פיקוח נפש | 'הותרה' ו'דחויה' | 3 | שיטת הרמב"ם

עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

***

א. פתיחה

בשיעור הקודם סקרנו את הדעות השונות בין הראשונים בעניין "הותרה" ו"דחויה" סביב השאלה האם יש להעדיף שחיטה בשבת על פני אכילת נבילה. את השיעור הנוכחי נקדיש לבירור דעת הרמב"ם בעניין "הותרה" ו"דחויה".

הרמב"ם לא התייחס ישירות לשאלת השחיטה בשבת לעומת אכילת נבילה, אך מפרשים ראשונים ואחרונים הבינו שהוא אכן נקט עמדה בעניין "הותרה" ו"דחויה" על סמך אמירות אחרות, אלא שנחלקו ביניהם מהי עמדתו, כפי שנראה מיד.

 

ב. "דחויה היא שבת" – דעת ה'כסף משנה'

כזכור, את הלכות פיקוח נפש בשבת שנה הרמב"ם כבר בפרק השני בהלכות שבת. המחלוקת הנרחבת בביאור עמדתו נובעת בעיקר משאלת היחס בין שתי ההלכות הראשונות באותו הפרק, הנראות כסותרות זו את זו.

בתחילה, הרמב"ם פתח את אותו פרק בקביעה הבאה:

"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות". (הלכות שבת, ב' א)

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, הרמב"ם השתמש במונחים "הותרה" ו"דחויה" באופן מפורש הן ביחס לטומאה בציבור הן ביחס לטומאת כהן לקרוביו. מכאן לכאורה יש להסיק, שהמונח "דחויה" נכתב בכוונה, וכי הרמב"ם אכן מבקש להכריע שפיקוח נפש בשבת הוא בגדר "דחויה", ולא "הותרה".

ואמנם, הכסף משנה במקום קובע:

"בפרק כיצד צולין איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה... ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר דחויה היא, וכן פסק רבינו בפ"ד מהל' ביאת המקדש.

ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה הכי נמי איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה, וקיימא לן כמאן דאמר דחויה, וכן כתבו הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה. (כסף משנה שם, וכן כתב גם בבית יוסף אורח חיים שכ"ח, יד)

הכסף משנה מציין לדברי הרשב"א והר"ן שציטטנו בשיעור שעבר, ומכריע שפיקוח נפש הוא בגדר של "דחויה" ולא "הותרה", אלא, שסתם הכסף משנה ולא פירש היכן משתמע שכדרך שנחלקו בטומאה נחלקו גם בעניין פיקוח נפש.

אפשר שהכסף משנה למד הלכה זו מגוף דברי הרמב"ם, וכפי שהסברנו: אם מצאנו בעניין טומאה שהרמב"ם התייחס בפירוש לעניין "הותרה" ו"דחויה" שם הוא אכן הכריע כי הטומאה "דחויה" בציבור, הרי שגם אצלנו יש לייחס משמעות רבה לניסוח המדויק "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ולהבין שהיא "דחויה" ולא "הותרה".

לכך ניתן להוסיף ולומר שלדעת הכסף משנה אכן קיים גם קשר ענייני בין הסוגיות: בשתיהן מצאנו פעולה שבמצב אידאלי לא אמורה להתבצע (חילול שבת אצלנו, ושם הקרבה בטומאה), אך בצוק העיתים אין ברירה אלא לעשותה. ביצוע בלית ברירה אינו אלא בגדר "דחויה".

בין האחרונים היו מי שחלקו על נקודה זו עצמה בדברי הכסף משנה, והסבירו שה'קפיצה' מפסק הרמב"ם בטומאה וטהרה לפסיקתו בהלכות שבת איננה הכרחית. כך למשל כתב החתם סופר:

"דברי הרשב"א שבכסף משנה צריך עיון גדול מה ראה לדמות שבת לטומאה וכי בחדא מחתא מחתינהו?!

