות יותר, הקשורות למשמעות הביטחון הלאומי ולהבטחת שלומה, ביטחונה ועצמאותה של מדינת ישראל.

 

ב. פתיחה – השאלות ההלכתיות בנוגע ל"חוסן הלאומי"

לפני מספר שנים, זכיתי להוציא לאור קובץ הנחיות הלכתיות המסדירות את פעילות פיקוד העורף בשבת ובמועד. הקובץ נכתב בבית מדרשה של הרבנות הצבאית, ואושרר מקצועית ופיקודית על ידי ראש המטה של פיקוד העורף (קצין בדרגת תת־אלוף). קובץ זה הוא חלק מסדרת קבצים הלכתיים שפורסמו בשנים האחרונות, אשר עוסקים בהגדרת האסור והמותר במהלך הפעילות המבצעית בשבת ביחידות צה"ל השונות: פעילות ביטחון שוטף בשבת, הגנת יישובים בשבת, טיפול בטנקים ובתותחים בשבת, פעילות מרפאה בשבת, פעילות חיל האיסוף הקרבי בשבת ועוד.

אלא שהקובץ העוסק בפיקוד העורף, ייחודי: בדרך כלל, האתגר ההלכתי העומד בפנינו הוא ללמוד ולהכיר היטב את המציאות המבצעית 'בשטח', ומתוך כך להכריע בשאלות הלכתיות 'קלאסיות'. כך למשל, ההנחיות ביחס לטיפול בטנקים בשבת במהלך פעילות מבצעית מחייבות בחינה של מלאכות בונה, מכה בפטיש, רשויות שבת וכדומה. מכוח הלכות הפסוקות בידינו בעניינים אלה של מלאכות שבת, ניסחנו גם את ההדרכה ההלכתית לחיילים בשטח.

לעומת זאת, הדיון בפעילות פיקוד העורף דרש בחינה הלכתית של סוגיא חדשה, שאין לה תקדים מפורש בספרות ההלכתית לדורותיה – סוגיית 'החוסן הלאומי'. במשימות רבות המוטלות על פיקוד העורף יש פיקוח נפש מובהק, כמו פעילות חילוץ והצלה, טיפול בדליפת חומרים מסוכנים, הפעלת מערך ההתרעה מפני נפילת טילים וכן הלאה. אולם בעת חירום מוטלת על פיקוד העורף משימה נוספת – שימור וחיזוק 'החוסן הלאומי'. פקודת האב של פיקוד העורף מגדירה זאת כך:

"ייעודו של פיקוד העורף הוא חיזוק החוסן הלאומי... החוסן מורכב מיכולת תיפקודית התנהגותית ומיכולת מנטאלית להתמודד עם המצב. חוסנו של העורף תומך ביכולת לקיים את המאמץ המלחמתי, ולהביא לתבוסת האויב ולהכרעתו".

במטרה לממש ייעוד זה, נדרשים צוותי פיקוד העורף לבצע בשבת ובחול משימות שונות, וביניהן: סיור במרכזי אוכלוסיה לשם הפגנת נוכחות (בלשון המקצועית: 'חתימה כתומה'); חלוקת עלוני הסברה על דרכי התגוננות לעוברים ושבים; הפעלת אתר אינטרנט ושאר רשתות חברתיות ובהן מידע זמין ועדכני על המתרחש; סיוע אזרחי לתושבי קו העימות, הכולל בין היתר ביקור במקלטים ובמרחבים מוגנים ועוד כהנה וכהנה.

מטבע הדברים, הפעולות השונות הננקטות לצורך חיזוק החוסן הלאומי אינן שוות בערכן. ישנן פעולות שאף שמטרתן הראשית היא חיזוק החוסן הלאומי, הרי שיש בהן גם ממד מציל חיים. למשל, נוכחות צוותי פיקוד העורף במרכז אוכלוסייה הומה אדם עשויה להיות קריטית בעת אזעקת אמת, משום שהצוותים יוכלו לסייע בכניסה מהירה ובטוחה למרחבים המוגנים. כמו כן, הפעילות הדיגיטלית, הכוללת הנגשת מידע זמין ומפורט באשר לדרכי ההתגוננות, עשויה להיות מצילת חיים.

