עריכה: אביעד ברסטל.

***

א. פתיחה

בשיעור שעבר (שיעור מס' 56) עסקנו בעניין "זילותא דשבת" בהצטרפות לנסיעה היתר. הצגנו את המקורות בדברי הראשונים שבהם מוזכר עיקרון הלכתי זה, וציינּו שככל שהעולם הפך למתקדם יותר מבחינה טכנולוגית, גם השימוש ביסוד הלכתי זה הלך והפך לשכיח הרבה יותר. בהמשך לכך, בשיעור הבא נבחן בעז"ה את השלכותיו של עיקרון "זילותא דשבת" בכל הנוגע לפתרונות הלכ־טכנולוגיים. אך לפני כן, נשלים זווית נוספת של עצם העיקרון – דרך השאלה המעשית הבאה.

 

ב. השאלה ההלכתית

מעשה שהיה כך היה: קצין בכיר בצה"ל, העוסק בתפקיד משמעותי ורגיש בעל ממשקים בין־לאומיים, נתבקש על ידי אחת מרשתות הטלוויזיה להתראיין באמצע השבוע לתוכנית מיוחדת שתשודר בשבת, ותעסוק בפעילות צה"ל ביהודה ושומרון. הקצין פנה אל הרבנות הצבאית, וביקש לברר האם מותר להשתתף בראיון כזה.

במקרה אחר, שאל קצין בדרגת רב־סרן האם יותר לו להתראיין לתכנית רדיו בשם "ולנו יש פלאפל", העוסקת בראיונות אישיים עם משרתי קבע צעירים בצה"ל, ומשודרת בגלי צה"ל בשבת אחר הצהריים.

אף ששתי השאלות עוסקות לכאורה בעניין אחד, השבתי לקצין השני בשלילה, ולקצין הראשון בחיוב (במגבלות מסוימות). כדי להבהיר את החילוק וההבחנה בין המקרים, נברר את החששות ההלכתיים הכרוכים בראיון שישודר בשבת – ואת דרכי ההתמודדות עימם.

 

ג. "לפני עור", "מסייע" ו"זילותא דשבת"

השאלה שלפנינו איננה חדשה, וכבר דנו בה גדולי פוסקי הזמן. לפני למעלה מ־40 שנה פנה עורך הדין יעקב בר־אור אל הרש"ז אויערבך,[1] ובפיו שאלה זו. עורך הדין בר־אור השתתף דרך קבע בתוכנית הרדיו 'בית המשפט'. התוכנית נתנה למאזינים רקע והסבר אודות פרשיות פליליות מסקרנות מהארץ ומהעולם. מלכתחילה שודרה התוכנית בימות החול, אך לאחר מכן ביקשו העורכים לעבור לשדרה בשבת. עורך הדין בר־אור פנה לרש"ז אויערבך בשתי שאלות: ראשית, האם הוא רשאי להקליט תוכנית שתשודר בשבת – מלכתחילה; ושנית, האם עליו להתנגד לכך שתוכנית שכבר שודרה במהלך השבוע, תשודר בשידור חוזר בשבת.

השואל הדגיש בשאלתו, שאם הוא לא ישתתף בתוכנית, ישתתף בה משפטן אחר, כך שאין באפשרותו לבטל את עצם קיומה או שידורה בשבת. משמעות הדברים מבחינה הלכתית היא, שאין כאן איסור "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא י"ט, יד), הקיים רק כאשר המכשיל מאפשר את העברה, ובלעדיו היא לא הייתה מתקיימת: ראשית, המאזינים מסוגלים להאזין לכל תכנית שהיא ברדיו, כלומר זהו מצב המוגדר מבחינה הלכתית כ'חד עברא דנהרא' (עבודה זרה ו:), דהיינו איסור נגיש וזמין לכל מי שירצה לעבור עליו; ושנית, התוכנית המשפטית הזו עצמה תשודר בלאו הכי, וישתתף בה משפטן אחר. לפיכך, השתתפותו של עורך הדין בר־אור היא לכל היותר 'מסייע לידי עוברי עבירה', שאיסורו מדרבנן, ובוודאי איננה בכלל "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

