עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור שעבר (שיעור מס' 55) עסקנו בחששות הלכתיים צרופים המתעוררים בהצטרפות לנסיעת היתר בשבת, ועמדנו על פתרונות אפשריים לחששות אלה. כפי שלמדנו, הצטרפות לרכב כבד, אשר איננו יוצא מחוץ לתחום שבת, לכאורה מותרת משום שאינה כרוכה באיסור כלשהו.

עם זאת, יש מן הפוסקים שטענו שהצטרפות לנסיעת היתר כרוכה בחשש מסוג שונה, והוא: הפגיעה בצביון השבת, ושיקולי 'מראית עין'. מציאות שבה אדם שומר תורה ומצוות עולה על כלי רכב בשבת ונוסע שלא לצורכי פיקוח נפש – היא מציאות שבעיני הרואים והסביבה עשויה להתפרש כחילול שבת מיותר, ואף כ'הערמה'. כך, למשל, הסביר זאת הרב הראשי לצה"ל לשעבר הרב אבי רונצקי:

"שאלה: אני משרת כנהג מילואים בתעסוקה מבצעית באזור בנימין. שאלתי היא האם לאחר תום הסיור בשבת בבוקר מותר לי להצטרף לג'יפ ולנסוע איתו עד לביתי הנמצא בישוב סמוך. משימת הסיור היא לפטרל בין היישובים.                                      
תשובה: שאלה זו נכללת במסגרת רחבה יותר שאפשר להגדירה כך: האם מותר להשתמש שימוש של רשות ברכב הנוסע בהיתר בשבת. בתשובות אחרות התייחסנו לנקודות ההלכתיות של עומס יתר על המנוע ויציאה מחוץ לתחום שבת. אלא שיש לשקול כל מקרה לגופו עד כמה הדבר נחוץ, מפני שיש חשש של לזות שפתיים מצד הרואים, שאינם יודעים להבחין בין האסור והמותר". (שו"ת כחיצים ביד גיבור ב', עמוד 41)

וכן להלן שם:

"שאלה: האם מותר להצטרף לסיור בשבת כחייל נוסף על מנת להגיע לאחד היישובים ולהתפלל שם?                 
תשובה: לכאורה לא נראה שיש בכך בעיה הלכתית... רק לעניות דעתי עלול להיות חשש של לזות שפתיים מצד החיילים שאינם שומרי מצוות, כאילו יש בזה משום זלזול בשבת. ולכן אף על פי שמעיקר הדין הדבר מותר, יש לשקול כל מקרה לגופו". (שם)

הרב רונצקי חושש ל"לזות שפתיים" ולזלזול בשבת. סוגיית חשד, מראית עין ולזות שפתיים היא סוגיא הלכתית נרחבת, ולא נוכל במסגרת זו לפרוש את מלוא היריעה בעניינה (בכרך י"ז של האנציקלופדיה התלמודית הוקדש לכך ערך ארוך ומפורט, תחת הכותרת: "חשד: מראית עין"). הרב הראשי לצה"ל הנוכחי, הרב איל קרים, הקדיש לכך תשובה ארוכה ומפורטת, ובה סקר בהרחבה את דברי הראשונים והאחרונים בסוגיית 'מראית עין' (שו"ת קשרי מלחמה ח"ב, סי' כ"ב; וחזר על דבריו שם ח"ד, סי' י"א). בתוך דבריו, טען הרב קרים שכאשר מדובר בחייל לבוש מדים וחמוש בנשק, העולה לרכב סיור – אין לחשוש למראית עין. אכן, החייל איננו חלק מן הסיור, והוא מצטרף אליו רק כדי להגיע לתפילה במניין או לסעודת שבת, אך למראית עין נראה שהוא אכן חלק מן הכוח הלוחם, ואף עשוי לסייע לחבריו הלוחמים אם חלילה יתפתח אירוע (וכאמור, הכל תחת ההנחה שאין בעיה הלכתית בעצם הצטרפותו לנסיעת ההיתר).