עם זאת, ישנן פעולות שמטרתן הבלעדית היא חיזוק החוסן הלאומי, ולגביהן אכן מתעורר ספק. כדי להבהיר את הדברים, אציין דוגמאות לשלוש שאלות קונקרטיות:

א. במהלך מבצע עופרת יצוקה (טבת תשס"ט), היו בקו העימות בתי כנסת שבהם קשה היה לקבץ מניין לתפילת שבת. חיילי 'הסדר' שגוייסו לפיקוד העורף במהלך המבצע, נתבקשו לנסוע בשבת ולהשלים מניינים במקומות אלה, במטרה לחזק את רוחם של תושבי העוטף שנותרו בבתיהם. החיילים שאלו האם יש היתר בדבר.

ב. במהלך הרגיעה שבתום אחד המבצעים, ולאחר תקופה ממושכת שבה הושבתו בתי הספר בקו העימות, זומן קצין בכיר בפיקוד העורף לדיון הערכת מצב בלשכתו של אלוף הפיקוד, במטרה לקבוע האם ניתן לחדש את הלימודים. הדיון התקיים בשבת בבוקר, וזאת כדי שאם יוחלט לקיים את הלימודים כסדרם, יוכלו התלמידים לשוב וללמוד כבר ביום ראשון. גם כאן, שאל הקצין האם הוא רשאי לנסוע בשבת כדי להשתתף בדיון זה.

ג. בעימותים האחרונים היו מספר מקרים שבהם ירי תלול־מסלול יצר הרס ונזק משמעותיים ביותר. התפישה המבצעית של פיקוד העורף, קובעת שיש לפנות את ההריסות ולשקם את הזירה במהירות האפשרית. זאת, משום שגם כאשר אין נפגעים בגוף ובנפש, מראות ההרס מצד עצמם פוגעים קשות בחוסן הלאומי, ויוצרים תחושה של תבוסה ישראלית ועליונות של האויב. גם כאן, יש לשאול האם מותר לעסוק בשיקום זירה שכזאת בשבת.

כאמור, מדובר על שלוש דוגמאות מני רבות. הצד השווה לשלושתן, שהן בוודאי אינן עוסקות במשימות מצילות חיים במובן הצר והישיר של הביטוי. פשוט וברור, שתפילה במניין בשבת או השבתת בתי ספר ביום ראשון – אין בהן משום פיקוח נפש באופן ישיר או עקיף. עם זאת, ברור שהחוסן הלאומי נפגע מאוד כאשר 'האזרח הקטן', ובדגש על האזרח שבקו העימות, מרגיש שהעורף איננו מחזיק מעמד לנוכח המצב – תחושה שבהחלט עלולה לבוא בתגובה לאי־קיום מניינים בשבתות, השבתת מערכת החינוך לזמן ממושך ולמראות ההרס הניכרים בכל פינה.

 

ג. שאלות חדשות

שאלות אלה הן מסוג השאלות שהזכרנו בשיעור המבוא להלכות צבא ומלחמה (שיעור מס' 28), והן מבטאות היטב את האתגר הגדול בפסיקה הלכתית בסוגיות שאין בעניינן תקדימים ברורים. חז"ל, הראשונים והאחרונים – כמעט לא עסקו הלכה למעשה בשאלות מסוג זה, הקשורות לתפישות רחבות של 'ביטחון לאומי' מהו.

ושמא תאמרו: מניין לך שאין דיון מפורש בתלמוד או בראשונים בעניין 'חוסן לאומי'? ובכן, בתום אחת מן הפגישות שקיימתי עם קצינים בכירים בפיקוד העורף, שבתי לבית מדרשנו בישיבת הר עציון, ומצאתי את מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לומד כדרכו בקודש במקומו בבית המדרש. ניגשתי אליו לאלתר, ושאלתיו: האם הרב יוכל להפנות אותי למקור כלשהו העוסק בעניין החוסן הלאומי בשבת? האם יש לכך תקדימים הלכתיים? הרב הרהר קמעה, והשיב שאמנם ניתן לעיתים לדמות מילתא למילתא, אך הוא איננו זוכר מקור מפורש העוסק בכך.