למרות השיקולים להקל, הרשז"א השיב בשלילה. באשר לשאלה הראשונה, קבע הרב שעליו להתנות תנאי מפורש שהתוכנית תשודר אך ורק בימות החול. אם בקשה זו תידחה, עליו לבטל את השתתפותו בתוכנית. הוא מתייחס לכך שהשידור לא יתבטל כליל ועתיד להשתתף בו משפטן אחר, אך דוחה שיקול זה ומסביר:

"גם יש חששא רחוקה שאולי ישנם יחידים אשר יפתחו את מקלט הרדיו בשבת אך ורק בגלל שדור זה". (המאמר הנ"ל)

כלומר, אין זה מדויק שחילול השבת יתקיים בלאו הכי, משום שככל שהמרואיין מוצלח ומעניין יותר, כך יש סיכוי שצופים או מאזינים רבים יותר יבקשו ליהנות מן השידור.

גם לשאלה השנייה השיב הרשז"א בשלילה. לדבריו, אם ידוע בוודאות שהתוכנית תשודר בשידור חוזר בשבת, אין להקליטה מלכתחילה. זאת ועוד, אם מדובר בתוכנית שהוקלטה בעבר ושודרה ביום חול, וכעבור מספר שנים מבקשת המערכת לשדרה בשידור חוזר בשבת, יש להדגיש לפני השידור שהתוכנית הוקלטה ביום חול. הרב נימק את פסקו זה במשפט קצר אחד:

"הנימוקים: כבוד שבת, חשש קטן לחלול השם, ולהרחיק לזות שפתים". (שם)

בדבריו הקצרים, מלמד הרשז"א שעיקר הדיון ההלכתי איננו קשור לסוגיית "לִפְנֵי עִוֵּר" ו"מסייע", אלא דווקא לחשש מפני הפגיעה בכבוד השבת, ומפני מצב שאדם שומר מצוות יקח חלק במערך תקשורתי הפועל תוך חילול שבת. בכך יש גם לזות שפתיים על המשתתף בתוכנית, ובמידה מסוימת גם חילול השם.

הרשז"א חזר על דבריו גם בתשובה נוספת ומפורטת יותר, שעוסקת בשימוש ברדיו וברמקול בשבת.[2] בתוך דבריו שם הוא מעיר:

"כמו כן יש לדון, היות שלצערנו הגדול נמצאים כמה יהודים שהם מחללי שבת, ויש מהם שפותחים את הרדיו ומדליקים את כל המנורות שבה רק בגלל השדורים העבריים, ונמצא שאם המשדר הוא יהודי הרי הוא עובר בלאו ד'ולפני עור לא תתן מכשול', כי אותם האנשים אשר עינים להם ולא יראו את אור התורה עוורים הם והמשדר מכשיל אותם. ואם אמנם פשוט הוא שאין כאן ממש עבירת לאו, אחרי שיש לתלות שהשידורים הם בשביל נכרים ועוד טעמים אחרים, עם כל זאת מסייע ידי עוברי עברה מיהו הוה, ומכוער הדבר לעשותו. וגם קרוב לודאי שכמה מלאכות דאורייתא ודרבנן, הנעשים במשרדי השידור ע"י יהודים, היו נמנעים ע"י ביטול השידורים העבריים בשבתות ויו"ט". (התשובה הנ"ל)

בדבריו כאן נראה שדווקא השיקול של מסייע ידי עוברי עבירה הוא השיקול המרכזי יותר, ואולם גם כאן לא נמנע מלהזכיר ש"מכוער הדבר".