בשיעור זה אבקש להתמקד בעניין השני שמזכיר הרב רונצקי, בדבר הזלזול בשבת. המונח המקובל בין האחרונים שעסקו בנושא – וכפי שנראה, רובם נדרשו לשאלת ההצטרפות לנסיעה ברכבת – הוא המונח 'זילותא דשבת', ועל מקורותיו ויישומיו נעמוד להלן.

 

מקור דין "זילותא דשבת"

הביטוי 'זילותא דשבתא' מופיע עשרות פעמים בדברי הפוסקים האחרונים. להמחשה, בחיפוש ממוחשב מצאתי שבפסקי ה'משנה ברורה' הוא נזכר שמונה פעמים, ומסביר הלכות שונות, וביניהן: איסור השמעת קול בנקישה על דלת בשבת (ביאור הלכה של"ח, א); עריכת "מכירה פומבית" ליין או לשאר משקים בשבת (שער הציון ש"ו, אות מ"ג); ניקוי הבית באמצעים המיועדים בדרך כלל לימות החול (ביאור הלכה של"ז, ב) ועוד כהנה.

למרבה הפלא, אף שכאמור בדברי אחרונים מדובר על יסוד הלכתי חשוב ומרכזי, הוא לא נזכר אפילו פעם אחת בדברי חז"ל.[1] למיטב ידיעתי, המקור הקדום ביותר לעניין זילותא דשבת הוא בפירושו של רש"י לשתי סוגיות בתלמוד.

הגמרא במסכת שבת (יח.) דנה בהרחבה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין "שביתת כלים": אדם אינו עושה מלאכה בשבת, אך עורך מערב שבת את כליו וחפציו כך שיתמידו בפעולתם גם בשבת, כגון שמאפשר את זרימת המים כך שהריחיים יוסיפו ויטחנו בשבת. בית שמאי סבורים שהדבר אסור (ובפשטות מדובר באיסור דאורייתא, כמבואר בסוגיא שם), ובית הלל סבורים שהדבר מותר. עם זאת, לדעת רבה, קיים סייג משמעותי לשיטת בית הלל, ולדבריו מערכת הפועלת בשבת ו"משמעת קול" אסורה גם לדעתם. בטעם הדבר, מסביר רש"י:

"מפני שמשמעת את הקול, ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא". (רש"י שבת יח. ד"ה שיטחנו)

נחלקו ראשונים (ראו בתוספות שם ד"ה ד"ה ולימא מר) האם דבריו של רבה התקבלו להלכה, ואף נחלקו בכך הלכה למעשה המחבר והרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים רנ"ב, ה). אך לענייננו, מדבריו של רש"י למדנו שפעולה היוצרת תהודה רבה, ועלולה לגרור את הרושם של חילול שבת, מוגדרת כ"זילותא".

כאמור, רש"י השתמש בעיקרון זה בהקשר נוסף, והפעם בסוגיא מעט עמומה. הגמרא במסכת ביצה (כה:), קובעת שאף שביום טוב אין איסור הוצאה מרשות לרשות, יש לאסור יציאה של סומא במקלו, רועה בתרמילו ו"יציאה בכסא". לא מבואר בגמרא מה שורש איסורים אלה, ועל כך כתב רש"י שם:

"אין הסומא יוצא במקלו – דהוי דרך חול, ואיכא זלותא דיום טוב. 
ואין יוצאין בכסא – שטוענין אותם בני אדם, והם יושבים בקתדרא". (רש"י ביצה כה:)

קצת קשה להבין מדוע סומא האוחז מקל נחשב כמי שמזלזל ביום טוב. אך לאור הקשר הדברים יש לומר שאין מדובר במקל נחייה פשוט,[2] אלא על מקל מהודר יותר, שנושאים לצורך כבוד או מתוך טקסיות מסוימת. על דרך זו, גם היציאה בכסא קשורה למעין תהלוכה חגיגית ברחוב. בכל אלה, לדעת רש"י, יש "זילותא דיום טוב", כנראה מחמת ההד הציבורי הרחב שבפעולות אלה, שבניגוד לפעולות אחרות יוצרות אווירת יום חול.

