עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה – הצגת השאלות

בשיעור שעבר עסקנו בהרחבה במחלוקת הראשונים והפוסקים בדבר מלאכות בשינוי במקום פיקוח נפש. שאלה זו נוגעת מאוד הלכה למעשה לעוסקים ברפואה ובביטחון, ומתעוררת במגוון מצבים.

פשוט וברור שאיש כוחות הביטחון הנתקל במחבל או במפגע – לא ישתמש בנשקו "בשינוי", אלא יפעל באופן המהיר והמיטבי כדי לנטרל את הסכנה. כך גם מגיש עזרה ראשונה שנקלע לתאונת דרכים יפעל באופן המהיר ביותר כדי לסייע לנפגעים.

ואולם, חלק משמעותי מאוד ממלאכות הרפואה והביטחון עוסק בפעולות שאין בהן דחיפות מיידית, וממילא נשאלת השאלה האם נדרש לבצע את המלאכות בשינוי. להלן מספר דוגמאות:

1. רופא תורן עורך ביקור שיגרתי במחלקה בבית החולים, ורושם את פרטיו של כל אחד מן החולים. הרישום והמעקב חשובים וחיוניים, אך עיכוב של מספר דקות כדי לעשות את הפעולות בשינוי בוודאי לא ייפגע בהן. האם יש לכתוב בשינוי? ומה הדין כאשר הכתיבה מבוצעת באופן ממוחשב, שלדעת רוב הפוסקים יש בו איסור תורה ולא איסור דרבנן?
2. חייל המאייש חמ"ל בשבת נדרש לשוחח שיחות טלפון רבות. פשוט וברור כי אין לקיים שיחות בלתי מבצעיות בשבת, אך גם בין השיחות המבצעיות, יש כאלה הנחוצות לצורך נהלים שבשגרה, ולא לצורך תפעול אירוע בשעת חירום. גם כאן, מקובל להניח ששיחת טלפון בשבת אסורה מדרבנן בלבד – האם יש לעשותה בשינוי?
3. צה"ל מפעיל אמצעי תצפית שונים ומגוונים לצורך הגנה ואיסוף מודיעין, ורוב האמצעים מופעלים באופן חשמלי: האם חייל העוסק בכך בשבת נדרש לבצע את כלל פעולות האיסוף והסריקה בשינוי? האם יש לחלק בין אמצעים שהפעלתם כרוכה באיסור תורה, כגון שיש בהם נורות להט, ובין אמצעים אחרים?
4. חייל הנדרש לסייר ברכב מחוץ לעירוב בשבת, ומעוניין לצאת מן הרכב לצורך מנוחה והתרעננות – האם עליו להוציא את נשקו האישי ואת שאר החפצים הנחוצים לו בשינוי, או שמא היות שהוצאה זו נחוצה לצורך יעילות המשימה, ניתן לעשותה כרגיל? גם כאן יש לשאול, האם יש מקום לחלק בין הוצאה ברשות הרבים דאורייתא ובין הוצאה בכרמלית?

כאמור, הדוגמאות רבות ומגוונות, ולכאורה תלויות כולן במחלוקת העקרונית שבה עסקנו בשיעור הקודם בדבר מלאכות בשינוי לצורך פיקוח נפש.

הטענה המרכזית שאותה אבקש להציע להלן, היא שיש לחלק בהקשר זה בין איסורי תורה ובין איסורי דרבנן.[1] בעולמנו החשמלי והממוחשב, יש פעולות רבות שאותן ניתן לעשות מבלי לעבור על איסורי תורה (וזאת בהנחה שהשימוש בחשמל בשבת אינו אסור מן התורה, ואין כאן המקום להרחיב בכך), ועל כן אם אמנם יש מקום להקל באיסורי דרבנן, הרי שהדבר עשוי לסייע מאוד לעוסקים בהצלת נפשות.

 

סוגיית "חילתית"

בשיעור שעבר הזכרנו שתי סוגיות מפורשות הדורשות לבצע מלאכות פיקוח נפש בשינוי: האחת ביחס ליולדת והשנייה ביחס לצורכי מילה בשבת. במסכת שבת יש סוגיא שלישית העוסקת בנושא זה, אלא שנחלקו ראשונים בפירושה.

