עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור שעבר (מס' 30) עסקנו במקורות ההלכה בדבר חילול שבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. עמדנו על כך שמדובר על עיקרון יסודי בענייני ביטחון לאומי, ובשיעורים הבאים עוד נלמד על פסקי ההלכה הרבים שאותם השתיתו פוסקי הדור האחרון על עיקרון זה.

בשיעור הנוכחי אבקש לבחון כיצד הלכה זו באה לידי ביטוי לאורך הדורות, בקהילות ישראל בחוץ לארץ.

 

נהרדעא שבבבל כעיר הסמוכה לספר

כפי שלמדנו בשיעור שעבר, נחלקו רש"י והראב"ן ביסוד ההיתר לחלל שבת על עסקי תבן וקש: הראב"ן (שבת, שס"ג) פירש שמדובר על חשש ממשי לפיקוח נפש, ואילו רש"י (עירובין מה. ד"ה לספר) פירש ש"משם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". כפי שהסברנו, רש"י מתבסס על שיקול מרחיב בתפישת הביטחון הלאומי, וגם הגאון הרוגוצ'ובי ב'צפנת פענח' הסביר ש"זה לא מין גדר פיקוח נפש, רק משום כבוש" (צפנת פענח שבת ב', כג).

לכאורה, דברי רש"י קשורים לתפישת הביטחון בארץ ישראל, ולהבטחת היאחזות עם ישראל בארצו. באופן פשוט, בקהילות היהודיות בחו"ל קשה לדבר על 'כיבוש' של חבל ארץ זה או אחר. כך אכן כתב בעל ערוך השולחן כתב:

"ובזמן הקדמון בזמן שבית המקדש היה קיים[1] ובאו לעיר העומדת על הגבול, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת [עירובין מ"ה.], דעיר כזה אם יכבשוה נוח ליכבש את כל הארץ [רש"י ד"ה לספר]". (ערוך השולחן אורח חיים, שכ"ט, ט)

אמנם, על אף שדברי ערוך השולחן תואמים מסברא את שיטת רש"י, קשה מאוד לקבל אותם, שכן בסוגיית הגמרא מפורש שההיתר לחלל שבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר נוהג גם בחו"ל:

"אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא". (עירובין מה.)^[2]

רש"י, ושאר הראשונים שם, מסבירים שנהרדעא שכנה באזור הספר שבין היישוב היהודי בבבל ובין עיירות נכרים. כאמור, אילו היינו מפרשים כפירוש הראב"ן, שבעיר הסמוכה לספר קיים חשש גבוה שאירוע של גניבה יידרדר לפיקוח נפש, ברור ומובן שהחשש קיים בחו"ל, ולעיתים אף ביתר שאת. אך אם אכן שיקולי 'כיבוש' יש כאן, קשה להבין מה עניינם ליישוב היהודי בבבל.

אכן, הרב עובדיה יוסף השיג על דברי ערוך השולחן והסביר:

"והנה אף לפירוש רש"י והאור זרוע שפירשו, שמשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם יש לומר, שאין זה מטעם פיקוח נפש, אלא משום מצות הכיבוש עצמה. שכיבוש ארץ ישראל דוחה שבת, וכמו שאמרו בשבת (יט, א): 'עד רדתה – אפילו בשבת'... וכן ראיתי להגאון הרוגאצ'ובי, בספר צפנת פענח על הרמב"ם...                       
ולפי זה יש לומר, שלפי מה שכתבו הפוסקים שאין מצות כיבוש נוהגת בזמן הזה, אין לחלק בין עיר הסמוכה לספר לשאר עיירות ישראל, ואין להתיר אלא כשבאים על עסקי נפשות, דהוה ליה פיקוח נפש. ונראה שזהו טעמו של הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן... 
אולם מדברי מרן השלחן ערוך (סי' שכט), שהביא דין זה להלכה, מוכח דסבירא ליה, דהטעם הוא משום פיקוח נפש, ולכן הלכה זו נוהגת גם בזמן הזה. וכן מוכח בעירובין (מה, א) דמסיים עלה: 'אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמי, תרגומא נהרדעא'. הרי שאין הדבר משום כיבוש ארץ ישראל, אלא מטעם פיקוח נפש". (הרב עובדיה יוסף, 'מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש', בתוך: תחומין כרך י')