דילמא טומאה דחויה ושבת הותרה ומה ענין עבודה לפיקוח נפש דילמא לענין אחד מהם הוא דחויה ולאידך הותרה". (שו"ת חתם סופר חלק א', סימן פ"ה)

כעין זה כתב גם המהר"ץ חיות:

"קשה לי על שיטת מר"ן הכסף משנה שהביא בשם הרשב"א פ"ב מהל' שבת. דלמ"ד טומאה דחויה הוא הדין פקוח נפש בחולה דחויה. ולמ"ד טומאה הותרה הוא הדין פקוח נפש:

והרי אפילו לענין קרבנות ראינו למ"ד דשבת הותרה מ"מ טומאה דחויה הרי מוכח דלא דמי להדדי עניני הדברים אשר הותרו בקרבנות. ומכל שכן דאין לדמות טומאה לפיקוח נפש". (מהר"ץ חיות יומא מו. ד"ה שבת דהותרה)

החתם סופר והמהר"ץ חיות אינם נוקטים עמדה חד משמעית בשאלת "הותרה" ו"דחויה" בפיקוח נפש, אך מבהירים שאין לכרוך את הדיון אודות טומאה בציבור יחד עם הדיון אודות פיקוח נפש.

 

ג. "כחול לכל הדברים" – דעת הרמ"א

להבנת שיטת הרמ"א נשוב לדברי הרמב"ם. לאחר הקביעה העקרונית שהשבת "דחויה", מתחיל הרמב"ם בפירוט הלכות פיקוח נפש. בתחילה הוא קובע:

"לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת". (הלכות שבת ב', א)

הביטוי "כל צרכיו" עשוי היה להתפרש כהיתר נרחב יחסית, ואולם מסתבר יותר לומר שכל כוונת הרמב"ם כאן לקבוע שאף אם השבת אינה אלא "דחויה", הרי שמותר לפקח פיקוח נפש ולעשות את כל הדרוש לצורך החולה. עם זאת, בהלכה הבאה שם חוזר הרמב"ם ומשתמש בביטוי מרחיב במיוחד:

"ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". (הלכות שבת ב', ב)

הכלל שקובע הרמב"ם לפיו השבת היא "כחול לכל הדברים" הוביל את הרמ"א למסקנה כי לדעת הרמב"ם השבת "הותרה", ואיננה בגדר "דחויה".

הרקע לדיון הוא מחלוקת הראשונים אודות מנהג שהיה רווח בתקופתם במסגרתו בכל ברית מילה היו שני מוהלים: האחד מל, והשני פורע. הבית יוסף והרמ"א נחלקו האם ניתן למול באופן זה, על ידי שניים, גם בשבת, או שמא בשבת חובה שמוהל אחד ימול ויפרע. אין כאן המקום לדון באותה מחלוקת בהרחבה (ראו בשולחן ערוך יורה דעה רס"ו, יד, ובמפרשים שם), אך הנוגע לענייננו הוא שהרמ"א תולה את הדיון כולו בשאלה האם מילה בשבת היא בגדר "הותרה" או "דחויה".

במסגרת דיון זה מוכיח הרמ"א שעבודת המקדש בשבת בוודאי "הותרה", וכבר עמדנו בשיעורים הקודמים על כך שזו אכן קביעה מתבקשת לנוכח העובדה שהתורה ציוותה בפירוש להקריב חלק מן הקורבנות גם ביום השבת. הרמ"א מדגיש שאם עבודת המקדש אכן "הותרה", אזי יש לעשותה בדיוק כפי שעובדים ביום חול. מכאן, מגיע הרמ"א גם לענייננו:

"ועוד ראיה מענין פיקוח נפש, דכתבו הרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת והטור, דשבת הוא אצלו כחול גמור. ולכן כתב הטור דשוחטין לחולה ולא מאכילין אותו נבילה, משום שהוא אצלו כחול גמור לכל הצורך לו, וכן כתב הרא"ש סוף יומא בשם מוהר"ם.

אם כן אנו רואין דאין מדקדקים באיסור פיקוח נפש לעשות האיסור הקל מאחר שהוא כחול, והוא הדין דבב' יכולין לעשות מלאכה אחת כמו בחול. ואם כן במילה נמי, דהא ילפינן דפקוח נפש דוחה שבת ממילה". (שו"ת הרמ"א סימן ע"ו)

הרמ"א נותן דגש חזק לאותו ביטוי שעליו הצבענו ברמב"ם, ומבהיר שהשבת היא "כחול" בכל הנוגע לפיקוח נפש. הרמ"א אף מוסיף ומסביר שמשמעות הדברים היא שאין צורך להתאמץ ולחפש דרכי היתר, כגון להעדיף עשיית מלאכה על ידי "שניים שעשאוה", שכן כאמור פיקוח נפש 'הותר' לחלוטין, והוא הדין, לדעתו, גם לגבי מילה בשבת.

לסיכום, נחלקו אבות העולם – מרן המחבר והרמ"א – בשאלה האם לדעת הרמב"ם פיקוח נפש בשבת הוא בגדר "הותרה" או "דחויה". אחרונים רבים שקלו וטרו בנושא ונטו לכאן ולכאן, ודבריהם סוכמו בהרחבה בשו"ת יחווה דעת (חלק ד' סימן ל').

