עריכה: אביעד ברסטל

***

פתיחה

בשני השיעורים האחרונים עסקנו באתגר מיעוט המקורות בהלכות צבא וביטחון. אתגר זה הוביל לכך שכאשר נמצאו בדברי חז"ל "שרידים ממשפטי המלוכה" כפי שכינה אותם הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ג), הפוסקים שמחו בהם כמוצאי שלל רב, ושמו אותם עטרה לראשם כיסוד מוסד בהלכה.

כך הוא בסוגיית "עיר הסמוכה לספר". מדובר על סוגיא קצרה יחסית במסכת עירובין. הראשונים לא האריכו לדון בה, ואולם בדברי האחרונים, בדגש על פוסקי הדור האחרון, היא הפכה לאחת מסוגיות היסוד בדיני צבא וביטחון.

בשיעור זה נעסוק במקור הסוגיא, ובשיעורים הבאים נבחן בעזרת ה' יישומים שונים ומגוונים להלכה המתחדשת בה.

 

עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר

המשנה במסכת עירובין (ד', ג; מד:) עוסקת בדינו של מי שיצא מחוץ לתחום שבת לצורך הצלת נפשות, ומחדשת שהותר לו להוסיף וללכת אלפיים אמה לכל רוח, וזאת בשונה ממי שיצא מחוץ לתחום שלא ברשות, שמרגע שיצא מהתחום אסור לו לצאת מד' אמותיו. מתוך כך מתפתח בגמרא דיון בעניין גבולות המותר והאסור למי שיצא לצורך הצלת נפשות, בדגש על היוצא למלחמה. לסוגיית חזרה מהצלה עוד נתייחס בעזרת ה' בהמשך הסדרה, אך לענייננו משמעותי הדיון הבא בגמרא שם, מעניין לעניין באותו העניין:

"אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת". (עירובין מה.)

ההבחנה שמביאה הברייתא פשוטה וברורה: כאשר יש חשש לפיקוח נפש, מותר לחלל את השבת. אין ספק, שאם הנכרים שצרו על העיר מבקשים להרוג ח"ו, הרי שיש "חולה לפנינו" ו"סכנה לפנינו" ועל כן מותר לחלל את השבת. עם זאת, כאשר ברור שאותם נכרים לא באו אלא כדי לגנוב ממון, אין היתר לחלל את השבת, שכן כפי שכבר למדנו בעבר (שיעור מס' 27) עיקר הדין הוא שאין מחללים שבת להצלת ממון.

החידוש הגדול בסוגיא מופיע בסיומה של הברייתא:

"ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת". (עירובין מה.)

"עסקי תבן וקש" הם עניינים ממוניים פעוטים. לאמור – לא זו בלבד שהנכרים אינם מתכוונים להרוג מאן דהו, אלא אפילו הגניבה שלשמה צרו על העיר הינה של חפצים פחותי ערך כמו תבן וקש. והנה, אף שכאמור הלכה פסוקה היא שאין מחללים את השבת על עניינים ממוניים, מתירה הברייתא לעשות את כל הדרוש כדי לבלום את הגנבים, וזאת אך ורק משום שמדובר על "עיר הסמוכה לספר", כלומר בעיר גבול.

השאלה העולה מאליה היא מדוע התירו לחלל את השבת למניעת גניבת תבן וקש. בשאלה זו נחלקו הראשונים, כדלהלן.

 

פירוש הראב"ן – פיקוח נפש בהווה

הראב"ן, מראשוני אשכנז בדור שאחר רש"י, עסק בגבולות המותר והאסור בכיבוי דליקה בשבת. אגב דרכו הוא מצטט גם את סוגייתנו ומסביר:

"ותניא עיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיין בשבת, דכיון שסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכי לגויים אחרים". (ראב"ן שבת, שס"ג)

דברי הראב"ן מזכירים את דין "בא במחתרת". הגמרא במסכת סנהדרין (עב.) מסבירה שהתורה התירה להרוג את הבא במחתרת, שכן ניסיון הגניבה שלו עלול להתפתח לרצח. לדעת הראב"ן, כך קורה גם בעיר הסמוכה לספר: אמנם כוונתם הבסיסית של הנכרים אינה אלא לממון פעוט, ואולם היות שבעיר הסמוכה לספר עסקינן, והנכרים מרגישים בטוחים ומוגנים כך שיוכלו להימלט מעבר לגבולות המדינה, קיים חשש של ממש שאירוע הגניבה יתפתח לרצח. אם אכן קיים חשש לרצח, הרי שסכנת נפשות לפנינו, ומותר לחלל את השבת.