ושמא יש לומר, שבהלכה זו של עיר הסמוכה לספר ניתן למצוא שתי בחינות: מצד אחד, כאשר מדובר בעיר ספר בארץ ישראל, יש לתת מקום לשיקולי כיבוש ומשילות. מצד שני, מכלל פיקוח נפש לא יצאנו, וההלכה בדבר עיר הסמוכה לספר מחדשת שחובה לחלל את השבת גם בחשש לסכנה עתידית, וחשש זה קיים גם בחו"ל.

 

כיבוי דליקה בשבת

הפוסקים לדורותיהם התבססו על דין עיר הסמוכה לספר בנוגע לחששות שונים הנוגעים לפיקוח נפש, בדגש על כיבוי דליקות.

מעיקר דין התלמוד (שבת קיז:), אם פרצה דליקה בשבת מותר להציל אך ורק את המזון והביגוד המינימליים לצורך השבת. חכמים החמירו בדבר הרבה, ולא זו בלבד שלא התירו לכבות את הדליקה, אלא הגבילו את היקף ההיתר לפנות חפצים מן הבית הבוער, מחמת החשש שמא יבוא לכבות.

אלא שראשוני אשכנז נתקלו במציאות שבה היה כמעט בלתי אפשרי ליישם הלכות אלה. כאשר פרצה דליקה בגטו היהודי, החשש שמא האש תתפשט גם לבתי נכרים והיהודים יואשמו בכך, כמו גם החשש מפני פוגרום שיתפתח בחסות הדליקה, הובילו לצורך חיוני לכבות את הדליקה תיכף ומייד. בשיעור שעבר הזכרנו, שאת פירושו לסוגיית עיר הסמוכה לספר הציע הראב"ן אגב דיון בהיתר זה לכבות את הדליקה בשבת:

"אבל בזמן הזה שאנו מתי מעט בין הגוים וידם תקיפה ואפילו לא באו גוים אלא על עיסקי ממון אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואם יעמוד ישראל נגד הגוי יזרקנו כנגד הדליקה, או יהרגנו ומותר לישראל לבא לכבות כדי להציל חבירו... ותניא 'עיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עיסקי ממון יוצאין עליה בכלי זיין בשבת' – דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכי לגוים אחרים, וכ"ש אנו שאנו יושבים בתוכם שלא יראו מלהרוג ומחללין את השבת ומצילין". (ראב"ן שבת, שס"ג)

כך פסק גם האור זרוע:

"התירו רבותינו לכבות דליקה בשבת מפני שאנו דרים בין העכו"ם וכשיש דליקה באים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר שמחללין עליה את השבת הילכך שרי". (אור זרוע עירובין, קמ"ט)

הדברים הובאו להלכה גם בהגהות אשר"י (עירובין ד', ו) ובתרומת הדשן (סי' נ"ח בחלק התשובות), ונפסקו גם בהגהות הרמ"א (אורח חיים של"ד, כו). מדבריהם, למדנו ש לעניין ההיתר לנקוט פעולות המונעות סכנת חיים, הקהילה היהודית בחו"ל הוגדרה באופן כמעט גורף כ"עיר הסמוכה לספר", על אף שדובר בסכנת חיים עקיפה או עתידית.

 

חילול שבת משום איבה

אחת השאלות הרגישות ביותר בהלכות פיקוח נפש היא שאלת המותר והאסור בכל הנוגע להצלת גוי בשבת. ה'חתם סופר' נטה להקל בעניין זה, והוא היה בין מייסדי התפישה שלפיה אם יהודי לא יגיש עזרה מצילת חיים לנכרי בשבת, תיגרם "איבה" רבה בין יהודים לנכרים, שעשויה להגיע עד כדי פיקוח נפש.[3]

אין כאן המקום לפרוט בהרחבה את סוגיית "איבה" על מקורותיה בש"ס, אך הנוגע לענייננו הוא שכדי לבסס את ההיתר נדרש ה'חתם סופר' לדברי הראשונים בעניין דליקה בשבת:

"ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא... עיין עירובין מ"ה במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים שם, יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם אי אפשר בלעדה והנלע"ד כתבתי". (שו"ת חתם סופר ח"ב סי' קל"א)

הפניית ה'חתם סופר' לדברי "שלטי הגיבורים" מכוונת להיתר שראינו לכבות דליקה בשבת כאשר היהודים מתגוררים בין הנכרים. גם שם, חשש איבה הופך לחשש פיקוח נפש, ומתיר לחלל את השבת.[4] כך ביאר זאת בשו"ת ציץ אליעזר:

"והחידוש של היתר מלאכה דאורייתא בכגון דא הוא בזה, דאע"ג דהסכנה לא מוחשית מכל מקום מותר בהיות שכעין סכנת הכלל ישנו בזה לפנינו, ועל כן נחשב זה כישנו בזה בפועל חשש סכנת נפשות". (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, סי' ט"ו, 'קונטרס משיבת נפש', ו', יא)

נמצאנו למדים, כי ההלכה בדבר עיר הסמוכה לספר וגדרי פיקוח נפש הנרחבים הנובעים ממנה, יושמו לאורך הדורות בנוגע לאיבה בכלל, ובנוגע לכיבוי דליקה בפרט. אולם, אין ספק שכאשר השאלות מתעוררות בארץ ישראל, ולא בנהרדעא או בקהילה אחרת בחו"ל, הן מקבלות נופך מיוחד ומוארות באור אחר.

בשיעור הבא נעסוק בעזרת ה' בהלכות שחידשו פוסקי הדור האחרון מכוחה של סוגיית עיר הסמוכה לספר. אך עוד קודם לכן, דומני שיש מקום להזכיר סוגיא אחרת, לא בהלכות שבת אלא דווקא ב'הלכות ארץ ישראל', המבהירה עד כמה מהווה סוגיית עיר הסמוכה לספר סוגיית יסוד במסגרת הניסיון לגבש תפישת ביטחון לאומי לאור ההלכה.

 

'שטחים תמורת שלום'

ציטטנו לעיל מדבריו של הרב עובדיה יוסף, שתמה על 'ערוך השולחן' המצמצם את דיני עיר הסמוכה לספר רק לזמן שבו בית המקדש היה קיים בימי קדם. ההקשר שבו כתב הרב עובדיה יוסף את דבריו נוגע לאחת השאלות הרגישות ביותר בחברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים, והיא שאלת מסירת חבלי ארץ מן המולדת במסגרת הסכמי שלום או מהלכים מדיניים אחרים.

למותר לציין, כי לא נוכל במסגרת זו להקיף דיון נרחב זה על שלל היבטיו, ועל כן נתמקד אך ורק במקום שאותו תפסה סוגיית עיר הסמוכה לספר במסגרת דיון זה.

שיטתו העקרונית של הרב עובדיה יוסף, היא שאם המדינאים ומומחי הביטחון סבורים שהסכם 'שטחים תמורת שלום' ימנע שפיכות דמים ויציל חיי אדם – הוא מותר על פי ההלכה. אלא שהרב עובדיה שואל: הכיצד מותר למסור שטחי מולדת לאויבנו, והרי הלכה פסוקה היא שמחללים את השבת בעיר הסמוכה לספר כדי שלא "תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (רש"י עירובין מה. ד"ה לספר)!

תשובתו של הרב עובדיה, בהתאם לשיטתו שצוטטה לעיל, היא שסוף כל סוף הלכה זו בדבר עיר הסמוכה לספר – יסודה בדיני פיקוח נפש. על כן, עם כל חשיבותו של פיקוח נפש עתידי או עקיף, אין בכוחו לדחות פיקוח נפש וסכנה מיידית:

"אולם גם אם נאמר שזהו מטעם פיקוח נפש, כפשטות דברי הגמרא והפוסקים, מכל מקום בשטחים של יהודה ושומרון ועזה, אשר נכבשו על ידי צה"ל מידי הערבים, והם תובעים אותם בחזרה, אם הם יאמרו שרוצים לכרות ברית שלום אתנו אם נחזיר להם שטחים אלו, ואם לאו, ח"ו קיימת סכנת מלחמה מיידית, ומומחים צבאיים ומדיניים יקבעו שאין סכנה כלל בהחזרת השטחים בודאי שאין זה דומה לעיר הסמוכה לספר שבידינו מימי עולם, ושבנו למה שנתבאר, שפיקוח נפש דוחה החזרת שטחים...                                           
ומכל שכן שיש לומר עוד, שאין להביא ראיה מדין עיר הסמוכה לספר לנידון שלנו, כי למנוע סכנת מלחמה מיידית עדיף טפי ממה שנחוש פן תקראנה מלחמה בעתיד. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת נודע ביהודה דלא חשיב פיקוח נפש להתיר איזה איסור, כל שאין הסכנה לפנינו, אבל לשמא תבוא סכנה לעתיד אין זה נחשב ספק פיקוח נפש... 
ואילו הגמרא והפוסקים הנ"ל, שהתירו לחלל שבת כשצרו עכו"ם על עיר הסמוכה לספר, החשש מבוסס שעל ידי שיכבשוה תהיה הארץ נוחה להיכבש לפניהם. מה שאין כן בנידון שלנו, שאם מפקדי הצבא והמדינאים יהיו סבורים שאין ח"ו שום סכנה ליישוב על ידי החזרת שטחים, אין כל חשש בהחזרת שטחים למנוע סכנת מלחמה מיידית". (הרב עובדיה יוסף, במאמר הנ"ל)

הרב עובדיה מצטט את המקורות שבהם כבר עסקנו בשיעורים קודמים בדבר פיקוח נפש עתידי, עקיף. אכן, בהלכות ציבור לעיתים גם פיקוח נפש עקיף – יש בו משום סכנה, אך בוודאי אין בכוחה של סכנה זו לדחות סכנה ברורה ומיידית בהווה. לכן, לדעת הרב עובדיה שיקולי פיקוח נפש בהווה גוברים על שיקולי פיקוח נפש עתידיים, שעליהם מושתתת סוגיית עיר הסמוכה לספר.

הרב חיים דוד הלוי, שבאופן כללי התנגד למסירת שטחים במסגרת הסכמי שלום, קיבל את גישתו העקרונית של הרב עובדיה יוסף בנוגע לפרשנות של ההלכה בעניין עיר הסמוכה לספר:

"אחרים מרבני דורנו תלו חציהם לאסור פינוי ישובים מדין נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו' בעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללים עליהם את השבת... ופירש רש"י הטעם (במקור ההלכה בעירובין מ"ה א) שמא ילכדוה ותהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם... מתוך הלכה זאת רצו רבני דורנו ללמוד איסור החזרת ערי גבול, שאם נחזיר אותם לידי האויב מאתמול, עלול הוא לסכן את כל המדינה.

וכל זה תמוה בעיני ביותר, כי הלא הלכה זאת עוסקת בפעילות עוינת של אויבי ישראל, שכן מבואר, נכרים "שצרו" על עיירות ישראל, כלומר שהביאו עיר ספר במצור תוך איום אולטימטיבי לתת להם ליכנס לתוך העיר על עסקי ממון ואפילו קש ותבן, ושאם לא יתנו להם יפתחו במלחמה נגד העיר הנצורה, על זה באה ההלכה להורות שחובה להלחם אפילו בשבת מן הטעם שנתבאר לעיל. ומה ענין להלכה זאת, לנדון דידן, שישבו שתי מדינות אויבות בעבר לשולחן הדיונים ותוך כדי משא ומתן הצהירו על נכונותם לשלום, וחתמו על הסכם שלום, בתנאי של חזרה לגבולות שמלפני המלחמה, אתמהה.