במשנה במסכת שבת (קמ.) נאמר, שאסור לשרות חילתית, שהיא סוג של צמח תבלין, במים פושרים. הגמרא שואלת מהו האיסור בדבר, ולמסקנת הגמרא האיסור מדרבנן בלבד משום "עובדין דחול". בהמשך הסוגיא מתברר, שהמים ששורים בהם את החילתית עשויים לרפא מחלות שונות, ונשאלת השאלה מה דינו של מי שהחל טיפול במי חילתית בימות השבוע, ומבקש להמשיך בו בשבת. תשובת הגמרא היא:

"שורה בצונן ומניח בחמה... אי לא שתי בשבת – מיסתכן". (שבת קמ.)

כלומר, אף שהאיסור לשרות חלתית במים פושרים הוא איסור דרבנן, מחייבת הגמרא לשנות מן הדרך הרגילה, וקובעת שיש לשרות את החילתית במים קרים, ולהניח אותם בשמש כדי שיתחממו.

נחלקו הראשונים שם בדבר המחלה שעליה מדובר. פשט הגמרא הוא, שאם אותו חולה לא ישתה מן החילתית הוא יבוא לידי סכנה של ממש, וכך כתב הריטב"א בשם "יש מפרשים". כך עולה גם מדברי הטור (אורח חיים שכ"א), וכך פירשו המגן אברהם (שכ"א סקכ"ז) והמשנה ברורה (שם סקע"ה) את דברי השולחן ערוך (שם, סעיף י"ח). לעומתם, מלשון הרמב"ם (שבת כ"ב, ז) משמע ששתיית החילתית היא טיפול מונע, ומצד שני מדובר בחולה שאין בו סכנה, וכן כתבו בפירוש הרמב"ן (כתובות ס. ד"ה ור"ת ז"ל כתב), הרשב"א (עבודת הקודש, בית מועד שער א') והריטב"א (הנ"ל).

מחלוקת זו בין הראשונים משמעותית מאוד לענייננו. אם הסוגיא עוסקת בחולה שאין בו סכנה, או בטיפול מונע, הרי שהיא כלל אינה נוגעת לנידון דידן, וקל להבין מדוע חייבו חכמים לבצע את הפעולה בשינוי. אך אם נפרש שהסוגיא עוסקת בחולה שיש בו סכנה, הרי שלמדנו מכאן שאף שמדובר על איסור קל מדרבנן שאינו אלא משום "עובדין דחול", חובה לעשותו בשינוי ולא כדרכו, וכדרך שפירש הריטב"א לדעה זו:

"דכיון דסגי ליה בהכי כל מה דאפשר לשנויי משנינן". (חדושי הריטב"א שבת קמ. ד"ה אבל)

ובכן, לדעת חלק מן המפרשים, סוגיא זו הינה מקור נוסף לחובה לשנות במקום פיקוח נפש, ולא רק באיסורי תורה אלא גם באיסורי דרבנן.

 

דעת הפוסקים המחייבים שינוי גם באיסור דרבנן

בשיעור הקודם, ראינו שהרמ"א (אורח חיים שכ"ח, יב) קובע שראוי לעשות מלאכות בשינוי, בלי שהבחין בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן. גם סוגיית הגמרא ביחס ליולדת אינה עורכת הבחנה כזאת. הראשונים שם מתייחסים לאיסורי תורה (הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים) בפשטות, אך אינם דנים בנושא זה במפורש.

שינוי באיסור דרבנן מוגדר "שבות דשבות", ואכן מצאנו שאיסורו קל יותר, והתירו "שבות דשבות" לצורך מצוה, במקום צורך גדול ובמקום חולי (שולחן ערוך אורח חיים ש"ז, ה). אם כך, ייתכן שכאשר הדבר אפשרי ואינו מעכב את ההצלה, מוטב לעבור על איסורי דרבנן בדרך של "שבות דשבות", דהיינו לעשותם בשינוי.

ואכן, פוסקים רבים הניחו בפשטות שפסיקת הרמ"א תקיפה גם ביחס לאיסורי דרבנן. כך, למשל, כתב בשמירת שבת כהלכתה:

"כל דבר שיש בו איזה שהוא צורך לחולה המסוכן, בין שהדבר נוגע לרפואתו ובין שהדבר נוגע להזנתו ולשאר צרכיו, אם אין במניעתו מן החולה כדי להחמיר את מצבו או למעט את סיכוייו להתגבר על מחלתו – מחללין עליו את השבת באיסורי דרבנן בלבד, וגם כאן, אם אפשר, לא יעשו כי אם בשינוי.