מבלי להזכיר תשובות אלה של הרשז"א, שלפחות אחת מהן הייתה בכתב יד עד שפורסמה בתחומין, פסק כך גם תלמידו הגדול הרי"י נויבירט:

"אסור לפרסם כל מודעה ומאמר בעתון העומד להופיע בשבת, וכן אסור להכין הקלטה במכשיר הקלטה, על־מנת שתשודר בשבת. ולכן אסור להתראיין לרדיו וכדו' או להכין מופע שישודר בשבת". (שמירת שבת כהלכתה ל"א, כ"ה)

בנוגע למודעה שתפורסם בעיתון, מתבסס הרב נויבירט על תשובה בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סי' ס"ו) לר' מרדכי יעקב ברייש, אך הנדון שם שונה, משום שדובר במודעה בעיתון שיודפס בליל שבת ויופץ בשבת בבוקר, והתשובה נסובה בעיקר סביב אמירה לנכרי מערב שבת, שיעשה מלאכה בשבת עצמה. בנוגע להקלטת הראיון ושידורו בשבת, הרב נויבירט אינו מציין מקור כלשהו, ואינו מתייחס לטעם האיסור. כפי שראינו, ניתן לאסור זאת מצד "לִפְנֵי עִוֵּר" או "מסייע", אך נראה שהאיסור המרכזי יותר הוא הפגיעה בכבוד השבת, משיקולי "זילותא".

גם הרב עובדיה יוסף סבור היה שיש להחמיר בעניין זה, אלא שכמו הרב נויבירט סתם אף הוא את דבריו במשפט קצר ולא פירש את טעמם. אגב דיון כללי בשאלה האם ראוי להקליט שירי קודש ופרקי חזנות, כתב הרב:

"לא אריך למעבד הכי להעביר הד קולו בתקליטים, משום דחיישינן לתקלה... וביותר יש לחוש שישתמשו גם כן בתקליטים אלו בשבתות וימים טובים". (שו"ת יביע אומר אורח חיים ח"ג, סי' ט"ו)

הרב עובדיה מניח בפשטות, ומבלי לציין מקור, שאסור להקליט דיסק שיושמע ברדיו בשבת, ולדעתו זהו שיקול מרכזי להימנעות גורפת מעצם הקלטת דיסקים והפצתם בשווקים. כידוע, נהגו רבים להקליט שירי קודש, אך בנו של הרב עובדיה, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, כתב ב'ילקוט יוסף' (שבת כרך ה', רדיו ורם קול בשבת, סעיף י"ג) שהנוהגים כן ידגישו על גבי העטיפה, שאסור להשמיע את ההקלטות בשבת בשום פנים ואופן.

עמדה ברורה זו, התקבלה על ידי משיבים נוספים, שנדרשו לעניין ראיונות שישודרו בשבת, ואסרו זאת: הרב דוד סתיו (במאמרו "צולם ביום חול, שודר בשבת", בתוך: נקודה 211 [שבט תשנ"ח], עמ' 52 ואילך) הסיק שאין איסור "לִפְנֵי עִוֵּר" בראיון כזה, אך אסר זאת משום זילותא דשבת; הרב יובל שרלו אסר בתשובה (באתר מורשת, זמינה כאן) להקליט תוכנית טלוויזיה העוסקת בקירוב רחוקים, בטענה ש"יש לקרב ליהדות דרך מצוות ולא דרך עבירות" ועוד כהנה.[3]

 

ד. זילותא דשבת – האיסור, ודרכי היתר

דברים דומים לאלה של הרשז"א והרב עובדיה כתב גם הרא"י וולדינברג ב'ציץ אליעזר'. שם (סי' ט"ז), ערך הרב קונטרס ארוך מאוד בעניין הפעלת הרדיו בשבת, ובתוך דבריו שם (בפרק י"א, שכותרתו "אוושא מילתא ועובדין דחול") התייחס לשאלה האם מותר לתחנת רדיו לפעול בשבת בעזרת 'שעוני שבת' באופן אוטומטי וללא מגע יד אדם. במצב כזה, אין כל איסור על השידורים עצמם, ואולם עלולה להיות בזה הכשלת המאזינים. כאמור, הרב וולדינברג נוקט מדיניות דומה לזו של הרב אויערבך והרב עובדיה:

