עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בשאלות שקשורות בעקיפין לעניין "הותרה" ו"דחויה" ביחס לפעולות שאינן חיוניות וביחס לפעולות שניתן לדחות למוצאי שבת.

דומה, שה'נפקא-מינה' המרכזית לשאלת "הותרה" ו"דחויה" קשורה לחיוב לנסות ולבצע את מלאכות פיקוח נפש עצמן באופן שימעט מן האיסור. שתי הדרכים הבסיסיות לכך הן מלאכה על ידי נכרי ומלאכה בשינוי. שיעור זה יוקדש לנושא הראשון, ובשיעורים הבאים נעבור לנושא השני.

 

"גדולי ישראל וחכמיהם"

לכאורה השאלה שלפנינו אינה צריכה לפנים, שכן הסוגיא ביומא מצטטת את התוספתא (שבת ט"ו, טו) הקובעת מפורשות:

"ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל". (יומא פד:)

לדעת רוב הראשונים, מההתייחסות ל"גדולי ישראל" נלמד שכפי שאין לעשות מלאכה על ידי נכרי, כך אין לעשותה על ידי קטן, אלא על ידי גדול. אמנם, הרמב"ם (משנה תורה, הלכות שבת ב', ג) הוסיף וכתב "גדולי ישראל וחכמיהם", ולדעת רבים מן המפרשים הוא מבקש להדגיש שנדרש לחלל שבת לצורך פיקוח נפש לא רק על ידי גדול ובן דעת, אלא על ידי גדולי ישראל וראשי העדה הנדרשים לתת דוגמה אישית ולהזדרז בהצלת נפשות.[1]

 

מדוע אין עושים מלאכה על ידי נכרי?

אלא שאף שהדברים מפורשים וברורים לכאורה, בראשונים ובאחרונים מצאנו מחלוקת נרחבת בשאלת יישומה הלכה למעשה, התלויה בשאלת טעמה של הלכה זו.

 

1. 1. הרי"ד בפסקיו: שבת "הותרה"

כאמור לעיל, הדרך הפשוטה ביותר להסבר הלכה זו היא, שהשבת "הותרה" לחלוטין במקום פיקוח נפש, ועל כן אין כל סיבה לחזר אחר דרכי היתר ופתרונות שאינם כרוכים בחילול שבת. כך הסביר זאת הרי"ד במסכת שבת, על רקע דברי ר' אליעזר הסבור שהמילה "הותרה" בשבת:

"דכחול גמור הוה משוי ליה להאי שבת גבי מילה, ואינך זקוק לחזר אחר ההיתר. ומפני טעם זה גבי פיקוח נפש שהותר על ידי ישראל אין אנו צריכין לחזר אחר ארמאי, דכיון דניתנה שבת להידחות כחול שויוה רבנן, ואין אנו צריכין לחזר אחר ההיתר, אחר שהכל שוין בו. ודכוותה אמרי גבי פסח בכיצד צולין, למאן דאמ' טומאה הותרה בציבור". (פסקי הרי"ד שבת קל:)

הרי"ד חוזר לסוגיית טומאה "הותרה" ו"דחויה" בציבור, ומבהיר שהשבת "הותרה" במקום פיקוח נפש, ועל כן אין צורך לחפש דרכי היתר אחרות.

אולם בדברי שאר הראשונים – וכפי שנראה להלן אף בדברי הרי"ד עצמו במקום אחר – מצאנו הסברים שונים לחלוטין.

 

1. 2. התוספות: "שמא יתעצל הנכרי"

בתוספות הלכו בכיוון אחר, ופירשו כך:

"אלא בגדולי ישראל – ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה". (תוספות יומא פד: ד"ה אלא)

התוספות אינם סומכים על הנכרי שיבצע את הנדרש במהירות וביעילות הנדרשת. לפי דרכם, אפשר שבנכרי 'מקצועי', שבוודאי יגיש עזרה במהירות וביעילות, אכן עדיף למעט בחילול שבת ולהסתייע בו. אך אין לכך התייחסות מפורשת בתוספות.