כשיש צורך לטלפן לרופא כדי לקרוא לו, או לבקש ממנו הוראות טיפול – אם אפשרי הדבר ירים את השפופרת בדרך שונה ממה שרגיל לעשות בימות החול...

בגמר השיחה... גם כאשר מותר להחזיר את השפופרת לעריסתה, יחזירה במרפקו". (שמירת שבת כהלכתה, פרק ל"ב סעיפים כ"ד, מ', מ"ב)

הרב נויבירט איננו מצטט מקור לפסקים אלה, אך מיסב את תשומת לב המעיין לפסק השולחן ערוך (אורח חיים שכ"ח, יז) ביחס לחולה שאין בו סכנה, אשר הותרו עבורו איסורי דרבנן בשינוי, ומשתמע שלדעתו הוא הדין כאן. לכאורה יש להשיב על השוואה זו, שכן השולחן ערוך אכן פסק שבחולה שאין בו סכנה יש לעשות איסורי דרבנן בשינוי, ואולם הכא עסקינן בחולה שיש בו סכנה. יתר על כן, המחבר עצמו פסק שבמקום סכנת איבר, שאינה מסכנת את כל הגוף, יש לעבור על איסורי דרבנן כרגיל, ולא בשינוי! אמנם, הרב נויבירט מתייחס גם לכך (שמירת שבת כהלכתה פרק ל"ג הערה כ"א), ומצטט מהספר דעת תורה,[2] שקבע שאף בזה – אין להקל כאשר יש אפשרות להגיש סיוע בדרך היתר, דהיינו בשינוי.

נמצא, אם כן, כי על פי הרב נויבירט ההנחיה לחזר אחר האיסור הקל ביותר, ובנידון דידן איסור דרבנן בשינוי, היא הנחיה מקיפה, ויש ליישמה הן לגבי חולה שאין בו סכנה, הן לגבי חולה שיש בו סכנת איבר, הן לגבי חולה שיש בו סכנה. כאמור, הרחבה זו איננה מפורשת בדברי הרמ"א, אך ניתן למצוא לה מקור על פי פירושם של חלק מן הראשונים בסוגיית חילתית.

 

דעת הפוסקים המחלקים בין איסור תורה לאיסור דרבנן

1. סקירת הדעות

בספר תורת היולדת (פרק ל"ב, הערה ב') ציטט הגר"י זילברשטיין מספר בשם פקוח נפש[3] (סימן ד', אות ג', סעיף ט"ז), הנוקט עמדה שונה מזו של הרב נויבירט. הוא מניח בפשטות ומבלי לציין מקור, שהחובה לבצע מלאכות עבור יולדת בשינוי היא אך ורק באיסורי תורה. מכאן, מתחבט הגר"י זילברשטיין האם הוצאת הולד מן הרחם היא איסור תורה שיש לעשותו בשינוי, או איסור דרבנן שאין חובה לשנות בו.

דברים מפורשים יותר בנושא כתב בספר תורת רפאל לר' רפאל שפירא מוולוז'ין:

"דלא מצינו גבי סכנה דכל היכא דמצי לשנויי משנינן רק היכא דאי לא משני איכא איסורא דאורייתא, אבל היכא דאי לא משני ליכא רק איסור דרבנן, לא מצינו דצריך לשנויי... כן הוא מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל". (תורת רפאל סימנים ל"ו-ל"ז)

התורת רפאל מציין לדברי הרמב"ן בתורת האדם, ולדבריו בחידושיו על הש"ס במסכת עבודה זרה (כח: ד"ה ומשמע נמי). בעוניי לא מצאתי ראיה מפורשת מדברי הרמב"ן שם, וייתכן שכוונת התורת רפאל היא לעצם ההבחנה בין חולה שאין בו סכנה אשר לגביו מפורש ברמב"ן כי איסור דרבנן יתבצע בשינוי בלבד, ובין חולה שיש בו סכנה, אשר לגביו אין הוראה חד משמעית, אלא אך ורק דרישה כללית לביצוע הפעולה בשינוי.