תשובתו של הרב זצ"ל, שהיה בקי בכל חדרי תורה, הבהירה לי את גודל האתגר הניצב לפתחנו, כאשר אנו נדרשים להכריע בסוגיה שאין בה מקורות ותקדימים מפורשים.

כפי שכבר למדנו, קיימות גישות שונות להתמודדות עם האתגר, בין היתר באמצעות עיון במלחמות ישראל שבמקרא. אבקש לצעוד מן הפסוקים אל הפוסקים, דהיינו לפתוח בכמה סוגיות מקראיות, ולאחר מכן לנסות ולברר האם ניתן למצוא מקורות הלכתיים מובהקים יותר, בדרך של "דימוי מילתא למילתא".

 

ד. חוסן לאומי במקרא

לעניות דעתי, ניתן להצביע על שלוש דוגמאות לפחות שמהן ניתן ללמוד כי הלך הרוח הלאומי ו'דעת הקהל' מהווים שיקול מרכזי בחתירה לניצחון במלחמה:

א. משה רבנו הגיב בחומרה רבה לבקשת בני גד ובני ראובן לקבלת נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה מזהה בקשה זו עם חטא המרגלים, והוא ממקד את ביקורתו בנקודה אחת:

"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה' ". (במדבר ל"ב, ז)

משה רבנו חושש בעיקר מפני ההשפעה על דעת הקהל ועל החוסן הלאומי. מסתבר שבכל הנוגע לסדרי הכוחות, הצבא הישראלי בפיקודו של יהושע בן נון יכול היה להכריע את עמי כנען, גם בלי 'כוחות המילואים' של בני גד ובני ראובן. אך משה רבינו סבור שהרוח הלאומית תיפול אם אמנם יישארו שבטים בעבר הירדן המזרחי, ויטילו פקפוק בצדקת הדרך וביכולת לנצח במערכה. בשם החוסן הלאומי דורש משה רבינו מבני גד ובני ראובן להחלץ חושים לפני המחנה.

ב. לקראת הכניסה לארץ, שולח יהושע בן נון מרגלים ליריחו. מנוהג שבעולם, מתבקשים מרגלים למלא תפקיד צבאי, לדעת את "מְבוֹא הָעִיר" (שופטים א', כד), ולחפש דרכי גישה ופתרונות מילוט. עם זאת, נראה שהמרגלים ששלח יהושע מחפשים דבר־­מה שונה לחלוטין, ומרחב הם שומעים את הדברים הבאים:

"וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". (יהושע ב', יא)

מששמעו זאת, שבו על עקבותיהם, ומסרו את הדברים ליהושע. ואמנם, כבר בראשית אותה הפרשייה כתב רד"ק:

"והוא לא שלחם אלא לפי שידע שיצליחו בשליחותם וירחיבו לב ישראל בבשורות טובות". (רד"ק שם, א)

למדנו אפוא שתפקיד המרגלים היה להפיח רוח של תקוה בעם, ולחזק את החוסן הלאומי. פרט לכך, לא היה להם כל תפקיד צבאי נוסף.

ג. הנביא ישעיהו מספר על התקפת סנחריב מלך אשור על ירושלים. שלוחיו של סנחריב עורכים מצור על ירושלים, והמלך חזקיהו שולח שלושה מאנשיו לנהל משא ומתן עם רב־שקה, שלוחו של מלך אשור. רב־שקה מתקרב אל החומה, ונושא נאום ארוך, ובו מסר מרכזי אחד: אין מי שיוכל להציל את ממלכת יהודה מפני סנחריב המלך הגדול. תגובת שלוחיו של חזקיהו היא:

"וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַב שָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה". (ישעיהו ל"ו, יא)

בקשתם של שלוחי חזקיהו אחת: 'אנא, הימנע מ"לוחמה פסיכולוגית"!'. אנשיו של חזקיהו ידעו היטב, שאם ישמעו כל תושבי ירושלים הנצורה את איומיו של רב­־שקה, הם 'ירימו ידיים' וייכנעו. כדי לשמור על החוסן הלאומי, הם מתחננים אל רב־שקה שידבר בלועזית, כדי שדבריו לא יובנו להמון העם. רב־שקה, מצידו, מבין אף הוא את כוחה של לוחמה פסיכולוגית, ועל כן מתעקש להמשיך ולדבר ב"יְהוּדִית":

"וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם". (שם, יג)

גם כאן, ניכר כי שני הצדדים השכילו היטב להבין את חשיבות החוסן הלאומי לניצחון המערכה.