 

1. 3. הרא"ש בתוספותיו: חשש שמא יתעכב

החשש הרווח יותר בראשונים הוא שמא החיפוש והחיזור אחר נכרי יוביל לעיכוב בהצלה. כך למשל, כתב בתוספות הרא"ש שם:

"ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי גוים ועל ידי קטנים אלא אפילו בגדולי ישראל –ואפילו יש כאן קטנים מזומנים לעשותו מיד, חיישינן דילמא דזימנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו ואתי לידי סכנה. אף על גב דגבי יולדת אמרינן בפרק מפנין דכל מה שאיפשר לשנויי משנינן כגון חברתה מביאה לה שמן בשערה התם ליכא בשינוי זה שום דיחוי אבל אם היו מחזרין אחר גוים וקטנים אתי לידי דיחוי". (תוספות הרא"ש יומא שם, וכעין זה בהלכותיו)

הרא"ש מדגיש שהחשש איננו מכך שעצם מלאכתו של הנכרי תתבצע ברשלנות, אלא מפני ההשתהות בחיפושים אחריו. הרא"ש עורך השוואה בין מלאכה על ידי נכרי ובין מלאכה בשינוי, ומסביר שאפילו אם נדרש שינוי במלאכת פיקוח נפש – ולכך נתייחס בעז"ה בשיעורים הבאים – הרי שאין לדרוש שהמלאכה תיעשה על ידי נכרי דווקא, מכוח אותו חשש לעיכוב ולהשתהות, כאמור.

 

1. 4. שני הפירושים במאירי:  'שמא יאמרו בקושי התירו' או "שלא תהא שבת 'קלה' בעיניהם"

פירוש אחר שהביאו הראשונים נובע מהמשך דברי התוספתא שם (שבת ט"ו, טו):

"ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת". (יומא פד:)  

הראשונים התלבטו בפירוש הדין "מצטרפין לדעת אחרת": רש"י שם מסביר שמדובר במצב שבו קיימת מחלוקת בין רופאים או מומחים לגבי אבחנת החולי, והחידוש הוא שגם דעת אישה או כותי נספרת ומצטרפת. אך המאירי ציין שרבים מן הראשונים פירשו שהצירוף לדעת אחרת קשור לרישא של התוספתא, ולחשש העקרוני בביצוע מלאכות שלא על ידי גדולי ישראל:

"וצריך להזהר שלא לעשותם על ידי נשים וכותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, רוצה לומר שמתעצלין בדבר מפני שמפקפקים על שאנו מצוים אותם לעשות ואין אנו עושים בעצמינו שמא יש סרך איסור בדבר, ושאנו מקילים בהם שלא להקפיד אם יתלה הקולר בצוארם. ויש מפרשים בה שמדמין מלתא למלתא ויבואו להקל במה שאין בו סכנה". (מאירי יומא פד: ד"ה מחמין)

על פי גישה זו, "דעת אחרת" פירושה הבנה לא נכונה של המותר והאסור: האפשרות הראשונה שמציע המאירי היא שאותו כותי שמבקשים ממנו לבצע את המלאכה יתרשל בה, משום שיחשוב שלאמיתו של דבר אסור לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, וזו הסיבה שמבקשים דווקא ממנו.

האפשרות השנייה שמציע המאירי היא שהכותי ילמד שהותרה הרצועה, ומותר לחלל שבת גם בדברים שאין בהם פיקוח נפש. כך משמע גם מלשונו של הרמב"ם (הלכות שבת ב', ג) שהסביר "כדי שלא תהא שבת 'קלה' בעיניהם", כלומר שהחשש הוא מפני זלזול כללי יותר בשמירת השבת.  