הגרי"ש אלישיב ציטט את דברי התורת רפאל, וקבע להלכה:

"במקום שיש סכנה וצריכים לעשות מלאכה דאורייתא, אבל אפשר לעשותה בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי – עושים על ידי שינוי. ומלאכה כזו שאין בה ולא (נדצ"ל: אלא) משום שבות – לא צריך שינוי". (קובץ תשובות חלק ב' סימן כ"ו אות ג')

הרב אלישיב מיסב את תשומת לב המעיין לפסק השולחן ערוך בדבר חילול שבת במקום סכנת איבר, ודומה שכוונתו להעיר כדברינו לעיל: שינוי באיסור דרבנן נדרש בחולה שאין בו סכנה, אך במקום סכנת איבר, וקל וחומר במקום פיקוח נפש גמור, ניתן לבצע איסורי דרבנן כרגיל.

ובכן, דברי הרב נויבירט בוודאי אינם מוסכמים להלכה, ויש לבאר את יסוד המחלוקת.

 

2. סברת החילוק בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן

בשיעור הקודם הסברנו שפסק הרמ"א לשינוי בפיקוח נפש מבוסס, בפשטות, על דין "הקל הקל תחילה". והנה, חקרו אחרונים האם דין זה קיים גם באיסורי דרבנן. הגר"י זילברשטיין (תורת היולדת פרק ל"ג הערה א') מתייחס לשאלה זו, ומוכיח מן המשנה ברורה (סימן רע"ח, סק"א) שאמנם כך: גם בין איסורי דרבנן מצאנו איסורים חמורים יותר (מלאכה שאינה צריכה לגופה) ואיסורים חמורים פחות (כמו טלטול מוקצה ואמירה לנכרי – שאין בה מעשה), ובמקום פיקוח נפש יש להעדיף את האיסור הקל ביותר.

הדבר משתלב ביסוד כללי יותר, לפיו גם באיסורי מדרבנן חובה לחזר אחר דרכי היתר. ביטוי בולט לכך מצוי בתוספות (שבת צד. ד"ה גדול כבוד הבריות) בהקשר אחר, שם מבואר שאף שהותר לעבור על איסורים מדרבנן לצורך הטיפול במת משום כבוד הבריות, במקום שבו ניתן להפחית את רמת האיסור, חובה לנהוג כן. לכן, מסבירים בתוספות שם, אף שהותר להוציא את המת מרשות היחיד לכרמלית, בכל הנוגע לטלטול המת – יש לעשות זאת על ידי כיכר או תינוק, דהיינו באופן שיקל לפחות על איסור מוקצה.

כאמור, על פי דרך זו צדקו דברי הרב נויבירט בדבר החובה לשנות במקום פיקוח נפש גם באיסורי דרבנן.

את דברי החולקים על הרב נויבירט ניתן לבסס על הבחנה חשובה ויסודית^[4] בין איסורי תורה, המוגדרים 'איסורי חפצא', ובין איסורי דרבנן, המוגדרים 'איסורי גברא'. העובר על איסור תורה בשבת מביא ל"חילול שבת", ואף שבמקום פיקוח נפש יש בכך מצוה רבה, סוף סוף השבת התחללה. לכן, מוטב לבצע את הפעולה בשינוי, ובכך להימנע מחילול השבת.

לעומת זאת, איסורי דרבנן אינם פוגעים בקדושת השבת, אלא מהווים עוון אישי המוטל על כתפי האדם, בכך שאיננו מציית לדברי חכמים. במקום פיקוח נפש, כאשר ניתנה שבת להידחות, אין בעשיית הפעולה משום מרי ומרד בדברי חכמים: האיסור בטל מעיקרו, ומשום כך אין צורך לבצעו בשינוי.

ניתן לתמוך הבחנה זו בדבריו של הרמב"ן בתורת האדם, שכתב:

"למעבד לה למלאכה בשינוי – שלא יתחלל בה שבת. (תורת האדם שם)

הרמב"ן מדגיש את ממד חילול השבת, וכאמור, ניתן להציע שחילול כזה קיים במקום איסור תורה, אך לא במקום איסור דרבנן.

כאשר הצעתי בשעתו סברא זו בפני מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הוא נטה להסכים עם הדברים, ולקבל הבחנה עקרונית זו בין איסורי תורה ואיסורי דרבנן.

 

סכנה לפנינו?