 

ד. החובה למעט במלאכה במקום פיקוח נפש – הסוגיא במנחות

כפי שראינו בשיעור הראשון בעניין "הותרה" ו"דחויה", ביחס לטומאה בציבור נפסק "דחויה", ועל כן חובה לחזר אחר דרכי היתר ולנסות להתאמץ ולאתר כהנים טהורים. אם כך, לדעת הבית יוסף כך יש לנהוג גם בפיקוח נפש, וחובה לנסות ולצמצם את חילול השבת ככל הניתן. מאידך גיסא, לדעת הרמ"א אין חובה לחזר אחר דרכי היתר, וניתן לפעול בדיוק כפי שפועלים בחול.

דא עקא, כאשר נבחן בשיעורים הבאים את ההשלכות השונות מעניין "הותרה" ו"דחויה", נראה שהדברים די הפוכים: הרמ"א הוא שמחייב לעשות פעולות בשינוי או על ידי נכרי, בעוד שהשולחן ערוך אינו דורש זאת, ואף נוטה לכלול בפיקוח נפש את כל צרכי החולה, גם אלה שאינם חיוניים להצלתו.

אך עוד לפני שנגיע לאותן השלכות שמחייבות דיון בפני עצמן, קיימת סוגיא אחת שלכאורה מטה את הכף לכיוון של "דחויה", והרמ"א באותה תשובה אכן התקשה להולמה.

בגמרא במסכת מנחות (סד.) נאמר, שאם יש חולה הזקוק לאכילת שתי תאנים, ועומדות בפנינו שתי אפשרויות: קצירת ענף אחד שיש בו שלוש תאנים (קצירה אחת, אך בשיעור גדול מזה הנצרך לחולה), וקצירת שני ענפים שבכל אחד מהם תאנה אחת (שתי קצירות, אך בשיעור מדויק) – יש להעדיף את האפשרות הראשונה, ולמעט בקצירה. כך נפסק להלכה גם ברמב"ם (שבת, ב', ח) בנימוק: "כדי שלא ירבו בבצירה".

על פניו, הדיון כולו מניח ששבת "דחויה", דהיינו שיש לדקדק היטב ולבצע את חילול השבת המינימלי ביותר. ואכן, כך ביאר הרשב"א בתשובה העוסקת ביולדת המסרבת שיבשלו עבורה מזון חם בשבת. הרשב"א מבהיר שבימים הראשונים ללידה אין להתחשב בדעתה, משום שייתכן שהיא מחמירה על עצמה, ועל כן בוודאי שמבשלים עבורה מזון טרי. יחד עם זאת, הרשב"א מדגיש שעדיף להכין מערב שבת כמות מזון מספקת ואיכותית, וכך להימנע מן הבישול בשבת, וזאת על רקע תפישתו את השבת כ"דחויה":

"שהשבת דחויה היא אצל החולים משום שנאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם, אבל לא הותרה אצלם...

והנה החולה שאמדוהו הרופאים שצריך לשתי גרוגרות ולא מצאו להביא לו מן התלוש והוצרך להביא מן המחובר ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושתי גרוגרות אחרות כל אחת ואחת בעוקץ אחד בפני עצמו אסור לתלוש שני עוקצין כדי להביא שתי גרוגרות אלא תולשין העוקץ האחד שיש בו שתי גרוגרות כדי שנמעיט בקצירה, ואין אומרין כל שעושין לחולה שיש בו סכנה מותר שלא התירה תורה אלא כדי להחיותו משום שנאמר "וחי בהם". (שו"ת הרשב"א חלק ז' סימן שמ"ג)

הרשב"א – לשיטתו שראינו בשיעור שעבר – סבור שהשבת "דחויה" ולא "הותרה", ועל כן יש לצמצם ככל שניתן את חילול השבת.

הרמ"א מצידו, מתחבט בעניין זה, ומצטט את דברי התוספות במנחות (סד. ד"ה שתים), שם ביקשו לומר שהסוגיא אכן יוצאת מנקודת הנחה שהשבת דחויה. אך הרמ"א מציע שהדבר שנוי במחלוקת, ועל פי תפישת "הותרה", שבה הוא אוחז, ניתן היה להקל יותר:

"והא דקאמר דקא מפיש קצירה ולכן אינו מביא שתים, היינו דוקא אליבא דר' ישמעאל דחייש לרבוי מלאכה, אבל לחכמים בכל ענין שרי. ודוק בסוגיא זו, והשם יתעלה ברחמיו יאיר עינינו בתורתו". (שו"ת הרמ"א שם)

אם כן, הרמ"א איננו קובע מסמרות בביאור הסוגיא במנחות, ואולם הוא עומד על דעתו כי להלכה, לגבי פיקוח נפש שבת "הותרה" ולא "דחויה".