דוגמא נוספת בדברי ראשונים לעניין זילותא דשבת, מצויה ב'אור זרוע'. בדבריו, הוא מביא מנהג שהיה קיים בסביבתו, להסתייע באופן מרחיב ב"גוי של שבת" לצורך חימום מזון לסעודת מצוה רבת־משתתפים בשבת. כידוע, עד עצם היום הזה חימום מזון במטבחים מוסדיים בשבת מהווה אתגר משמעותי. ה'אור זרוע' מציין שגדולי הראשונים שהיו לפניו, ובכללם רבנו תם, השתתפו בסעודות שבהן הסתייעו בגוי של שבת; ואולם, הוא מסיים וכותב:

"מיהו ראוי ונכון שלא לעשות כן משום דאוושא מילתא ואיכא זילותא דשבתא וכל מדינה דלא שכיח בה רבנן ראוי לאסור עליהן דבר זה". (אור זרוע ח"ב, סי' ח'; מצוטט ב'דרכי משה' אורח חיים רנ"ג, ובמגן אברהם שם סקל"ח)

דברי ה'אור זרוע' מבוססים, כמובן, על פירושו של רש"י בסוגיית שביתת כלים. מדבריו, למדנו שגם אם במצבים מסוימים התירו להסתייע בגוי של שבת, הרי זה רק באופן מקומי ונקודתי. כאשר מדובר באירוע רב משתתפים ובעל תהודה רבה, ההסתייעות בגוי של שבת הינה בכלל "זילותא דשבת".

ובכן, היסוד ההלכתי "זילותא דשבת" אינו מפורש בדברי חז"ל, אך בהחלט מצאנו לו בית־אב בדברי הראשונים. אלא שכאמור לעיל, בתורתם של אחרונים, וככל שהפך העולם למתקדם יותר מבחינה טכנולוגית, גם השימוש ביסוד הלכתי זה הלך והפך לשכיח הרבה יותר.

לצורך דיוננו, נזכיר דוגמאות אחדות הקשורות לענייני תחבורה בשבת. בשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' בהיבטי זילותא דשבת הקשורים לפתרונות הלכ־טכנולוגיים המצויים בתחומים שונים.

 

זילותא דשבת בנסיעה ברכבת

בשיעור שעבר הזכרנו את תשובת ה'חתם סופר' העוסקת ביציאה מחוץ לתחום בנסיעה ברכבת. במהלך התשובה, ה'חתם סופר' דן בהלכות תחומין בנסיעה, ואולם בבואו להכריע הלכה למעשה הוא נדרש לשיקולים שונים לחלוטין:

"ביאור איסור להפליג על העגלות ההולכים ע"י הקיטור... ושרשו פתוח עלי איסור דאורייתא שבת שבות כמ"ש רמב"ן בביאר בפ' אמור, ואינו שובת והוה עובדא דחול טפי ועובר על שבות דאורייתא כמו שהסביר הרמב"ן ז"ל[3] במתק לשונו. ולפ"ז היינו דוקא בספינה שיושב בקתדרא ואינו מתקרב במעשה גופו ויושב ועוסק בעונג שבתו כמו בביתו ממש אבל הנוסעים בדאמפף וואגען אינו שובת וגופו נע ונד ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול פשוט דגרע הרבה טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאורייתא להרמב"ן הנ"ל ומפורש בדברי קבלה אם תשיב משבת רגליך וגומר ממצוא חפציך כנלע"ד פשוט וברור בעזה"י". (שו"ת חתם סופר ח"ו, סי' צ"ז)

החתם סופר אינו מזכיר את המושג "זילותא דשבת", ואולם לדבריו שורש האיסור לנסוע למרחקים ברכבת אינו קשור לאיסור נקודתי מצד תחומין או תוספת הבערה, אלא לפגיעה עמוקה בקדושת השבת ובמנוחת השבת. הדברים מבוססים על פירושו של הרמב"ן (ויקרא כ"ג, כד)[4] למצות ה"שבתון" בשבת, אשר מחייבת להניח את עסקי החול גם בפעולות שאין לגביהן איסור תורה מפורש.

ה'חתם סופר' אמנם מדגיש באופן מיוחד את העובדה שהמדובר על אדם שנוסע למרחקים לצורך עסקיו, ואולם מכלל דבריו עולה שאף אם לא היה מדובר על נסיעת עסקים, הרי שעצם העובדה שאדם נוסע בדרכים בשבת – יש בה משום פגיעה במנוחת השבת.