בחזרה לפירוש הראשון במאירי. לאור פירוש זה ניתן לפרש גם את הרישא של הברייתא: אין לעשות מלאכה על ידי נכרי, משום שהדבר עלול להוביל למסקנה המוטעית שפיקוח נפש בשבת הוא היתר דחוק, שמוטב להימנע או להתחמק ממנו. כדי להוציא מטעות זו, על הפעולה להיעשות על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. כך הסביר זאת הר"ן:

"שהדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים והקטנים ואפילו באקראי בעלמא שמא יאמרו הבאים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות". (ר"ן על הרי"ף יומא ד: באלפס, ד"ה ואין)

להלן בדבריו שם מציין הר"ן גם את החשש שמא עד שנמצא נכרי זמין יבוא החולה לידי סכנה, אך לענייננו משמעותית פרשנותו לעניין "דעת אחרת", ולהבנה המוטעית שפיקוח נפש הוא היתר דחוק, הבנה שעלולה לעלות בחיי אדם.[2]

 

1. 5. סיכום בינים וחידושו של ה'דברי מלכיאל'

לסיכום, אף שמתבקש היה להסביר את ההלכה שלפנינו על פי היסוד ששבת "הותרה", כפי שאכן נאמר בפסקי הרי"ד, הרי שבפועל רוב הראשונים הבינו שההלכה נובעת מחששות שונים, ולא מתפיסה עקרונית לגבי הלכות פיקוח נפש. כזכור, הכסף משנה אכן נקט שלדעת הרמב"ם שבת "דחויה", ולא "הותרה", ובכל זאת פסק בשולחן ערוך בפשטות גמורה שאין לחלל שבת על ידי נכרי, כפי שנראה מייד.

למרות כל זאת, בשו"ת דברי מלכיאל[3] מחדש, שהא בהא תליא:

"ולזה נלע"ד דגם הרמב"ם סבירא ליה שכל האיסורים הותרו לגבי פקוח נפש... וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת וביתר ביאור בפירוש המשנה ספי"ח דשבת הטעם שבמקום פקוח נפש עושים רק ע"י גדולי ישראל, כי אם יעשו ע"י קטנים או עכו"ם יבואו להקל בחילול שבת כי לא ידעו שזה הותר רק בשביל פקו"נ.

ואי נימא שדחויה היא לגבי פקו"נ, וא"כ מדאורייתא צריך להדר לעשות בהיתר, איך אפשר שיתקנו לעשות דווקא בגדולים בשביל איזה חשש?! ואף שיש כח ביד חז"ל לעקור דבר תורה, היינו היכא דאיכא מיגדר מילתא אבל לא בכהאי גוונא. ועל כרחך צריך לומר כמו שנתבאר, דהרמב"ם סבירא ליה דהותרה". (שו"ת דבר מלכיאל, ד' ט"ו)

לדעת הדברי מלכיאל, אילו היה נוקט הרמב"ם שהשבת "דחויה", הוא בוודאי היה מחייב לחלל שבת על ידי נכרי, גם אם קיים חשש רחוק ל"דעת אחרת" ולאי הבנות. רק תפיסת "הותרה", שלמעשה מייתרת את הצורך בחיזור אחר דרכי היתר ובביצוע המלאכה על ידי נכרי, מאפשרת לחדש גם את כל החששות שהוזכרו לעיל.