האם שלושת המקורות הללו פותרים את שאלותינו בעניין החוסן הלאומי בשבת? לעניות דעתי התשובה שלילית. אי אפשר לחלץ מהם תפישה הלכתית סדורה. עם זאת, הם בהחלט מסייעים לחדד את ההבנה שהחוסן הלאומי מהווה חלק בלתי נפרד מן הניצחון במלחמה, וממילא שומה עלינו לבחון היטב את מעמדו ההלכתי. את יסוד העניין, אבקש לברר על פי העקרונות שבהם עסקנו בשיעורים האחרונים בדבר "יתובי דעתא" ומוראל הלוחמים.

 

ה. נפגעי חרדה

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, רמה גבוהה של חרדה מוגדרת כפיקוח נפש. מקור הדברים בסוגיא במסכת יומא (פד:) אודות תינוק שננעלה דלת בפניו, והר"ש ואזנר (שבט הלוי ח"ח סי' ע"ה) הרחיב זאת גם למבוגרים המצויים במציאות של "הבעתה גדולה". ניתן לומר, כי "הבעתה גדולה" פירושה תגובה פוסט־טראומטית, שעלולה להביא לשיגעון, ובמצבים מסוימים אף לאובדנות. ברור שהצלת אדם מפני גרימת נזק לעצמו ולסביבתו מותרת בשבת.[1] אך מסתבר שגם רמת 'בעתה' שאינה מגיעה עד כדי חשש לאובדנות, עשויה להיות כלולה בפיקוח נפש. ואכן, הרב יצחק זילברשטיין פסק בעניין זה פסק מפורש, הנוגע לפעילות פיקוד העורף:

"עקב מצב החירום (מלחמת המפרץ הראשונה) הורה משרד הבריאות למרפאות לבריאות הנפש להפעיל מוקדים טלפוניים ליעוץ ועזרה נפשית עבור אנשים הסובלים ממצוקה, פחדים ולחץ נפשי... איך צריך לנהוג בשבת?                                              
מצינו שהפחד נחשב לסכנת נפשות, ומחללים עליו את השבת... מצבי פחד עלולים לגרום למחלת נפש, ומצינו שמחלת נפש מוגדרת כסכנת נפשות... לאור כל זאת, אם הרופאים יחליטו, לאור המקרים שנסתיימו במוות הי"ד, שבימינו קיים חשש של פיקוח נפש לאותם אנשים הנתקפים בפחד, מותר לחלל שבת כדי להצילם...  
אצל רבים חוששים יותר לסכנת נפש, ומכיון שרבים הם הנתקפים בפחד, יש יותר לחוש לסכנה... כשאירעה פגיעה [נפילת טיל; א"ש] יש להניח שהרבה אנשים יזדקקו לעזרה ר"ל, וחשש הסכנה גדול יותר, ולכן אולי אפשר להתיר לנסוע בשבת". (שיעורי תורה לרופאים [תשע"ב], כרך ב' סי' ק"ב)

בתוך דבריו מתייחס הרב זילברשטיין לנפגעי חרדה שעלולים לבוא לידי שיגעון, או לפגוע בעצמם, כתוצאה מתגובה פוסט־טראומטית. אך מכלל דבריו עולה שגם במקרים חמורים פחות, עצם הפחד והבהלה ברמה קיצונית עשויים להיות מוגדרים כפיקוח נפש, ומעין בהלתו של התינוק שננעל מאחורי הדלת. מן ההקשר עולה, שהדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר בעניין בעל משמעות ציבורית־לאומית.