חשוב לציין, שגם לדעת הראב"ן אין וודאות שהגניבה תתפתח לרצח. ואולם אם אכן כך יקרה, אזי הסכנה היא "כאן ועכשיו" – הגניבה הנוכחית, בשבת זו עצמה, עלולה להידרדר ולהגיע לפיקוח נפש.

דבריו של הראב"ן הובאו בתרומת הדשן (פסקים וכתבים, קנ"ו) ובהגהות אשרי (עירובין, ד' ו), ונפסקו גם בשולחן ערוך:

"יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות". (שולחן ערוך אורח חיים שכ"ט, ז)

בתרומת הדשן, ובעקבותיו גם בשולחן ערוך, מבואר שהחשש שגניבה תתפתח לרצח קיים בכל מקום, ולא רק בעיר הסמוכה לספר. לכן, הם פוסקים שמותר לחלל את השבת על כל עסקי ממון שעלולים להידרדר לעסקי נפשות, גם אם אינם בעיר הסמוכה לספר דווקא. הרמ"א שם מדגיש "והכל לפי העניין", דהיינו נדרשת בחינת כל מקרה לגופו, אך העיקרון הוא שאכן קיים חשש סכנה ממשי.

 

פירוש רש"י – פיקוח נפש ציבורי

ברם, רש"י ביאר את הסוגיא בעירובין באופן אחר:

"לספר – עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". (רש"י עירובין מה.)

סתם רש"י ולא פירש הכיצד גניבת קש ותבן תוביל לכך שהנכרים ילכדו את אותה העיר, ומשם יכבשו את הארץ כולה. ונראה לבאר, ש'כאן ועכשיו', בשבת הנוכחית, אכן אין כל סכנה בגניבת הקש והתבן. עם זאת, גניבות חוזרות ונשנות פוגעות במשילות ובביטחון הלאומי. בהחלט ייתכן שבתחילה יהיו אלה רק קש ותבן, אך בהמשך עשויים אותם נכרים לגנוב גניבות משמעותיות יותר, ובמבט צופה פני עתיד, הדבר יערער את אחיזתנו בגבולות הארץ עד כדי מלחמה שבה עלולים הנכרים לכבוש חלילה את אזורי הספר, ואף את הארץ כולה.

הרקע לפרשנות זו בדברי רש"י מצוי בגמרא במסכת סנהדרין, המחדשת ש"עיר הסמוכה לספר" אינה נעשית עיר הנידחת:

"וסמוכה לספר – אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא? שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל". (סנהדרין טז:)

הגמרא קובעת מפורשות, שהחרבת עיר הסמוכה לספר פוגעת באחיזתנו בארץ כולה, ועל כן אי אפשר לקיים בה את דיני עיר הנידחת. נקל להבחין שדברי הגמרא כאן עמדו לנגד עיניו של רש"י בביאורו לסוגיה בעירובין.

אלא שעדיין יש מקום לשאול: האומנם חשש עתידי כגון זה מוגדר פיקוח נפש? הרי ברור שתהליך שיוביל לכיבוש הארץ בעקבות גניבת תבן וקש הוא תהליך של חודשים ושנים, ואם כן, מהו אפוא ההיתר לחלל את השבת עבור מניעתו?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לשוב לעיקרון שבו עסקנו בהרחבה בחלקה הראשון של הסדרה בדבר ההבדל העקרוני בין פיקוח נפש של יחיד ובין פיקוח נפש של ציבור. כאשר בחשש סכנה ליחידים עסקינן – הרי שפיקוח נפש הוא דווקא בהווה, כאשר "חולה לפנינו" ו"סכנה לפנינו". ואולם כאשר בסכנה לציבור – ובהקשר זה לארץ כולה – עסקינן, גדרי פיקוח נפש מתרחבים עד מאוד, ומחייבים לחשוש גם להשלכות עתידיות.

הגדרה קולעת לקישור שבין פירוש זה של רש"י ובין מושגי פיקוח נפש ציבורי שבהם עסקנו בהרחבה בעבר, מצאנו בתורתו של רבי יוסף רוזין, הגאון הרוגוצ'ובי. הרמב"ם (הל' שבת ב', כג) פסק להלכה את דין הגמרא, והביא את ההיתר לחלל שבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. בפירושו 'צפנת פענח' על הרמב"ם מבאר הרוגוצ'ובר:

"ובעיר הסמוכה לספר כו'. זה לא מין גדר פיקוח נפש, רק משום כבוש כמו בהלכה כ"ה (הכוונה להלכה ש"צרין על עיירות הגויים שלושה ימים קודם לשבת"; א"ש), ומלחמת חובה מותר אף להתחיל בשבת כמבואר בירושלמי...                                         
ועיין בר"ן פ"ג דשבת דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה, ולכך כאן אף בסתם יוצאין עליהם בשבת... ועיין ממה שכתבו התוס' סנהדרין ד' כ"ו ע"א גבי שביעית דמשום ארנונא התירו משום דהוה חשש דפיקוח נפש... דבהך דסנהדרין הוה כמו לרבים וכמו שנתבאר". (צפנת פענח שבת ב', כג)