"במקרה שקיימת תחנת רדיו שעובדת אוטומטית, אעפ"כ היה ג"כ מקום גדול לדון לאסור השמעת התכניות משום אוושא מילתא ועובדין דחול, מכיון שבדרך כלל כידוע, במקום הזה של האולפן והמשדר על כל סידורי השידור כפי שנעשים בכל ימות החול, נעשים ונסדרים על ידי מלאכות האסורות בשבת, וא"כ איכא מתוך כך בהמשכת סידור כזה בשבת, אף אי לו היו יכולים לסדר מבלי שיעברו על מלאכות האסורות, משום זילותא דשבת ויו"ט, והרבה מצינו בחז"ל שחששו משום אוושא מילתא וזילותא". (שו"ת ציץ אליעזר ח"ג, סי' ט"ז, פרק י"א)

גם כאן, כאמור, אין מדובר באיסור מצד "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", אלא בחשש גורף יותר לכבוד השבת ול"זילותא דשבת". הרב וולדינברג מבהיר שההחלטה לאסור דבר־מה משום "זילותא דשבת" איננה "גזירה חדשה" שהוא גוזר מדעתו, אלא נשענת על יסוד הלכתי מוצק:

"ואין לזה שייכות לכלל המקובל שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, ואין מוסיפין על הגזירה, כי בכגון דא מצינו הרבה בדברי הפוסקים שגזרו משום זילותא דשבתא ועובדין דחול בגוונים שונים". (ציץ אליעזר שם)

כפי שכבר ציינּו לעיל, הרב וולדינברג מדגיש ש"בדברי הפוסקים", ולענ"ד כוונתו לפוסקים האחרונים, אכן קיים יישום מרחיב לחשש "זילותא דשבת", כפי שראינו בשיעור שעבר (שיעור מס' 56) הן בדברי ה'משנה ברורה' בכמה מקומות (שצוינו שם תחת הכותרת 'מקור דין "זילותא דשבת"'), הן בדבריהם של הפוסקים האחרונים ביחס לנסיעה ברכבת בשבת מה'חתם סופר' ואילך (צוינו שם תחת הכותרת 'זילותא דשבת בנסיעה ברכבת').

דוגמא נוספת וקרובה לענייננו, קשורה להפעלת אתרים לממכר חפצים באינטרנט. דרך כלל, האתרים פועלים בשבת ובחול, ואם כן עולה השאלה האם בעל האתר אינו עובר משום "לִפְנֵי עִוֵּר". הר"ש דייכובסקי[4] התחבט בכך, לאור שאלת "זילותא דשבת":

"הרי, שגדולי זמנינו התחבטו מאוד בנושא זה. הם לא מצאו הבחנות ברורות... גם ענין הפעלת אתר אינטרנט בשבת אינו ברור. יש בו צדדים להקל, כיון שלא נעשית פעולה מכוונת להפעלת האתר בשבת – האתר פועל ממילא גם בימות החול – וגם משום שהכל יודעים, שפעולת האתר היא אוטומטית לחלוטין. מאידך גיסא, יש כאן פרהסיה גדולה, ויש חשש לזלזול בקדושת שבת... סוף דבר, לא ניתן לאסור השארת אתר אינטרנט פתוח בשבת, אולם יש בכך בוודאי טעם לפגם".

סיכם הרב וכתב שגם אם "לא ניתן לאסור" זאת בצורה מוחלטת וברורה, הרי ש"טעם לפגם" יש בדבר, שכן הוא כרוך ב"זילותא דשבת".