דברים ברוח דומה כתב הרב ישראל רוזן ז"ל במאמרו שצוטט בשיעור שעבר בדבר נסיעת עובד סוציאלי או מנהיג ציבור ליישוב שאירע בו פיגוע לצורך "ישוב הדעת" ומניעת "טירוף הדעת".[2] הצד השווה לדברי הרב זילברשטיין והרב רוזן הוא העיסוק באדם פרטי שעלול להסתכן כתוצאה מן המתח, הבהלה והפחד. כמובן, כאשר ציבור גדול שותף לאסון, הסיכוי שמא יש בתוך הציבור מי שזקוק לעזרה – איננו מבוטל, ועל כן התירו אף לחלל את השבת כדי להגיע למקום האירוע ולהגיש סיוע למי שזקוק לכך. ואמנם, גם אנו קבענו בקובץ ההנחיות המדובר, שהגעת צוותי פיקוד העורף לזירת אסון מותרת בשבת, אף כאשר ברור שאין במקום לכודים. טעם הדבר הוא, שהסיוע לנפגעי החרדה ברמות השונות מוגדר כפיקוח נפש, ובוודאי כאשר רבים היו שותפים לאירוע.

אלא, שגם בדברים אלה עדיין אין היתר גורף לעיסוק בחוסן הלאומי בשבת. מטבע העולם, רוב בני האדם מסוגלים 'להכיל' לחץ ודוחק, וקשה לומר שכל המתגורר בקו העימות הרי הוא כחולה שיש בו סכנה או כנפגע חרדה שהטיפול בו מותר. אכן, לעובדה שהבהלה והדאגה מהווים שיקול בפיקוח נפש, עשויה להיות חשיבות כאשר אנו נדרשים לאפיין מבחינה הלכתית את החוסן הלאומי של הציבור בכלל ואת משמעותו. אך כאמור, דומה שעדיין לא עלה בידינו להתיר את העיסוק בפעולות שתכליתן הבלעדית היא הגברת החוסן הלאומי בקהל הרחב, ולאו דווקא בציבור שהיה שותף באופן ישיר לאסון. לפיכך, עלינו להתבסס בהקשר זה גם על היסוד הנרחב יותר בדבר מוראל הלוחמים.

 

ו. מוראל הלוחמים ב'חזית העורף'

כפי שכבר ביררנו בהרחבה בשיעורים הקודמים, מוראל הלוחמים בוודאי מהווה שיקול משמעותי בעת מלחמה. ייחודו של פיקוד העורף בכך שהוא פונה אל האוכלוסייה האזרחית, ולא אל הלוחמים בחזית. אלא שלקחי העימותים האחרונים, מצביעים על כך שאת המאמץ העיקרי יפנה האויב כנגד האוכלוסייה האזרחית, במגמה לשבור את רוחה ולגרום להנהגה בישראל לעצור את הלחימה. כושר העמידה של האוכלוסייה האזרחית משמעותי להמשך הלחימה עד להכרעת האויב, ולכן הגנת העורף מהווה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי.

זאת ועוד: אם בעבר המשפחות שבעורף היו שרויות בחרדה לגורל הבנים שבשדה הקרב, הרי שבעת האחרונה היו מקרים שבהם דווקא הלוחמים בשדה הקרב היו שרויים בחרדה למשפחותיהם שנותרו מאחור. כך, למשל, במהלך מבצע 'עמוד ענן' (כסלו תשע"ג), שלא כלל כניסה קרקעית לרצועת עזה, לא נהרג אף חייל בעת לחימה, ואולם לדאבוננו בעורף היו אבדות בנפש כתוצאה מנפילת טילים.

יתר על כן, אף בלי קשר לתוצאות המעשיות בשדה הקרב ולתחושתם של הלוחמים, נראה שעורף חזק ואיתן משמעותו ניצחון במלחמה, בעוד עורף שפוף ומובס משמעותו ניצחון האויב. העמידה האיתנה מהווה ללא ספק חלק בלתי נפרד מן הלחימה, ומתודעת הניצחון.