בדור שאחרי ה'חתם סופר', נמנו וגמרו פוסקי מזרח ומערב, שאכן אסור לעלות על רכבת הנוסעת למרחקים בשבת, ואף אם אין בכך איסור הלכתי מוגדר מצד תחומין או תוספת הבערה, הרי שיש בכך 'זילותא דשבת'. בין השאר, כתב כך ר' יצחק אבולעפיא, אשר שימש ברבנות בדמשק ובירושלים ונחשב לאחד מגדולי פוסקי עדות המזרח בשלהי המאה ה־19:

"מכל מקום נראה לעניות דעתי דאכתי יש לאסור לישראל לרכוב בהם בשבת ויום טוב, משום דחיישינן לזילותא דשבת ויום טוב דעביד בהו כעובדין דחול, דכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת... ותו דאשכחן ברייתא ערוכה אין יוצאין בכסא ופירש רש"י ז"ל משום דמתחזי כדרך חול... וחיישינן לזילותא דיום טוב". (שו"ת פני יצחק, אורח חיים ח"ה, סי' א'־ב')

בשפה תקיפה אף יותר, השתמש בן דורו המבוגר ממנו קמעה – ר' יוסף שאול נתנזון, מגדולי פוסקי גליציה:

"ומה שכתב בהיתר ההליכה בשבת בעגלה החדשה אשר מקרוב נתגלה התחבולה להוליכה ע"י קיטור ואש ... חס ושלום להקל ולגבב קילות בזה, ועל כן חס ושלום לסמוך על זה. ואין להשגיח בקילי קילות שהקל בזה הנבל הזה, ואם חס ושלום נתיר זאת לא יוודע איפוא ענין שבת כלל כי לא ישבות המסחר אף בשבת כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבא להתיר כל המלאכות חס ושלום וע"כ אין להתיר". (שו"ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה, סי' ג')

כלל גדול נקוט בידינו, שכאשר פוסק משתמש בלשון חריפה במיוחד, וחוזר בפסקה אחת קצרה ארבע פעמים על הביטוי "חס ושלום", ואף מכנה את מי שסבר להקל בשם "נבל" – הרי שיש דברים בגו. ומסתבר, שדווקא משום שהאיסור ההלכתי הפורמאלי איננו חד משמעי, ביקש ה'שואל ומשיב' להדגיש באופן מיוחד את הפגיעה הערכית והרוחנית בקדושת השבת ובצביונה – 'זילותא דשבת' – במצב שתותר נסיעה ברכבת בשבת.

פוסקי הדור האחרון קיבלו באופן די גורף את העמדה האוסרת. כך, הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א, סי' מ"ד) אסר לעלות בשבת על אוטובוס או רכבת נוסעים בתוך העיר. בדבריו, הדגיש שאף שאין בזה איסור תחומין, ואף אם ניתן יהיה לפתור את בעיית התשלום עבור כרטיס הנסיעה, הרי שיש לאסור זאת מצד "מראית עין" ו"מילתא דתמיהא" – וכמקור לכך, ציין לסוגיא הנ"ל במסכת ביצה.[5]

כדברי הרב פיינשטיין, כתב גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א, סי' כ"א), וציין אף הוא לאותן שתי סוגיות בשבת ובביצה שבהן פירש רש"י שהאיסור מבוסס על 'זילותא דשבת'.

 

מחלוקת הפוסקים בדבר נסיעה לצורך מצוה

על אף האיסור הברור והחד משמעי לעשות דברים המביאים ל'זילותא דשבת', מצאנו בסוגיית הגמרא עצמה גם צד להקל:

"שלח רבי יעקב בר אידי: זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו, ובאו ושאלו את רבי יהושע בן לוי, ואמר: אם רבים צריכין לו – מותר". (ביצה כה:)

מסתבר, שהיות שהאיסור ביסודו אינו אלא משום "זילותא", הרי שראוי לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, וכאשר מדובר בחכם שהרבים צריכים לו, ופירש רש"י (שם ד"ה צריכין לו) שמדובר בתלמיד חכם הדורש בדברי תורה בפני הרבים, יש מקום להקל על אף ה'זילותא' שבדבר.