 

ה. "אינו חילול כלל ושבת הותרה" – דעת ה'אבני נזר'

בשו"ת 'אבני נזר' עסק בהרחבה בעניין "הותרה" ו"דחויה" בפיקוח נפש, וקבע שיש בכך "שערוריה גדולה". בתוך דבריו הוא שותף לעמדת הרמ"א, שלדעת הרמב"ם פיקוח נפש הותרה, ואת ההוכחה לכך הוא מוצא דווקא בקביעה הערכית של הרמב"ם שבה עסקנו בשיעורי המבוא:

"והרמב"ם פ"ב מהל' שבת הל"ג כתב ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת, עליהם הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים – מבואר דבאמת אינו חילול כלל ושבת הותרה". (שו"ת אבני נזר אורח חיים סימן תנ"ה אות ה')

האבני נזר לומד מ'מנגינת' דברי הרמב"ם, שפיקוח נפש הותר לחלוטין. לעניות דעתי קביעה זו איננה הכרחית משום שגם אם השבת "דחויה" במקום פיקוח נפש, סוף סוף בפועל הותר לעבור על מגוון רחב של איסורים כדי להציל חיי אדם, וכדי להסביר זאת נדרש הרמב"ם לאותם יסודות השקפתיים בדבר רחמים וחסד ושלום בעולם: אם כן, היסודות הללו משקפים רק את 'השורה התחתונה', לפיה מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש ואין בהם כדי להכריע את הכף לגבי השאלה האם השבת ביסודה "הותרה" או שהיא "דחויה".

במאמר מוסגר, מעניין לציין שהאבני נזר באותה תשובה (וחזר על כך גם בסימן שנ"א) מחדש חידוש מרחיק לכת בעניין עבודת המקדש בשבת, ומציע שהעבודה בשבת הותרה רק לעניין קורבנות התמיד ומוסף שבת, שמלכתחילה ציוותה תורה להקריבם בשבת. אך ביחס לשאר קורבנות המוספים (כמו בראשי החדשים וברגלים), שהקרבתם עשויה לחול בשבת בדיוק כמו בכל יום אחר, יש לנקוט דווקא בתפישת "דחויה". האבני נזר מדייק חידוש מעניין זה מדברי רש"י במסכת עירובין, ויעויין שם.

 

ו. שבת "הותרה" ואין להגביל חולים – מסורת בית בריסק

ממורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שבבית בריסק מקובל היה לנקוט שלדעת הרמב"ם שבת היא בוודאי בגדר "הותרה" ביחס לפיקוח נפש. מכוח תפישה זו נודעו הקלות מופלגות של הגר"ח והגרי"ז בענייני חילול שבת ובעינויים ביום הכיפורים. כך למשל, ההלכה הפשוטה בשולחן ערוך (אורח חיים תרי"ח, ז) שהחולה ביום הכיפורים יאכל פחות מכשיעור – לא נהגה בבריסק, שכן הגרי"ז מסר בשם הגר"ח שהדברים נכונים רק כאשר מדובר באדם בריא שנדרש לאכול כדי שלא יחלה. אך כאשר מדובר בחולה שכבר יש בו סכנה, לא הוטלה כל מגבלה על אכילתו, והוא רשאי לאכול כרגיל.

להשלמת נקודה זו, חשוב לציין כי מסופר שהגר"ח והגרי"ז הדגישו שהם אינם מקלים בהלכות שבת ויום הכיפורים, אלא מחמירים בהלכות פיקוח נפש.

 

ז. סיום

הקדשנו שלושה שיעורים להסבר תיאורטי של עניין "הותרה" ו"דחויה". כפי שהדגשנו כמה פעמים במהלך הדיון, השאלה המרכזית היא מהן ההשלכות של המחלוקת, והיכן נמצא 'נפקא מינה' מעשית בין ההבנה שהשבת "הותרה" להבנת שהשבת "דחויה". הזכרנו לעיל את הסוגיא במנחות ביחס לצמצום חילול השבת, אך בהשלכות המרכזיות והמובהקות יותר נתחיל לעסוק בעזרת ה' בשיעור הבא.