בשדה הקרב המודרני, העורף הפך אפוא לחזית שנייה. כפי שכבר למדנו (שיעור מס' 32), את ההיתרים השונים בדבר "עסקי תבן וקש", שלכאורה שמורים דווקא לעיר הסמוכה לספר, הרחיבו הרב גורן ופוסקים נוספים למדינת ישראל כולה. אם כך, אפשר שיש מקום ליישם את התפישה העקרונית לגבי חיילים בחזית גם ביחס לאזרחים שבעורף. הווי אומר – כדרך שמוראל הלוחמים בשדה הקרב הוא ערך חשוב ביותר, וניתן להתיר היתרים נרחבים כדי לחזק את רוחם או כדי למנוע פגיעה מוראלית, כך יכולים היתרים אלה לבוא בחשבון אף ביחס לאזרחים שבעורף. בפקודת האב של פיקוד העורף שצוטטה בפתח הדברים, אכן נכתב בפירוש שמשימות פיקוד העורף הן חלק בלתי נפרד מן המאמץ המלחמתי להבסת האויב ולהכרעתו.

להבהרת הדברים, אציין דוגמא אחת. כפי שכבר למדנו (שיעור מס' 28), ההיתר לפנות חללים משדה הקרב מבוסס במידה רבה על הצורך בשמירה על מוראל הלוחמים. האם לאור דברינו לעיל, יותר לפנות חללים גם מזירה אזרחית בעורף, כדי לשמור על החוסן הלאומי? הרב יצחק קופמן, בספרו 'הצבא כהלכה' (פרק כ') דן בהרחבה בהיתר לפנות חללים משדה הקרב. הרב אביגדור נבנצל כתב הערות על הספר, וביניהן:

"יש לדון אם גם הפגיעה ברוח העם בעורף היא שיקולי בפינוי חללים". (הצבא כהלכה עמ' תמ הע' 15)

הרב נבנצל מתלבט האם יש להבחין בין מוראל הלוחמים בחזית הנפגע כתוצאה מהימנעות מפינוי חללים, ובין מוראל האזרחים – ב'חזית שבעורף'.

הרב שלמה רוזנפלד, ראש ישיבת ההסדר 'שדמות נריה' שבשדמות מחולה, קבע כי אכן ניתן להקל בדבר:

"הרב גורן... קובע שהשארת חללים בשטח לחימה עלולה לפגוע בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם... לפי זה, בכל הארץ – המוגדרת כיום כ'שדה מלחמה' או כ'ספר', כנ"ל – יהיה חשוב לפנות את החללים ממקום הפיגוע, באשר הוא קורה. הרי אויבינו רוצים לפגוע ביכולת ההגנה של כוחות הביטחון, ולפעמים הם אף מנסים – במלוא אכזריותם – להמשיך להילחם גם אחרי הפיגוע ואפילו נגד כוחות ההצלה, כפי שקרה במספר פיגועים. אי פינוי מבוקר של הנפגעים מהמקום, יפריע לכוחות הביטחון לפעול בשטח. גם מבחינה מוראלית, יפגע הדבר בכושר הלחימה שלהם, כנ"ל בדברי הרב גורן". (הרב שלמה רוזנפלד, "התנהגות בשבת בפיגועי טרור", בתוך: צוהר כרך ט"ו)

לעניות דעתי, יש בדברי הרב רוזנפלד כדי לפשוט את ספקו של הרב נבנצל. לאמור – תפישת 'החזית שבעורף', וההתייחסות גם לאוכלוסייה האזרחית כחלק בלתי נפרד מן המערכה, מאפשרת להשתמש בהקשר זה באותן הגדרות הלכתיות, ולהתיר את פינוי החללים במסגרת שמירה על המוראל. כך הוא ביחס לפינוי חללים, וכך הוא גם ביחס לפעולות אחרות המבצרות את החוסן הלאומי.

 

ז. "עד רדתה"

השתא דאתינן להכי, ניתן לשלב בדיון גם את יסוד "עַד רִדְתָּהּ". כפי שכבר למדנו בהרחבה (שיעור מס' 34), משמעות הלכה זו היא שניתן לעשות את כל הדרוש כדי להבטיח את הניצחון במערכה. מזה עשרות בשנים, אנו יודעים שהשאלה האם ניצחנו במערכה אינה מוכרעת רק בשדה הקרב. כך, במלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה נחתמו בניצחונות מזהירים בשדה הקרב, ובכל זאת התחושה הכללית הייתה של תבוסה וכישלון.