ואמנם, מצאנו שנחלקו פוסקי הזמן ביחס לנסיעה ברכבת לצורך מצווה. הרב פנחס גולדשמידט כיהן במשך עשרות שנים כרבה של העיר מוסקבה. עם נפילת מסך הברזל, יהודים רבים שבו ליהדותם, וביקשו לפקוד את בתי הכנסת בעיר. הרב גולדשמידט התלבט כיצד להתמודד עם אלה המבקשים להגיע לבית הכנסת בשבת באמצעות הרכבת התחתית. הוא פנה בשאלה אל שניים מגדולי הדור, אשר השיבו לאיסור, לאור המקורות שראינו עד כה:

"אולם ראה איך עמא דבר, דמקובל בכל תפוצות ישראל שלא להשתמש בתחבורה הציבורית העירונית בשבתות ויו״ט. וישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם, ומנהג ישראל תורה. ועל כן נועצנו עם גאוני הדור הלא הם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (שליט״א) בענין הקשה הזה, ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד שאי אפשר להתיר את נסיעת המטרו בשבת וביו״ט. אולם מצד שני גם אין חיוב למחות ביד אלה המקילין לנסוע, וכשבאין בשבת יש לקרבן לתורה ויש להעיר להם שלא לעבור על הוצאה בשבת כדי שיעשו באופן שלא יכשלו בהוצאה ובמוקצה".[6]

ברם, בניגוד לדעת הרשז"א והריש"א, מצאנו שעשרות שנים לפניהם, סבור היה הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שיש מקום להקל בדבר. הרב עוזיאל מצטט את תשובת ה'חתם סופר', אך מדגיש שהדברים נאמרו דווקא בנסיעות למרחקים ולצורכי מסחר. כאשר מדובר בנסיעה ברכבת בתוך העיר, ובמקום שרובו גויים כך שאין חשש משמעותי למראית עין, יש מקום להקל לצורך מצווה:

"אבל במקום שכל התושבים הם לא־יהודים מותר ליהודי לנסוע בקרונות של לא־יהודים ושמתנהגות על ידם בתוך העיר בתנאי שלא יצטרכו לשלם דמי כרטיס נסיעה בשבת ויום טוב. ואף זאת אינו אלא לשם הילוך של מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת וכדומה, אבל לא לשם טיול, ומכל שכן לשם צורך מסחרי". (שו"ת משפטי עוזיאל ח"א, אורח חיים סי' ט')

כעין זה, התיר גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה שבת כרך א', הלכות המפליג בספינה והיוצא בשיירה) למוהל המבקש להגיע לקצה העיר כדי למול מילה בזמנה – לעלות על הרכבת העירונית בשבת, אלא שסיים וכתב "ועד כמה שאפשר יעשה הדבר בצינעה".

כאמור, היתרים אלה לצורך מצוה עולים בקנה אחד עם המפורש בסוגיית הגמרא עצמה, שכאשר יש צורך חשוב, דוגמת חכם שהרבים צריכים לו, אין לחוש לזילותא דשבת.

 

סיכום

בפתח הדברים ציטטנו את תשובותיו של הרב אבי רונצקי, שנטה לאסור הצטרפות לנסיעת היתר משיקולי "לזות שפתיים". כפי שנוכחנו לדעת, חששות מעין אלה מפורשים בדבריהם של הפוסקים האחרונים, ואולם לעיתים ניתן להקל כאשר הצורך הוא אכן צורך חשוב ומשמעותי.

דוגמא לצורך כזה היא מפקד שמבקש לשוב לביתו לאחר פעילות מבצעית. כפי שכבר למדנו, התירו עבורו איסורים מדרבנן; ואכן, כך כתב הרב שלמה אבינר בהערה לתשובתו של הרב רונצקי:

"נראה שיש היתר לאיסורים דרבנן לחוזרים מן המערכה, ואין חשש ללזות שפתיים". (חיצים ביד גיבור כרך ב', עמ' 41)

כוונת הרב אבינר, היא שאף אם נדון "זילותא דשבת" כאיסור דרבנן של ממש, הרי שיש מקום להקל בדבר עבור היוצאים להציל.