בתשובתו שהוזכרה לעיל, הגרי"ש אלישיב משלב בדיון שיקול נוסף:

"ואם כן יש לצדד דאף דקיימא לן דספק סכנה של עתיד נמי מחללין עליו את השבת, אבל בכהאי גוונא אם אפשר לשנות מצד הדין אליבא דכולי עלמא, ולא רק מצד שכן נוהגין כמו שכתב הרמ"א, דאכתי לא נכנס לכלל סכנה אלא אנו חוששין מפני העתיד וכשאפשר לשנות דהוא יקבל את הדבר בלא איחור יש להחמיר אליבא דכולי עלמא". (קובץ תשובות שם)

הבחנה זו הולמת תפיסה שעמדנו עליה בשיעורים הקודמים, לפיה ככל שרמת פיקוח נפש גבוהה יותר, כך פוחת הצורך לחזר אחר דרכי היתר. כאשר הסכנה היא סכנה עתידית, אף אם נגדיר זאת כפיקוח נפש, ראוי למצוא דרכי היתר, ולעשות בשינוי גם איסורי דרבנן.

כך הביא בשמו של הגרי"ש אלישיב גם הרב אברהם אבידן, ששימש בשעתו כסגן הרב הראשי לצה"ל:

"ועוד שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א), שכל שעל פי רוב אין סכנה, ומה שמחללין שבת זה מפני שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, בזה צריך שינוי לכולי עלמא". (ספר משא בהר עמוד 365)

אם כן, בבואנו להכריע הלכה למעשה בעניין שינוי במקום פיקוח נפש, חובה לתת את הדעת גם על נתון זה.

 

טרחה ומאמץ לעוסקים בפיקוח נפש

בנוסף על כל האמור עד כה, יש מקום לבחון שיקול מסוג אחר. בשיעור שעבר הזכרנו את תשובת הגרש"ז אויערבך, בה עסק במחלוקת שבין המבי"ט ובין הביאור הלכה על פי הרמב"ם בעניין "הקל הקל תחילה". הרקע לאותה תשובה הוא חידוש מופלא שחידש הגרשז"א, לפיו אין חובה על האדם לשבש את חייו באופן קיצוני כדי לחסוך חילול שבת לצורכי פיקוח נפש. לכן, אם לאדם יש מים חמים שהכין מבעוד יום לצורך עונג שבת, ובמהלך השבת מתברר שבסמוך אליו ישנו חולה שיש בו סכנה הזקוק למים חמים, אין לחייבו אותו לוותר על עונג השבת, וניתן לחמם במיוחד לצורך החולה, מדין פיקוח נפש. בהשקפה ראשונה חידוש זה נשמע מרחיק לכת ואכן רבים הסתייגו ממנו, ובאותה תשובה מבקש הגרשז"א להצדיק ולהסביר את חידושו.

בנוגע לענייננו, כותב הגרשז"א:

"ואף שהלכות שבת הן כהררין התלויין בשערה וגם ענין זה שאנו דנים בו חמור מאד, מכל מקום נראה לעניות דעתי דלגבי פיקוח נפש כיון שאמרה תורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, לכן אף אם רק דחויה היא, הרי זה חשיב כהיתר גמור, וכמו שבימות החול אין חייבין להפסיד ממון או לטרוח הרבה אם אפשר לבשל עבור החולה משלו כך גם בשבת...

שאין להטריח ולהכביד על הבא להציל נפש מישראל לטרוח בחפוש אחר חפוש או בפסידא דממון. הן אמנם שהרמ"א כתב בסימן שכ"ח שנוהגים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי... אך גם להרמ"א נראה דכל זה דוקא לגבי הבדל קטן בין עושה כדרכו או על ידי נכרי ושינוי; אבל אם צריך משום כך לטרוח הרבה או להטריח אחרים להעיר אותם משנתם או למונעם ממאכל ומשתה וכדומה, בכגון דא נראה דיש לחוש טובא לתקלה... או אתי למנועי משום כך ויבוא לידי סכנה. (שו"ת מנחת שלמה חלק א', סימן ז')

הגרשז"א מחדש שאף אם נאמר שהחובה לשנות במלאכות פיקוח נפש מבוססת על "דחויה", הרי שלא ניתן להטריח יתר על המידה את העוסקים בפיקוח נפש, משום שסוף כל סוף הם עוסקים בהצלה. אין ספק שביצוע כל פעולה ופעולה בשינוי, ובעיקר כאשר מדובר על צוות רפואי או כוח בטחוני במשמרת ארוכה, המתבצעת כמעט מדי שבת ולא באופן חד פעמי – היא טרחה עצומה, ולדעת הגרשז"א אי אפשר להטריחם בטרחה כזאת.