לפיכך, לעניות דעתי אין ספק שגם השמירה על החוסן הלאומי היא חלק מ'צורכי המלחמה' המובהקים. כדי לנצח במערכה, מותר לעשות את כל הדרוש ובכל החזיתות, לרבות החזית שבעורף.

במאמר שפרסם אודות מבצע אנטבה לאור ההלכה, כתב הרב שאול ישראלי, כי כל מלחמת מצוה של עם ישראל – יש בה משום "קידוש השם", והוסיף:

"שהמערכה נגד ישראל היא חירוף וגידוף כלפי מעלה, והמלחמה על כבוד ישראל היא מלחמה לקידוש שם שמים, לעומת חילול שמו בחירוף מערכות ישראל". (חוות בנימין כרך א', סי' י"ז; עמ' קלב)

הרב ישראלי אמר את דבריו ביחס לפעילות מבצעית המוטלת על חיילי צה"ל. לעניות דעתי, אם בפעילות כזאת יש משום מלחמה על כבוד ישראל, וממילא גם קידוש השם – הרי שעל אחת כמה וכמה שבהגנה על חוסנם של אזרחי ישראל, ובסיוע לעמידתם האיתנה למרות האיום הביטחוני על העורף, יש משום קידוש השם, וכאמור זהו חלק בלתי נפרד מן המלחמה.

 

ח. זהירות מהיתרים מפליגים

לקראת סיום, חשוב להדגיש, שעל אף שאכן יש מקום רב לראות את החוסן הלאומי כחלק בלתי נפרד מן המלחמה, חובה לשקול את הדברים בזהירות ובאחריות. בדיונים שבהם השתתפתי בנושא זה לאורך השנים, התקבלה לא פעם התחושה שהעורף חזק הרבה יותר מכפי שמעריכים אותו אנשי המקצוע, ושהחוסן הלאומי אינו תלוי בהכרח בנקיטת פעולה זו או אחרת.

באחת ההזדמנויות, כאשר נועצנו בנושא זה עם הרב אשר וייס, הוא קבע: גם אם כנים הדברים, וכאשר הילדים נשארים בבית נפגע החוסן הלאומי, הרי שהפעולות המותרות בשבת מוכרחות להיות רק אלה שהינן חיוניות להעצמת החוסן ולחזרה לשגרה. איש לא יעלה בדעתו, ציין הרב, לפתוח את המאפיות בשבת, כדי שלילדים החוזרים לבית הספר ביום ראשון יחכו גם לחמניות חמות...

יתר על כן, בהזדמנות אחרת, כאשר נועצנו בנושא זה עם הרב אביגדור נבנצל, הוא דרש שלא נשכח כי גם שמירת השבת מהווה חלק בלתי נפרד משימור החוסן הלאומי.[3] הווי אומר – קיים חשש משמעותי, שאם חיילים בני ישיבות יחללו את השבת רק כדי להשלים מניין ובכך לחזק את החוסן הלאומי, יצא שכרנו בהפסדנו. זאת, משום שדווקא אווירת חילול השבת תייצר תוצאה הפוכה של ביטול כל הסדרים, וביטול יסודות עולמנו הדתי והרוחני. אין ספק, שגם את השיקול הזה חובה לקחת בחשבון.

לצד הסתייגויות אלה, שהן בהחלט במקומן, בסיכומם של דברים יש מקום רב לראות את פעילות פיקוד העורף כחלק בלתי נפרד מן המערך המבצעי של צה"ל – וממילא, גם כחלק מהאמצעים להשגת המטרה המרכזית, שהיא להכריע את המערכה ולנצח את אויבנו.

 

ט. סיכום

אין ספק, שבדברינו בשיעור זה יש חידוש בלתי מבוטל. אך כך היא דרכה של תורה בסוגיות 'חדשות' בהלכות מדינה, שאין לגביהן תקדימים חד־משמעיים בספרות ההלכה לדורותיה. מטבע הדברים, והיות שמכלל חידוש לא יצאנו, בקובץ ההנחיות שערכתי נעשה מאמץ לחסוך פעולות מיותרות, שניתן לדחותן לאחר השבת, ולהשתדל במידת האפשר שלא לבצע פעולות שאסורות מן התורה. הרב אשר וייס הבהיר במפגשנו עימו כי אף שהחזרת החיים למסלולם התקין גובלת בפיקוח נפש, הרי שהיות וקשה להגדיר הגדרות מדויקות, יש להתאמץ להימנע ממעבר על מאיסורי תורה, אך ניתן להקל באיסורי דרבנן.