 

ראשונים המחמירים לחלל שבת דווקא על ידי נכרי

סקרנו עד כה פירושים שונים להלכה שאין לחלל שבת על ידי נכרי, אך הצד השווה לכולם הוא שההלכה כשלעצמה מוסכמת, ואת חילול השבת יש לעשות על ידי גדולי ישראל. והנה, מחדש הרי"ד:

"ואין אומרים יעשו הדברים הללו על ידי גוים או ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל. פי' אין אומרים נחזור אחר גוים או אחרי קטנים דלאו בני שביתה נינהו בעוד שנחזור אחריהם יכביד בחוליו אלא עושין אותן ע"י גדולי ישראל דבני שביתה נינהו אבל ודאי אם היו מזומנים לנו מוטב שנעשה ע"י גוים ולא ע"י ישראל וע"י קטנים ולא ע"י גדולים". (תוספות רי"ד יומא פד: ד"ה ואין, וכעין זה גם בפסקי הרי"ד שם)

הרי"ד מקבל את דעת הרא"ש שהחשש הוא שמא החיפוש אחר נכרי יוביל לעיכוב, ועל כן מגיע למסקנה שאם הנכרי עומד מוכן ומזומן, אכן מוטב שהוא זה שיעשה את המלאכה ויחלל את השבת. הרא"ש שצוטט לעיל הדגיש שאין כך פני הדברים, וגם אם הנכרי מזומן – יש לחשוש שמא בהזדמנות אחרת לא יהיה נכרי, ויבואו לידי סכנה. מסתבר שלדעת הרי"ד חשש זה הוא חשש רחוק, ועל כן הוא דוחה אותו.

לעיל ציטטנו את דברי הרי"ד בפסקיו על מסכת שבת, הסותרים חזיתית את דבריו כאן, ולעת עתה לא ראיתי מי שהתייחס לסתירה זו. אך עצם השיטה שמייסד הרי"ד, ולפיה כאשר אין כל חשש לעיכוב או השתהות בהגשת ההצלה, אכן ראוי לעשות זאת על ידי נכרי, מפורשת גם בדבריהם של ראשונים אחרים. כך למשל כתב הראבי"ה:

"נראה לי דשמעינן מינה דהא דאמרינן הזריז הרי זה משובח כגון שצריך מתון קצת לגוים, אבל אם אפשר כך במהרה לגוים כמו בישראל יעשה על ידי גוים". (ראבי"ה חלק ב', יומא תקל"א)

בהמשך דבריו שם קובע הראבי"ה שאם נדרש לחמם יין לצורך חולה שיש בו סכנה בשבת – מוטב שהנכרי הוא זה שיחמם את היין. הבית יוסף (אורח חיים שכ"ח, יב) התקשה בכך, שכן למדנו בשיעורים הקודמים שמוטב לחלל את השבת על ידי ישראל מלהגיש לחולה שיש בו סכנה מאכל אסור (כמו נבילה, או במקרה הזה יין נסך). ואכן, הבית יוסף דוחה את דברי הראבי"ה בעניין הזה.

גם הרמ"א בדרכי משה העיר על כך שדברי הראבי"ה סותרים את עצם ההלכה שבה עסקינן בדבר מלאכה על ידי ישראל ולא על ידי נכרי, אלא שלאחר הערה זו מסיים הרמ"א וכותב:

"מיהו כמדומה לי שנוהגין כדברי ראבי"ה דכל היכא דאפשר בגוי בלא שיהוי עושין לו הכל על ידי גוי". (דרכי משה אורח חיים שכ"ח, ט"ו)

 

דעת הרמ"א והחולקים עליו

להלכה, השולחן ערוך פסק בפשטות לאור כל האמור לעיל:

"כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת". (שולחן ערוך אורח חיים, שכ"ח י"ב)

הרמ"א במקום משיג, וכדרכו כמעט בכל מקום מביא את המנהג המקובל כפסק הלכה:

"הגה: וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין ע"י אינו יהודי, וכן נוהגים".

הרמ"א כורך יחד מלאכה בשינוי עם מלאכה על ידי נכרי, וקובע בפירוש שהמנהג הוא לחלל שבת על ידי נכרי אם אמנם הדבר אינו מעכב את ההצלה.