כמובן, קשה מאוד להגדיר באופן חד משמעי וגורף מהי טרחה רבה ומהי טרחה מועטת, וברור שכל מקרה לגופו.[5] אך ככלל ניתן לומר, שאדם הנדרש לעשות פעולה כלשהי בשבת באופן חד פעמי – ראוי שיעשה אותה בשינוי, בעוד שאיש רפואה וביטחון הנדרש לפעולה מדי שבת, ועושה אותה לאורך משמרת ארוכה, יוכל לעשותה כרגיל.

היבט נוסף ו'מבצעי' יותר לטענה זו העלה הגרנ"א רבינוביץ':

"פעולות בשבת שהותרו לצרכי בטחון בפעילות בטחונית – אין לעשותן על ידי שינוי, וכבר כתבתי על כך כמה פעמים, שהרי במקום להתרכז בעבודתו הבטחונית יעסיק עצמו כל הזמן בעשיית שינויים, וגם תגובותיו תהיינה איטיות יותר, ויתכן גם שיגיע בגלל כך לאיסורים גדולים יותר". (מלומדי מלחמה, סימן נ"ז,[6] תשובה על שימוש במכשירי הקשר שבצה"ל בשבת, אות ו')

הרב רבינוביץ' מחזיר אותנו אל הראשונות, ומבהיר: עיסוק יתר בנושא ה"שינוי" (בדיוק כמו המאמץ לחזר אחר נכרי!) מסיח את הדעת ממשימת ההצלה עצמה, וסופו שעלול להגיע חלילה לפגיעה בחיי אדם.

 

סיכום למעשה

לעניות דעתי, המסקנה העולה מן הדברים למעשה היא כדלקמן:

1. עצם החובה לעשות מלאכות בשינוי במקום פיקוח נפש שנויה במחלוקת בין הראשונים, ופשט דברי הרמב"ם והשולחן ערוך שכלל המלאכות נעשות כרגיל.
2. אף על פי כן, כאשר מדובר בפעולות שאינן מגוף ההצלה ותורמות לה באופן עקיף בלבד, יש סברא גדולה לחייב שינוי, ובעיקר כאשר מדובר באיסורי תורה.
3. פעולות שיש בהן משום מעבר על איסורי דרבנן, ככלל ניתן לעשות כרגיל, ואולם אם הזמן אינו בהול כלל, ומדובר בפעולה חד פעמית, יש מקום להחמיר ולעשות בשינוי גם איסורי דרבנן.
4. אנשי ביטחון ורפואה, המבצעים משמרות ארוכות ונדרשים לפעולות רבות וממושכות לצורך פיקוח נפש, יעשו אותן כרגיל כדי שלא לפגוע בפעילות ולבוא לידי סכנה.

כך נוסחו הדברים בספר תורת המחנה מבית מדרשה של הרבנות הצבאית:

"באופן ההתנהלות בעת פעילות מבצעית, יש להבחין בין מצבי סכנה מובהקים, בהם יש לבצע את פעולות ההצלה כדרכו בחול, לבין מצבי ספק-סכנה, או חשש סכנה עתידית, בהם ראוי להשתדל למעט בביצוע פעולות אסורות (במיוחד באם המדובר בפעולות האסורות מן התורה), ולבצען בשונה מדרכו בחול (כהפעלת אמר"ל ומילוי יומן בעת תצפית שיגרתית, וכל שכן שהדבר נכון ביחס לפעולות שאינן קשורות ישירות לעצם ההצלה, כדיווח פורמלי בקשר או תיעוד דיווח כזה ביומן המבצעים, שאין לבצעם כלל אלא אם יש לכך הצדקה מבצעית).

מלבד זאת, בעת קביעת אופן ביצוע פעולות אסורות, יש לקחת בחשבון ששינוי מדרכי הפעולה הרגילות גורע מיכולת התגובה האוטומטית, כשם ששינוי מסדר הפעולות עלול להביא לשיכחת אחת מהן, ושהעיסוק בשאלות הלכתיות ובדרכים לצמצום האיסור, עלול להטריד את דעת הלוחם עד כדי פגיעה בכושרו המבצעי". (תורת המחנה כרך ב' [שבת] ל"ו, א)