ואם רצו ללמוד על ערכם של ערי גבול כשלעצמם, לזה לא צריך שום הלכה ומילתא דפשיטא היא, אלא שאין ללמוד מכאן שום איסור. ואם רצו ללמוד על ערך שיש לעומק האיסטרטגי בשעת מלחמה, זה דבר נכון ביותר כשלעצמו, אבל אינו רמוז באותה הלכה אף לא ברמז דק, שכן כל הנלמד מאותה הלכה הוא כאמור, שיש להגן על ערי גבול אפילו בשבת, ומנין שאסור למדינה להחזיר שטחים שנכבשו במלחמה ולחזור לגבול הישן, תוך כדי משא ומתן על שלום?! ואם נסיגה זאת מסכנת את בטחון המדינה או לאו, בדבר זה אינה עוסקת הלכה זאת ולא כל הלכה אחרת, זה הוא שיקול – דעת של הממשלה, והיא הנושאת בכל מלוא האחריות להחלטתה". (שו"ת עשה לך רב ח"ד, סי' א')

כאמור, הרב חיים דוד הלוי התנגד עקרונית למסירת שטחים במסגרת הסכם שלום, ואולם הוא מבהיר שאין ראיה לעמדתו מסוגיית עיר הסמוכה לספר, שכן סוגיא זו עוסקת במצור ובשעת מלחמה, ולא בהסדר מדיני שנחתם לאחריה. כפי שכבר הערנו, סוגיית עיר הסמוכה לספר היא אכן סוגיית יסוד בהלכות מלחמה, אך הרב חיים דוד הלוי מגביל זאת דווקא למלחמה של ממש, ואיננו סובר שהיא משקפת תפישות ביטחוניות ואסטרטגיות רחבות יותר.

לעומתו, הרב שאול ישראלי חלק בתוקף על פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, וקבע שעל פי ההלכה אסור בשום פנים ואופן להחזיר שטחים במסגרת הסכם שלום. כאמור לעיל, לא נעסוק כאן במכלול הטיעונים והשיקולים בדיון זה, אך בנוגע לענייננו, הרב ישראלי נוטה לומר שההלכה בדבר עיר הסמוכה לספר היא הוכחה ניצחת, בניגוד לדברי הרב עובדיה והרב חיים דוד הלוי:

"אך בר מכל הדין: סוגיא מפורשת בעירובין (דף מה, א) שלמרות שבבאו עכו"ם על עסקי ממון אין יוצאים עליהם למלחמה בחילול שבת, בעיר הסמוכה לספר יוצאים... והיינו שיש חשש של כיבוש יישובי ישראל, שלזה ייחשב כסכנת נפשות, כשהמקום כבוש בידי עכו"ם, ואז אין מעצור בפניהם גם לענייני נפשות. ודין זה אינו רק בא"י, כפי שאמרו שם, שמהאי טעמא גם נהרדעא (שהיא בבבל) נחשבת כעיר הסמוכה לספר.

ואם בזה, שלא באו כלל אפילו ללכוד את ערי הספר, ולא באו אלא על ענייני ממון, חוששים שישתלטו על המקום, ומשם ימשיכו להשתלט על כל היישובים הנוספים, מכל שכן אם כל הדיון במפורש למסור להם המקום הגובל עם שאר יישובי ישראל, שלפי חז"ל חייבים ע"ז לצאת למלחמה. כי יש חשש סביר שלא יעצרו בזאת, אלא ימשיכו לכבוש גם מקומות נוספים". (הרב שאול ישראלי, מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש [תגובה למאמרו של הרב עובדיה יוסף], בתוך: תחומין כרך י')

הנה כי כן, גם הרב ישראלי מודע לכך שההלכה שלפנינו אינה מיוחדת דווקא ל'כיבוש', והיא נוהגת גם בנהרדעא שבבל ובחו"ל באופן כללי – ובכל זאת הוא רואה את חשש הכיבוש העתידי כמשולב באופן מהותי ועקרוני בענייני פיקוח נפש, עד שכמעט נראה לומר שהיינו הך: עצם הכיבוש של ערי ספר הוא בגדר פיקוח נפש, במובן הלאומי הרחב. לשון אחר, אף אם אין מדובר בהלכה מיוחדת ב'הלכות כיבוש', אלא על הלכה כללית במסגרת דיני פיקוח נפש, הרי שבשורה התחתונה משמעות הלכה זו היא שעם ישראל – בשם שיקולי פיקוח נפש – נדרש להיאחז באדמתו, ולא לעזבנה ביד האומות.[5]