כמה מגדולי הפוסקים תמהו תמיהה רבה על פסק זה של הרמ"א. כבר הט"ז במקום הגדיר פסיקה זו כ"דבר תימה" והאריך לסכם את החששות השונים שהעלו הראשונים מפני עשיית מלאכה על ידי נכרי גם במקום שבו אין חשש לעיכוב ולשיהוי. הט"ז מסיים את דבריו וקובע:

"ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין, אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא". (ט"ז אורח חיים שכ"ח סק"ה)

ועוד כתב שם, שאף אם מאן דהו נוהג כרמ"א, ומשתמש בגוי, עליו "לגלות ברבים", כלומר להכריז ולהבהיר, שעיקר הדין הוא שמותר לחלל שבת לצורכי פיקוח נפש גם על ידי ישראל.

'ערוך השולחן' שם פסק גם הוא כדעת הט"ז, וקבע כי "יש להתפלא" מדוע פסק הרמ"א כפי שפסק.

לעומתם, מפסקי המשנה ברורה (שכ"ח סקל"ה, של"א סקכ"ד ובשער הציון שם) נראה שקיבל את פסק הרמ"א, ואף כאשר ציטט את דברי הט"ז (שכ"ח סקל"ז) נטה להחמיר רק אם אמנם קיים חשש – ואפילו חשש רחוק – שעשיית המלאכה על ידי נכרי תוביל לעיכוב כלשהו.[4]

אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב סיכם את המחלוקת בהרחבה, ומסקנתו היא שאכן מנהג העולם כדעת הרמ"א, ואולם עדיף היה לנהוג דווקא כדעת הט"ז. בתוך דבריו הדגיש את הזיקה ההדוקה של הדיון כולו לשאלת "הותרה" ו"דחויה":

"ומכל מקום אף אם יש לפנינו נכרים או קטנים שאינן בני מצות אין אומרים הרי אפשר לעשות ע"י אלו ולא יתחלל שבת ע"י ישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו ואין כאן חילול כלל...

ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה, ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי שאז אין איסור מן התורה ואם אפשר לעשות ע"י נכרי בלא איחור כלל צריך לעשות ע"י נכרי מן התורה, ולא אסרו לעשות ע"י נכרי אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום.

והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה, אבל טוב שלא לנהוג כן כי יש חשש שמא יראו עכשיו שאין עושין רק ע"י נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל ולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי ועכ"פ הרוצה לעשות ע"י נכרי יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהנכרי הוא מזומן כאן". (שולחן ערוך הרב שכ"ח, י"ג)

 

הבחנת האחרונים בין רמות שונות של פיקוח נפש

אחד הנושאים המרכזיים שאליהם נידרש בהמשך הסדרה הוא ההגדרה המדויקת של פיקוח נפש בסכנה עכשווית ובסכנה עתידית. מבלי להיכנס לעובי הקורה בנושא, נראה מדברי הפוסקים שההבחנה בין רמות שונות של פיקוח נפש משמעותית מאוד גם למסקנת ההלכה בנידון שלפנינו.

כך למשל, בחלק מבתי החולים מעסיקים בשבת 'כתבנים' שמשמשים למעשה כ'גויים של שבת' שתפקידם לבצע רישומים, או פעולות אחרות הכרוכות באיסור תורה, עבור המאושפזים. כתבנים אלה עושים את מלאכתם גם כאשר מדובר בחולים שיש בהם סכנה, שלכאורה אמורים היו להגיש להם עזרה על ידי "גדולי ישראל וחכמיהם"!

מסתבר שכאשר מדובר על פעולות חיוניות אך שגרתיות, ולא להגשת עזרה דחופה ומידית במקרה ספציפי, יש יותר מקום להחמיר ולבצע את המלאכות על ידי גויים.