אך כאמור לעיל, הקלו בזילותא דשבת לא רק ליוצאים להציל, אלא גם לצרכים אחרים. ואכן, הרב רונצקי עצמו שם כתב:

"יש לשקול כל מקרה לגופו, ולבדוק עד כמה חיונית התפילה בציבור לחייל במציאות שבה הוא נמצא כעת. במידה שהחייל 'שחוק', והצטרפות לתפילה בציבור ושמיעת קריאת התורה וכו' עשויים לחזק את רוחו, בוודאי שאפשר לסמוך על מה שכתבנו ולהתיר לו להשתתף בסיור כחייל נוסף". (שם, עמ' 42)

לכאורה, מדובר בשיקול הלכתי די מחודש: מה עניין מצבו הרוחני של החייל, ורמת ה'שחיקה' שלו, אצל השאלה ההלכתית האם ההצטרפות לנסיעה מותרת או אסורה? דומני, שלאור ההגדרות דלעיל, ולאור העובדה שכבר בסוגיית הגמרא עצמה היקלו בענייני 'זילותא דשבת' כאשר מדובר בצורך משמעותי וחשוב, הנוגע גם לקיום תורה ומצוות, סבור הרב רונצקי שיש להקל בדבר.

בפתח הדברים, הזכרנו שגם הרב איל קרים נדרש לשאלה זו, ולאחר שהאריך בענייני מראית עין, הוסיף וכתב:

"גם כשהכל מסודר מבחינה הלכתית, צריך לתת את הדעת לאוירת השבת ולמחשבת החיילים האחרים. מצד אחד, חשוב שחייל יוכל לענג את השבת בחיק משפחתו ולהשתתף בתפילת ציבור, גם אם זה כרוך בהצטרפות לנסיעת סיור שממילא מגיע למקום ועוצר שם. אולם יש שיקול הפוך: אוירת השבת והחשש שאנשים אחרים יבואו לזלזל באיסורי שבת או בחיילים שומרי מצוות, עקב שימוש בהיתרים 'מוזרים' שאינם ידועים לכל. המציאות היא מורכבת, ואינו דומה מצב אחד למצב אחר, לכן צריך לשקול כל מקרה לגופו. אבל לדעתי אם החייל המצטרף לנסיעה, יסביר לחבריו מדוע הדבר מותר מבחינה הלכתית ומהם מניעיו להצטרפות, אין לחוש ללזות שפתיים". (שו"ת קשרי מלחמה ח"ב, סי' כ"ב)

ההתלבטות של הרב קרים מסכמת היטב את הספק בנדון: מצד אחד, הצורך המשמעותי בתפילה בציבור ובסעודת שבת כהלכתה, ומצד שני אווירת הזלזול בשבת בכך שמצטרפים לנסיעה שלא לצורך. מסתבר, כפי שכותב הרב קרים, שאכן נדרשת בנושאים אלה הכרעה נקודתית בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות.

כך סוכמו הדברים בתורת המחנה, תוך הדגשה מיוחדת של חשיבות "מצוה דרבים":

לפיכך למעשה אין להצטרף לרכב הנוסע בהיתר, אלא כשהנסיעה משיקה לצורך מבצעי, כהצטרפות רב לנסיעת היתר לשם חיזוק רוח הלוחמים, או ארגון תפילה בציבור וקריאה בתורה ב'שטחי כינוס' טרם כניסה ללחימה. או לצורך מצוה דרבים, כהצטרפות חייל לרכב סיור כדי לשמש שליח ציבור בימים נוראים (במוצב שאין בו ש"ץ), או להוציא את הרבים ידי חובת תקיעת שופר. אומנם לצורך מצוה גרידא, כגון בכדי להגיע למשפחתו, או לתפילה בציבור ביישוב סמוך, יש להקל בדבר רק כשהמצטרף חמוש ובקי בתרגולות הסיור כך שהוא מהווה תוספת לכח הסיור. (תורת המחנה כרך ב', ל"ו, ו)[7]