ברוח זו, נסיים את השיעור בקטע קצר מקובץ ההנחיות:

"ככלל, רשאים צוותי פיקוד העורף לעסוק בשבת בתמיכה ברשות האזרחית אך ורק בעניינים מצילי חיים, ובכלל זה: 1. תיגבור המוקד העירוני, אשר בזמן חירום מהווה כלי משמעותי למסירת הנחיות התגוננות, ולסיוע לנפגעים בגוף ובנפש; 2. אכיפת הנחיות ההתגוננות של פקע"ר, למשל וידוא כי כנסים והתקהלויות מתבצעים אך ורק על פי ההנחיות; 3. במידה וזוהה פער במסירת הנחיות ההתגוננות (למשל אם מתברר שבמקום מסויים מתגוררת קהילה של קשישים \ עולים \ מוגבלים, שלא הבינו או הפנימו את ההנחיות), יתבצע מעבר מבית לבית כדי לתדרך, להסביר ולהבהיר את ההנחיות; 4. "קפיצה" לאירועים שיש בהם חשש לנפגעים, יחד עם נציגי הרשות (ראש העיר, סגנו או קצין הביטחון)...                                         
עם זאת, אין לעסוק בשבת בעניינים שאינם מבצעיים, ובכלל זה: 1. התלוות לראש הרשות או קצין הביטחון באירועים שאינם מצילי חיים, כגון אירוע תרבות או בידור למטרות הפגה; 2. פעילות מנהלתית לגווניה...                                            
כוחות תגבור המצויים במקומות הומי־אדם, שייעודם לסייע בהתגוננות בזמן אירוע, כגון בהזעקת עזרה או בהכוונה למרחבים המוגנים, יתמידו במלאכתם גם בשבת. הגעת הכוחות ברכב למוקדי הפעילות תתבצע לפני כניסת השבת, או בהליכה רגלית בשבת ממקום סמוך, למעט אם קיימים אילוצים מבצעיים, בטיחותיים או תנאי מזג אויר שאינם מאפשרים זאת. חזרת הכוחות לבסיסם תתבצע לאחר צאת השבת.
סיורים אקראיים בריכוזי הערים שמטרתם הבלעדית הינה הפגנת "חתימה כתומה" – יותרו רק במקרים חריגים, באם יחליטו גורמי הפיקוד בשטח שיש בכך צורך חשוב ודחוף, הכולל גם איסוף מידע על מצב האוכלוסיה, חשיפת פערים מסכני חיים או תידרוך חשוב לאוכלוסיה, שלא ניתן להעבירו בדרכים אחרות. לפיכך, אין היתר לנסוע כדי לעסוק בפעילות מוראלית או כדי להשלים מניינים בבתי כנסת.    
מותר לגורם פיקודי בכיר מטעם פקע"ר להתראיין בכלי התקשורת בשבת, אם הגורמים המקצועיים סבורים שקיימת בציבור בהלה מיוחדת, הנובעת מן המציאות האוביקטיבית בשטח, או מפרסומים (ואפילו פרסומים שגויים) בכלי התקשורת.             
אין היתר לבצע בשבת סקרים (בטלפון, או בהפצת שאלונים בכתב) לצורך ניתוח המצב הכללי של האוכלוסיה.   
פעילות הפגתית לילדים ומבוגרים מותרת אם אינה כרוכה בחילול שבת.                                                      
גדודי פיקוד העורף הפרוסים בערים הגדולות יקפידו להסדיר את כלל המנהלות מערב שבת, ובכלל זה ניוד מזון ומים ללוחמים".

כאמור בפתח הדברים, הנחיות אלה אושרו הן על ידי הרבנות הצבאית, הן על ידי הדרגים הבכירים ביותר בפיקוד העורף. מי יתן והשילוב והמיזוג שבין שמירת השבת והמועד ובין מתן מענה מקצועי ואחראי במקום שהדבר נצרך, יעצימו ויעמיקו את חוסננו הלאומי.