כמה מגדולי הפוסקים הביעו יסוד זה בסגנונות שונים. למשל, בשו"ת שבט הלוי נתבקש לקבוע אימתי שברים מסוגים שונים נחשבים פיקוח נפש, ובסיום דבריו כתב:

"מכל האמור למעלה יראה דפרשת השברים פרשה סתומה היא דלפעמים מחללין על לא דבר ועוקרין הלכות ברורות, ולפעמים מותר לחלל. ולכן שמעו ותחי נפשכם דחברת הצלה תהי' בחלקה ע"י יהודים שומרי מצות ויודעי הלכות וחלקה להבדיל ע"י גוים רופאים וחובשים, ובכל אופן יהי' במשרד שם ישראל זריז עומד על גביהם...

ואף על פי שהט"ז נוטה לעשות דוקא על ידי ישראל, הרי זה דוקא במקום שהסכנה בבירור, לא במקום ספק. וגם היושב ע"י הטלפון יכול להיות גוי מבין ועל ידו ישב הישראל הנותן ההוראה והמזרז לצאת אם צריך. והחשש שחושש הט"ז דשמא יאמרו דאסור לחלל ע"י ישראלים ונמצאת מכשילן לע"ל לא שייך בנדון שלכם כיון שבמקום דאיכא סכנה ברורה הרי יוצאים גם ישראלים להציל". (שו"ת שבט הלוי ו' כ"ה)

לדעת הרב ואזנר, מצבים המוגדרים כספק פיקוח נפש מתירים חילול שבת, אך בהם נכון יותר לחלל על ידי גוי של שבת.

דוגמה אחרת לכך קשורה למעטפת רחוקה יותר של פיקוח נפש. הזכרנו בשיעורים הקודמים את ההיתר להדליק מדורה לצורך חולה כדי שיתחמם, ועל כך כתב המשנה ברורה:

"דסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה, ואם אפשר על ידי אינו יהודי, יעשה על ידי אינו יהודי". (משנה ברורה שכ"ח סקס"ב)

ניתן היה לומר שפסק זה של המשנה ברורה הוא לשיטתו, שנקט עיקר כדעת הרמ"א. ברם, 'ערוך השולחן' שכפי שראינו לעיל חלק בתוקף על פסק הרמ"א, מקבל כאן פסיקה זו, ומסביר:

"ועושין לו מדורה, אך אם אפשר ע"י אינו יהודי טוב לעשות על ידו, דבזה ליכא בהלה ואינו נחוץ לזה כרגע, אלא אם כן הרופא אומר שצריך חמימות תיכף דאז מצוה על הישראל להסיק לו המדורה ולא להמתין עד שימצא אינו יהודי". (ערוך השולחן שם, כ"ח)

כלומר יש מצבים שבהם אכן ברור מאוד שאין דחיפות כלל, ובזה ראוי לעשות את המלאכה על ידי נכרי.

בשמירת שבת כהלכתה סיכם:

"אותם צרכים חיוניים של החולה שבסכנה שעשייתם אינה נחוצה בו ברגע ויצטרכו להם במשך השבת, אם אפשר, טוב לעשותם על-ידי נכרי. ואמנם ודאי שאם אין נכרי במקום, מצוה על היהודי לעשות צרכים אלה עבור החולה שבסכנה, גם אם הם קשורים בעשיית מלאכות האסורות מן התורה.

ולפיכך, בימים הקרים כשהחולה שבסכנה זקוק לחימום הבית ואינו צריך לכך בדחיפות, אם אפשר – ידליק הנכרי את התנור; חולה שבסכנה שהשינה יפה לו, והאור דלוק בחדרו ומפריעו, אם אפשר – יכבה הנכרי". (שמירת שבת כהלכתה, ל"ח, ב)

בעת האחרונה היו מספר פרסומים על 'מוקד שבת על ידי רופא נכרי'. התועלת במוקדים אלה קשורה בעיקר להגשת עזרה לחולים שאין בהם סכנה – אך מכלל הדברים למדנו שלעיתים גם עבור חולים שיש בהם סכנה, תידרש מעורבות של רופא נכרי, ובלבד שלא ייגרמו כל עיכוב או השהיה.