אלא שכפי שכבר הזכרנו בשיעור הקודם (שיעור מס' 56), סוגיית הגמרא במסכת ביצה (כה:), העוסקת ביציאה בכסא בשבת, פותחת גם פתח להקל, בקובעה שאם "רבים צריכין לו" – הדבר מותר. כפי שהסברנו, המושג "זילותא דשבת" הוא די רחב ואין לגביו גדרים חד משמעיים, ועל כן יש לחשב בכל מקרה לגופו הפסד מצוה כנגד שכרה, ולבחון האם אותה "זילותא" שתיגרם כתוצאה מהימנעות מפעילות מסוימת לא תהיה חמורה יותר. ואמנם, הרב וולדינברג אכן רמז לאפשרות להקל בדבר גם בנוגע להקלטת תוכנית רדיו:

"אלא שבמקום הכרח וצורך רב יש לדון להקל בזה... ולכתחילה יש לנהוג איסור בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, מיהו במקום פסידא יש להקל דכן עיקר לדינא". (ציץ אליעזר שם)

סתם הרב וולדינברג ולא הגדיר מהו "מקום הכרח וצורך רב", שבו ניתן לדון ולהקל. דברים מפורשים יותר כתב הרנ"א רבינוביץ, בנוגע לאיש ציבור שנתבקש להקליט ביום חול ראיון טלויזיה שישודר בשבת, כאשר מטרת הראיון להתנגד לחקיקה שעלולה לפגוע קשות בפרנסתם של מאות יהודים שומרי שבת. הרב רבינוביץ' סוקר את הצדדים לאיסור, אך מסיים וכותב:

"אלא שמשום גודל הצורך והפסד של רבים... אולי יש להתיר על ידי שיעמידו שלט במקום בולט שייראה משך כל התכנית, ובו יבואר שהתכנית הוסרטה ביום חול, מפני שאסור לישראל להופיע ביום השבת". (שו"ת שיח נחום סי' ט"ו: הופעה בתוכנית טלויזיה בחו"ל שתוסרט ביום חול אך תשודר בשבת [עמ' 35־36])[5]

אם כן, צורך חיוני לרבים מאפשר להקל בעניין "זילותא דשבת", אם אמנם ממזערים את ה"זילותא", ומדגישים שהתכנית צולמה ביום חול.

 

ה. סיכום ומסקנה

לעניות דעתי, המסקנה העולה מן הדברים מחייבת להבחין בין שתי השאלות שבהן פתחנו. הקלטת ראיון לתוכנית בידור, או אפילו תוכנית חינוך בגלי צה"ל, אסורה באופן חד משמעי מפאת כלל השיקולים שהוזכרו לעיל. על כן, השבתי לאותו קצין ששאל על כך שאסור לו להתראיין לתוכנית, ואף פעלנו אל מול דובר צה"ל לדחות את התוכנית כולה לצאת השבת, כדי שלא להעמיד אנשי קבע שומרי שבת במצב בעייתי.

מצד שני, באשר לראיון מקצועי בענייני יחסים בין־לאומיים מפיו של גורם צבאי בכיר – יש להתלבט. גם כאן, פשטות הדברים היא שהדבר אסור, וכפי שנקטו הפוסקים הנ"ל. ברם, אם עמדתו המקצועית של המרואיין היא שהשתתפותו בתוכנית עשויה לתרום תרומה חשובה ומהותית לביטחון המדינה ולתדמיתו של צה"ל, דומני שניתן להכליל זאת בהיתר של "הרבים צריכים לו", ולהתיר זאת כפי שהתיר הרב רבינוביץ'.[6]

אמנם, גם באותם מצבים שבהם הדבר מותר, חשוב לציין לאורך המשדר כולו שהוא "צולם ביום חול", ובכך למזער את ה"זילותא" שבדבר, ואף למנוע לזות שפתיים על קצין המתראיין בשבת (ולמותר לציין שהוספת כתובית הבהרה שכזו, היא פעולה פשוטה ביותר). ושמא אדרבה, דווקא כתוביות כאלה לאורך המשדר תעוררנה מחשבות על השבת בקרב הצופים, שיתפעלו מן הקצין המקפיד להתראיין דווקא בימות החול, והיה זה שכרנו.