הרוגוצ'ובר, כדרכו בכל מקום, מקשר ומחבר יחד סוגיות שונות. גם כאן, הוא סבור שניתן למתוח קו ברור בין סוגיית עיר הסמוכה לספר, ובין שיטת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל (שמביא הר"ן בפרק ג' דמסכת שבת [יט: בדפי הרי"ף, ד"ה ומהא שמעינן]) בעניין "גחלת של מתכת", שכפי שכבר למדנו מהווה מקור יסודי בעניין פיקוח נפש ציבורי (שיעור מס' 22).

לכך מצרף הרוגוצ'ובר גם את התוספות בסנהדרין (כו. ד"ה משרבו האנסין) שהתירו לזרוע "משום ארנונא", כדי לשמור על שלום הציבור מאימת תשלומי המיסים המופרזים למלך. גם בדברי התוספות הללו כבר עסקנו (שיעור מס' 26), ושם הבאנו את דבריו של הרב ראובן מרגליות שציטט את ה'צפנת פענח' וקבע "וזהו יסוד חשוב בהלכות מדינה" (מרגליות הים סנהדרין כו. אות ב'). אכן, המושג פיקוח נפש ציבורי, בדגש על יישומו בהקשרי הביטחון הלאומי ומניעת "משם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם", מהווה "יסוד חשוב בהלכות מדינה".

חשוב להדגיש, שעל אף שהרוגוצו'בר מתבסס על סוגיות העוסקות בפיקוח נפש ציבורי, בתוך דבריו הוא מבהיר שההיתר כאן נרחב אף יותר, דהיינו שאיננו משום פיקוח נפש, אלא דווקא משום כיבוש. על היחס שבין "כיבוש" ובין פיקוח נפש נעמוד בעזרת ה' בשיעורים הבאים.

 

אמצעי אבטחה מיוחדים בעיר הסמוכה לספר

בנוסף לסוגיות בעירובין ובעבודה זרה שכבר ציטטנו, עיר הסמוכה לספר הוזכרה בדברי חז"ל בשלושה הקשרים נוספים, הנוגעים לנקיטת אמצעי אבטחה מתקדמים, כדי לוודא שהעיר שמורה היטב.

הגמרא במסכת בבא בתרא (ז:) עוסקת באפשרות לכפות על תושבי העיר להוציא מכספם לבניית החומה, וקובעת, על פי דעה אחת, שלא כל עיר זקוקה לחומה, אולם "עיר הסמוכה לספר – ראויה לחומה". לכן, בעיר הסמוכה לספר פשוט וברור שכלל התושבים נדרשים לשאת בעלויות החומה והאבטחה.

באופן דומה, נאמר בתוספתא במועד קטן (א', ז) שהותר לתקן את חומתה של עיר הסמוכה לספר בחול המועד "כדרכו", כלומר בלא כל שינוי או מגבלה. גם כאן, הצורך הביטחוני החיוני מתיר בשופי את המלאכה במועד.

הלכה נוספת מופיעה במשנה במסכת בבא קמא (ז', ז; עט:), הקובעת שאסור לגדל כלב אלא אם כן הוא "קשור בשלשלת". הגמרא שם מסייגת את האיסור, ומבארת שבעיר הסמוכה לספר, מותר לגדל כלב כך ש"קושרו ביום ומתירו בלילה" (בבא קמא פג.). בניגוד לשתי ההלכות הקודמות, דברי הגמרא כאן נפסקו להלכה ברמב"ם (הל' נזקי ממון, ה', ט) ובשולחן ערוך (חושן משפט סי' ת"ט, ג).^[1]

אם כן, למדנו שעיר הסמוכה לספר מחייבת שמירה מקצועית ואיכותית. עדיין, דומני שהחידוש בסוגיא בעירובין, בדבר ההיתר לחלל את השבת בעיר הסמוכה לספר אפילו על עסקי תבן וקש, הוא החידוש הגדול יותר מבין הסוגיות השונות, ובו נרחיב בעזרת ה' בשיעורים הבאים.

 

"בית דינו של שמואל הרמתי קיים!"

הנושא האחרון שאותו אבקש לבחון בשיעור זה קשור לפסיקת ההלכה ה'תנ"כית', שבה עסקנו בשיעור הקודם. ההלכה שלפנינו בדבר עיר הסמוכה לספר מתחדשת על ידי רב יהודה בשמו של רב, ומקורה בברייתא מפורשת. אלא, שהגמרא בעירובין מוסיפה ומציינת שהלכה זו נתחדשה אלפי שנים לפני התנאים והאמוראים – בבית מדרשו של שמואל הנביא.

כפי שהוסבר בשיעור שעבר, בעוסקנו במלחמה המחשבות נודדות מאליהן לגדולי מצביאי ישראל בתקופת המקרא. ואכן, את הדין בדבר עיר הסמוכה לספר קושרת הגמרא למלחמתו של דוד בעיר קעילה:

"וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת. וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה. ...וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּנְהַג אֶת מִקְנֵיהֶם וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה". (שמואל א' כ"ג, א־ה)

הגמרא בעירובין למדה מכך את דינה המיוחד של עיר הסמוכה לספר בנוגע ל"עסקי תבן וקש":

"דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות? תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב "והמה שסים את הגרנות". (עירובין מה.)

אכן, מדרש חז"ל מתאים היטב לפשוטו של מקרא, שכן קעילה שכנה באזור הספר שבשפלת יהודה, בין נחלת יהודה שבהר ובין ערי הפלשתים שבשפלה. הנביא אינו מספר על קרבות או רצח בקעילה, אלא על גניבה של יבול חקלאי בלבד, שכנגדו נדרש דוד המלך לצאת למלחמת המגן ולהושיע את קעילה.

מה שכמובן איננו מפורש במקראות הוא שהקרב על קעילה התחולל בשבת. התוספות במקום עמדו על כך והסבירו:

"ויש לומר דמוכחא מילתא מדקאמר 'נלחמים בקעילה', דקרי ליה 'מלחמה', ומסר דוד נפשיה עליה אף על פי שלא באו אלא על עסקי תבן וקש – שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת". (תוספות עירובין מה. ד"ה אי לא מצלח)[2]

הוכחת התוספות מתקשרת היטב ללקט ההלכות שציטטנו לעיל בדברי עיר הסמוכה לספר: אכן, אין הכרח שמלחמתו של דוד התקיימה בשבת, ואולם עצם העובדה שדוד יצא למלחמה וחירף את נפשו ואת נפש לוחמיו רק כדי למגר את תופעת 'הפשיעה החקלאית' – יש בה בכדי ללמד שפיקוח נפש גמור יש כאן, ומותר לחלל עליו את השבת.

ובכן, אכן הלכה חדשה יש כאן בדבר גדרי פיקוח נפש בעיר הסמוכה לספר. היכן נתחדשה הלכה זו? הגמרא שם ממשיכה ואומרת:

"וכתיב: 'וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה? ויאמר ה' אל דוד: לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה'. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים! אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב 'לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה', שמע מינה". (עירובין מה.)

דוד נועץ באורים ותומים (פעמיים) קודם צאתו לקרב. הגמרא מסבירה, שעלולים היינו לחשוב שהיוועצות זו נועדה לברר את "דבר ה' זו הלכה" (שבת קלח:), כלומר לברר האם הותר לחלל את השבת על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. אך הגמרא דוחה זאת בתוקף, ומבהירה שככל שהתעוררו שאלות הלכתיות בצבאו של דוד מלכנו, הרי שהן בוודאי נתבררו בבית דינו של שמואל הרמתי. על כורחנו, שההיוועצות באורים ותומים היתה על חיזוי העתיד, בנוגע לשאלה המעשית האם יצליח דוד בקרב.[3]

כלל גדול בהלכה הוא כי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל', יב). שאלות בענייני צבא וביטחון מתעוררות חדשות לבקרים בקרב אלה העוסקים במצות המלחמה ובעזרת ישראל מיד צר. אכן, לא פעם ההכרעה מורכבת, ומקורות ההלכה מועטים, כפי שהובהר בשני השיעורים הקודמים. מן הגמרא בעירובין למדנו, שעל אף מורכבות ההכרעה, חובתם של יושבי בית המדרש להגיע למסקנה ולהכרעה הלכתית גם בנושאים אלה.

כבר לימדונו חכמים "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה.). אכן, לא זכינו בדורנו לבית דינו של שמואל הרמתי, אך הדבר אינו פוטר את בית המדרש מלהתמודד עם השאלות המתעוררות בענייני צבא וביטחון, ולהציע להן מענה בסברא ישרה ומתוך הבנה מעמיקה של המציאות המבצעית. כך נהג שמואל הנביא כאשר בירר בבית דינו את הלכותיו של דוד המלך, וכך נדרש בית המדרש לנהוג לדורי דורות.